מסרים לחיים מפרקי אבות: פרק 15 - הרב זמיר כהן HD

שלום וברכה, ערב טוב. פרקי אבות, פרק ב', משנה י'. במשנה הקודמת, המשנה עסקה בחמשת התלמידים שהיו לרבן יוחנן בן זכאי וכעת, כשהם נעשו גדולי הדורות, אומרת המשנה: "הם אמרו שלושה דברים", כלומר, כל אחד מהם אמר שלושה דברים, היה מורגל לומר את שלושת היסודות האלה שיש בהם עצות נפלאות לכל אדם במהלך החיים. רבי אליעזר זה רבי אליעזר הגדול, רבי אליעזר בן הורקנוס, והוא אומר, כך היה מורגל ללמד את תלמידיו, דבר ראשון: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". הוא לא אומר: תכבד את חברך, יהי כבוד חברך חשוב אצלך כמו שלך, אלא הוא אומר "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". כל אדם מחבב את הכבוד של עצמו. כלומר, כשהוא מקבל יחס מכבד, יחס

שמעריכים אותו, מייקרים אותו, לא פוגעים בו, לא מעליבים אותו, הוא מרגיש עם זה טוב. הזכרנו כבר בשיעורים הקודמים את הפסוק: "למען יזמרך כבוד ולא ידום", שמי זה הכבוד שיזמר לקב"ה? זו הנשמה. נשמת האדם, יש לה כמה שמות ואחד השמות "כבוד". הנשמה נקראת כבוד. כשאדם פוגע בכבודו של חברו, הוא פוגע בנשמה שלו. הרי הוא לא הכה אותו, הוא לא גנב לו כסף, פיזית הוא לא עשה לו כלום, אבל הוא פגע בו במילים, בייש אותו, העליב אותו, הקטין אותו בעיני עצמו. יש איסור מהתורה של אונאת דברים. אדם שמצער את חברו שלא כדין במילים עובר איסור מהתורה של אונאת דברים. והגמרא אומרת: "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו", צריך להיזהר מאוד שלא

לצער את אשתו, בזה צריך להיות זהיר יותר מאשר אנשים אחרים. למה? ש"מתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה". האישה יותר רגישה, הדמעות זולגות מהעין הרבה יותר מאשר אצל גברים. אז מתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה, בקלות אתה עלול ליפול, להיכשל באיסור תורה של אונאת דברים. אומר רבי אליעזר, תשמע עצה טובה: איך תצליח באמת לכבד את השני? תרגיל את עצמך ש"יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". תאמר לעצמך: כמו שאני רוצה שיכבדו אותי, כמו שאני רוצה שלא יבזו אותי, לא רוצה שישפילו אותי, לא שאדם עכשיו רודף כבוד שכולם יעשו אותו איזה אליל, אבל הוא רוצה שיתייחסו אליו בתור בן אדם, יש לו את הכבוד שלו, הנשמה יש לה חשיבות, הנשמה היא בעלת

משקל, יש לה מכובדות. כבוד מלשון כבד, דבר שהוא לא קליל ועף. יש לה מכובדות, יש לה משקל. האדם רוצה שיתייחסו אליו בכבוד, בדרך ארץ. כך גם "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". במה הדבר מתבטא? בכמה מסלולים. מסלול אחד, כפשוטו: לתת לו כבוד, להתייחס אליו במילים נכונות, לא לפגוע, לא להעליב. המסלול השני, כשאתה רואה שמכבדים אותו תשמח כאילו אתה קיבלת את הכבוד הזה. זו כבר מדרגה יותר גבוהה, שהכבוד של השני יהיה חביב בעיניו כמו כבוד עצמו. כשהקב"ה התגלה למשה רבנו בסנה, היה רועה צאן, פתאום רואה סנה בוער באש "והסנה איננו אוכל", בלב המדבר, זה היה בהר סיני. הרי סיני נקרא "סיני" על שם הסנה, ששם הייתה ההתגלות של הקב"ה

למשה. ובסיום הדברים אמר לו: כשאתה תוציא את העם ממצרים, "תעבדון את האלוהים על ההר הזה", כלומר פה תקבלו את התורה. אז רואים שהר סיני, שם הייתה ההתגלות של הסנה. "תעבדון" עם נו"ן סופית במקום "תעבדו", רמז לו: תעבדו בסוף נו"ן, לאחר 50 יום, פה תקבלו את התורה. היה ספירת העומר שבעה שבועות, ביום ה-50 קיבלו את התורה. אגב, נציין, כבר בספרים עתיקים של לפני מאות שנים מציינים את מה שהיום כל אחד יכול לראות, שבהר סיני יש אבנים שבכל אבן רואים צורה של סנה. כלומר, ההתגלות האלוקית בסנה בהר סיני הטביעה את חותמה על הר סיני. כל אבן שיש בהר סיני רואים צורה של סנה. ואם מפצלים את האבן, שוברים אותה, שוב צורה של סנה.

מפצלים עוד ועוד, אפילו חלקיקים קטנים, רואים תמיד את הצורה הזו של הסנה באופן ברור, דבר שגרם להתפעלות גדולה. בודקים בהרים שמסביב - אבנים רגילות, רק בהר סיני יש את הציור של הסנה. אפשר לראות את התמונות, תמונות מפורסמות. גם הראו לי פעם אבן אחת כזאת שהביאו משם. אז הקב"ה מתגלה למשה רבנו בסנה ואומר לו: לך תוציא את העם ממצרים. משה רבנו מתחמק. "שלח נא ביד תשלח", הוא לא רוצה. אומרים לך להוציא את העם ממצרים, למה אתה לא רוצה? אמר לו: ריבונו של עולם, תשלח ביד מי שאתה רגיל לשלוח. לעם ישראל יש כבר מנהיג, אני לא רוצה לתפוס את מקומו. מי היה המנהיג של עם ישראל עד משה רבנו שכל בעיה ציבורית, כל עניין הוא היה כמו

הנשיא של עם ישראל? זה היה אהרן, אחיו הגדול של משה רבנו. אז הוא אמר לו: ריבונו של עולם, למה אתה לוקח אותי? אני הבן הקטן, יש את אחי הגדול, תשלח אותו שהוא יוציא את עם ישראל, הוא יגאל. אבל הקב"ה אומר לך, למה אתה מתעקש? כמה ימים הוא מתווכח עם הקב"ה. משה רבנו חשש שאם הוא יקבל את המנהיגות, הוא יפגע בכבודו של אחיו הגדול. עד היום הוא היה בתפקיד, איך אני יכול לקחת לו את התפקיד הזה? אז הוא מתווכח עם הקב"ה, "שלח נא ביד תשלח", אני לא רוצה לפגוע באחי. מתי הוא כן הסכים ללכת ולגאול את עם ישראל ממצרים, לעשות את כל המופתים והניסים? כשהקב"ה אמר לו, אפשר לראות שם בפסוקים, אמר לו: לך תגאל את העם "ואהרן אחיך יוצא

לקראתך". כשאתה תתקרב למצרים, אתה תראה אותו יוצא לקראתך, "וראך ושמח בליבו". היה מספיק שיאמר לו "וראך ושמח", הוא יראה אותך, אתה תראה שהוא מחייך אליך, שהוא שמח. זה לא הספיק למשה רבנו. משה רבנו פחד: אולי הוא מראה לי שהוא שמח, כי הוא אחי אז הוא שמח בשמחתי שקיבלתי את המנהיגות, אבל איך אני יכול לדעת מה קורה אצלו בלב? אולי בלב הוא יקבל צביטה. אומר לו הקב"ה: אני מעיד על אחיך, "וראך ושמח בליבו". הוא כל כך אוהב אותך, הוא כל כך ישמח בכבוד שאתה מקבל להיות המנהיג, עד שהוא בכלל לא ירגיש שזה בא על חשבונו. אז משה רבנו הסכים. הוא מכיר את אחיו שהוא בן אדם טוב, מתוקן במידות, אבל איך הוא יכול לדעת מה יש לו בלב,

עד כמה הוא מתוקן? אומר לו הקב"ה: אין פה שום פגיעה, אתה יכול ללכת. אז הוא הסכים. הלך לחמיו, ליתרו. מהר סיני, כשההתגלות הזו של הסנה, הלך ליתרו, חמיו. השאיר שם את אשתו ואת הילדים. לא רצה להוריד אותם למצרים עם כל הסכנות שיש שם. הוא עצמו הלך עם הניסים והמופתים של המקל שהפך לנחש, מים שהפכו לדם, אחר כך עשרת המכות. ובאמת, כשהוא חזר מיתרו לכיוון מצרים, אהרן יצא לקראתו. למה יצא לקראתו? הקב"ה הודיע לו, לאהרן: תדע שנתתי לאחיך תפקיד, מהיום הוא יהיה המנהיג של עם ישראל. צא לקבל את פניו. אהרן יצא לקראת משה, משה מתקדם לכיוון מצרים, איפה הם נפגשו? בדיוק בהר סיני. באותו מקום של ההתגלות של הסנה, שם שניהם נפגשו.

כי יתרו היה בצד הזה, מצרים כאן, כשהלך ליתרו וחזר, בינתיים אהרן הגיע מכאן, נפגשו בהר סיני. ושם "וראך ושמח בליבו". אומרים חז"ל: מה זכה אהרן הכהן שהוא יהיה הכהן הגדול? שבט לוי הוא שבט שלם, משה לא היה כהן, משה היה לוי. כל שבט לוי היו לוויים. איך אהרן נהיה כהן גדול וכל זרעו אחריו עד הדור הזה כולם כהנים? כשהיה בית המקדש קיים הכהנים עבדו בבית המקדש. היום אז מכבדים את הכהן שיעלה ראשון, ברכת כהנים. יש לכהנים מעמד מיוחד בעם ישראל כי הם מזרע אהרן. מה זכה אהרן? הוא לוי כמו כולם. אומרים חז"ל, בזכות שהוא עבד על המידות שלו וכשראה את משה רבנו הוא באמת שמח בלב, לא רק הראה לו. יש אחד אומר לשני, בעבודה קידמו

אותו, קיבל תפקיד של מנכ"ל, הוא אומר לו "אני שמח בשמחתך שנהיית מנכ"ל", ובלב מקלל אותו עשר קללות על כך שאני רציתי את התפקיד ואתה נהיית במקומי. אבל אהרן לא היה כך, "ושמח בליבו", הוא רואה את אחיו, הוא שמח בשמחתו. טוב לך? קיבלת כבוד להיות המנהיג - מצוין. אבל זה בא על חשבונו - לא אכפת לי, העיקר שלך יהיה טוב. בזכות "וראך ושמח בליבו" זכה להיות כהן גדול שחושן המשפט נמצא על ליבו. חושן המשפט בבגדי הכהן הגדול היו שתים עשרה אבנים יקרות. כשהמלך היה רוצה לצאת לקרב, הוא לא היה יודע, אני אנצח? אפסיד? שווה לצאת? היה בא, עומד לפני הכהן הגדול, שואל שאלות והאותיות שחקוקות על האבנים האלה, שתים עשרה אבנים יקרות,

היו מאירות אותיות, מצרפים את האותיות, מקבלים תשובה אם הוא ינצח, לא ינצח, יעשה, לא יעשה. מראש יודעים עתידות על פי חושן המשפט שהיה על ליבו של הכהן הגדול. בזכות מה זכה? בזכות עבודת המידות, שהכבוד של חברו היה חביב עליו כשלו. וזה אחיו הקטן. אבל אני מרגיש - מכבדים אותך זה כמו שמכבדים אותי, אין שום הבדל. אתה הנשיא, אני הנשיא, הכול אותו דבר. ואם לא די בכך, לא רק שהוא זכה להיות כהן גדול. כשעם ישראל יצא ממצרים, הרי הם היו עם של עבדים. עבדים, התרבות שלהם מאוד ירודה, כל הזמן מלחמת הישרדות. יש קצת אוכל, הוא מנסה לקחת לשני. כמו שמספרים, בשואה היו אנשים עם גדולת נפש שעמדו בכל הניסיונות והיו אנשים שלא יכלו,

זו הישרדות. אם הוא יכול לנוח והשני יעבוד במקומו אז הוא עושה את זה כדי שהוא לא ימות. לא שהם אנשים רעים, אבל עם כל המלחמה שם של ההישרדות, כך היה. עם ישראל יצא ממצרים, רוב העם היה מקולקל בהתנהגות שלו. כולם רבים עם כולם. עובדי עבודה זרה היו שם, ארבעים ותשעה ימים היו צריכים לעבוד על המידות, להשתנות, לכן לא קיבלו את התורה מיד כשיצאו. כל יום יצאו משער טומאה, נכנסו לשער קדושה. עד היום סופרים ספירת העומר לעלות ממדרגה למדרגה עד שער ה-50. יום ה-50 קיבלו את התורה, נעשו ראויים. אבל עדיין, אף על פי שתיקנו את עצמם, היה תנאי אחד שהיה לקב"ה שאם עם ישראל לא יגיע למדרגה הזאת, לא יקבלו את התורה. מה היה התנאי?

שיהיו מאוחדים ביניהם, שיפסיקו לריב, שיאהבו אחד את השני. ובאמת כשהגיעו להר סיני, כתוב בתורה, מי שיראה את הפסוקים: "ויצאו", "ויחנו", "וייסעו". כשהגיעו להר סיני, מה כתוב שם? "ויחן שם ישראל נגד ההר". לפני כן הכול בלשון רבים: "וייסעו", "ויחנו". כשהגיעו להר סיני "ויחן שם ישראל". למה לא "ויחנו"? מביא שם רש"י: כאיש אחד בלב אחד. כשהגיעו ליד הר סיני, הלבבות של כולם היו מאוחדים. עכשיו יכלו לקבל את התורה, כאיש אחד בלב אחד. אבל עד עכשיו הם רבו. מה קרה שפתאום ברגע הזה חנו שם, נהיו מאוחדים? חכמי הקבלה אומרים כך: אדם שעומד בניסיון צריך לדעת שלא רק שזה משפיע עליו שהוא יהיה מתוקן, אלא הוא מתקן גם את האדמה, גם

את הסביבה. מקום שעושים בו מצווה, המקום מתקדש. מקום שעושים בו עבירה, המקום מתלכלך. דור המבול, מרוב שהיו עוונות לפני כן, הקב"ה הביא מבול לעולם. למה דווקא מבול? יכל לשלוח וירוס להרוג את כולם, למה צריך להטביע את כולם? חכמי הקבלה אומרים כי האדמה התלכלכה. מרוב עוונות שהם עשו, האדמה כבר הייתה מזוהמת מבחינה רוחנית. היה צריך להטביל את כל כדור הארץ בתוך מקווה. איך מטבילים את כדור הארץ במקווה? הוריד מבול עד שכיסה את כל ההרים הגבוהים, עכשיו נהייתה טהרה לכדור הארץ, כל כדור הארץ... איפה יש מקווה שאפשר להטביל את כל כדור הארץ? אז הוריד מבול. כשאדם עושה מעשה, האדמה עצמה או שהיא מתקדשת על ידו, בית שלומדים בו

תורה, בית שמדברים בו דיבור נקי, אין תוכניות טלוויזיה מלוכלכות שמטמאות את הבית, אז הבית טהור וקדוש. אם הבית יש בו דברים לא טובים, ריב, קללות, המקום עצמו מתקלקל. לכן כל אדם נכנס לבית, אפילו שזה בית שגרו בו לפני, נוהגים לעשות חנוכת הבית, למה? לטהר את המקום. הלימוד הזה של הדברי תורה מקדש את המקום, מטהר אותו על ידי חנוכת הבית שעושים, שלומדים את הדברי תורה. כשאהרן הכהן פגש את משה רבנו ליד הר סיני, "וראך ושמח בליבו", הוא שמח בשמחתו. עמד בניסיון גדול, אבל אמר: אם מכבדים אותך, זה כמו שמכבדים אותי. אני אוהב אותך. אחדות. מה הוא הטביע באדמה שליד הר סיני? מסוגלות של אחדות, וזה השפיע על כל עם ישראל. עם

ישראל הגיע לשם, פתאום מרגישים כולם מאוחדים. מה גרם להם? אהרן הכהן שעמד בניסיון במקום הזה. מזה נלמד גם מוסר השכל לעצמנו כמה חשוב שהאדם ירומם את עצמו במעשים, תדע, עשית פה מעשה טוב, השפעת על כל הסביבה. כל אלה שבעתיד יבואו למקום הזה יושפעו מהמעשה הטוב שעשית. עשית מעשה לא טוב, המקום עצמו התלכלך, זה יכול להשפיע בעתיד. כגודל הניסיון כך גודל ההטבעה וההשפעה של האדם על המקום שבו הוא נמצא. וזו הגדולה של אהרן. לכן, "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" זה גם לעניין שהאדם עצמו מכבד את חברו. מה אכפת לך להחמיא לו? תפרגן לו, תן לו מילה טובה. יש אנשים שכולם אוהבים להיות בחברתם, כי תמיד יש להם מילה טובה לומר על כל

אחד. ויש אנשים ביקורתיים, אנשים מתרחקים מהם, לא אוהבים להיות לידם. והם לא מבינים למה כולם מתרחקים. אומרים לו: אבל אתה ביקורתי. לא, אני איש אמת, מה שאני חושב אני אומר. הוא חושב שזו מעלה שכל מה שהוא חושב הוא אומר. אתה פוגע באנשים, מעליב אותם, מרחיק אותם. תן מחמאות, תן מילים טובות. אם צריך להוכיח, תוכיח. אם היה לא בסדר, תגיד לו מה הוא לא בסדר, אבל בלי להשפיל אותו, בלי לבזות אותו. תדבר בצורה מכובדת, בצורה עניינית, אדרבה, יאהבו לשמוע אותך. גם אנשים לא אוהבים חנפנים. רוב האנשים אנשי אמת, לא אוהבים שרק מחניפים להם. הוא יודע שאני לא בסדר והוא אומר לי אני בסדר. אבל ההנהגה הנכונה: בדברים שהוא בסדר,

תאמר לו, לא רק... תן לו את המילה הטובה, מה אכפת לך? תכבד אותו, תרומם אותו, תן לו להרגיש טוב. זה מסלול אחד. המסלול השני, בקומה יותר גבוהה: אתה רואה שהאדם הזה מקבל כבוד, תשמח. תחנך את עצמך ש"יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". אצל אהרן זה בא על חשבונו ובכל זאת הוא שמח. רוב האנשים, זה לא על חשבונם, רק רואים בן אדם זכה במשהו, קיבל כבוד, מבשרים שפלוני התחתן. לפעמים זה לא קל, אדם שמחכה בעצמו עשרים שנה, שלושים שנה, ארבעים שנה, רוצה להתחתן ולא מוצא זיווג, פתאום שומע שזה התחתן, ההוא התחתן, זה יכול לתת איזו צביטה בלב. עבודה לא פשוטה שהאדם מגיע למצב שהוא כל כך שמח בשמחת השני עד שהוא לא מרגיש את הצביטה הזאת

שהוא כן ואני לא. אבל אפשר להגיע למדרגה כזו של "יהי כבוד חברך", כל מה שטוב לשני שיהיה "חביב עליך כשלך". מסלול שלישי שגם נכלל ב"יהי כבוד חברך", שכשאתה רואה שהשפילו אדם, ביזו אותו, תרגיש צביטה בלב כאילו פגעו בך. האדם צריך להרגיל את עצמו לא להיות אדיש לסבל של הסובבים אותו. אם הוא רואה שיש אחרים שסובלים, פגעו במישהו בעבודה, פתאום בא הבוס, השפיל את אחד העובדים וביזה אותו. אז יש אחד שאומר לעצמו: טוב, העיקר שהוא לא צעק עליי, צעק עליו. יש אדם שמרגיש כאב, למה הוא בייש אותו לפני כולם? הוא יודע, אין לי מה לעשות עכשיו, אין לי מה לתקן, ההוא צעק והלך, אבל לפחות להרגיש את הכאב. חכמי הקבלה אומרים: הרי כל אדם

הוא נשמה. הגוף הוא סוג של לבוש, האדם האמיתי זו הנשמה. אומר האר"י ז"ל: נכון שכל נשמה היא רוחנית, אבל יש דרגות דרגות. יש נשמות שבאות ממקום יותר גבוה, הן יותר רוחניות, באיכות יותר גבוהה. יש נשמות שבאות ממקום יותר נמוך. הוא מסביר שהכול תלוי מהיכן היה המקור של הנשמה בנשמתו של אדם הראשון. הרי אדם הראשון היה כמו פאזל של נשמות. כל הנשמות העתידות נבראו יחד עם אדם הראשון. לכן הוא אכל מעץ הדעת, עד היום אנחנו מתים. אבל אם הוא אכל, שהוא יסבול, למה אנחנו סובלים? התשובה, כי כולנו התלכלכנו שם. כולנו היינו חלק מנשמתו, כולנו היינו בתוך הבחירה הזאת של האכילה מעץ הדעת ועד היום משלמים. אז האר"י ז"ל אומר שבנשמת

אדם הראשון יש הבדל בין נשמה שבאה ממקום יותר גבוה, נניח אזור המוח של אדם הראשון, לבין נשמה שבאה מכף הרגל. יש הבדל בדרגות. איך אפשר לזהות האם האדם הזה יש לו נשמה גבוהה, מה שנקרא, שהוא בא ממקום יותר גבוה? איך אפשר לזהות דבר כזה על עצמנו, על אחרים? כשרואים אדם שהוא נמשך לרוחניות אף על פי שהסביבה שלו היא לא כזאת. גדל בסביבה מסוימת, אז הכי קל להמשיך בשגרה של חומריות, תאוות, יצרים, עולם הזה, אבל רואים שהאדם הזה נמשך לתורה, לשיעורי תורה, למצוות כמו מגנט כזה. מושך אותו לשם. מה מושך אותו? הרי הרבה יותר קל להמשיך עם כל היצר הרע של העולם. זה מלמד שהנשמה הזו היא רוחנית, היא לא יכולה להשלים עם מה שקורה

בעולם מסביב, היא נמשכת לרוחניות. מדד נוסף, האדם הזה בדרך כלל רגיש לכאב של הזולת יותר מאנשים אחרים. כולם יכולים להיות אדישים והוא מרגיש את הכאב בלב. למה האדם הזה מצטער? למה מצערים אותו כך? זה גם אחד הסימנים. גם אצל אומות העולם, מי שלא יהודי ובא להתגייר, כתוב שכל נשמות הגרים הן נשמות שבמקורן שייכות לעם ישראל ורק נפלו אל בין הקליפות, הגיעו לשם. זה כמו ניצוצות קדושה שנפלו למקומות שלא היו... יש סיבות למה בכל זאת הם נמצאים שם. אבל אדם שבא ומתגייר, מדובר על גרי הצדק, לא על גר שמתגייר בגלל שרוצה אזרחות ישראלית, רוצה לקבל משכנתה, רוצה להתחתן עם מישהי, זה לא גיור אמיתי. אבל גיור אמיתי, שאדם מתחתן מתוך

הכרת האמת. אומנם אם יש זוג יהודי ולא-יהודייה או יהודייה ולא-יהודי והצד הלא-יהודי לא חשב להתגייר, אבל בגלל שהצד השני יהודי, הוא עורר אותו להכיר את היהדות. ככה אין לו מפגש עם היהדות. אבל הכיר יהודי ומתוך זה התחיל להכיר את היהדות. ומתוך ההיכרות של היהדות הגיע להתפעלות גדולה שמשה אמת ותורתו אמת. ניקח למשל את הגיורת הכי מפורסמת בהיסטוריה, הסבתא של דוד המלך, רות המואבייה. איך היא הגיעה לעם ישראל? פגשה בחור יהודי, התחתנה איתו. אחר כך הוא מת. הרי היו רות וערפה, התחתנו עם מחלון וכליון, שני הבנים של נעמי. לאחר שבעלה אלימלך מת, שני בניה מתו, נשארה לבד ושמעה שאין יותר רעב בארץ ישראל, חזרה ממואב לארץ

ישראל. וכשחזרה, רות וערפה ליוו אותה, והיא אמרה להן: בשביל מה אתן ממשיכות? אין לי עוד ילדים לתת לכן. אתן באות לשם, אתן הבנות של מלך מואב. הן היו נסיכות שתיהן, בנותיו של מלך מואב. תחזרו לבית אביכן, תמשיכו את החיים שלכן. ערפה הפנתה עורף, נישקה אותה והלכה. רות דבקה בה, אמרה: אני באה איתך, "עמך עמי, אלוהייך אלוהיי", כל התורה, כל המצוות. הכול אני הולכת איתך באש ובמים. הכירה את היהדות, באה, התחתנה עם בועז, שהיה ראש הסנהדרין, והנין שלה היה דוד המלך. עוד זכתה לראות את שלמה המלך. כתוב ששלמה היה יושב על כיסא מלכותו, שמו כיסא לאם המלך, לאימה של מלכות. רות האריכה ימים, זכתה לראות את שלמה בתפארתו וישבה

לידו עוד, הייתה גם בריאה ויכולה ככה... הייתה נסיכה מואבית, התגיירה, זכתה להגיע לגדולה הזו שכל שושלת בית דוד יצאה ממנה. היא חשבה פעם על יהדות? היא לא חשבה, אבל היא הכירה יהודי, מתוך זה הכירה את האמת של היהדות והגיעה להכרה שאני מתגיירת, איתו או בלעדיו. זו האמת, אני הולכת עם האמת הזו. אז זה משהו אחר, גם אם ההיכרות הראשונית עם היהדות התחילה דרך היכרות מסוימת עם איש או אישה ואחר כך הגיעו לגיור אמיתי, אז הגיור כן תופס. אבל צריך שהגיור יהיה ממש מכל הלב, כי הכרתי באמת הזו שיש בורא לעולם, תורה מן השמיים, ומקבל באמת לשמור את התורה ואת המצוות, ואז מתגיירים, אז הגיור תופס. גם הגרים, נשמותיהם - גרי הצדק,

לא גרי זיוף, גרי הצדק, המקור של נשמותיהם בעם ישראל. ועכשיו הם נמשכים, נמשכים לתוך היהדות, לעם ישראל, ומתגיירים. נמצא ששלושת הדברים האלה נכללים ב"יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". א', אתה תתייחס אליו דרך כבוד. ב', כשהוא מקבל כבוד, תשמח בכבודו - זו מדרגה יותר גבוהה. ג', אתה רואה שמצערים אותו, תרגיש צער כאילו פגעו בכבוד שלך. פגעו בו, העליבו אותו, תרגיש צביטה בלב. וכמובן, אם אתה יכול לעזור לו, תעזור לו. גם כשאדם עוזר לחברו צריך שיזכור את המשפט הזה: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". חבר צריך עזרה, עני זקוק לצדקה, והוא מבקש או שלא מבקש ואתה רוצה לעזור לו, גם בזה תמיד צריך לזכור: "יהי כבוד חברך חביב עליך

כשלך". הרמב"ם מונה רשימה של מדרגות בצדקה. מה הדרגה הכי גבוהה שיש בצדקה? כותב הרמב"ם: המדרגה הכי גבוהה בצדקה שהנותן לא יודע למי נתן והמקבל לא יודע ממי הוא קיבל. כי אם האדם עצמו הולך ונותן צדקה לעני, הוא מתבייש ממנו, וגם הנותן עלול להרגיש שזו התנשאות, הנה, אני נתתי, אני עזרתי. אם אתה נותן לגבאי צדקה, אתה אומר לו: "אתה רואה את העני הזה? "לך תיתן לו, אל תגיד לו שאני נתתי". אז העני לא מתבייש ממנו כי הגבאי של הצדקה נתן לו. אבל כשהוא רואה אותו, הוא יכול להרגיש התנשאות, אני נתתי לו. ואם זה הפוך, שהעני יודע ממי הוא קיבל והנותן לא יודע למי נותן, בכל צד יש מצב של או שהעני מתבייש ממנו או שהוא מתנשא.

המדרגה הכי גבוהה שהנותן לא יודע למי הוא נתן והמקבל לא יודע ממי הוא קיבל. כלומר, נותן לגבאי צדקה כסף, אדם שהוא סומך עליו, אומר לו: "תן את זה לעני, אני לא רוצה שתגיד לי למי אתה נותן. "אני סומך עליך שאתה תיתן באמת לאדם נזקק". זו הדרגה הכי גבוהה. גם כשהאדם בעצמו, לפעמים אין גבאי צדקה, הוא עצמו צריך לתת לעני, תמצא דרך לתת לו דרך כבוד בצורה שהוא לא ייעלב. האותיות העבריות, יש בהן מסר גדול שמסתתר בעניין הזה של האיך לתת. הציבור יודע שהאותיות העבריות, אדם שלומד אותן באמת עם השפה העברית, רק מזה יכול לראות שיש בורא לעולם ומשה אמת ותורתו אמת לחזור בתשובה רק מזה, בלי שום הוכחות אחרות. אתה רואה חוכמה

אלוקית. מי שלומד את סוד האותיות בעומקן, בספר "הצופן" הקדשנו שם פרק שלם על כל אות והסבר מה המשמעות של האותיות, למה האותיות משפיעות על שם האדם, אם האות מופיעה בשם על מה כדאי לעבוד, עם מה להתמודד. כל אות יש לה צד חיובי וצד שלילי. אבל מלבד המשמעות של האותיות מצד עצמן, יש בהן גם מסר של הדרכה לאדם לכל החיים. האותיות א', ב', ג', ד' מלמדות את היסוד של המוסר השכל שראינו אותו עכשיו. האות א' בסוד האותיות היא מייצגת את אלופו של עולם, את הקב"ה. לכן בעברית האותיות הן לא רק צלילים. בשפות אחרות: איי, בי, סי, זה צליל. אצלנו זה לא איי, זה אל"ף, מלשון אלוף. לא בי, אלא בי"ת, מלשון בית. גימ"ל מלשון גומל. כל אות

יש לה משמעות. ובספר יצירה, ספר הקבלה הכי קדום, שהיום אין מי שבקי בו ברבדים העמוקים, אבל אז כשהיו בקיאים, הגמרא אומרת שרבא ברא גברא. כל מי שלומד גמרא פוגש הרבה את אביי ורבא. ורבא, אחד מגדולי האמוראים, הוא יצר אדם על פי ספר יצירה. הכין בובה מבוץ, ידע את הסודות של ספר יצירה. זה כמו שאתה מקבל את הקוד להיכנס לתוכנה, אז הוא יכול להפעיל את התוכנה. והוא ברא אדם, העמיד אותו על הרגליים. זה לפני 1,600 שנה היה הסיפור הזה. יש סיפור גם על המהר"ל, על הגולם מפראג, שיש ויכוח על האמינות של הסיפור של הגולם מפראג. אבל בגמרא אין ויכוח, זה פשוט, רבא ברא גברא. ורש"י אומר על פי ספר יצירה. רק הוא לא יכל לדבר, האדם

הזה שהוא יצר. אבל האותיות, יש בהן כוח עצום שאדם יכול לשנות מציאות. במסכת ראש השנה כתוב: "ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם". אדם שיש לו צרה בחיים, רוצה לצאת ממנה, יש ארבעה דברים שקורעים את גזר דינו. או שיש לו צרה או שהוא מצפה למשהו ולא... רוצה פרנסה, רוצה חתונה, רוצה ילדים, יש ארבעה דברים שיכולים לשנות את הגזר דין לטובה. מהם? צדקה, צעקה - תפילה שבאה מהלב, שינוי השם ושינוי מעשה. שינוי מעשה, שאדם מתקן את מעשיו. צדקה, תפילה ושינוי מעשה זה מובן, אבל שינוי השם, למה זה משפיע על גורלו של האדם? שלושת הראשונים זה מה שכולם מכירים. יש הרבה אומרים בפיוט של יום כיפור, בראש השנה: "תשובה, תפילה וצדקה

מעבירים את רוע הגזירה". מאיפה זה לקוח? מהגמרא הזאת של צדקה, צעקה ושינוי מעשה. אז זה מובן, אבל שינוי השם, מה זה משנה אם קוראים לו כך או קוראים לו כך? למה שינוי השם משנה את גורלו של האדם? התשובה היא, כי כשקוראים שם לילד, זה לא רק אמצעי לזיהוי. בעולם מקובל, למה קוראים לילד הזה יעקב ולזה משה? שידעו לזהות אותו בכיתה, ברחוב. בעם ישראל, ידוע, כשקוראים שם לאדם, מחברים אותו לאותם צינורות שפע של האותיות שמרכיבות את שמו. קראנו לו יעקב, חיברנו אותו להשפעה של האות י', שהיא מאוד רוחנית, האות ע' והאות ק' והאות ב', חיברנו אותו לצינורות האלה. זה כשאומרים "וייקרא שמו בישראל". עכשיו יש לו צינורות. מה יוריד לו

את השפע בתוך הצינורות האלה? כשאנשים מדברים, קוראים לו בשם, "יעקב בוא", "יעקב קח". כשקוראים את שמו מורידים לו את השפע, מפעילים את האותיות האלה שישפיעו עליו. לכן לא כדאי לקצר שמות. אדם שקוראים לו יעקב שיקראו לו יעקב, לא כדאי לקרוא לו קובי. יוסף, לא כדאי לקרוא לו יוסי. ואם הרבה קוראים לו, לפחות יבקש מהקרובי משפחה: "אתם לפחות מדי פעם תקראו לי בשם האמיתי, בשם המלא, להוריד את השפע באותם צינורות". זו בעצם המשמעות של האותיות. האות א' שבספר יצירה כתוב שהאורות שיש בכל אות, נקרא לזה בעברית של היום "האנרגיות", כל אות יש לה את האנרגיה שלה. האנרגיות שזורמות בכל אות, הן זורמות בשלושה מסלולים: אופן הגיית

האות, צורת כתיבת האות והערך המספרי של האות. אלה שלושת המסלולים, ושלושתם אותו עיקרון. למשל, אופן הגיית האות, כמו הדוגמאות שהזכרנו: אל"ף מלשון אלוף, בי"ת מלשון בית, גימ"ל מלשון גומל. הערך המספרי של האות: א' = 1, ב' = 2, ג' = 3. וצורת כתיבת האות, איך כותבים א'? ו' אלכסונית, י' למעלה, י' הפוכה למטה. איך כותבים ב'? אות ר' ו-ו' שוכבת. כל אות, יש לה צורה גרפית, צורה שכותבים את האות. האות א' מייצגת את אלופו של עולם, את הקב"ה. לכן א' מלשון אלוף. בתנ"ך כתוב על הקב"ה: "אלוף נעוריי אתה", "ונרגן מפריד אלוף", פסוק ממקום אחר. אדם שהוא נרגן, מדבר לשון הרע, רכילות, מפריד את השכינה מעם ישראל, מפריד את אלופו של

עולם. אלוף העולם, מה זה אלוף העולם? מספר אחת. הקב"ה הוא אלופו של עולם, הוא מספר אחת בכל התחומים. איך כותבים את האות א'? ו' אלכסונית זה שש, י' למעלה, י' למטה, יחד 26. הגימטרייה של שם השם: י', אחר כך ה', ו' וה', כמה זה? 26. לכן האות א' גם מההיבט של הצורה הגרפית מייצגת את אלוקים וגם מההיבט שהיא נראית כפורצת לארבע רוחות העולם. כל אות, חוץ מא', לכל האותיות יש או גג או קיר או רצפה. האות א' היא היחידה שהיא פורצת לארבע רוחות העולם, מייצגת את האינסוף. זה בצורה הגרפית. והערך המספרי של הא' מצד עצמה כמה הוא? אחת. והקב"ה הוא האחד שהוא יחיד באמת. אין עוד אחד בעולם שהוא יחיד כמו הקב"ה. נניח אדם שיש לו במוסך

רכב, אז הוא אומר: "במוסך שלי, החניה של הבית, יש לי רכב אחד". אבל האחד הזה הוא לא מוחלט, הוא יחסי. פה זה אחד, במקומות אחרים יש עוד. והוא עצמו מורכב מחלקים, הרכב מורכב מחלקים. כך כל דבר בעולם הוא אחד יחסי. גם כשאומרים "יש לי רק אחד" זה יחסית, כי יש עוד ומורכב מחלקים. היחיד שהוא אחד באמת שאין כמותו בשום מקום אחר והוא לא מורכב מחלקים זה רק בורא עולם שמלוא כל הארץ כבודו, אין כמוהו בשום מקום והוא עצמו לא מורכב מחלקים. אז יוצא שהא' מייצגת את אלוקים. ב' מלשון בית. הב' מייצגת כבר את העולם שנברא, כמו שאלוקים ברא עולם. לכן ב' זה שתיים. העולם מורכב מהרבה זוגות: יום ולילה, איש ואישה, כל העולם עשוי

מזוגיות, והצורה של האות ב' - מבנה בסיסי של בית. ממה בית מורכב? תקרה, קירות, פתחים ויסוד שהוא רחב מהגג. אתה מסתכל על האות ב', יש בו את כל זה. יש לו תקרה, יש לו קיר שמייצג את הקירות, יש לו פתח שמייצג את הפתחים ויסוד שרחב יותר מהגג. רק הוא רחב יותר, חז"ל אומרים הוא רחב יותר לצד אחד כי כששואלים את הבריאה, האות ב' מייצגת את הבריאה שנבראה על ידי אלוקים, כששואלים את הבריאה: מי ברא אותך? מצביעה בזנבה על מי? על הא', הוא ברא אותי, אלופו של עולם. והכוונה בזה, אדם שאומר: לא ראיתי את אלוקים. תסתכל בבריאה, תכיר את הבורא, "מבשרי אחזה אלוה". "השמיים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע". איך מספרים? אף אחד

לא שמע את השמיים מדברים. אז ממשיך דוד ואומר: "אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם". הם מספרים לך, אם אתה מוכן לשמוע, אתה תשמע אותם איך שהם מראים לך, מוכיחים לך שיש בורא. אז האות ב' מייצגת את הבריאה עצמה. זו הסיבה שבריאת העולם, באיזו אות היא מתחילה? האות ב': "בראשית ברא". לכאורה, התורה הייתה צריכה להתחיל בא', זה יותר יפה למצוא איזו מילה שמתחילה ב-א'. אבל התורה מתחילה בב', באות השנייה, כי זו בריאת העולם: "בראשית ברא אלוקים". אבל כשאלוקים מדבר על עצמו בתחילת עשרת הדיברות, עשרת הדיברות, באיזו אות מתחילים? האות א': "אנוכי ה' אלוקיך", כי פה הוא מדבר על עצמו. בתורה הכול מדויק, הכול מכוון. מה זה ג'?

גימ"ל - גומל, נותן, מעניק. זו צורת קריאת האותיות, ההגייה של האות. איך נראית האות ג'? הצורה הגרפית שלה, איך היא נראית? כמו אדם, יש לה ראש, גב וזוג רגליים. אבל הזוג רגליים לא נראים כמו אדם שעומד. אם היה ראש, קו באמצע ושתי רגליים לצדדים, זה נראה אדם עומד. אבל הג' איך היא נראית? כמו אדם שצועד קדימה, מושיט את הרגל ופוסע. לאיפה הוא הולך האדון ג' הזה? לאיפה הוא הולך? הוא הולך לד', לדל כדי לגמול איתו חסד. האות ד', כמו כל אות יש לה משמעות חיובית ומשמעות שלילית. גם א', ב' ג' יש להן גם משמעות הפוכה. הד' מייצגת מצד אחד דלות, מצד שני דליה והרמה. כמו "ארוממך ה' כי דליתני", הרמת אותי. זאת אומרת, הד' יש לה

צורה של מנוף - או למטה או למעלה. קיצונית או למעלה או למטה. לכן מי שישים לב, כל אלה שיש להם את האות ד' בשם, בפרט אם היא האות הראשונה בשם, קל וחומר אם יש פעמיים את האות ד' בשם, כמו דוד, אלה אנשים שהם לא במצב של אמצע. או למטה או למעלה. דוד המלך, שאול רדף אחריו להורגו. מיד אחרי הפך להיות מלך ישראל. אין אמצע, או למטה או למעלה. לכן מי שיש לו ד' בשם תמיד צריך לשאוף להגיע למעל הממוצע. כי אם לא תהיה מעל הממוצע, אתה תהיה בצד השני. תמיד צריך לשאוף ליותר למעלה. הא' שמייצגת את אלופו של עולם לכאורה זה רק חיובי. איפה יש צד שלילי באות א'? אדם שיש לו את האות א' בשם, הוא אדם שקשה לו לקבל מרות, קשה לו שישימו לו

גבולות, שיגידו לו מה לעשות, כי הרוחניות הגבוהה שבו, הוא מרגיש: "אתה לא תגיד לי מה לעשות". אז יש לזה גם השפעה לכיוון... מצד אחד הוא נמשך לרוחניות, מצד שני יש לו את ההשפעה הזו. וכך כל האותיות, לא ניכנס כעת לכול, אני רק רוצה להגיע לנקודה שבשביל זה הזכרנו את כל העניין. מי שירצה יותר פרטים, אמרנו, יש בספר "הצופן", אפשר לראות את כל הפרטים. אבל מה שנוגע לענייננו, כשמצרפים את האותיות א', ב', ג', ד', יש בזה מסר גדול לאדם. כך אומרת הגמרא במסכת שבת בדף ק"ד. אומרת הגמרא כך: הרי האות ג' היא צועדת לכיוון האות ד' כדי להעניק לה. שואלת הגמרא: למה האות ד', שזה הדל, מפנה את הגב שלה לכיוון האות ג'? הרי אם הוא בא

לתת לו צדקה, בא לתת לו, היינו צריכים לראות פנים הפוכות, שהאות ד', הצד הרחב שלה לכיוון הג'. נראה כאילו הוא בא מהגב ונותן לו. למה מהגב? אומרת הגמרא: בא ללמד את הגומל חסד, כשאתה בא לעזור לבן אדם, אל תבייש אותו. אל תיתן לו את זה בפנים בצורה שהוא יתבייש. תן לו מתן בסתר, מאחורי הגב, תמצא דרכים איך לתת לו. כמו שהגמרא מספרת על מר זוטרא חסידא, היה אחד מגדולי האמוראים, שהיה כל בוקר משכים קום לפנות בוקר ובדרך היה הולך להתפלל, ללמוד תורה. אבל לפני שהוא היה הולך, ידע: יש לו שכנים, משפחה ברוכת ילדים, והבעל מובטל. אין פרנסה, אין להם אוכל אז לא היה אפילו ביטוח לאומי. אנשים כאלה יכלו למות ברעב. אז כל בוקר היה

מכניס מתחת הדלת של השכן, במפתן של הבית היה מכניס כמה מטבעות שיהיה להם להיום. גם הוא לא היה עשיר גדול, אבל שיהיה להם מה לאכול היום. וכך היה רגיל יום-יום. והעני הזה היה אדם מאוד ביישן, עניין אותו מי זה שיודע על מצבו. הוא חשב שאף אחד לא יודע שהוא כזה עני. עניין אותו לדעת מי זה שיודע על מצבו והוא מכניס לו כל פעם כסף במפתן. בוקר אחד אמר: אני אקום מוקדם, ברגע שמכניסים את הכסף, אני פותח את הדלת ורואה מי זה. אותו היום בדיוק מר זוטרא חסידא יצא עם אשתו, היו צריכים ללכת לאיזה מקום. וכשהכניס את המטבעות, פתאום הרגיש שהדלת נפתחת. והוא ידע שהעני הזה כל כך ביישן, אם הוא ידע שהרב הגדול הוא זה שנותן לו צדקה,

הוא ירצה לקבור את עצמו באדמה, הוא יתבייש. כי הוא תמיד מראה את עצמו שהכול בסדר. הלבנת פנים. הוא לא התכוון להלבין פניו, הוא רוצה לתת לו צדקה. אבל ברגע שהרגיש שהדלת נפתחת, הוא ואשתו פתחו במנוסה. רצו מהר. אז היו לובשים גלימות כאלה, מאחורה אתה לא יכול לדעת מי זה. העני פתאום רואה זוג שרץ שם, הבין שהם שהכניסו את הכסף, פתח במרדף, חייב לראות מי הם. ראו שהוא רודף אחריהם, האיצו את הקצב. עברו מרחוב לרחוב, והנה נכנסו לרחוב ללא מוצא. סגור, אין איפה לברוח. ידעו שעוד מעט הוא יגיע ויזהה אותם. ראו שם מאפייה. מאפיות פותחים תמיד בשעה מוקדמת של הבוקר כדי שהבצק יתפח ויספיקו לאפות, להגיש. ראו מאפייה פתוחה, נכנסו

לתוך המאפייה. ראו שהתנור, התחילו להסיק אותו. התנור הוא פלטה של אבן, ובצד יש עצים שמבעירים כדי לחמם את הרצפה הזו. המאפייה הייתה ריקה, בעל המקום יצא לכמה דקות. ידעו שכשהעני ייכנס לסמטה הזו, יראה את המאפייה, יכניס את הראש ויראה אותם, חדר אחד. נכנסו שניהם לתוך התנור ועמדו בפינה. ההוא רדף, נכנס, רואה שנעלמו, הציץ למאפייה, ראה שהם לא נמצאים, הסתובב, יצא והלך. כשהיו בטוחים שהוא כבר לא באזור, יצאו מהתנור. אומרת הגמרא: נעשה להם נס שלא קרה להם כלום. אבל מר זוטרא, הרב עצמו, קיבל כוויה ברגל, ואשתו אפילו כוויה לא קיבלה. כשהוא יצא הוא הרגיש שלא בנוח, אשתי יותר צדיקה ממני? אני לומד תורה. למה היא לא חטפה

אפילו כוויה ואני קיבלתי כוויה? אז אמר לאשתו: אני לא יודע מה לא בסדר אצלי. ברוך השם שניצלנו משם. כי הם למדו מתמר שנוח לאדם שישליך עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. במעשה של יהודה ותמר. ממש יישמו את זה הלכה למעשה, סיכנו את החיים. אבל הוא קיבל כוויה ברגל. אשתו הרגיעה אותו, אמרה לו: יש הבדל בינינו. כשאתה נותן צדקה לעניים, אתה נותן כסף. עד שהוא הולך לקנות, רעב, עד שמשיג. אבל אצלי, אנשים דופקים בדלת של הבית. ככה היה מקובל בזמנם, היום זה לא מצוי שאנשים רעבים דופקים בדלתות. אנשים נוקשים בדלת, אני פותחת את הדלת, מיד מושיבה אותו ליד השולחן שיאכל. אז הצדקה שלי היא בדרגה יותר גבוהה משלך, ולכן אני

אפילו לא קיבלתי כוויה. אבל רואים בחז"ל עד כמה נזהרו כל כך. "אני בסך הכול עוזר לו". נכון, אני עוזר לו, אבל צריך להיזהר שלא לבייש אותו. "אני אשם שהוא פתח את הדלת? "אני רק באתי לתת לו, למה אני צריך לסכן את החיים שלי?" אבל לא לבייש את השני. כמה רואים הקפדה בדברי חז"ל על העניין הזה. הג' והד', אומרת הגמרא במסכת שבת, האות ג' שהיא מייצגת את האיש גומל החסד, באה מאחורי הגב של האות ד' לתת לו מתן בסתר בצורה שהוא לא יתבייש. ממשיכה הגמרא ושואלת: ומפני מה האוזן של האות ד', של הדל, מופנית לכיוון הג'? לד' יש בליטה קטנה כמו אוזן מופנית לכיוון הג'. למה? בא ללמד את האדם, לפעמים אתה בא לעזור, אתה יודע, חבר שלך

במצוקה, ויש לך כסף, ברוך השם, אתה יכול לעזור לו. אתה בא, אומר לו: "קח 1,000 שקל, זה בסדר, שיהיה לך לילדים לשבת". הוא מתבייש. הוא צריך את זה, אבל מתבייש. הוא אומר: "לא, לא, זה בסדר, אני אסתדר". עכשיו, אתה יודע שהוא לא יסתדר, הוא צריך את זה. אבל הוא מתעקש. מה אתה יכול לעשות? אתה מתחנן לפניו שייקח, והוא לא רוצה לקחת. מה יכול לומר גומל החסד, העשיר הזה, מה יכול לומר לעצמו? מה אני יכול לעשות, בכוח? הוא לא רוצה, הוא מתרחק ממני. הוא אומר לי "לא" והולך. אומרת הגמרא: תדע שגם כשהוא אומר לך "אני לא רוצה" והוא מתרחק, האוזן של העני מוטית לאחור, אולי הוא ימצא דרך לתת לי בלי שאני אתבייש. הוא כן צריך, רק הוא

מתבייש. תמצא את הדרך לתת לו, האוזן מוטית. מה שהוא אומר לך לא, זה לא באמת. הוא צריך. אז תקרא לו, תגיד: "אתה יודע מה, איציק, תעזוב, אתה לא רוצה מתנה? אל תיקח מתנה. "קח הלוואה, כשיהיה לך תחזיר לי". הוא אומר לך: "טוב, אם הלוואה, בסדר". אתה בלב לא מתכוון לקחת ממנו בחזרה, גם כשיבוא אתה לא תיקח, אבל אתה מוצא דרך איך לתת לו בצורה שהוא לא יתבייש. צירוף האותיות א', ב', ג', ד' יש בזה עוד מוסר לאדם. יש אדם שרוצה לעזור לאחרים, יש לו כסף, ברוך השם, והוא רוצה לתת, אבל הוא אומר: "אני בבית, אני במשרד, אם יבוא אליי אדם יגיד לי שהוא צריך כסף, "רוצה להתרים לכולל, רוצה להתרים לישיבה, רוצה להתרים לעניים, לילדים

רעבים, "אני אשמח לעזור. "אבל שהוא יבוא, אני צריך לרדוף אחריו?" אומר הקב"ה לעשיר: אם נתתי לך ממון, אל תחכה שיבואו אליך, תיזום אתה. צא מהבית ולך לתת לעניים הנזקקים. לא כולם יודעים שאתה רוצה לתת. אתה רוצה - לך תחפש. איפה רואים את זה באותיות? האות ב', ראינו, מה זה ב'? בית. הג', שזה העשיר גומל החסד, אומר לו הקב"ה: אל תישאר בתוך הב'. א' זה אלופו של עולם, כלומר, הא' - אלוקים אומר לעשיר שנמצא בתוך הב', בתוך הבית: צא מביתך ולך לדל לתת לו. זה מה שרואים בסדר של האותיות: א', אחר כך ב', והג' נראית כאילו הוא יצאה מהב', הפתח של הב' לכיוון הג'. הוא יצא מכאן, לאיפה הוא הולך? לדל כדי לתת לו צדקה. כך יש מסרים

באותיות לתת הדרכה לאדם בכל תחומי החיים. אנחנו נתקדם הלאה במשנה. נשתדל עכשיו להזדרז קצת יותר. הרחבנו בעניין הזה של כבוד החבר, כי זה דבר שכמה צריך באמת להשקיע ולתקן, "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". ממשיך רבי אליעזר ואומר לאדם: "אל תהי נוח לכעוס". כלומר, כל אדם כשמוציאים אותו מהכלים עלול להגיע למצב של התפרצות. אבל אומר רבי אליעזר: לפחות אל תהיה נוח לכעוס. כלומר, לא בקלות, אל תכעס בקלות. לא כל דבר צריך להדליק אותך ולהקפיץ אותך בהתפרצויות. תחנך את עצמך שאם האדם אמר משהו, אז אמר, תבליג. יש עצות לזה, לא ניכנס לזה עכשיו, דיברנו בעבר. יש בספר "מפתחות לחיים" גם הרחבה בעניין הזה של עצות איך להתגבר על

כעסים, איך להתבונן על כל דבר שקורה. מה יאמר האדם? "אבל תראה, לפעמים אין ברירה, "אם אני לא אכעס דברים לא יזוזו, אנשים מסביבי לא ישתנו". "הילד שלי מתנהג שלא כראוי, תמיד אני אחייך אליו? "צריך גם לכעוס עליו". אומר הרמב"ם: כשצריך לכעוס על העובד שלך, מעביד יש לו עובדים, צריך לכעוס עליהם, כי אם לא, הם מזלזלים בעבודה, מאחרים לבוא. הורים שרוצים לכעוס על הילדים כדי ליישר אותם. מורה, מורה צריכים לכעוס על התלמידים כדי להחזיר אותם למסלול, אז מה יעשו, לא יכעסו? אומר הרמב"ם: יראה עצמו כאילו הוא כועס והוא אינו כועס. כל אדם יכול להגיע למצב של חינוך עצמי שבפנים הוא מראה כאילו הוא כועס, אבל בלב הוא מחייך, הוא

לא כועס. הוא צועק על הילד, צועק על העובדים, אבל בליבו הוא לא כועס. למה? כי הוא עבד על עצמו בצורת התבוננות נכונה שהכול לטובה והכול משמיים. צריך לחנך את הילד, הוא ילד קטן, צריך ללמוד אותו. אם זה נזק שהזיקו לו, הוא אומר "הכול לטובה". אם הילד מתנהג שלא כראוי, הוא אומר: זה ילד, עכשיו הוא בא לעולם, הוא לומד להכיר את החיים. אז הוא בן 7, בן 10, בן 12, 15, עדיין הוא לא בוגר. אז צריך להראות לו כעס, נראה לו כעס הפנים. אבל לא בלב, בלב יש לו את הכף זכות. כך האדם נשאר תמיד רגוע, יודע איך להתנהל עם האנשים, עם החברה מסביב כמו שצריך. אבל אומר לו רבי אליעזר: גם אם אין ברירה ואתה כועס, לפחות אל תהי נוח לכעוס.

כלומר, אל תכעס במהירות. שלמה המלך אומר ש"הכעס בחיק כסילים ינוח". אדם שהוא כסיל, אין בו דעת, הכעס נמצא אצלו בחיק. כלומר, הוא מיד שולף אותו, שולף אותו מחיקו. החפץ חיים אמר: משל למה הדבר דומה, אדם שיש לו חנות, הסחורה שהוא צריך אותה זמינה שכל לקוח שבא צריך להוציא ולתת לו, זה נמצא ליד היד. סחורה שפעם בשנה בא מישהו ומבקש הוא שם אותה במדפים העליונים. אצל הכסילים הכעס סחורה זמינה, מיד הוא כועס, זה נמצא בהישג יד. זה הפירוש ש"הכעס בחיק כסילים ינוח". אצל אדם חכם, הכעס נמצא במדף העליון, עד שהוא יגיע לשם זה ייקח זמן. גם אם פעם הוא יכעס, אבל לא בקלות הוא כועס. ממשיך רבי אליעזר: "ושוב יום אחד לפני מיתתך".

וכמו שהזכרנו באחד השיעורים הקודמים את הגמרא במסכת שבת, ששאלו אותו תלמידיו: רבנו, וכי אדם יודע מתי ימות? אמר להם: נכון, לא יודע מתי ימות, לכן כל יום יעשה תשובה שמא מחר הוא מת, ונמצא כל ימיו בתשובה. שתמיד יהיה מוכן, יהיה מתוקן. "והווי מתחמם כנגד אורן של חכמים". "אור" זה אש, תתחמם כנגד האש של חכמים. כלומר, תמיד תהיה מקורב לחכמי ישראל. יש אנשים חיים את החיים שלהם, אין להם קשר עם שום רב. טוב, הוא עובד לפרנסתו, אבל מאיפה תקבל את החמימות של התורה? אם אתה לא מחובר לרב, אין לך מאיפה ללמוד, אין לך איך להתקדם. "הווי מתחמם כנגד אורן של חכמים "והווי זהיר בגחלתן שלא תיכווה". אומר לו רבי אליעזר: להיות מקורב

לחכמי ישראל זה טוב, אבל לא יותר מדי. מה הכוונה לא יותר מדי? יש אנשים, מרוב שהוא צמוד לאותו רב גדול והרב הזה יש בו ענווה, האדם הזה מתחיל לזלזל ברב, מדבר איתו בצורה לא מכובדת, בצורה פוגענית, למה הוא מרגיש "הוא חבר שלי". אבל זה תלמיד חכם, אצל הקב"ה יש לו משקל גדול. לכן הוא אומר: תסתכל על התלמיד חכם כמו אש שיכולה לתרום, אבל היא יכולה גם לשרוף. אז תדע את הגבול, תתקרב, תתחמם, אבל תשמור על הגבולות שלא להגיע לקלות דעת, לקלות ראש עד כדי שבסוף אתה תינזק מזה. "שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב "ולחישתן לחישת שרף "וכל דבריהם כגחלי אש". לא הכוונה שהחכם רוצה להזיק לו, חס ושלום. הכוונה שהקב"ה תובע את

עלבונו של התלמיד חכם. יש כאלה אנשי תקשורת עושים בדיחות בתוכניות שלהם, צוחקים על רבנים. אין לך מה לעשות, רק לצחוק על רבנים? תצחק על שטויות של העולם. אבל לצחוק על תלמידי חכמים, כמו שהמשנה אומרת, זה משחק באש. "נשיכתן נשיכת שועל", למה נקט את כל הדוגמאות האלה? השועל, כשהוא נושך, יש לו שיניים עקומות, הוא מרסק את העצם, אחר כך קשה מאוד לרפא. "ועקיצתן עקיצת עקרב". שואל הרמב"ם: מה הקשר לעקרב? הוא אומר שבדרך כלל, למשל בעלי חיים שהם נושכים, הם נושכים בפה. כשאדם רואה אריה, הוא לא מפחד מהזנב של האריה, הוא מפחד מהפה שלו. עקרב, מי שלא יודע מה זה עקרב, רואה אותו לראשונה, הוא יכול להיזהר שלא ייתן לו נשיכה בפה,

פתאום מאיפה הוא מקבל את העקיצה? מהזנב, פתאום הזנב מתקפל, על זה הוא לא חשב בכלל. כך הוא אומר: תדע, אדם שמזלזל בתלמידי חכמים, מבזה אותם, הוא יכול לקבל מכה מכיוון שהוא לא חשב עליו בכלל. לכן מלבד השועל, שזה מכה שקשה לרפא אותה, גם הוא אומר: תדע שהמכה יכולה לבוא מזווית ש... לכן נתנו גם את המשל של העקרב. "ולחישתן לחישת שרף", שרף זה נחש ארסי. "וכל דבריהם כגחלי אש". כלומר, כשחכמים תיקנו תקנה ואמרו להיזהר בדבר הזה, לא יגיד האדם: "טוב, זה רק מדרבנן". למשל, עוף עם חלב זה אסור מתקנת חכמים. בתורה כתוב "לא תבשל גדי בחלב אימו", אסור לבשל ואסור לאכול, אפילו לבשל אסור, בשר וחלב. אבל כתוב "גדי בחלב אימו", אימו,

לאו דווקא אימו, רק נקט "אימו" כדי שנלמד מזה שכל מה שאסור מהתורה זה רק בעל חיים שלאימו יש חלב. אבל עוף למשל, לאימו אין חלב, אז התורה לא אסרה את זה. באו חכמים, אסרו גם את זה. יש סיבות למה אסרו, שאנשים לא ייכשלו בעבירה. יבוא אחד ויגיד: "אני מקפיד רק על מה שהתורה אמרה, "שלא לאכול בקר או צאן עם חלב. "אבל עוף זה רק חכמים". על זה הוא אומר: "כל דבריהם כגחלי אש". חכמי ישראל הצטוו לעשות תקנות לתורה, לעשות סייג לתורה, לעשות משמרת. ואנחנו, עם ישראל הצטווינו: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". זה כמו שמלך אומר לאחד מהארמון שם, אחד העובדים: "אתה רואה את השר הזה? לך איתו עכשיו, הוא יגיד לך איך לסדר

את החדר. "מה שהוא יגיד לך תעשה". אם הוא שינה מדברי השר, הוא עבר על דברי המלך. הוא לא יכול להגיד: "אבל לא עברתי על המלך, רק שיניתי ממה שהשר אמר". אבל המלך אמר לך שתשמע לו. כך הצטווינו ב"לא תסור" עד כדי כך שמברכים על תקנות חכמים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר חנוכה", "וציוונו להדליק נר של שבת", "וציוונו על נטילת ידיים". כל אלה תקנות חכמים, זה לא כתוב בתורה. בתורה כתוב: צריך לעשות קידוש בשבת, אבל לא כתוב להדליק נר של שבת. מצוות קידוש, גם גברים גם נשים, כולם חייבים בקידוש. אישה נמצאת לבד בבית, היא צריכה לעשות את הקידוש. נר של שבת, אם הגבר נמצא הוא צריך להדליק נר של שבת. כלומר, מי שבבית

יעשה גם וגם. אם יש גם גבר וגם אישה אז חילקו את זה, היא מדליקה נרות, הוא עושה את הקידוש. אבל ההדלקת נרות זה מדרבנן, תקנת חכמים, אז למה מברכים "וציוונו"? איפה ציוונו? שואלת הגמרא במסכת שבת: היכן ציוונו? משיבה הגמרא: ציוונו ב"לא תסור". יש "לא תסור מן הדבר", אז כל תקנות חכמים מקבלות בעצם תוקף אלוקי שהקב"ה הוא זה שציווה אותנו על הדברים האלה. לכן אומר רבי אליעזר: כל אדם ואדם צריך לדעת להתחבר לתלמידי חכמים, "הווי מתחמם כנגד אורן". בכוונה לקח את הדוגמה של אור. אור זה אש. אש, כמה תועלת אפשר להפיק מהאש? אפשר להתחמם, אפשר לבשל, אפשר להתיך מתכות, לעשות כלי חרס משובחים, הכול עם אש. בלי אש, איזה חיים יש

לאדם? אבל האש יכולה גם לשרוף. לכן הוא אומר: תמיד תהיה מחובר לתלמיד חכם, אבל לא בגלל שאתה מקורב אליו תתחיל לזלזל בו, כמו שיש כאלה שמרוב קרבה, אלא תמיד תשמור על כבודו וכך תרוויח רק את התועלת בלי שום נזק. נסיים בברכה לכל הציבור שנמצא איתנו כאן, לכל הצופים בכל מקום שהם, שהקב"ה יברך את כולם שהדברי תורה יהיו להצלחה בפרנסה טובה, בריאות איתנה, נחת מהילדים, זיווגים הגונים, ושהשם ישמור את חיילי ישראל בכל מקום שהם, שנזכה לגאולה שלמה, אמן ואמן.