חובה לכל הורה - זהירות, אלימות מילולית! הרב דודי ברוורמן (עם כתוביות בעברית)

שלום לכם, צופים יקרים. אני רוצה לעסוק היום בסייעתא דשמיא בנושא הזה שנקרא: כוחה של מילה, כוחו של דיבור, העוצמה של מילה שיוצאת מהפה של האדם וההשפעה שלה על האדם השומע את המילה הזאת. וכלפי מה הדברים אמורים? אני מזכיר את חטאיי כשאני הייתי ילד. אני זוכר כשהייתי ילד וכשהתנהגתי לא יפה, אז מדי פעם נתנו לי איזו סטירה אחת או שתיים על התנהגות שלא הייתה ראויה. אם מדובר בתוך הבית, אם מדובר מחוץ לבית, חטפתי מדי פעם מכות. לא נראה לי שיש לי משקעים מהמכות שקיבלתי מדי פעם. היום אנחנו יודעים שעל פי החוק אסור להרים יד על ילד. אם הורה מרים יד על הבן שלו, אפילו מכה אחת - על פי החוק הוא יכול לשבת בכלא על דבר כזה.

אנחנו רואים היום שבאמת החברה מתייחסת בחומרה מאוד רבה לנושא הזה שנקרא "אלימות פיזית." אבל הנושא הזה שנקרא "אלימות מילולית," אנשים מתייחסים לזה בסלחנות, החוק מתייחס לזה בסלחנות. אז מה שקרה, יש לא מעט הורים כשהם נתקפים בהתקפת זעם על הילד שהוא מדבר לא יפה או מתנהג לא יפה, אז הם רוצים לתת את העונש. הם יודעים שהרי מכות הם לא יכולים לתת, אז העונש עובר לאלימות מילולית. והשאלה היא, כשהם שמים על כפות המאזניים אלימות פיזית... אני לא מדבר כמובן על אלימות פיזית קטלנית מסוכנת, אני מדבר על סטירה אחת או מכה אחת. לא יותר מזה. ומול משפט פוגע, מעליב, משפט משפיל, ולא רק משפט אחד, אלא לפעמים עשרות משפטים ועוד

לפעמים בנוכחות הקהל. מה משפיע יותר? מה? איזו פעולה היא יותר הרסנית - האם להרים יד על ילד או להשפיל אותו ולהעליב אותו לפני כולם? ואני רואה את זה היום בהמון המון מקומות. ילדים שהם כבר לא ילדים, הם גדלו ועברו מאז כבר 20 שנים והם זוכרים להורים שלהם משפטים חריפים שהשפילו אותם, משפטים חריפים שפגעו בהם והם לא שוכחים להורים גם אחרי 40 ו-50 שנים. אנשים לוקחים את המשפטים האלה וממקמים את המשפט בלב. ואם היית שואל אותו אם הוא היה מעדיף לחטוף איזו סטירה אחת, הכאב אומנם קצת כואב אבל עברה חצי שעה והסיפור נעלם, למול לשמוע משפטים פוגעניים ומעליבים בצורה יוצאת דופן - בטח וברור מעל כל ספק שהוא היה מעדיף לקבל

סטירה, ולפעמים כמה סטירות, מאשר משפט אחד חריף ומורעל שחודר לתוך הלב שלו ומתמקם שמה שנים רבות. הורים לפעמים יכולים להשתמש באלימות מילולית לאורך שנים ולאמלל את הילדים שלהם, להפוך את הילדים שלהם למסכנים, לאסקופות נדרסות, לאבד את הביטחון העצמי שלהם, בגלל שהם יודעים שהם מוגבלים מלהרים יד על ילד אז לכן הם משתמשים באלימות מילולית. אגב, אלימות מילולית, שומעים את זה בלי סוף בתוך בתי ספר. ואני לא מדבר על ילדים, אני מדבר על מורים ועל מורות שמשפילים תלמידים ותלמידות ופשוט פוגעים בילד, והחוק מתייחס אליהם בסלחנות. מותר למורה, לכאורה, זה לגיטימי להשפיל את הילד. אין פה שום בעיה. לא, אין שום חוק שאוסר עליהם

דבר כזה. ואז נוצר מצב שהילד בסופו של דבר מאמין להשפלות האלה וההשפלה הזאת חודרת ומפעפעת פנימה לתוך האישיות של הילד והוא נשאר ילד כבוי, ילד חסר ביטחון רק בגלל משפט אחד. ויש לא מעט ילדים שהם כבר לא ילדים, הם כבר גדלו והתבגרו והחיים שלהם נהרסו בגלל משפטים כאלו. ואדם יכול להגיד: אז מה קרה? אז אמרתי. אין דבר כזה "אז אמרתי." היחס למילה זה כמו אל יהלום. מילה היא אותיות "יהלום." כמו שאדם מתייחס אל יהלום בחרדת קודש כי הוא מחזיק בתוכו יהלום - כך לפחות אדם צריך להתייחס למה שיוצא מפיו. כי לא סתם הקב"ה נתן לנו שני מחסומים - שיניים ושפתיים - לחסום את המילה לפני שהיא יוצאת מהפה, הכוונה היא מילה חריפה, כי

לאחר שהיא יצאה מהפה אין אפשרות להחזיר אותה חזרה. אין סבון שמוחק מילים חריפות, אין סבון כזה. ולאחר שהמשפט יצא מהפה שלי, זה כבר לא בשליטתי. לקחת את זה חזרה זה כבר סיפור שאם בכלל זה אפשרי, אם בכלל. את זה צריך לזכור ולדעת. כשאומר שלמה המלך "החיים והמוות ביד הלשון," עלינו לזכור ולדעת שזאת לא סיסמה, זו אמת לאמיתה כמו כל מה ששלמה המלך מלמד אותנו. ואין פה שום פרפראזה ואין פה שום הפרזה ואין פה שום קיצוניות. עם הפה שלך אתה יכול לתת חיים לשני ועם הפה שלך ועם הדיבור שלך אתה יכול להרוג את השני. ואנחנו ננסה ללמוד קצת מתוך מקורות היהדות על חשיבותה של מילה כי ההרצאה שלנו היום תעסוק בנושא של ההרס של מילים

חריפות, מה שנקרא אלימות מילולית, והדרך לנסות למנוע ולהימנע מלעשות תקלות כאלו שוב. כי דברים כאלה קורים וזה קורה לכל אחד. רק ההבדל בין חכם לבין טיפש זה לא שחכם לא טועה וטיפש כן טועה, אלא שניהם טועים. רק חכם מגוון בטעויות שלו, וטיפש חוזר על אותה טעות. התפקיד שלנו זה פשוט לגוון בטעויות, לא לחזור על אותן טעויות לפחות. ולכן לחשוב מכאן ולהבא איך להיזהר לשמור את שפתינו מלהוציא משפט שהוא לא נכון, כמו שנאמר: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב." ועל זה אנחנו רוצים להתמקד, על ה"סור מרע," ועל ידי כך נגיע גם ל"עשה טוב." אז אנחנו היום לא נדבר על לשון

הרע, אלא על הכוח העוצמתי וההרסני של דיבור שאינו נכון בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון, לאדם הלא נכון. ננסה קצת ללמוד את הנושא הזה ובסייעתא דשמיא אנחנו נקווה שתהיה תועלת לדברים. פרשת חוקת בספר במדבר. במרכז הפרשה יש שמה סיפור שנקרא "פרשיית מי מריבה." פרשיית מי מריבה זאת פרשייה מאוד כאובה שהקב"ה מצווה את משה רבנו כשהעם נמצא במדבר וצמא למים, פשוט צמא למים. ומשה רבנו כבר עייף, כביכול. אני משתמש אולי בביטוי קצת חריף, אבל מרוב התנהגות קלוקלת של העם בעקבות הקיטורים שלהם והנרגנות שלהם והביטויים עם כפיות טובה כלפי משה רבנו, כלפי הקב"ה - משה רבנו כבר קצה נפשו מהביטויים החריפים של עם ישראל. ואז, כשבא אליו

הקב"ה ואומר לו: משה, לך תדבר אל הסלע ותוציא מתוכו מים. משה רבנו ניגש לעם ישראל בכעס ואומר להם: "שמעו נא המורים." "המורים" זה מלשון בן סורר ומורה, מלשון סרבנים, מלשון כאלו שלא מקבלים מרות. "המין הסלע הזה נוציא לכם מים"? ואז הוא לוקח את המטה שלו, מכה את הסלע פעמיים, והסלע מוציא מתוכו מים רבים. כתוב בפסוק לאחר מכן, אומר הקב"ה למשה רבנו: "יען שלא קידשת את שמי- " כשאני אמרתי לך לדבר אל הסלע ואתה הכית את הסלע - אז היה פה חסר בקידוש השם, הנס היה נס מוקטן ולא נס גדול, לכן לא תיכנס לארץ ישראל. שואלים המפרשים, שואל את זה הרמב"ן: אינני מבין. הרי סלע הוא צחיח, אין בו טיפת מים. ולהוציא מים מסלע, הנס גדול

באותה מידה אם אתה מכה במקל את הסלע להוציא מתוכו מים לבין אם אתה מדבר אל הסלע: תוציא מים. אז מה ההבדל בין הנס הזה לנס הזה? בשניהם יודעים, רואים את יד השם, את ההשגחה העליונה. אז מה ההבדל? יש לזה הרבה פירושים. הרבה הסברים. למעשה כמעט כל הראשונים, כל אחד מהם נותן איזה פירוש אחר. אנחנו נתמקד בשני פירושים ונראה את היכולת שלנו ללמוד מאותם פירושים לתקן ביום-יום שלנו בשיחות בינינו לבין אנשים איך לגרום לעצמנו לשנות את הדיבור, לשנות את הסגנון של הדיבור כדי לא להרוס אנשים, כדי לא להשפיל אנשים. אחד המפרשים כותב כך, שהטעות, החטא של משה רבנו, החטא היה בנקודה הזו שהוא לא מילא את הציווי של הקב"ה לדבר אל הסלע.

ומה החטא פה? מה הנקודה הזאת? מה הפירוש? מה הרעיון של לדבר לסלע? התשובה היא כזו: עם ישראל בחטאים שלו במדבר... היו עשרה חטאים של עם ישראל במדבר, מתוכם יותר מ-50 אחוזים מהחטאים קשורים לדיבור, ללשון. למשל, חטא המרגלים זה החטא שהמרגלים מוציאים את דיבת הארץ רעה בדיבור. העם עצמו בוכה ומתלונן: למה אנחנו צריכים להגיע לארץ הזאת? החטא של קורח ועדתו - מחלוקת גם על ידי דיבור. החטא של מרים שדיברה לשון הרע בתקופת המדבר על אח שלה משה - שוב, כמובן קשור לדיבור. התלונות של עם ישראל, לאורך כל הזמן מתאוננים, מתלוננים כל הזמן - גם חטא שקשור לדיבור. הייתה זילות נוראה בנושא הזה של דיבור. העם ראה לנכון להתייחס

בחשיבות יתר למעשים, אבל דיבור, מה זה דיבור? אומר אותו מפרש: רצה הקב"ה להעביר מסר לעם. הביטו וראו, משה רבנו, שהפה שלי כפיהו, משה רבנו, השכינה מדברת מתוך גרונו, משה רבנו יעמוד מול עם צמא. עומדים מיליונים של אנשים ומסתכלים ומשה רבנו מסתכל אל הסלע ואומר לסלע: תוציא מתוכך מים מהציווי של השם יתברך, ואז מהדיבור של משה רבנו אל עבר הסלע, הסלע היה פותח את פיו ומתוכו יוצאים מים רבים, מים רבים מפכים מתוך הסלע. כשעם ישראל היה רואה את זה, היה רואה את עוצמת הכוח של הדיבור, את עוצמת כוחו של דיבור, היה רואה מה דיבור יכול לחולל, ואז כל אחד ואחד היה עושה חשבון נפש עם עצמו. לאחר שהוא היה שותה את המים שלו והיה

משקיט את צימאונו, הוא היה חושב: רגע, תראה מה שקרה פה. דיבור מחולל פלאים, דיבור יכול לשנות שינוי בטבע בתוך הסלע, אז אם כך גם הדיבור שלי יכול לשנות עולם ומלואו. כלפי מה הדברים אמורים? אומר הקב"ה למשה רבנו: הסלע - אתה יכול להכות אותו, אתה יכול גם לדבר אליו. אל תכה בסלע, דבר אליו כי אפשר על ידי דיבור לשנות אפילו את הסלע. כתוב שרבי עקיבא, שבגיל 40 הוא התחיל ללמוד תורה, אז רבי עקיבא למעשה לא ידע קרוא וכתוב, לא ידע לקרוא א' ב.' רבי עקיבא אמר: איך אני אצליח עכשיו לקלוט א' ב' בגיל 40? ככל שאדם מתבגר יותר, יותר קשה לו לקלוט אינפורמציות. זו המציאות. אז הוא אמר לעצמו: איך אני יכול לקלוט את זה? המוח שלי

אטום, הלב שלי סגור. הלך רבי עקיבא וראה שמה באר של מים. הבאר עצמה היא הייתה מין אבן גדולה, מין סלע גדול שהיה חצוי לשניים ובתוכו מפכה מעין של מים. הסתכל רבי עקיבא מרחוק על אותו סלע והוא רואה שלמעשה הסלע מרחוק זה סלע אחד, אבל מקרוב הוא רואה שהסלע חצוי באמצע מתחילתו ועד סופו. התפעל רבי עקיבא ושאל: מי הצליח לחצוב בסלע ולחצות אותו מלמעלה עד למטה? ענו לו: המים. אמר להם: המים? המים הם החומר הכי רך שיש בעולם. איך הוא יכול לחצוב בסלע? ענו לו: נכון. כשמים זורמים ומפכים על הסלע בהתמדה, הם יכולים לחצוב את הסלעים הכי גדולים שיש. אמר רבי עקיבא: אם הלב שלי זה לב של סלע, לב של אבן, אם אני אתמיד בעוד מילה של

תורה ועוד מילה של תורה ועוד מילה של תורה - זה יחצוב את הסלע והדברים יחדרו פנימה. כלומר, כשאתה רוצה לראות איך אתה יכול להשפיע על האדם, אתה יכול לתת "זבנג" וגמרנו, אתה יכול לקחת את המקל ולהכות, אבל דע לך דבר אחד: אם אתה רוצה להשפיע על בן אדם, אתה יכול להשפיע על האדם פי מיליון על ידי דיבור רך. מילה רכה יכולה לשבר גרם, עצם שהיא קשה, מילה רכה יכולה לשנות את העולם. הקב"ה רצה שמשה רבנו יעביר את המסר איך לשנות את העם על ידי דיבור, לא על ידי מכות. ולכן הכלל הראשון שצריך לדעת ללמוד מזה: עוצמת כוחו של דיבור. לא לזלזל בזה ולא לחשוב שאם אני מדבר מה זה יכול להשפיע? זה משפיע המון. זה משפיע המון. אני לא בא

לעודד, חס וחלילה, אלימות פיזית, אני בא לומר לאנשים שצריך לזכור ולדעת שכשאתה מוציא משפט מהפה שלך, תחשוב קודם. המהר"ל מפראג כותב שהמוח של האדם זה למעשה, כפי שכולנו יודעים, זה מנגנון הבקרה של האדם. אז הוא אומר משפט מאוד מעניין. בעת שהפה מדבר, המוח שותק. המוח של האדם למעשה מפסיק לעבוד כשהאדם מדבר. ולכן הוא אומר המלצה: שהאדם צריך קודם כול לחשוב ואחר כך לדבר מאשר קודם לדבר ואחר כך לחשוב. והוא אומר את זה ברעיון מאוד יפה, שכתוב: "הווי יהיה זנב לאריות ואל יהא ראש לשועלים." אומר הרב ביבאס פירוש מאוד יפה: מה זה יהיה זנב לאריות ואל יהא ראש לשועלים? יש הבדל בין האריה לבין השועל במפגש בין הראש לבין הזנב.

כשהאריה רוצה לפגוש את הזנב שלו, הוא לוקח את הזנב אליו ובודק מה קורה איתו. כשהשועל רוצה לבדוק מה קורה עם הזנב, הוא מסתובב אחורנית, רוצה לראות מה המצב של הזנב שלו. אז אומר הרב ביבאס: הפה, הדיבור, זה הזנב של המוח. אז תהיה כמו אריה, שקודם כול לוקח את כוח הדיבור אליו, את הזנב אליו, ובודק מה קורה ואז הוא משתמש בזה, מאשר הוא מסובב את הראש לכיוון הזנב. כלומר, קודם הוא מדבר ואחר כך הוא בודק איך אני יכול לטשטש ואיך אני יכול לתקן. סליחה, לא התכוונתי, סתם אמרתי, אל תעשה מזה עניין. אין דבר כזה "אל תעשה מזה עניין." אתה כבר פגעת. אדם שמלבין פני חברו ברבים אז הוא נקרא בגדר רוצח. אדם שמעליב את השני הוא רוצח

את נשמתו ואת אישיותי של השני והיחס לזה זה יחס כמו של רציחה. אדם יכול להגיע לאחר 120 לעולם העליון ויאשימו אותו ברצח. והוא יגיד: אני!? חס וחלילה. את מי רצחתי? אומרים לו: אתה פגעת בהוא ופגעת בהוא והעלבת את ההוא. זה יכול להיות על ידי דיבור, זה יכול להיות על ידי כתיבה במקלדת שאדם כותב, איזה טוקבקיסט מרושע שכותב כל מיני דברים נוראים על אנשים. אנשים נפגעים ואת זה הם לוקחים בצורה הכי קשה שיש כי ארון הקודש של האדם זה הכבוד שלו. אין שום זכות להורים לפגוע בכבוד של הילדים שלהם. אין שום זכות לבני זוג לפגוע בכבוד של בני זוגם. אין שום זכות לבן אדם לפגוע בכבוד של השני. כתוב: "כל הסוטר לועו של חברו כאילו סטר

לועה של שכינה" כי יש בו צלם אלוקים. אז באים לומר לנו דבר אחד: תזכור ואל תחשוב שאם אמרתי "מה זה עושה", אז אמרתי. אלימות מילולית היא מסוכנת מאין כמוה. ואם הילדים מרגיזים אותנו, הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות זה לא לעשות כלום, זה לשתוק. קודם כול לשתוק. לשתות משהו, לשטוף את הפנים ולדבר איתם, לדבר איתם קודם כול כשאנחנו רגועים. כשאדם עצבני הוא מאבד את הפילטר שמסנן מילים חריפות. וכשאדם מאבד את הפילטר שמסנן מילים חריפות, הוא יכול להרוג את הילד שלו, להרוג אותו. ולכן צריך לזכור ולדעת שאם אתה כועס - אתה לא מחנך, אם אתה כועס - אתה לא מעביר ביקורת, כי הביקורת יוצא מהבטן ולא מהמוח. החלק האמוציונאלי של

האדם שמגיע מהבטן, אין שמה שיקול דעת, אין שמה מחשבה של עוד מטר אחד קדימה, אלא רק אימפולסיביות, מהירות התגובה, שבסופו של דבר אדם הורג אנשים. אם האדם רוצה לא להרוג אנשים, לא להצטער אחר כך ולא להגיד "למה עשיתי ולמה אמרתי," לא להסתכסך עם כל כך הרבה אנשים, כי האנשים האלה שהפה שלהם פתוח לרווחה, שפוגעים בהרבה מאוד אנשים - מעגל הידידים שלהם מצטמצם, רוב האנשים שנמצאים מסביבם הם אנשים שנפגעו מהם. לכן אומרים לבן אדם דבר אחד: שלא יהיו לך חרבות בלשון, שלא יהיו לך סכינים בלשון. ותדע לך, אם אתה תעשה את זה - הילדים שלך יהיו כמוך, הם יעשו את זה לחברים שלהם בכיתה, הם יעשו את זה לחברים שלהם בחוץ. כי הגמרא אומרת:

"שותא דינוקא מאביו או מאימו." כלומר, דיבור של הילד, הוא רואה את זה מאבא שלו או מאימא שלו. אתה רואה ילד שמקלל, אתה רואה ילד שמעליב - תסתכל על ההורים שלו. הוא קיבל את זה או מאבא שלו או מאימא שלו או משניהם ביחד. ולכן צריך לזכור ולדעת: אם אנחנו רוצים באמת להשפיע על הילדים שלנו, עלינו קודם כול לזכור לעצמנו לשים סייג, רסן, רסן לפה. רסן לפה קודם כול. לעצור, לא להגיב אימפולסיבית. אם אתה רוצה להגיב, תגיב רק ברוגע. ומה עושים בשעת כעס? לא מגיבים. לא מגיבים. שקט, שקט חזק, עוצמתי ואז תחשוב איך להתקדם. מה השלב ב?' כשאתה כבר רוצה להעביר את המסר, שהמסר יחלחל פנימה? כאן יש את התשובה השנייה, למה משה רבנו נענש

שהוא לא נכנס לארץ ישראל בעקבות החטא של מי מריבה. ואת התשובה הזו מגלה לנו הרמב"ם. הרמב"ם, המפרש הגדול, אומר לנו פירוש נפלא, חריג אפילו, בשונה משאר הפירושים. כותב הרמב"ם כך: הסיבה שמשה רבנו לא נכנס לארץ ישראל בעקבות חטא של מי מריבה זה לאו דווקא היה בזה שהוא הכה את הסלע ולא דיבר אל הסלע. זה היה לא בסדר, אבל לא על הנקודה הזאת. אלא הקב"ה כעס על משה רבנו על עצם זה שמשה רבנו התבטא בביטוי חריף ואמר, כך כותב הרמב"ם, נטה למידת הרגזנות ואמר לעם ישראל: "שמעו נא המורים." "שמעו נא המורים", כלומר הוא כינה את עם ישראל כסרבנים. כך כותב רש"י. מה זה "מורים?" סרבנים מלקבל מרות, שוטים. כלומר, יש איזה ביטוי מאוד

חריף שנקרא בלשון התורה "שמעו נא המורים," כמו "בן סורר ומורה." אז בכך שהוא נטה למידת הרגזנות אז עם ישראל ידע שכל מה שמשה רבנו עושה, הקב"ה ציווה אותו. ואם משה רבנו כועס - כנראה שגם הקב"ה כועס. ובאמת, כותב הרמב"ם, הקב"ה לא כעס כי עם ישראל צמא וצריך לתת לו לשתות. ולכן כשמשה רבנו כעס מעצמו ולא בציווי של השם יתברך והתבטא בביטוי החריף הזה לכל עם ישראל, לומר להם "שמעו נא המורים- " בגלל זה הוא נענש. שואל עליו הרמב"ן, עם נ.' יש את הרמב"ם עם מ', יש את הרמב"ן עם נ.' שניהם היו במאה ה-13. שואל הרמב"ן על הרמב"ם: אומר: אני לא מקבל את הפרשנות שלך, ולמה? כי לאחר תקופה מסוימת, כשמשה רבנו כבר ממש בכניסה לארץ

ואוטוטו הוא צריך לעזוב את העולם כי הוא היה אמור ללכת לעולמו במדבר ולא להיכנס לארץ ישראל, אז שם הוא נפרד מעם ישראל ונותן להם על הראש, נותן להם דברי מוסר והוא אומר להם: מאז שהכרתי אתכם, אתם, עם ישראל, ממרים הייתם עם השם אלוקיכם. "ממרים", מה זה "ממרים?" זה מורים. אז אומר הרמב"ן: אם זה כמו שאתה אומר, הייתכן שמשה רבנו יחזור על זה עוד הפעם, על אותה טעות? איזה מחיר כבד שהוא שילם על זה, המחיר הכי כבד שהוא יכול לשלם שהוא לא יכול להיכנס לארץ ישראל, זה מחיר, זה עונש כפול. עונש על משה רבנו ועונש על עם ישראל שלא זכו שמשה רבנו יכניס אותם לארץ ישראל. אז משה רבנו יחזור על זה עוד הפעם? לא נשמע הגיוני. לכן,

אומר הרמב"ן: הפירוש שלך לא מתקבל על הדעת. ואומר הרמב"ן את הפירוש שלו. רבי שמעון אשטורק היה נכדו של הרשב"א, מגדולי הראשונים. עונה תשובה ליישב את הקושיה של הרמב"ן על הרמב"ם. הוא אומר כך: יש להבדיל בין "שמעו נא המורים" לבין "ממרים הייתם עם ה' אלוקיכם." מה ההבדל? ההבדל הוא בין העושה לבין המעשה. מה פירוש מה ההבדל בין העושה לבין המעשה? יש הבדל כשאתה מעביר ביקורת האם אתה מדבר פוזיטיבית על האדם לבין אם אתה מדבר על הפעולות ועל המעשים של האדם. כשאתה אומר לבן אדם "אתה שקרן- " זו מהות, כשאתה אומר לאדם "הדיבור הזה אינו אמת" - זו פעולה. כשאתה אומר לבן אדם "אתה בוטה- " אתה מדבר על מהות, כשאתה מדבר על

הדיבור, אתה אומר "הדיבור הזה נגוע בבוטות- " אתה מדבר על פעולה. כשאתה אומר לבן אדם "אתה גנב" - אתה מדבר על מהות, כשאתה אומר לבן אדם "המעשה הזה גניבה" - אתה מדבר על פעולות. וכן הלאה הדרך בקשר לרשימה ארוכה של ביקורות. לעולם אל תגיד לבן אדם: אתה גנב, אתה שקרן, אתה בוטה, אתה קנאי, אתה אגואיסט, כי אם אתה אומר לו דבר כזה והוא יאמין לך, אין שום סיכוי להשתנות. כי מהות לא ניתן לשנות, פעולות ניתן לשנות. אם אני גנב, אם אני שקרן, אם אני בוטה, אם אני אגואיסט - אז כך אני, אז אין מה לעשות. אם זה מה שאני, אז זה מה יש. לא ניתן לשנות את זה. אבל אם אתה אומר לי: אתה לא גנב, המעשה הזה זה מעשה של גניבה. אתה אדם

ישר, במהות שלך אתה ישר, אלא נכשלת. גם אם נכשלת 100 פעמים - זה לא הופך את המהות שלך לגנב. כשאתה אומר לבן אדם, למשל ילד, אתה אומר לו: אתה עצלן - אם אני עצלן, אז עזבו אותי, גמרנו. אז אני מאמין לך, אני עצלן, גמרנו. אבל אם אתה אומר לו: יכולת לעשות את המעשה הזה יותר בזריזות, כלומר, אתה לא עצלן, רק את המעשה הזה יכולת לעשות יותר בזריזות או את הפעולה הזאת, אז זה מייצר לו מוטיבציה. לכן אומר רבי שמעון אשטורק כשבהתחלה משה רבנו אמר "שמעו נא המורים," הוא אמר להם: אתם במהותכם, בקולקטיב, כל עם ישראל, "שמעו נא המורים." אתם לא מקבלים מרות. מנעת מהם את דרכי התשובה, זה חטא חמור מאוד כי הם יודעים: אבדה תקוותנו.

אבל כשאתה אומר להם "ממרים הייתם עם ה' אלוקיכם," כלומר נקטתם בפעולה שהיא לא נכונה - אפשר לשנות את זה מכאן לכאן. לכן כשאדם מעביר ביקורת כשהוא רגוע, לעולם אל תטיח באדם ששומע אותך את הביקורת הקטלנית שאתה אומר לו: אתה כזה. אני כבר התייאשתי ממך לגמרי, אין לך סיכוי, אתה כזה, אתה כזה, אתה כזה, אתה כזה. כשאתה אומר לו את זה והוא יאמין לך - אתה הרסת לו את התקווה והבן אדם הזה יאמין לך שכבר אין לו סיכוי. דע לך שבסופו של דבר החטא נזקף על גבך, כי אסור לעשות דבר כזה. האדם צריך לקבל רק תקווה. מילת המפתח לאנשים היא תקווה. אז אם אתה רוצה לשנות אותו, תזכיר לו את הזמנים שהוא כן היה טוב, תזכיר לו את הזמנים שהוא

היה מצוין, תשתמש בכוח הדיבור לדברים טובים. אני אספר לכם סיפור על עצמי. אני זוכר כשהייתי ילד הייתי עושה הרבה "ברדקים" בסעודות שבת. הייתי ברדקיסט לא קטן. ופעם אחת ההורים שלי כבר רצו לעשות לזה סוף, בפרט כשהגיעו אורחים חשובים. אז אבא שלי אומר לי: שמע, דודי, דיר באלק. היום מגיעים אורחים חשובים לסעודת שבת. תתנהג יפה. אם לא תתנהג יפה - אנחנו נתגמל אותך, ואם תתנהג יפה - אתה גם תתוגמל. אז תחליט מה אתה רוצה להיות מתוגמל: אם תתנהג יפה או לא תתנהג יפה. טוב, אוקיי. סעודת שבת התחילה. מנה ראשונה - שקט עבר על כוחותינו. מנה שנייה, המנה העיקרית - גם עברה בשלום. מנה אחרונה - פחז עליי יצרי. אחותי, היה לה שיער

קצת ארוך. אז קשרתי לה את הקצוות של הקוקו לידית של הכיסא. קשרתי את זה. אז היא מסובבת את הראש, הקוקו שלה תפוס שמה בידית. "ויפתח ה' את פי האתון." והיא שפכה עליי אש וגופרית, ואני שפכתי עליה בחזרה. ואז אבא שלי קם: דודי! דודי! והוא רוצה להגיד לי משהו, והוא שותק והוא לא אומר. ואז הוא אומר לי בסוף: דודי, היית עד עכשיו טוב. תמשיך להיות טוב. בסדר. נגמרה הסעודה. אמרתי לאבא: אבא, ראיתי שרצית להגיד לי משהו ולא אמרת. מה רצית להגיד לי? הוא אומר לי: מה זה משנה? אמרתי לו: מעניין אותי. הוא אומר לי: רציתי להגיד לך "דודי, הרסת את הכול וחכה מה אני אעשה לך." אמרתי לו: אז למה לא אמרת את זה? הוא אמר לי: כי זה לא

נכון. הוא אמר לי: זה שלא היית בסדר במנה האחרונה זה רטרואקטיבית הורס גם את המנה העיקרית ואת המנה הראשונה? מה פתאום. המנה הראשונה היית בסדר - רשום וי. המנה העיקרית היית בסדר - רשום וי. במנה האחרונה שהיית לא בסדר - אז על זה צריך את הטיפול. אבל אני רוצה לומר לך שאני זוכר את המנה הראשונה ואת המנה השנייה, את החלק הטוב של הסעודה שהיית בסדר, כדי לתת לך מוטיבציה להמשיך הלאה. הבנתי מאז איך אפשר ליצור לאדם מוטיבציה. אתה יכול ליצור לאדם מוטיבציה כשאתה נותן לו תקווה, כשאתה מזכיר לו את הדברים הטובים. אז אתה רוצה להעביר ביקורת? צריך להעביר ביקורת. אבל צריך לזכור דבר אחד. במילה "ביקורת" יש את האותיות ק'-ר':

קר. במילה "מחמאה" יש את האותיות ח'-מ': חם. ביקורת מקררת, מחמאה מחממת. אתה רוצה להסביר לשני כמה היה לא בסדר? אתה יכול להסביר לו את זה בצורה נעימה וטובה, אבל לעולם את תשפיל אותו, אל תהרוס אותו, אל תשתמש במילים חריפות, כי לפעמים לא נוכל לתקן את זה וזה חבל. כוחה של מילה יכול לשנות מן הקצה לקצה. יש אחים ואחיות שהסתכסכו לשנים בגלל איזו מילה מסוימת שלא במקום, איזו מילה שנאמרה שלא במקום לאדם הלא נכון בזמן הלא נכון. לאחר מכן אי אפשר לתקן את זה. זה חבל מאוד. חבל מאוד. מוריי ורבותיי, אסור שהפה שלנו יהיה פתוח, שהלשון שלנו תתגלגל ונדבר ונדבר ונדבר. האדם שהפה שלו פתוח לרווחה.... מי מדבר על הנושא של לשון

הרע ורכילות? דיברנו על זה בהרצאות הקודמות. אבל פה אני מדבר על הנושא של אלימות מילולית. לזכור ולדעת דבר אחד: ככל שנחמיר את הדיבורים, נחריף את העוצמות של המילים - לא נצליח להשפיע יותר טוב על השני, אלא רק יותר רע, ובסופו של דבר הוא גם יעתיק את זה הלאה. ואנחנו צריכים להתייחס בחומרה לאלימות מילולית, לפחות כמו לאלימות פיזית. לפחות. לפחות. אני לא בא לעודד אלימות פיזית, אבל אני בא לומר דבר אחד, שצריך לזכור ולדעת שזה לפחות, לפחות נמצא באותה מידה. אבל אני יודע, גם מאנשים שעוסקים בתחום, שזה הרבה יותר חמור, הרבה יותר חמורה אלימות מילולית. אני פוגש כל כך הרבה בנים ובנות שכועסים על ההורים שלהם רק בגלל שחיו

בבית שלהם כל הזמן באווירה של ביקורת ואלימות מילולית. יש הורים, שגם כשהילד שלו התבגר כבר, הוא מסתכל עליו בחוסר אמון, בחיוך של חוסר אמון, תמשיך להעביר עליו ביקורת אחרי שהוא כבר התחתן. הוא כל הזמן לא מפסיק לדבר בדיבורים חריפים ופוגעניים. מוריי ורבותיי, שימו לב אל הנשמה. הדיבור מחלחל פנימה כמו חץ מורעל, הוא מגיע למקומות מאוד מאוד פנימיים באישיות של האדם. ואנשים, קשה להם לסלוח על זה, קשה להם לשכוח את זה. ולכן זהירות, זהירות, "נצור לשונך מרע "ושפתיך מדבר מרמה. "סור מרע- " תפסיק עם האלימות המילולית שלך, תפסיק עם הדיבורים החריפים, שנה סגנון, שנה סגנון. אם רוצים להיות אפקטיביים - האפקטיביות ההרבה יותר

טובה, ההרבה יותר עוצמתית, הדיבורים ההרבה יותר אפקטיביים - זה כשבן אדם מדבר בשפה מרוככת. זה משפיע הרבה יותר, זה פועל הרבה יותר. גם כבוס, כמעביד, יש לך עובד. גם אם הוא עובד שלך והוא שפוט תחת ידך, אין לך שום זכות לגיטימית להשפיל אותו. גם כשאתה נמצא מולו, אתה רוצה שהוא יהיה יותר אפקטיבי? דבר איתו יפה. דבר איתו יפה, דבר איתו בעדינות, תסביר לו את הפגמים שלו, אבל תראה את הפגם כמהות שלו. דבר איתו בעדינות. כי בסופו של דבר ככל שתדבר איתו יותר בעדינות, הוא יותר ירצה להשתפר. רק הבעיה היא שאנשים חושבים שלהוציא את העצבים שלהם על השני זה מה שיגרום לו להשתפר. לא. הוא יכול להרגיש יותר מאוים, הוא יכול להרגיש

יותר מפוחד, יכול אולי להרוס אותו מבחינה נפשית, אבל לתקן זה יהיה קשה מאוד. מוריי ורבותיי, אומר שלמה המלך: "החיים והמוות ביד הלשון." תפרגן, תעודד, תייעץ, תשבח, תעזור, תחמיא - אתה תראה עולם ומלואו. כשאדם מחמיא - העולם נהיה בעיניו יותר יפה. כשאדם מבקר כל הזמן - אז העולם נראה בעיניו בעיניים רעות. בידיים שלך עם הפה לתת לשני חיים, ובידיים שלך עם הפה לתת חס וחלילה מוות. בואו נבחר "ובחרת בחיים." תודה רבה. עריכת כתוביות: אורטל זגורי