מסרים לחיים מפרקי אבות: פרק 6 - הרב זמיר כהן HD (כתוביות)

הגענו למשנה, פרק א', משנה י"ב. הלל ושמאי הם המשך הזוגות, שושלת הזוגות באותה תקופה, שהאחד היה נשיא ישראל והשני אב בית הדין. הלל היה נשיא ישראל. והם קיבלו משמעיה ואבטליון שהיו לפניהם. אומנם חז"ל מספרים שבתקופת התפר שבין שמעיה ואבטליון לבין הלל ושמאי היו עוד שני מנהיגים, אבל הם התפטרו מהתפקיד שלהם. סיפור שיש בו הרבה מוסר השכל לעצמנו. אחרי שנפטרו שמעיה ואבטליון, הנשיא ואב בית הדין היו שני אחים מבני בתירא. תלמידי חכמים חשובים שהם הנהיגו את עם ישראל. והנה שנה אחת חל ערב פסח להיות בשבת. את קורבן פסח מקריבים ושוחטים בערב פסח, אוכלים אותו בליל הסדר. ערב פסח יוצא יום שבת. מחללים שבת בשביל לשחוט את

קורבן הפסח, להביא את הסכין? מה בדיוק עושים? היו נבוכים בשאלה. שאלו את חכמי ישראל. אף אחד לא ידע לענות. כי הלכות אתה לא יכול להמציא מעצמך, תמיד צריך להתבסס על מה שקיבלת מרבותיך, על פסוקים. שאלו מי יכול לדעת, עד שמישהו אמר שיש תלמיד חכם שעלה מבבל, שמו הלל. הוא היה עני מרוד. היה עובד לפרנסתו בחטיבת עצים. שאלו אותו. אמר להם שכך הוא קיבל מרבותיו, שכשם שבקורבן תמיד כתובה המילה "במועדו", ומזה לומדים שמקריבים בזמנו, אפילו בשבת, כך בקורבן פסח כתוב "במועדו", זה אומר ששוחטים אפילו בשבת. שמעו את זה בני בתירא, אמרו: יש כאן אדם שהוא גדול מאיתנו בתורה. התפטרו מהתפקיד שלהם. מינו את הלל שיהיה נשיא ישראל. איזה

מוסר השכל צריך ללמוד מההנהגה של האנשים הגדולים בימים ההם. כל זמן שהוא מרגיש שהוא הגדול שבישראל, אז הוא מקבל את התפקיד של הנשיא. הוא רואה: יש מישהו מתאים יותר ממני, יודע יותר ממני, אני מתפטר, שהוא יהיה במקומי. כל אדם צריך להרגיל את עצמו תמיד להיות איש אמת. לא לחפש לדחוף את עצמו למשרות, לתפקידים. תמיד תבדוק. אתה רואה שאתה יכול לעשות את זה הכי טוב? גם אדם צריך להכיר בכוחותיו. אם הוא רואה שבאמת אחרים לא יעשו את זה טוב כמו שהוא עושה, שייקח את התפקיד. הוא רואה, אני בזה לא הכי מוצלח. ראש העיר ההוא ינהל את העיר יותר טוב ממני. אז שלא ידחף את עצמו להיות ראש העיר, שהוא יהיה ראש העיר. אם אתה רואה שאתה

יכול לנהל את בית הכנסת, את העיר, כל תפקיד שיש, ולא מתוך נגיעות אישיות, אלא באמת אתה רואה, אז בסדר. במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש. ואת זה רואים במהלך ההיסטוריה על עוד מגדולי ישראל, כמו רבי גדליה חיון, שהיה ראש ישיבת המקובלים בבית אל. וכשעלה רבי שלום שרעבי, הרש"ש הקדוש, עלה מתימן לירושלים, והוא הסתיר את התורה שלו, אבל כשהתגלה שהוא גדול בתורה, התפטר הרב גדליה חיון מראשות ישיבת המקובלים, ישב בין התלמידים וכפה אותו שהוא ישב בראש והוא ילמד את כולם. אדם שהוא אמיתי מתנהל בצורה כזו. כמה צריך לראות את גדולי ישראל עם הענווה והישרות והצדקות ומידת האמת, להעתיק את זה לעצמנו. הלל עצמו, כשעלה לארץ ישראל,

היה מתפרנס מחטיבת עצים. כמה שהיה גדול בתורה, אבל היה משתוקק ללמוד תורה. וגדולי הדור, לפני בני בתירא, היו שמעיה ואבטליון, כמו שראינו במשנה הקודמת, והם היו מוסרים שיעור כל יום בבית המדרש והמונים היו באים לשמוע אותם. השומר של בית המדרש... אז כולם היו עניים, כדי שישטוף את בית הכנסת, שיטפל במה שצריך, צריך לתת לו משכורת. איך היה מקבל את המשכורת? כל מי שבא לשיעור היה צריך לתת לו חצי מטבע של זמנם. המטבע של זמנם, קראו לו טרפיק. היה נותן לו חצי טרפיק. והלל, המשכורת היומית שלו הייתה טרפיק אחד מהעצים. אבל חצי היה נותן לשומר של בית המדרש וחצי היה מתפרנס בעצמו. בעוני עצום. כי אם טרפיק זה היה הרבה כסף, אז

כנראה שהשומר של בית המדרש היה צריך להיות מיליארדר, אבל רואים שזה לא היה סכום גדול וכל אחד נותן לו חצי. ובחצי השני היה מתפרנס. מספרים חז"ל שהיו בחורף כמה ימים של שלג, לא יכל לחטוב עצים, לא היה לו את המטבע לתת לשומר של בית המדרש. ביקש ממנו שיכניס אותו, אמר לו שאי אפשר. בלי כסף לא נכנסים. אבל הוא משתוקק שלא להפסיד את השיעור. יש רציפות בשיעור. אדם שלומד לפי סדר, אז כמו שבונים בניין, אם שיעור אחד הוא מפסיד, החסיר לבנה בבניין הזה. זה דבר שיחסר לו. לא רצה להפסיד. עלה על הגג של בית המדרש. היו שם חלונות כאלה, כדי להכניס תאורה. הצמיד את האוזן שלו לחלון ומשם היה מקשיב לדברים של שמעיה ואבטליון בתוך בית

המדרש. והשלג יורד עליו. והוא כל כך מאוהב בתורה, משתוקק לתורה, לא מרגיש מה קורה. בבית המדרש שמעיה אמר לאבטליון: מה קרה? היום חשוך יותר מדי. נכון, יום סגרירי, אבל למה כל כך חשוך? הסתכלו, ראו אדם רובץ על החלון. מיד עלו למעלה, פינו מעליו את השלגים שהצטברו. הוא כבר היה בלי הכרה. הכניסו אותו לבית המדרש. כבר נכנסה שבת. חיממו מים, הבעירו אש, פיקוח נפש, כדי להציל אותו, להחזיר אותו לחיים. כך מספרים חז"ל בתלמוד על התשוקה שהייתה להלל ללמוד תורה. עד כדי כך שאומרת הגמרא שכל אדם שבא לעולם הבא, שואלים אותו, אחת השאלות הראשונות ששואלים אותו: האם קבעת עיתים לתורה? "קביעות עיתים" זה אומר, כל יום שיעור תורה. כמו

שהגוף מקבל שלוש ארוחות או שתי ארוחות, הנשמה לפחות ארוחה אחת חייבת ביום, על פי ההלכה. יום-יום, כמו שצריך להניח תפילין, צריך גם ללמוד תורה. כל אדם לפי מה שיכול. מי שיכול מצד שעות העבודה להקדיש שעתיים ללימוד, שעתיים. צריך גם לעזור לאשתו, לילדים. לא יכול שעתיים? שעה. לא יכול? חצי שעה. אבל קביעות עיתים לתורה, צריך שיהיה לאדם מדי יום ביומו או שיעור או חברותא, כל יום ללמוד תורה. אומרת הגמרא: ואם יבוא אדם לעולם הבא, וכשיאמרו לו "למה לא קבעת עיתים לתורה?" יאמר "ריבונו של עולם, אתה יודע את האמת, "אני הייתי עני מרוד והייתי טרוד בפרנסתי", שואלים אותו: כלום היית טרוד יותר מהלל? הלל הזקן היה כל כך עני ובכל

זאת מצא את הזמן. לא רק מצא זמן, גם מהמשכורת שלו הוא היה צריך לשלם בשביל ללמוד תורה. ואתה לא יכולת למצוא זמן כדי ללמוד? כך כתוב, שהלל מחייב את העניים. יוסף מחייב את האנשים שהם יפי תואר ויש להם פיתויים. אומר: מה אני יכול לעשות? היו לי הרבה ניסיונות. "היית יותר יפה מיוסף הצדיק? "איך עמד בניסיון? למה אתה לא עמדת?" כך כל אדם ואדם. בהיסטוריה הייתה דמות של אדם שעמד בניסיונות גדולים, וכל אדם צריך ללמוד לקחת מוסר השכל לעצמו. בתלמוד גם חז"ל מציינים לשבח מיוחד את הענווה של הלל הזקן. חוץ מהגדולה התורנית שלו, היה גם עניו מופלג, וגם בזה אומרת הגמרא: תראה את הלל בתור דוגמה לענווה. "לעולם יהא אדם ענוותן

כהלל, ולא יהא קפדן כשמאי". שניהם היו מנהיגי הדור. ושמאי, לא שהוא היה טיפוס עצבני, הוא היה אדם טוב לב ובעל מידות, כמו שנראה בהמשך, אבל שמאי היה איש אמת, ומה שאמת היה שם על השולחן, גם אם זה לא ימצא חן בעיני השני. הלל היה עומד על האמת, אבל יותר בדרכי נועם, יותר הולך בשיטות שהמסר יתקבל על הלב, יותר ייכנס ללב. לכן אמרו חכמים: "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ולא יהא קפדן כשמאי". יש כמה סיפורים שם בגמרא. אחד הסיפורים, הגמרא מספרת ששני אנשים ישבו ביניהם, וכמו שהיום אנשים מדברים על הפוליטיקאי הזה, על ראש הממשלה, על נשיא המדינה. מי היה נשיא המדינה? הלל הזקן. אז היו ממנים לנשיא רק אדם שהוא גדול בתורה. דיברו

על הלל, והאחד מספר לשני: אתה יודע איזה אדם זה? כזה עניו, רגוע. אתה לעולם לא תוכל לעצבן אותו. אמר לו: אין דבר כזה. הוא נשיא, כולם מכבדים אותו. אדם מקבל כבוד, אז בטח שהוא יהיה נחמד לכולם. אמר לו "זה לא קשור, הוא באמת כזה". התווכחו. בסופו של דבר, התערבו על 400 זוז. המון כסף. התערבו על 400 זוז אם הוא יצליח להכעיס את הלל הזקן. עשה תחקיר על הסדר יום של הלל, מתי הזמן הכי לחוץ, שהוא יוכל להכעיס אותו באותה שעה לחוצה. הלך ליד ביתו של הלל הזקן. נודע לו שהוא... סמוך לכניסת השבת. נגיד, חצי שעה-שעה לפני כניסת שבת, הוא מתרחץ. אמר: מצוין. לפני שבת הכול בלחץ, כולם צריכים להזדרז, להתארגן, והוא בדיוק מתרחץ, אני

אכעיס אותו בשעה הזו. עבר ליד ביתו של הלל והוא התחיל לצעוק: "מי כאן הלל, מי כאן הלל?" כמו שמדברים על אדם פשוט. "מי כאן הלל?" מה זה "מי כאן הלל"? נשיא ישראל, מדברים אליו בכבוד, אבל הוא כבר התחיל בזלזול, כדי לגרום להלל איזו צביטה בלב. הלל במקלחת שומע "מי כאן הלל?" הוא לא מסוגל להשאיר אדם שמחפש אותו בלי מענה. אמר: מי יודע איזה עניין דחוף? פיקוח נפש, אולי אשתו בחדר לידה, צריך לשאול שאלה בהלכה. מיד התנגב, התעטף, יצא החוצה, אמר לו: אני הלל. לא העיר לו: אתה לא מתבייש, כך מדברים אל נשיא ישראל? תדבר בדרך ארץ. אבל הוא לא הרגיש שום צביטה בלב: שידבר מה שהוא רוצה, בן אדם צריך עזרה, נעזור לו. אמר לו: שאלה

גדולה יש לי לשאול. אמר לו: בבקשה, תשאל. אמר לו: "מפני מה ראשיהם של בבליים סגלגלים?" למה אלה שבבבל, הלל הרי עלה מבבל. אמר לו: למה הראש שלהם, הצורה לא כל כך מעוצבת יפה, יש להם איזו צורה כזו סגלגלה? ענה לו: זה בגלל המיילדות שלהם שלא יודעות ליילד כמו שצריך. אמר לו: טוב, תודה רבה. הלך. הלל חזר. הוא מתפשט, מתקלח. אחרי חמש דקות ההוא שוב חוזר, צועק: "מי כאן הלל, מי כאן הלל?" טוב, אתה שמעת שהאדם הזה, יש לו שאלות של הבל. מיד התעטף, יצא החוצה, שאל אותו, שם כתוב שאמר לו "בני", פנה אליו בתואר מאוד נעים: מה אתה צריך? אמר לו: "מפני מה רגליהם של אפריקיים רחבות?" אלה שבאפריקה, הרגליים שלהם יותר רחבות מאשר

באירופה, באסיה. אז למה הרגליים שלהם רחבות יותר? אמר לו: "מפני שדרים בין בצעי המים". יש שם הרבה בוץ וביצות, שהרגל שלהם תוכל לשבת טוב על הרצפה, אז ככה. חזר להתקלח, ההוא שוב חוזר: "מי כאן הלל, מי כאן הלל?" התעטף ויצא בנחת. אמר לו: "מפני מה עיניהם של תרמודיים מלוכסנות?" תרמוד זו עיר בסוריה. "מפני מה העיניים שלהם צרות?" אמר לו: הם גרים באזור מדברי, יש שם סופות חול, אז העיניים שלהם צרות, כדי שהחול לא ייכנס להם לעין. אמר לו: "שאלות הרבה יש לי לשאול "ואני מתיירא פן תכעס עליי". אמר לו הלל: בוא נשב, תשאל כל מה שמטריד אותך. ערב שבת, מבלבל את המוח בשאלות של הבל, הוא באמצע המקלחת ואומר לו: בוא נשב, תשאל

את כל השאלות ואל תפחד, אני לא אכעס. שם כתוב שהוא אומר לו: "אני מתיירא". אמר לו: אל תתיירא. אתה יכול לשאול. ההוא כבר לא יכל לסבול. אמר לו: אתה הוא שקוראים לך הלל נשיא ישראל? אמר לו: אני הלל. אמר לו: אם כך, שלא ירבו כמותך בישראל. עכשיו, מה היינו מצפים? בן אדם כל כך עושה בשבילך, עוד אתה מאחל לו שלא ירבו כמותו בישראל. הלל במקום להגיב בזעם, דיבר איתו בנחת. אמר לו: בני, מפני מה אתה אומר כך? במילים אחרות, מה עשיתי לך, למה אתה אומר? אמר לו: כי בגללך אני מפסיד 400 זוז. אמר לו: כדאי הוא הלל שתפסיד עבורו 400 זוז ועוד 400 זוז, ולא יכעס אפילו פעם אחת. זו הנהגה שאדם צריך להעתיק לעצמו. היום אנשים מכל דבר

כועסים, מתלהטים, אבל כשאתה שומע על אנשים גדולים שזכו להגיע למעלות כאלה, אתה לוקח דוגמה איך לחיות נכון. כמה החיים של אדם כזה יותר טובים, יותר רגועים, יותר מאושרים. לכאורה הוא מקריב פה. צוחקים עליו, יורדים עליו, אבל הוא מבליג, כי הוא חי את החיים שלו. הוא יודע שהוא הולך בדרך נכונה, בדרך אמת. ודרך אגב, למדנו מהסיפור הזה עוד נושא שנוגע לשאלה מדעית שהיום משום מה שמעתי הרבה צעירים ששואלים את השאלה הזו, שמוטרדים, צעירים שמתחזקים ומבינים קצת במדע. אז הם יודעים שהאבולוציה היא דבר הבל על פי התורה. בעולם המדע רואים בני אדם, בעלי חיים, כל כך מפותחים, כל כך משוכללים, אז מי שלא מאמין באלוקים עומד בפני שאלה:

אחרי המפץ הגדול איך התפתחו יצורים כאלה משוכללים? אתה רואה, מישהו תכנן כל פרט בגוף. יש כאן מוח חושב מאחורי כל העניין הזה, וזה צריך להיות מי שלא שייך למחלקת בני האדם. מי שבמחלקת בני האדם לא יכול ליצור כמותו. צריך להיות נעלה מבני אדם, כדי ליצור את היצורים האלה. אז ודאי שמדובר בישות עליונה, בורא עולם, שברא את הכול. אבל הם, שלא מאמינים באלוקים, יש להם קושיה גדולה: אם אין בורא לעולם, אז איך התפתח כל זה? אז המציאו את דבר ההבל שלהם, שבתחילה הכול היה דומם בעולם, אבל איזה חלקיק קיבל חיים, שזה דבר, זה לבד, הטענה הזאת לבד מורידה את כל האבולוציה. איך חלקיק קיבל חיים בלי אלוקים? יש לך אדמה. מיליארד שנה היא

קיימת. מאה מיליארד. מה גורם לחלקיק אדמה פתאום לקבל חיים ולזוז בלי אלוקים? ואם יש אלוקים, אז הוא לא צריך אבולוציה, שתהיה איזו אמבה שהתפתחה ליצור יותר משוכלל ויותר משוכלל, עד שנהיה קוף דמוי אדם ומזה נהיה אדם. יש אלוקים, הוא לא צריך את השלבים האלה. כמו שכתוב בתורה: "ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, "וייפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה". וכך את כל בעלי החיים, הוא יצר כל אחד בפני עצמו, לא שזה התפתח מזה. אבל אלה שלא מאמינים באלוקים רואים מציאות של בני אדם, רואים יצורים משוכללים, אז זה בעצם כפה אותם להגיע לשלבים האלה של האבולוציה. אבל יש ששאלו... הרי רואים בעולם שחלים שינויים בגופם של בני

אדם ובגופם של בעלי חיים. האדם הראשון נברא על ידי הקב"ה, ממנו יצאו כל בני האדם, ואתה רואה שיש בני אדם באפריקה שהעור שלהם כהה. למה? כי שם חם מאוד וכדי שהאדם לא ייפגע מהקרינה, הגוף מייצר יותר פיגמנטים, פיגמנטים כהים, שהם עושים הגנה, שהאדם לא ייפגע מהקרינה של השמש. ועוד רואים בעולם שינויים שונים בגופות של בני אדם, בעלי חיים. אתה רואה, הם מתאימים את עצמם לסביבה. זה קיים גם היום. אז הנה, אתה רואה שיש הוכחה לאבולוציה. כל אלה ששואלים, תמיד צריך לענות להם שהיהדות מכירה במיקרו-אבולוציה ולא במקרו-אבולוציה. מיקרו-אבולוציה כתוב בגמרא שיש, לא צריך את המדענים של היום. הגמרא אומרת שיש מיקרו. "מיקרו" זה בקטן.

יש אבולוציה בקטן. מה זה אבולוציה בקטן? הנה פה, הלל הזקן, מה אמר לו? דרים בין בצעי המים - הרגליים שלהם נהיו רחבות. גרים באזור מדברי - העיניים שלהם נהיו צרות. התאימו את עצמם לסביבה כדי לא להיפגע. כי הקב"ה ברא בבעלי חיים מנגנוני הגנה שיתאימו את עצמם לסביבה. זה כן, זה כתוב בגמרא. אבל שקוף יהפוך לנשר, זה לעולם לא יהיה. שיצור יתפתח ליצור אחר, זה כבר מקרו-אבולוציה. זה ודאי דבר שהוא לא נכון, כי יצור לא התפתח מיצור, אלא הקב"ה ברא כל אחד ואחד בפני עצמו, עפר מן האדמה. לפני כמה שנים, כשהיה את הדיון באוניברסיטת חיפה, ביקשו שנגיע לשם. הביאו מלומד מוסלמי שייצג את האסלאם, ד"ר מטעם האוניברסיטה שייצג את המדע,

וביקשו שנגיע גם אנחנו לייצג את העמדה של היהדות. והיו שמה סטודנטים במכון לאבולוציה, בראשות פרופסור אביתר נבו, אז היה. והיה דיון של שלוש שעות בינינו על כל הנושא הזה של האבולוציה וגיל העולם, דינוזאורים, המפץ הגדול, כל השאלות האלה, שבספר "המהפך" הרחבנו בהן. ושאלתי את הד"ר שישב לידי, ד"ר בליס: אתה חסיד גדול של האבולוציה. תסביר לי איך התפתחו המעופפים, איך נהיו עופות בעלי כנף? הרי אתה אומר, הכול התחיל מאמבה כזו, יצור קטן, שהתפתח הלאה ונהיו יצורים שונים, אבל איך פתאום נהיו לו כנפיים והוא עף למעלה? איך התפתחו היצורים האלה? אני ידעתי מה שהוא יענה, אבל רציתי בכוונה שכולם ישמעו את זה שם, שישמעו את

האבסורד. אז הוא אומר שיצורים, על פי האבולוציה, יצורים קפצו מעץ לעץ, ולצורך הדאייה התפתחו להם כנפיים עם הזמן. אמרתי לו: מה אתה מתכוון? שהוא קפץ 1,000, 2,000, 10,000 פעם, פתאום התחילה לבלוט לו כאן איזו בליטה קטנה ואחרי כמה זמן היא גדלה עוד קצת ואחר כך היא התפתחה עוד ואחר כך יצורים אחרים, אלה נכחדו ואלה נשארו, עד שבסופו של דבר נהיה כנף עם נוצות, שבני אדם, עם כל הגאונות שלהם, לא הצליחו להמציא תעופה אווירית עד שלא העתיקו מהעופות. זה דבר מדהים. כמה אנשים חלמו שיוכלו לעוף דרך האוויר ממקום למקום, לעבור מעל הרים, כמה ניסיונות, היו שנהרגו בניסיונות שלהם. בסוף איך הצליחו? בדקו איך הכנפיים של העוף. יש

נוצות קטנות, ארוכות יותר, איך הוא מטה את הכנף ואז עם האוויר... מי שישב פעם במטוס ליד הכנף רואה שבהמראה, בנחיתה, יש מדפים כאלה, יוצאים, חוזרים. כל זה העתקה של הנוצות של העופות. אז אם בני אדם, עם כל הגאונות והחוכמה שלהם, לא הצליחו להמציא תעופה אווירית עד שהעתיקו מהעופות, אז העופות התפתחו במקרה, בלי מתכנן? אמרתי לו: תסלח לי, זה סיפורים שילדים קטנים לא יאמינו להם. זה יותר גרוע מכישוף, מה שאתה מדבר עכשיו. שיצור קפץ מעץ לעץ, מזה התפתחו כנפיים כל כך משוכללות? תיקח נוצה. אמרתי לו: תיקח נוצה, תסתכל רק על הנוצה לבד, איך היא בנויה. נוצה אחת, איזו מערכת אדירה, איזה יופי. שהיא תהיה קלילה, ריקה בפנים.

העצמות של העופות, בעולם החלליות לומדים איך לייצר את המבנה של החללית, שהיא תהיה קלה, מהמבנה של העצמות של העופות. העצם של העוף עשויה בצורה שהיא תהיה חזקה, אבל עם חללים מסוימים. מערכת הנדסית מאוד משוכללת, כדי שהוא לא יהיה כבד. העוף הוא מאוד קליל, שיהיה לו יותר קל לעוף באוויר. ובכלל, היום בטכנולוגיה כל כך הרבה מעתיקים מעולם הטבע. רואים משהו בטבע, מעתיקים לטכנולוגיה. מנסים לחקות. מה שלא יכלו לחשוב על זה מעצמם. אז דבר כזה התפתח לבד? אז ודאי שהמקרו-אבולוציה זה דבר הבל, אבל המיקרו-אבולוציה, צריך לדעת, כתוב בגמרא. זה שהקב"ה הטביע במערכות של בעלי חיים, של בני אדם, שיוכלו להתאים את עצמם בשינויים קטנים,

כדי שיוכלו לתפקד טוב יותר, כך בעולם החיידקים וכן על זה הדרך, זה דבר שהיהדות מכירה בו וזה דבר שחשוב לפרסם, שלא יצאו מבולבלים, כשקוראים את זה משווים, חושבים שזה אותו דבר. נחזור לעניין. "הלל ושמאי קיבלו מהם". מי זה "מהם"? משמעיה ואבטליון. הלל היה נשיא ישראל, שמאי אב בית הדין. אהרון הכהן היה הדוגמה להבאת שלום בין אדם לחברו. במדרש כתוב שכשאהרון הכהן נפטר, בלוויה שלו, כל ישראל יצאו ללוויה, ביניהם היו 80 אלף בחורים שכולם נקראו "אהרון" על שמו. ולמה? מרוב הערצה שהייתה לו בעם ישראל. ודרך אגב, למדנו מכאן תשובה לשאלה, שגם זו שאלה שיש ששואלים: האם מותר לקרוא שם על שם אדם שהוא חי? המנהג היום, אצל האשכנזים,

עדות אשכנז, לא קוראים על שם אדם שהוא חי. זה נראה כאילו מאחלים לו דבר לא טוב, כי לא קוראים על שם חי. עדות המזרח, אדרבה, מכבדים את הסבא ואת הסבתא, קוראים לנכד או לנכדה על שמם. זה כבוד עבורם, גם כשהם חיים. ויש כאלה שאם לא קוראים על שמם אפילו נפגעים מזה, כי זו מסורת מקובלת בעדות המזרח. אז יש כאלה שחששו, אולי יש בזה בעיה, אולי יש סכנה. הנה, אתה רואה שאשכנזים לא קוראים על שם אדם שהוא חי. התשובה היא, אין בזה שום סכנה, ויש לנו כמה מקורות בחז"ל שבזמנם לא חששו לזה. כמו אהרון הכהן, מה שכתוב שם בחז"ל, שאהרון הכהן, בלוויה שלו 80 אלף בחורים יצאו אחר מיטתו. זאת אומרת שנקראו על שמו עוד בחייו, ואין עם זה שום

בעיה. ומה הייתה השיטה של אהרון? שם מספרים רבותינו, כשאהרון הכהן היה רואה שניים רבים, אז באותה שעה, בלהט הדברים, הוא לא היה ניגש, כי היה יודע שכשאדם עצבני אין עם מי לדבר. יש כלל: "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, "כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע". והוא ידע שעכשיו זה לא נשמע. המתין בסבלנות. אחרי שנרגעו הרוחות היה הולך לביתו של אחד משני הרבים, והיה יושב איתו. קודם כול, הוא היה מתרגש, "הכהן הגדול זה תפקיד בכיר בעם ישראל, "בא אליי לבית, מכין קפה, תה", מתרגש, כבוד גדול. ואז היה ניגש אליו ומדבר איתו. אומר לו: אני יודע שהחבר שלך כל כך בצער על כך שרבתם. כמה שנים אתם הייתם כל כך אוהבים, כל כך חברים טובים,

והוא כל כך מייסר את עצמו, והוא אומר: איזו טעות עשיתי, איך רבתי עם החבר הזה שהוא חבר טוב, איך הגענו בכלל למצב כזה? כשזה שומע מילים כאלה, אף על פי שעד עכשיו הוא היה עצבני, אבל הוא שומע שהחבר מצטער, מיד היה מגיב באותן מילים: אני אגיד לך את האמת, אדוני, אני גם בצער גדול. לא יודע איך הגעתי לזה, זו טעות גדולה. על שטויות רבתי איתו. שומע את זה, מיד היה רץ לבית של הראשון ואומר לו: תשמע, עכשיו הייתי אצלו. הנה, תשאל, ראו אותי שם. והוא אמר לי שהוא מצטער ומתחרט. וכך כשהיו פוגשים אחד את השני היו מרבים אהבה ואחווה ביניהם. זה "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום". צריך לאהוב את השלום, כדי לרדוף את

השלום. אהבה זה דבר שבוער בליבו של האדם, עד כדי שהוא מוכן להקריב בשביל זה. הגדרה של אהבה: בעירה פנימית עם נכונות להקריב. כשאדם אומר "אני אוהב", פירושו של דבר, "אני אעשה את הכול שיהיה לך טוב". לא כמו שהיום שיבשו את המילה "אהבה". יש כאלה אוהבים את עצמם, רוצים להשתמש באדם אחר בשביל היצרים שלהם, אז הוא אומר "אני אוהב אותךָ", "אוהב אותךְ", והכול הבל. אהבה אמיתית, אני מוכן להקריב כדי שיהיה לך טוב. זה הפירוש "אהבה". "אוהב שלום", פירושו של דבר שאתה משתוקק שיהיה שלום בין כולם. תרגיל את עצמך ללמוד מאהרון הכהן, שהוא לא ישב בבית ואמר: אם שניים רבים יבואו אליי, אז אני אעזור להם, אבל אני לא צריך לרדוף

אחריהם. תלמד מאהרון שהיה אוהב שלום, כלומר, מוכן להקריב בשביל זה, מוכן להתאמץ, ורודף שלום. כשאדם אוהב, הוא גם רודף אחרי זה, כמו שהוא רודף אחרי דבר שמאוד חשוב לו, שברח לו. יש לו איזה סוס שברח, והסוס הזה שווה הרבה כסף, הוא רודף אחריו לתפוס אותו. כך תרדוף אחרי השלום. היסוד הזה הוא נכון בין בשלום בין חברים, בין בשלום בין קרובי משפחה. לפעמים אחרי פטירה של אדם יש מאבקים גדולים בירושות. כמה צריך להיזהר, לוותר על כסף, לוותר על המון, ולא להגיע למצב של מחלוקות. וכן בשלום בית. כמה אדם צריך לאהוב את השלום ולרדוף את השלום אצלו בבית. לא רק אוהב שלום בין השכנים ובין החברים, גם אוהב שלום ורודף שלום אצלו בבית.

ואם צריך להקריב בשביל זה, תקריב. האיש יקריב, האישה תקריב, אבל לדעת, אוהב שלום ורודף שלום. אחת הבעיות המצויות שאם הבעל יתמרן נכון, יכול להביא שלום בין אשתו לבין חמותו, כי זו אחת הבעיות הכי מצויות שיש אצל זוגות צעירים. יש זוגות שהגיעו לגירושים, ולא בגלל שהיה מתח ביניהם. הם ביניהם הסתדרו מצוין, אוהבים ושמחים, אבל על דברים קטנים התחילו מחלוקות בין האישה לבין חמותה. הבעל חשב שהוא עושה שלום ביניהן וניסה להסביר לאשתו שהאימא שלו בסדר ורק היא התכוונה כך וכך, והאישה עוד יותר כועסת: "אז אתה אוהב את האימא שלך, אתה לא אוהב אותי". ויצאה מזה מחלוקת גדולה עד כדי גירושים. בעל צריך להיות חכם. קודם כול, מצד

האישה, תהיי אוהבת שלום ורודפת שלום. גם אם חמותך, אישה מבוגרת, התערבה לך בחיים, נכנסה לפרטים, תבליגי, תעבירי. תזכרי את המשפט הזה: "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום". לא כדאי להיכנס למאבקים בתוך המשפחה על דברים כאלה. ואדרבה, אישה חכמה יודעת להחמיא לחמותה, לשבח אותה, כדי לגרום לקשר ביניהן. תמיד היא מעבירה אליה מסרים: "את החכמה והמנוסה והמבינה, אני צעירה, תלמדי אותי. "אני יודעת שלעולם לא אגיע לרמה שלך, אבל תלמדי אותי, אני אנסה לפחות ללמוד". תעבירי את המסר, מה אכפת לך? היא תאהב אותך. עצה טובה גם לאישה כשהיא מדברת עם בעלה: תשבחי את חמותך בפני בעלך. אין לך מושג כמה בעלך יאהב אותך. לפעמים

אישה אחרי חתונה חוששת שיש תחרות בינה לבין חמותה על הלב של בעלה, וזה לא נכון. יש לו מקום בלב לשתי אהבות שונות. כאילו יש לו שני לבבות. יש לו לב אחד מלא אהבה לאימא, של בן לאימא, זה סוג אהבה אחד. ויש לב שני, אהבה של בעל לאישה זה סוג אחר של אהבה, ואין התנגשות בין הדברים. האישה לא צריכה לפרש את הקשר הטוב שיש לבעלה עם אימו כאילו שהוא לא אוהב אותה. הבעל גם צריך להיות חכם אחרי שהתחתן, לדעת להשקיע הרבה באישה. לא כל הזמן להיות ליד אימו ורק... צריך לדעת לתמרן בין הדברים, וגם לאהוב שלום ולרדוף שלום. איך לרדוף שלום? שילך אחרי העבודה לאימו וימצא דרכים איך להוציא ממנה כמה מילים טובות על אשתו. למשל, יאמר לה:

אני בטוח שזכיתי לאישה כל כך טובה ונפלאה רק בזכות התפילות שלך. אבל באמת התפללת עליי, אימא, לפני החתונה, שאני אזכה לאישה טובה? האימא חייבת לענות: אתה יודע כמה התפללתי עליך? כל הדלקת נרות, כל יום, כמה צדקה, כמה התפללתי שיהיה לך טוב. הוא אומר לה: והתפילה שלך התקבלה, אוהבים אותך בשמיים. היא חייבת להגיד לו: נכון, יש לך אישה טובה. בזכות התפילות שלה, כן? "יש לך אישה טובה". תדאג שהיא תוציא כמה מילים טובות. אמרה את המילים הטובות, קח מונית, תיסע מהר לבית. תיכנס לאשתך, תגיד לה: עכשיו הייתי בבית של אימא שלי והיא אמרה עלייך שיש לך לב טוב ושאת כל כך כישרונית ואת כל כך מוצלחת. אישה שומעת את זה, היא חייבת

להגיד גם כמה מילים טובות על האימא שלו. היא אומרת: באמת, אתה, יש לך אימא עם הסתכלות של עין טובה, היא יודעת לפרגן, היא יודעת להחמיא. היא כל כך... ראיתי איך היא מטפלת בנכדים, של האחים שלך. כל כך טובה. מיד מרים טלפון ליד אשתו, מצלצל לאימו: אימא, הנה אשתי לידי, היא שומעת מה שאני אומר. עכשיו היא אמרה עלייך שיש לך עין טובה ואת אישה נפלאה ואת אישה טובה ואיך את מטפלת בנכדים והיא שמה לב לטוב שלך. אחר כך כשהן נפגשות, כמה אהבה יש ביניהן. זה נקרא "אוהב שלום ורודף שלום", וכך מחבר ומקשר בין שניהם. ונסיים בברכה לכל הציבור שנמצא כאן, לכל הצופים בבית, שהדברי תורה וההתחזקות יעמדו לזכות כולם, שנזכה במהרה לגאולה שלמה, אמן ואמן.