הקבלה שלי לזירוז הגאולה | עדן הראל: פנימיות ללא הסחות

בשבילי תשעה באב הוא יום שמלמד אותי להרגיש כאב של אחרים. אתם יודעים איך זה בעולם שלנו קל לדפדף הלאה. רואים סיפור קשה, שומעים על משפחה שמתמודדת, לא יודעת, חייל שנפצע, ילד שמרגיש לבד. אחרי שנייה ממשיכים לדבר הבא. תשעה באב עוצר את הדפדוף הזה. הוא אומר לנו, אל תברחו מהכאב. תנו לו ללמד אתכם להיות בני אדם רחבים יותר. כי החורבן הוא הוא לא רק סיפור לאומי, הוא שיעור ברגישות. אם בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, אולי הדרך לתיקון עוברת באהבת חינם, אבל אהבה כזאת מתחילה ביכולת לראות את מי שסובל, לא להגיד מיד אה יהיה בסדר, יהיה בסדר, הסתדרו, אלא להיות איתו רגע, להקשיב, להתפלל, לעזור, לשים לב. בשבילי תשעה באב

הוא יום שאני מבקשת לא להיות אדישה. לזכור שיש יהודים שחסר להם שמחה, פרנסה, בריאות, משפחה, ביטחון או אפילו קצת תקווה. ואם אני יכולה להקל אפילו קצת זה חלק מהתיקון בעיניי רגישות היא היא ממש לא חולשה אלא כוח יהודי עמוק זאת היכולת שלנו לא להתקשות מול צער ולא להפוך כאב של מישהו אחר לאיזשהו רעש רקע כזה ולא להגיד אה לא לא זה לא קשור אליי מה פתאום תשעה באב מזכיר שכל יהודי הוא חלק מהגוף של כולנו וכשחלק אחד כואב אז כולנו צריכים להרגיש ולהגיב וזה מתחיל בשאלה אחת פשוטה פשוטה מי סביבי צריך שאשים לב אליו היום? לא מחר, לא כשיהיה לי זמן, אף פעם לא יהיה לנו זמן, אלא כאן ועכשיו, בלב פתוח, באמת, באחריות, באופן פשוט, מעשי ויציב.