כללים לאריכות ימים 1 - הרב זמיר כהן | The Secrets of Living Well and Longer 1 - Rabbi Zamir Cohen

באזורים אחדים בעולם ישנן קהילות שלמות של בני אדם שהאנשים שם מאריכים ימים באופן מעורר השתאות ומגיעים לגיל 100 שנים ויותר. בסדרת מחקרים שנערכו בין השנים 2005-2007 על ידי החוקר דן ביוטנר ובהשתתפות דמוגרפים ורופאים, נשיונל ג'יאוגרפיק והמכון הלאומי לחקר הזקנה של ממשלת ארצות הברית, נבדקו אזורים אלה כדי לגלות את גורמי תוחלת החיים הגבוהה של יושביהם. להפתעת החוקרים, התברר כי להשגת תוחלת חיים גבוהה במיוחד, מתוך בריאות ורעננות גופנית ומחשבתית, לא די בהקפדה על מזון בריא ופעילות גופנית סבירה, אלא יש להשקיע גם בפעילויות חשובות הקשורות לנפש האדם ולכבד את המבוגרים שבמשפחה. אז נראה את המסקנות שלהם ואיך זה

מתחבר ליהדות, לתורה שלנו. החלק הראשון מובן: שמחה, רוגע, אבל הם אומרים שכשהאדם חי עם אמונה, הוא זוכה להאריך ימים יותר. אדם שיש לו ביטחון בהשם, הוא מקבל גם מה שרגילים היום לקרוא "ביטחון עצמי." אדם שאין לו על מי להישען, הוא לא יודע שיש בורא לעולם, או שהוא יודע אבל לא נותן בו אמון, כלומר לסמוך עליו - הוא אף פעם לא יכול להיות רגוע, כל איום שיש עליו, הוא מייד יוצא מהכלים, גם נפשית, וממילא גם פיזית. שלמה המלך אומר: "רוח איש יכלכל מחלהו." מצב הרוח של האדם מכלכל את המצב הבריאותי שלו. כלומר, יש זיקה ישירה בין שמחת החיים, הרוגע, השלווה, לבין הבריאות הפיזית של הגוף. הוא ממשיך ואומר: "כולל טקס של הבעת

תודה לפני אכילת מזון." התברר שבאותם מקומות, לפני שהם אוכלים הם נוהגים להודות למי שברא את המזון. אנחנו כיהודים יודעים שהברכה על האוכל נועדה בעיקר מצד נקודת האמת, האדם מברך על המזון לא כדי להאריך ימים, אבל יש כלל שכתב הרמב"ן שבכל מצווה הקב"ה סידר תועלת לאדם שהוא ירוויח גם בעולם הזה, לא רק בעולם הבא. גם מההיבט הפסיכולוגי, אדם שישים לב כמה ישנם בעולם שיש להם שפע של טוב, ובכל זאת הם בעצבות, ולמה? כי המבט מתמקד במעט שחסר להם. זה שיש עיניים לראות, רגליים ללכת, ידיים מתפקדות, מיטה לישון, זה בכלל לא מובן מאליו. יש בעולם המון שאין להם מיטה לישון. קראתי מספרים שהם נשמעים בלתי נתפסים מבחינת האחוזים, הרבה

יותר ממה שאנחנו חושבים. והאדם שיש לו את זה, פתאום במה הוא מתמקד? באיזו בעיה קטנה שלא הסתדר. זה נועל אותו, הופך אותו לאדם עצוב, לאדם עצבני. מה עשה היצר הרע? במקום שייתן לו לראות את המסך המלא של כל שפע הטוב שיש לו, הוא מכסה את כל הטוב, ממקד את המצלמה רק באותה פינה קטנה ששם חסר לו, וזה תופס את כל המסך כאילו שהכול רע. אדם שמתרגל להודות להשם, על כל דבר הוא מודה, מודה על האוכל, מודה על הבריאות - הוא פתאום שם לב כמה שפע של טוב יש לו. אדם שבתפילות מודה על הטוב ומבקש על העתיד, אז הקב"ה נותן לו עוד. אדם שרק מבקש "תן לי ותן לי," ההתייחסות אליו היא לא כמו אדם שיודע להודות על הטוב שהוא קיבל וגם לבקש על העתיד, יש לו יותר סייעתא דשמיא לקבל משמיים.