האם השמים קפאו ואין שום סימן לתקווה?

מה הדבר הכי מפחיד בעולם בשביל תינוק? לא רעש חזק ולא חושך. פנים שקפעו. הפנים של אבא או אמא ממש מולו שפתאום לא מגיבות. ב-1975 הציג חוקר ההתפתחות אדוארד טרוניק ניסוי פשוט. הורה משחק עם התינוק שלו, מחייך, מדבר, מגיב לכל תנועה ואז לפי סימן הוא מקפיא את הפנים. לא כועס, לא הולך. פשוט מביט בלי שום הבאה. תוך שניות התינוק מנסה הכל. מחייך, מצביע, מושיט ידיים, צועק. וכשזה לא עובד הוא מסיט את המבט, מאבד את היציבה ופורץ בוכי. אבל הגילוי הגדול הגיע אחר כך. טרוניק מצא שגם בקשרים הכי טובים ההורה והתינוק לא מתועמים בכי 70% מהזמן. ההורה מפספס, מתעייף, מסתכל הצידה ומה שבונה בתינוק ביטחון הוא לא תאום מושלם. זה

התיקון, הרגע שבו הפנים חוזרות. לפי טרוניק, תינוק שחווה שוב ושוב נתק ואחריו תיקון, לומד משהו עמוק, שנתק הוא לא הסוף ושאפשר לחזור. חברים, יש תקופות שבהם גם אנחנו מרגישים כמו התינוק הזה. מתפללים, מבקשים, מנסים הכל ונדמה שהשמיים אולנו קפעו. אין תשובה, אין סימן ואנחנו מתחילים להסיט את המבט בדיוק כמו התינוק. במסכת חגיגה מסופר שרבי יהושע בן חנניה עמד בארמון הקיסר ואחד הכופרים רמז לו בתנועה. זה העם שאדונו הפנה ממנו את פניו. רבי יהושע ענה לו בתנועה של יד מושטת. ידו מטויה עלינו. ובאותו עמוד אומר רבא בשם הקדוש ברוך הוא, אף על פי שהסתרתי פניי מהם בחלום אדבר בו. הסתר פנים הוא לא ניתוק. גם כשהפנים מוסתרות

היד עדיין פרוסה עלינו והקשר ממשיך בערוץ שקט יותר בחלום. ברמז, בהשגחה שלא רואים. זה בדיוק סוד הפנים שקפו. בניסוי עצמו ההורה לא הלך לרגע. הוא ישב שם ממש מול התינוק ואהב אותו בדיוק כמו קודם. והקשר לא נבנה מרגעים מושלמים, הוא נבנה מהתיקון. ואנחנו כעם כבר עברנו הסתרות פנים רבות ובכל פעם הפנים חזרו. האמונה איננה ביטחון שהפנים תמיד יאירו. האמונה היא לדעת שגם כשהן מוסתרות היד לא זזה מעליה. אז בפעם הבאה שנרגיש שהשמיים קפעו מולנו, נעצור ונחפש את היד. ובבית כשאנחנו קופעים מול ילד, נזכור שהתיקון חשוב מהטעות. נחזיר לו את הפנים, כי אחרי כל אסתר פנים הפנים חוזרות. ‏am