לדבר עם הילדים - הרב אבנר קוואס (עם כתוביות בעברית)

חינוך הילדים בדורנו הוא פרויקט לא קל. אחד הדברים... אני אקרא לזה, אחד הפספוסים הגדולים שיש לנו מול הילדים, אנחנו ההורים, זה חוסר תקשורת עם הילדים. הילדים שלנו כמעט גדלים לבד. אנחנו לא בהרבה קשר איתם, ואז כשהם נהיים גדולים, אז באמת כמעט אין לנו מה לדבר איתם. אבא עם ילד מתבגר, מה הוא ידבר איתו? זה בעולם אחר, ההוא בעולם אחר. אבא יש לו דאגות לפרנס, זה בכלל בבילויים וטיולים. שני עולמות שונים. כמה יכולים? 5 דקות, 3 דקות, נגמר. אין מה לדבר. למה זה קרה? בילדות לא דיברנו עם הילדים. הנתק הזה. תדעו לכם, התקשורת זה הדבר שהכי מאחד את בני הבית. אם יש תקשורת - יש הכול, אם אין תקשורת - אז מה הם עושים ביחד?

אני רוצה לדבר היום על תקשורת עם ילדים, על החובה לשוחח, אבל בואו נראה קודם כול מה קורה בזמן, בתקופה. אנחנו בתקופת אחרית הימים, ציבור יקר, תקופה מאוד לחוצה, מאוד. קודם כול, כמות החדשות שזורמת אלינו היא אדירה. קשיי הפרנסה מעל הראש. צוק העיתים, זמן של מצוקה. מחלות, בעיות, צרות. כל דקה אתה שומע: זה קרה לו, ההוא נהיה לו, זה ככה וזה... וואי, איזה צרות! וזה גורם לנו, רבותיי, להיות עסוקים מאוד בלהביא את הפרנסה הביתה לשלם את המשכנתה, וכל זה גורם לנו לא ל... מגיעים לילדים, נגמרה הסבלנות. אין סבלנות. הילד בא לספר לך, "לא, לא, לא עכשיו. ספר לי מחר. "אתה יכול לספר לי את זה מחר"? "למה?" -"מחר. היום אני

עסוק, אני תפוס, עזוב. "תשמע, אני גם באתי... בדיוק... אתה יודע מה? בדיוק כשאני נח, אתה בא אליי." "אתה לא יכול לבוא אליי אחרי שאני נח"? אבל אחרי שאתה נח אתה הולך, או הילד הולך. "לא, לא, לא, אני לא יכול. אני חייב לנוח." אתם יודעים מה שקורה? אנחנו מגיעים לילדים, נגמרה לנו הסבלנות. הבטרייה נגמרה. הילדים מרגישים שהם גדלים לבד. אין להם אבא, אין להם אימא. מה עושים? מה עושים? איך אנחנו מפנים זמן? תראו, רבותיי, אדם שירצה משהו, הוא ימצא לזה את הזמן. קודם כול להכניס למחסנית, לתודעה: "אני חייב לדבר עם הילדים שלי. חייב"! לחשוב על זה במשך היום, למצוא את החצי שעה זמן לדבר עם הילדים. או בקבוצה, או אחד אחד.

באת מהעבודה, ישבת בבית, נכון שלא תמיד כולם נמצאים באותו רגע? כי אצל ילדים גדולים זה הלך, ההוא בקניון, זאת קונה נעליים, ההוא במבחנים, זה... נכון? אבל יוצא לך איזה מישהו בבית? תפוס אותו, "שב לידי", חמש דקות. "מה נשמע, איציק? איך אתה מרגיש, אבא שלי? "אתה לומד טוב, חמוד? "איך הולך בכיתה? איך עם המורה? איך עם החברים? איך...?" תראה התעניינות. תראה התעניינות. גם את אימא יקרה, אני יודע שאת עושה ואופה ומבשלת ומנקה ונולדים תינוקות ואת בהיריונות. זה לא תירוץ. הולדת ילדים, יש לך אחריות. אין מה לעשות. יש לך ילדה בת 12, רוצה את הצומי שלך, ואת כולך עסוקה. עשר דקות לעצור את הכול, "ציפי שלי, בואי לידי. בואי

נשב. "נשתה ביחד תה? קפה? משהו? מיץ? גלידה"? באמצע היום. סתם באמצע היום. אימא לוקחת גלידה, מזגה שני זה... "בואי, שבי לידי." "מה, אימא, גם בשבילי"? -"כן." "מה, את יושבת לדבר איתי"? -"כן. "ספרי לי מה קורה, מה קורה איתך בלימודים, "משך היום. שמעתי שהתחלת לעבוד באיזה משהו קטן ככה כמה זה... "מה, איך הולך שם בעבודה שלך? איך הולך"?... התעניינות. חבר'ה, זה מאוד מאוד חשוב. זה נקרא תקשורת עם ילדים. אם לא נדבר עם הילדים, מה יהיה? מה יהיה? היום ילד עד שהוא לא צורח, לא ניגשים אליו. כשהוא משמיע קולות מצוקה, פתאום הכול מתפנה ויש לך זמן אליו. שימו לב, חס וחלילה ילד בבית נפצע, אתם בשיא הלחץ. פתאום יש דברים

שנדחים. לוקחים אותו לקופת חולים, שמים לו תחבושת, חצי יום במיון. וואי, יש לכם זמן, אה? מה קרה, הורים יקרים? חצי יום היית איתו במיון. מה קרה? אה, אז יש לך זמן... "כן, אבל אני דחיתי דברים אחרים." כן, למה דווקא כשהולכים למיון אתה דוחה דברים אחרים, ובלי, ברוך השם, ילד מרגיש טוב, הכול - אתה לא דוחה כדי לדבר איתו? זה גם מיון, חדר מיון. בוא נראה איפה הילד שלי אוחז, בריא, לא בריא, מרביצים לו, לא מרביצים לו... לא יודע. חדר מיון. תכניסו לראש: חדר מיון. חדר מיון, אתה תיקח אותו, תשב 3 שעות עד שבא הרופא הראשון. פשש... יש לך זמן אני רואה, אה? מעניין. פתאום הכול זז. לא חדר מיון, 10 דקות ביום, לשבת עם הילדים

לדבר איתם, לשוחח איתם. זה מאוד חשוב. תלטף אותו, תחבק, תן לו נשיקה. בייחוד ילדים שהם קטנים יותר, הם צריכים הרבה צומי, הרבה חום, הרבה חיבוקים. ילד בן 10, תחבק אותו. אימא, מתי חיבקת את הילדה שלך בפעם האחרונה? מתי חיבקת את הבת שלך פעם האחרונה? את יכולה להגיד לי? מתי? "לא יכולה." איך אמרה לי אימא אחת? "לא מתחברת אליה." מה זה? מה זה "לא מתחברת?" את אימא? רגע, את לא מתחברת אליה, נכון? "את נותנת לה ארוחת ערב?" -"לא, מה אני... בטח שאני נותנת לה ארוחת ערב." אין הבדל בין ארוחת ערב לחיבוק. תני לה. תני לה חיבוק. את אימא שלה. "אני לא מתחברת, לא מתחברת"... אוכל, מה... אוכל! מה זאת אומרת "לא מתחברת?" שימי

עליה יד, "מה נשמע, בתי? איך את זה...? נו, מה קורה איתך? "ספרי לי, ספרי." תדעו לכם שכשמדברים עם ילדים, זה הדבר הכי נפלא שיש - חיבור. או-קיי, אתם לחוצים כל היום? לפחות... אני עכשיו נותן טיפ לאימהות ואם אבא נמצא בשטח. שעת ההשכבה. בשעה שילדים הולכים לישון, תשתדלו, הורים יקרים, להיות לידם. מה הכוונה להיות לידם? כשהוא שוכב במיטה, פשוט לשבת לידו על המזרן או כיסא ולדבר איתו. "מה קורה, נתי? איך היה איתך היום? הכול בסדר? איך"... תדעו לכם, פטנט. אמרתי לכם את זה פעם. למה כשאדם בא לפסיכולוג, הפסיכולוג משכיב אותו על מיטת טיפולים, יושב לידו ורושם מה הוא אומר? למה לא בעמידה? למה הפסיכולוג לא מדבר עם הפציינט

בעמידה? למה? זו תופעת טבע. כשהראש והרגליים של הבן אדם באותו גובה - נפתחים לו כל השערים. דוגמה, בעל יקר, אשתך, מתי הכי אוהבת לדבר איתך? כשהולכים לישון. שמת לב? וואי, אתה גמור, מת, מת. איך שהיא מגיעה למצב אופקי, "שוקי, יש לי הרבה מה להגיד לך." וואי, וואי, וואי... תדחי את זה למחר. "היום! עכשיו"! פה אתה מבין? אתה לא יכול לברוח ככה. עכשיו אתה לא יכול לברוח. היא מכניסה אותך לפינה, אתה לא יכול לברוח. אתה חייב להקשיב לה. מעניין, למה כשישבנו במטבח, היינו בסלון, למה לא דיברת איתי? אתה יודע למה? כשאדם בשכיבה, כל היום עולה לו. אותו דבר גם כאן. ילדים, פציינט, כשהפסיכולוג משכיב את הפציינט - הכול עולה, ואז

הפסיכולוג רושם. גם כשנשכיב את הילדים, נשב לידם ונדבר איתם. פתאום תראה שהבן שלך נפתח, פשש... הבת שלך, אימא, מספרת לך דברים שלא שמעת מימייך. את יודעת למה? היא בשכיבה. תנסו. חבר'ה, תנסו. אני לא מספר לכם תיאוריות. פרקטיקה. תנסו. ובייחוד ילדים סגורים. יש לך ילדה בונקר בת 13? "ציפי, מה קורה"? -"לא חשוב." "עובר עלייך משהו"? -"כלום." אבא: "בני, מה עניינים"? "הכול דבש." "מה דבש? אתה נראה לי לא טוב." -"תותים אני אוכל כל היום." הבן אדם עובר עליו משהו. אבא, קפוץ אליו לחדר, אתה יודע, בשעה שהבחורצ'יק הזה ככה מנמנם, שב לידו, ו"את פתח לו," דבר איתו. תראה איך הוא מגלה לך סודות. אחת השיטות לפתוח סגירות אצל

ילדים - בשכיבה. הם נפתחים, הם אומרים לנו, הם מספרים, כמו פסיכולוגים. פציינט שוכב, מוציא את הכול. תקשורת עם ילדים - מאוד חשוב. חייבים למצוא את הזמן. חייבים למצוא את הזמן. נקודה נוספת: היהדות המציאה פטנט עולמי כבר אלפי שנים של תקשורת עם ילדים, ושם הפטנט... כל הזכויות שמורות, שם הפטנט: שולחן שבת. אין טלוויזיה, אין טלפונים, אין אייפון, אין כלום. אבא יושב, "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך," אשתך, כולם אוכלים בנחת, אין לאן לנסוע, אין לאן לברוח. יושבים ומדברים. תקשורת. אני תמיד אומר, אני אומר את זה, גם עוד פעם אני אגיד לך, אשתך מדווחת לך: "ילד אחד מתחיל לקחת בלי רשות מהקופה," "הילדה מאחרת ללימודים,"

"זה מדבר לא צנוע, מדבר לא יפה, מדבר"... תיקח פרויקט, פרויקטים. פה נקי - תן על זה שיעור, תן על זה דרשה, תכין משהו. היום אפשר במחשב להוריד. אתה כותב, לא יודע, מה שאתה כותב, גנבות או גזל או... תכתוב מילה, טראח, בחיפוש התורני, תפתחו במחשבים תוכנות של תורה, שימו מילות חיפוש, נפתחים לכם מדרשים, חבר'ה, אתה יכול לדרוש מכניסת השבת עד יציאתה רק על נושא אחד. סיפורים מעניינים. שב תלמד אותם, תשנן אותם. בשולחן שבת תספר, תראה כל הילדים ככה... לא כמו שאיזה אבא מגיע לשולחן שבת, "דבר תורה"! תפס את העלון של הפרשה, שם על הפנים. "פרשת השבוע פרשת אמור. "וידבר"... הוא סיים לקרוא, רואה את כולם... "אין לכם כבוד! אבא

מדבר, כולכם ישנים"! אבא, אולי אתה משעמם? אולי אתה משעמם? הרב דסלר, מסופר, שבא אליו פעם אחד המשגיחים בישיבות, אמר לו: "כבוד הרב, אני לא מבין. אני נותן שיעור לתלמידים, התלמידים ישנים. "מה אני עושה איתם"? אמר לו הרב: "אולי אתה משעמם אותם"? הוא רצה טיפ לגבי הילדים, אמר לו: "כן, אולי אתה משעמם אותם. "אולי אתה צריך להכין משהו יותר מעניין? יותר קליל? מעורר"? אם הרב מדבר והתלמיד נרדם, החיסרון הוא לא בתלמיד, הוא ברב. כנראה הרב לא ידע איך לתפוס אותו. תראה מה זה. אבא, אולי אתה משעמם? במקום שתכעס עליהם "אין לכם כבוד,"! די! זרוק, תשים את הדף בצד. שים את הדף בצד, "ילדים יקרים, אני חייב לספר לכם "משהו

שראיתי היום." דבר איתם על גזל, דבר איתם על "יהי ממון חברך "חביב עליך כשלך." אתה יודע כמה מסרים אפשר להעביר בשולחן שבת? ותדע לך, ילדים יושבים ונהנים ואבא מדבר. זה כשהם גדולים. כשהם קטנים, לא יושבים יותר מחצי שעה. זה הולך, קפלות, ההוא ברכבת... בסדר, או-קיי, לא נורא. היו חצי שעה - גם טוב. עכשיו כששרים, כולם לבוא לשיר. תעזבו רגע, בואו שירים. אה, עוד פעם. אה, סיפור... משהו תיאטרלי כזה. "אהה... מה?... ציפי, בואי אליי, מאמי. "מה...? איזה דקלום למדת בגן"? עומדת, מדקלמת, וההוא... תנו תשומת לב, תנו מקום לכל ילד. מאוד חשוב! ברגע שנתנו לילדים את החשיבות, נתנו להם את תשומת הלב, נתנו להם את היחס הנכון -

תדעו לכם, הילדים האלה גדלים בריאים נפשית. ומה נרוויח? "גם כי יזקין לא יסור ממנה." גם כשהם יהיו מבוגרים, תהיה לנו תקשורת איתם. הם ישפכו את הלב, מצוקות הם יספרו לנו, מועקות הם יגידו לנו. חייבים להיות בתקשורת עם ילדים! קחו את הטיפים שאמרתי, ובעזרת השם תצליחו בחינוך הילדים.