איך מזהים ילד עם תסמונת דאון? ואיך מקבלים אותו למשפחה?

כשהיינו קטנים היו קוראים לזה "מונגולואידים". אבל זה פאסה. אף אחד לא אומר "מונגולואידים". אף אחד לא אומר את זה, נכון? -והיום כבר גם לא אומרים "תסמונת דאון". אומרים "טריזומיה 21". -זהו. אז תדעו לכן ש... טוב, בואו נתחיל ונדבר על זה. "פתוח", אנחנו מתחילים. חברה שאלה אותי הבוקר: "על מה אתם מקליטים 'פתוח'?" אז אמרתי לה: "על ילדים עם תסמונת דאון". "אה", היא אומרת לי, "טריזומיה 21?" אמרתי לה "אה?" היא אומרת לי: "אלה עם הכרומוזום המיותר?" "אה?" בואו נדבר היום באופן פתוח, אמיתי וכן על הילדים המדהימים האלה. היא שאלה אותי: "מי עוד יולד אותם?" אוהו... מי עוד יולד אותם. שלום לברוריה לאופר. אימא לחמישה.

אימא של פרויקט שנקרא "מאירים", אימא של מאיר. ושלום להדסה קובר. -שלום. אימא של אלחנן, מרצה ועוסקת בעניינים כאלה של העצמה נשית. -נכון. שתיכן אימהות לילדים עם... איך אני אמורה להגיד? מה נכון בימים אלה להגיד, ילדים עם תסמונת דאון? כן. -אני... זה בסדר גמור, תסמונת דאון. דרך אגב, "דאון" זה שם של הפרופסור שגילה את זה. ג'ון משהו. -כן. שם המשפחה שלו זה דאון. אני אמרתי לך שזה כאילו מצטייר משהו שהוא למטה, אבל הוא כל כך ב"אפ" בעיניי. ככה אנחנו רואים אותו בבית, וכל הסביבה. שבכלל, הדסה... -כואב לי שקוראים לו "דאון" בקיצור. חבל ש... אפילו סתם שם, כמו קובר. הכול בסדר. לא, שה"דאון" הוא בכלל על שם ההוא, נו,

ג׳ון לנגדון דאון. בדיוק, ולא בכלל על שם התופעה. -בדיוק. -אבל בואו מסודר. ברוריה, ספרי לי על הרגע הזה שבו את מגלה שעומד להצטרף למשפחה ילד עם תסמונת דאון. גיליתי כשהוא כבר הצטרף, שנייה אחרי שהוא נולד. לא ידעת את זה בזמן ההיריון? -לא, לא ידעתי. ראיתי את הפנים של המיילדת וראיתי שהיא לא אוהבת את מה שהיא רואה. וכזה... ואז נתנו לי את הקטני ומתחילים לשאול אותי: "הוא דומה למישהו מהמשפחה? "לעוד מישהו מהמשפחה יש עיניים ככה?" ואז אמרתי לבעלי: "אוקיי, יש לו תסמונת דאון". תוך כדי שניות שאת אחרי הלידה, בחדר הלידה? זה פתאום הבריק לי. כאילו, ידעתי. בעלך היה איתך בחדר ואת מנחשת את זה? אני לא מנחשת, אני מבינה

מהתגובה של המיילדת ומהשאלות סביב. לא ציפיתי שישאלו אותי למי הוא דומה שנייה אחרי שהוא נולד. כן, זאת לא בדיוק שאלה... -אז הבנתי שמנסים להגיד לי משהו. שאלתי את המיילדת: "את מנסה לרמוז לי משהו?" אז היא אמרה: "תראי, אנחנו, אסור לנו להגיד", או "אנחנו לא אומרים..." אז אמרתי לבעלי: "אוקיי, יש לו תסמונת דאון". ואני זוכרת שהסתכלנו כזה אחד לשני בעיניים ואמרנו: "אנחנו נאהב אותו". -באותו רגע. יואו. -משם התחלנו. איזה ילד הוא במשפחה? -חמישי. אבל בפער ניכר. הבת שמעליו היא בפער של יותר מעשר שנים. אז הוא כזה ממש מוז'יניק אמיתי. וואו, והוא הכי צעיר? -כן. אני חייבת שתכף תפרטי לנו עוד על הרגע הזה שבו את מבינה

כאישה, כיולדת... זה רגע מדי גדול. זה גדול עליי באותו רגע. כל מה שידעתי זה... אנחנו נאהב אותו. באמת, באותו הרגע לא ידעתי שום דבר, לא חשבתי, לא עבר, הווה, עתיד. אחר כך באו הימים היותר קשים. כשהייתי צריכה לבשר לאנשים, אז אני אומרת ככה: "שלום, נולד לנו תינוק". "מזל טוב!" "ויש לו תסמונת דאון". "אוי..." וכזה את שומעת ממשפט אחד למשפט שני איך כל האווירה משתנה. ואני ידעתי שאנחנו הולכים להגיד את זה לאנשים מייד. זאת אומרת, לא מחכים ולא נותנים להם לעכל את זה. לבשר לחמותי, אז ככה ממש להגיד לה, ברחל בתך הקטנה, ולקבל את זה שאנשים שואלים: "רגע, אולי זה לא סופי, "אולי זה לא ממש, אולי יש לזה תרופה". ולא. זה

הילד. זה היה קשה. במיוחד אני זוכרת את הרגעים האלה ש... האישה שלידי, נולד לה גם בן, ואז... שלידי במחלקה, ואז מתחילים טלפונים ו"וואו", והשמחה והצהלה, והרינגטון שלה בטלפון היה השיר הזה "מתנות קטנות, מישהו שלח לי..." וכל פעם שמישהו מצלצל אליה אני שומעת "מתנות קטנות", ואני מסתכלת על המתנה הקטנה שלי ואני משתדלת להתחבר לזה ואני בכיתי... בכיתי בבית החולים. כולם שמחים ואני בוכה. בכיתי אני חושבת גם עליו, קודם כול. אמרתי: "יואו, מסכן, מה הולך להיות איתו?" ממש ריחמתי עליו, "מה הוא עשה?" ככה, וקצת בכיתי גם על בעלי. אמרתי לו: "יואו, היה לנו... "היה לי חלום כזה שאתה תלך עם הילד לבית הכנסת, תלמדו משניות".

ודווקא הוא אמר לי: "אז אנחנו נתגלגל ביחד על הרצפה ואני אדגדג אותו". כאילו, מה? זה אותו דבר. אבל... לא. אני לקחתי לי את הזמן ממש לבכות כמו שצריך. כי לגברים זה לא תמיד באותה מידה ש... קשה להם. יותר קשה להם לפעמים. אולי קשה להתחבר, אולי כל אדם במידה שהוא מקבל את זה... לא יודעת. הדסה, איך זה היה אצלכם? קודם כול, אצלנו הוא בן בכור. נולד, מזל טוב. אף אחד לא רואה כלום. היית ממש צעירה. -21 וקצת. אף אחד לא חיפש את זה, בואי נגיד ככה. הוא הכחיל אחרי הלידה, בלי קשה לתסמונת דאון, משהו, מים וכולי, והוא נלקח לפגייה. והוא נולד בליל שבת בתשע בלילה. בשעה אחת בלילה, זאת אומרת, הפעם האחרונה שאני רואה אותו, הוא

כחול בידיים שלי שבעלי רץ איתו בחזרה לכיוון המחלקה. ושבת ואי אפשר לצלם, ואני אומרת לבעלי: "תקשיב, אני לא הולכת לישון עד שאני רואה אותו בצבע תקין". כי אימא רוצה לראות תינוק. עוד לא מדברים בכלל על ילד כזה או אחר. אין שום דיבור על תסמונת דאון, בכלל לא... כלום. נולד תינוק, מזל טוב. אפגר תשע, עשר. הכול היה תקין. בחיפה... ילדתי בבית חולים כרמל. בקומה שתיים אני נמצאת ובקומה שבע הפגייה. ואני עולה ברגל ארבע שעות אחרי לידה. ההורים שלי הגיעו, הם היו לצידי, ובעלי עם כיסא ככה נגרר, ואפילו אני לא רוצה לשבת על כיסא. ילדתי, ברוך השם, מאז עוד ילדים, אין לי מושג איך אני עולה חמש קומות חצי בריצה, ואני נכנסת

לפגייה ובאמת, שמו אותו ככה במרכז. ותינוק מושלם. אם מישהו היה אומר לי שלפני ארבע שעות הוא הכחיל, צבע תקין, הכול בסדר. הוא ישן בפרופיל ואני מסתכלת עליו, והשעה אחת בלילה וזה אחרי לידה ראשונה ארוכה. ואני אומרת לבעלי: "תקשיב, נראה לי שהוא תסמונת דאון". ובעלי אומר: "נראה לך?" ויש רופא, והרופא אומר לי: "אימא'לה, תקשיבי, לילה טוב". הם גם לא רצו שאני אניק אותו אחרי ההכחלות ואחרי כל הדברים האלה. ואני אומרת לו: "דוקטור, הכול בסדר?" לא יודעת, הייתה לי הרגשה בלב. לב של אימא, אמיתי, של ארבע שעות אומנם. ואני אומרת לבעלי: "יש פה משהו". וכולם נתנו לי את ההרגשה שאני העייפה ואני המטורטרת ו"להתראות מחר בבוקר".

תכלס, מתי שאנחנו... יום ראשון בבוקר. שבת זה צוות מצומצם. בשעה שבע אנחנו מתייצבים בפגייה, בעלי ואני, ומגיע פרופסור... האמת היא, אמרו לנו לבוא ב-11:00 ופתאום האחות הראשית אומרת: "וואי, אתם נראים מה זה זוג חמוד. "יאללה, תישארו, נדבר על הבן שלכם ראשון, "ואחר כך תחזרו לפה ב-11:00". והרופא רק מסתכל עליו שלוש שניות והוא אומר: "טוב, תקשיבו..." והוא אומר... היו שם שתי רופאות בכירות, "באחוז אחד אני בודק כרומוזומים". עכשיו, בעלי ככה מסתכל עליי ואני מסתכלת עליו ואני אומרת לו: "אתה רואה?" בשקט, כן? תודה רבה שנתנו לנו להיכנס. "גם הוא חושב שהוא תסמונת דאון". ומתעורר שם ויכוח: "מה, תעזבו אותה, היא ילדה, "מה

הקשר בינה לבין תסמונת דאון?" ושתי הרופאות אומרות לרופא שהוא מגזים ו... בקיצור, אני לא זוכרת בדיוק מה הייתה השיחה, הרגשנו הרבה הכרת הטוב שנותנים לנו להיות נוכחים שם. אחרי חמש דקות הרופא אומר לנו: "טוב, תקשיבו, אני מחכה לכם בחדר שלי". בסוף המסדרון. אנחנו מגיעים והוא אומר לנו שיש לנו תינוק מביך, מלשון "מבוכה". את המילה הזו? -מביך, מביך, כן. הוא אומר: "באחוז אחד הוא נראה לי תסמונת דאון, 99 אחוז שלא. "הרופאות פה, שתי רופאות בכירות, רוצות להרוג אותי בכלל "מה אני עושה לכם, אבל הוא נראה לי תסמונת דאון באיזו זווית מסוימת". ואז אני משתפת, האמת בקושי... כאילו, העיניים שלי דמעות של החיים, ובעלי ככה עומד

שם פשוט בשלווה כאילו זה עובר לידו. אני לא יודעת... פשוט בשקט. אנחנו שותקים, ואז הרופא היה באמת מדהים ואמר לנו: "כל שאלה, בקשה, אמירה, אני כאן למה שתרצו". לקח זמן, פשוט חיכינו לתשובה. והיינו מאוד מסוקרנים. החלטנו בעצם החלטה שהיא לא הייתה נכונה ואנחנו שומרים את זה בסוד, ולמה? יש לנו הורים מדהימים. ההורים שלי, אני בת יחידה. יש לי שמונה אחים, וזה נכד ראשון מהבת שלהם. היו להם כבר הרבה נכדים, אבל כאילו אמרתי, איך אני... וגם מה אומרים לאנשים? "נולד לכם נכד, מזל טוב", וכבר אנשים ידעו, כן? ו"רגע, אולי באחוז אחד הוא תסמונת דאון, 99 אחוז שלא"? כאילו, מה? מה אומרים? ופשוט אנחנו שומרים את זה אצלנו, וזו

הייתה טעות מאוד חמורה, כי גם ההורים נפגעו וגם אנחנו ילדים בני 21, למה הכול על הגב שלנו? -הם לא באו לבקר? באו לבקר, ולא ראו. -אבל לא ראו כלום. אוקיי. לא ראו. -בואו נעשה רגע סדר כדי להבין מה זו בדיוק תסמונת דאון, או מה הכימיה של הגוף... מה הרקע של הדבר הזה? אני מניחה שעם השנים... זה היה הרגע הראשון שפגשתם את האוצר, אבל בדקתם ולמדתם. אנחנו מתעסקים עם מה שמעניין אותנו בדרך כלל. ברוריה, מה זה בעצם? לכל אדם יש בגוף דנ"א שמורכב מכרומוזומים. יש 23 זוגות שמכפילים את עצמם. זאת אומרת, 46 כרומוזומים. בכל תא. -בכל תא. זה מה שיש לכל אחד מאיתנו. ולאדם עם תסמונת דאון יש 47. רגע, זה מידע. בעצם דנ"א כרומוזומים

זה מידע... -הם נושאים את הגנים. יש מקבצים של גנים שנמצאים על הכרומוזומים. כרומוזום מספר 21, כשהוא לא מכפיל את עצמו אלא משלש את עצמו, נוצרת תסמונת דאון. יש עוד תסמונות אחרות שבהן כרומוזומים אחרים לא משתכפלים בצורה טובה. למשל? -18, יש טריזומיה 18. אבל רוב הכרומוזומים... -הכי מוכר זה הדאון. רוב הטריזומיות, הם פשוט לא מצליחים להיוולד, הם לא חיים. ולכן זה נקרא טריזומיה, מהמילה "טרי", שלושה? -כן. זאת אומרת, במקום שניים מגיעים שלושה. -כן. אוקיי. -זה אומר שלאדם עם תסמונת דאון יש 47 כרומוזומים. כרומוזום נוסף. -בכל תא? -כן. -כן. בדרך כלל זה בכל תא, לא תמיד. -נכון, לא תמיד. אבל על הכרומוזום הנוסף יש

מקבץ של גנים שלא קשורים אחד לשני לכאורה. הקשר היחיד הוא שהם על אותו כרומוזום. וזה אומר, צורת... מאפיינים של מראה, כמו זווית עיניים, אורך ידיים, טונוס שרירים. הרבה פעמים בעיות בלב, אבל גם בדרך כלל, חלק מהעניין זה גם עיכוב התפתחותי, פיגור, מוגבלות שכלית. שזה לא בהכרח, זאת אומרת... -שזה פגיעה מוחית. -פגיעה מוחית. כל מיני סוגים של נראויות בשטח. מה עם איזשהו קו בכף היד? יש המון. -המון סוגים. -לאלחנן אין את זה. -אין לו. כן, גם אצלנו. -למאיר? -חיפשנו אותו. אבל יש עוד המון סימנים קטנים. -מה? משהו באצבעות ברגליים. דרך אגב, היה את זה גם לבן שלי השני, והוא לא תסמונת דאון. מה, שמה יש לו? איזה רווח בין

האגודל לשאר האצבעות. נולדים עם אוזן מקופלת, זה דווקא היה לבן שלנו. -אצלנו לא. כן? אוקיי. אז רגע, אז היינו קודם בעניין הזה שאתן פתאום מבינות. את, באותו רגע שהבנת את זה, הלכת עם המידע הזה גם החוצה, ואתם מסתירים את זה. נכון. יש לו ברית בזמן, שזה דבר יחסית מאוד מאוד נדיר. משקל לידה תקין. -אצלי כן. 3.800 ק"ג. מאוד יפה. -קטן. -קטן יחסית. -כן. אוקיי. -קצת קטן, בפגייה. בפגייה, נכון. אבל בברית האורחים עוד לא יודעים שהוא... אף אחד לא יודע, וניגשות אליי חברות... זו הייתה ברית די מצומצמת, כי בעצם הוא השתחרר רק ביום חמישי. מה שבעצם המשפחה יודעת, שהתינוק הכחיל, החמוד הזה. אז כאילו, הוא בבדיקות. בודקים את

הלב, בודקים כל מיני דברים. אני חושבת שבאיזשהו שלב ההורים שלי, כשהיינו אצלם, כן מריחים משהו, אבל הם שותקים. מה שכן קורה בשבת, בברית, מגיעה גיסתי ומסתכלת על התינוק. היא למדה חינוך מיוחד והיא באה בשקט לאבא שלי. אצלנו הדברים הולכים מאבא שלי לאימא שלי. והיא אומרת לו שנראה לה שהתינוק תסמונת דאון. זה בזמן ה"שלום זכר". -כשאת כבר כן ידעת מזה. שזה ספק. -אה, עוד לא הגיעו... זה נקרא בדיקת "פיש", או יש עוד שם של בדיקה. איזו בדיקת דם עושים? סופרים כרומוזומים ממש במעבדה, זה לוקח, אמרו לנו מראש, שבועיים. בעצם באותם ימים אנחנו מחליטים כזוג שהוא תסמונת דאון, כי הספק הורג אותנו. כאילו, לישון בלילה עם תסמונת

דאון אפשר יותר מאשר "אולי הוא כן, אולי הוא לא". כמובן, יש לי כל מיני קבלות שאם הוא לא תסמונת דאון... וואה וואה וואה. באיזשהו שלב בעלי אמר לי: "דסי, עדיף שיהיה תסמונת דאון עם כל הקבלות שאת מקבלת לי, "נראה לי יותר פשוט". -מה החלטת? ש... אמרתי שאני אקח ילדים מיוחדים. אני בכלל לא... עד אז לא כל כך הכרתי ילדים מיוחדים. בדרך כלל זה "עזר מציון", יש בבין הזמנים וכל מיני דברים, ואני תמיד בחרתי במשפחה או לעזור ליולדות יותר. בכלל לא היה לי קשר לילדים מיוחדים. ממש. ומלא מלא קבלות, כל שבת וכל זה ו... אני אומרת לכן שבעלי פשוט אמר ש... "דסי, בלי קבלות, הכול טוב". מההתחלה בעלי פשוט זכה בפיס. אני לא הייתי שם

בכלל, אבל... בהתחלה התבאסתי ש... כאילו, הוא גם אמור להיות עצוב. זה לא הגיוני, כן? ומאוד מהר אמרתי, יופי, חצי צרה, הוא בטוב? מעולה, עוד מעט אני אעבור לצד שלו. בואו נדבר רגע על העניין הגברי כאן. כן? כי יש כל מיני משפחות וכל אדם הוא מיוחד בעולם, אבל מתוך זה שאתן מגדלות ילד... אלחנן היום בן? -15. -15, ומאיר? -שבע וחצי. -שבע וחצי. אתן כבר מכירות אחת את השנייה, אתן ממש לפעמים מאוגדות ככה. בדרך כלל לגבר יותר... במקרה הזה של אלחנן, בעלה של דסי, אומר "יאללה, בסדר", אבל גם אצלכם זה היה ככה, הוא קיבל אותו? -כן. אבל בעלי ככה בחיים, הוא מקבל כל דבר, אבל כן אחרי תקופה הלכנו לסדנה מטעם הרווחה להורים לילדים

עם צרכים מיוחדים. זו הייתה סדנה זוגית, למזלי, היו חמישה זוגות, דתיים ולא דתיים והמכנה המשותף היחיד היה הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. ושם דיברו על שלבי ההשלמה, החל מההכחשה, שסביבנו זה קצת היה פחות. היה לנו כן... ההכחשה שלנו התבטאה בזה שקיווינו שאולי הוא מוזאיקה. מה זה? -שזה אומר שלא כל התאים קיבלו את הטריזומיה, אלא רק חלקם. אז נאחזנו בתקווה שהילד שלנו הוא מהאחוז הממש קטן של ילדי המוזאיקה. אחר כך, אחרי ההכחשה, באים עוד שלבים וראינו גם את הכעס. אז לא כעסנו עליו ולא על הקב"ה, אבל כעסנו על האחות שדקרה אותו יותר מדי ועד שהיא הוציאה לו דם... כעסנו לנו על מצבנו הביש. ואחר כך באה ההשלמה. ורציתי

שנעבור את כל השלבים. ממש רציתי לוודא שבכינו מספיק וכעסנו מספיק, כדי שכשנשלים זה יהיה מכל הלב, וזה באמת היה טוב. זאת אומרת, שכל חמשת שלבי האבל יהיו שם... מאחורינו. -ממולאים ברגשות. אז אני דאגתי לזה שנעשה גם את השלבים הקשים, ובעלי דאג לזה שנגיע להשלמה. בואו נשים שנייה פיל בחדר, פיל על השולחן. כי אנחנו לא שופטים אף אחד, אבל לי יש חברה באופן אישי שהחליטה שהיא לא מגדלת את הילד שלה שנולד עם תסמונת... קשה לך עם זה, ברוריה. -מאוד. בואו נדבר על זה, כי מותר גם להחליט ככה, מותר גם להחליט אחרת. אני חושבת שכשאנשים מחליטים את זה זה כי אין להם מספיק היכרות קרובה, הם לא יודעים מה הם מפסידים. -וזה אחרי לידה,

כשהאישה במצב רגיש. דרך אגב, אנחנו השתתפנו בקמפיין. פנו אלינו שיש צלם מאוד מפורסם שהוא פנה... לא יודעת, דרך מישהו, באמת יש לי משפחה מהממת, וביקש מאיתנו. הוא לקח כל חודש בהתנדבות לצלם משפחה אחרת שיש לה ילד תסמונת דאון, וממש רואים... הביאו לילדים כדורים, בלונים, בועות סבון, כאילו, לראות את כל החיבור של... אלחנן הוא הקודקוד בבית. אנחנו קוראים לו "חבר הנהלה", כי כשהוא נכנס הביתה... היא הצחיקה אותך... -לא, הוא הבכור. לא, הוא מייד שואל: "איפה בעלי?" כאילו, רגע, זה בעלי. לא, הוא כאילו ביחד איתנו. "איפה אשתי?" כשאני לא נמצאת הוא שואל את בעלי "איפה אשתי?" כי הוא ממש מרגיש חלק. והשתתפנו בקמפיין וזה

נועד... מפרסמים את זה סתם בעיתונים ובכל מיני מקומות, כדי שאם אימא, נולד לה ילד תסמונת דאון והיא לא ידעה את זה קודם או לא נערכה לזה, פתאום שהיא תראה, וואו, יש משפחות מהממות ומושלמות. ואני חושבת שגם הילדים שלי הם ילדים אחרים מילדים שגדלים בבית רגיל. תכף נדבר על ההשפעה על האחים, אבל אני רק רוצה לסגור לכן את המעגל, שעברו מאז, אני חושבת... ארבעים שנה מאז שהיא ילדה אותו. -וואו. ואנחנו לפעמים, על קפה, עם דמעות, היא אומרת שהיא מתגעגעת אליו מאוד מאוד מאוד. אין לה שום קשר איתו. הוא נלקח. היא ובעלה אישרו את זה, ולא קל לה בכלל עם הדבר הזה, וזה גם סוג של התמודדות, אז... אבל, אפרת, אני יכולה להוסיף? -בטח.

-אני חושבת שזה מתאים... זה מאפיין אנשים שגידלו ילדים עם תסמונת דאון לפני עשרות שנים. נכון, נכון. -המצב השתנה. המצב השתנה. זה שנותנים להם היום פיתוח ממש משלב מוקדם זה משנה את היכולת שלהם, את התפקוד שלהם. זה לא אותו דבר. זה כל כך נכון, ברוריה, מה שאת אומרת, וזה בכלל נכון לכל מיני תופעות אנושיות שפתאום את אומרת: "יואו, אם הייתי חיה עכשיו "עם הבעיה ההיא ששנים התביישתי בה", וכל הדבר הזה של כאב ובושה לא היו נצרכים כי זה חלק מה... כשאתם מסתובבים איתם ברחוב יש לפעמים אנשים, או לא משנה איפה, לאו דווקא ברחוב, שיורים איזושהי הערה... אני בטוחה, אני פשוט חיה בכל מיני עולמות. "מה עשיתם לילד הזה שאפשרתם לו

להיוולד בכלל?" "מה פתאום לקחתם..." לא ידעתם לפני, אבל העולם החרדי שלנו הוא... אני זוכרת, כשהייתי באה לרבנית קנייבסקי, עליה השלום, כשהיה מגיע ילד עם תסמונת דאון היא הייתה קמה, היא הייתה מזיזה את כולם, היא הייתה מסבירה שמדובר כאן בנשמה מיוחדת במינה. היא הייתה נותנת לילדים האלה כבוד ש... מה, הדסה? -לא, לא. -מה? אני, אין לי... אולי אני באופי שלי מאוד חלקה. אנחנו קיבלנו אולי קצת הערות, כמו שאת אומרת, פחות מהציבור החרדי, יותר כשהיינו בהתחלה בבדיקות. בגיל חודשיים מישהי אמרה לי: "אבל איך הוא נולד לך?" על זה אני מדברת. -כן. אבל חוץ מזה, החברה עוטפת. אולי אני לא מתייחסת גם, כן? אבל אני... אין לי שום

תגובה. אנשים ממש רוצים ללטף אותו. כי החברה החרדית שבה אנחנו חיים מאוד מאוד מאוד מבינה ש... שמה? אני לא חווה את זה. גם מאנשים לא מתוך הקהילה. קודם כול, מאיר ברוך השם מפותח ועושה כאילו שם טוב לתסמונת דאון, וכיף איתו. אין מישהו שיחשוב שהוא לא היה צריך להיוולד. אוי ואבוי, כאילו... -נכון שזה נורא קשה? -לא, זה זר לי. נכון, ויש אנשים... -נראה לי אבל שזה אצלנו. -מה? אנחנו ההורים, אם אנחנו מסתכלים על זה בצורה שזכינו, ובאמת זכינו. בהתחלה לא הרגשתי שזכינו, אבל לאט לאט כן עברתי לצד הזה. כולי גאווה. אני הולכת איתו ברחוב... כאילו, באמת, תסתכלו, אדרבה. תראו... תשאלו שאלות. -לגמרי, כן. דרך אגב, כאילו... הוא

גם מאוד זורם ומאוד... הוא כן שומר על עצמו, כי לפעמים אנשים חושבים: "תן לי כיף, תן לי זה". הוא מאוד מאוד מכובד ואם הוא לא מכיר אז הוא, ככה... אני מאוד נהנית. -עכשיו, תראו, דיברנו עד עכשיו על האנשים שהם... על הקבלה שלהם, על איך מתייחסים אליהם. כאימהות שבוקר, צוהריים וערב חיות את הדבר המתוק הזה, תנסו להסביר לנו כצופים מה אתן חושבות שהולך בתוך הלב שלהם? מאיר אומר במפורש. -מה הוא אומר? הוא מגיע לוועדה של ביטוח לאומי ושואלים אותו "איך קוראים לך?" והוא אומר: "קוראים לי מאיר, כי אני מביא להורים שלי אור ושמחה". איזה מדהים. -הוא ממש מסביר את עצמו. משהו חמוד שהיה לנו עם אלחנן בקורונה, נכנסנו למקום

ציבורי וכולם היו עם מסכה, ואלחנן הוא וי-איי-פי באופי שלו, ונכנסנו ולא הייתה לו מסכה, ואז השומר אומר לנו: "רגע, צריך מסכה". אז אלחנן עושה לו: "חינוך מיוחד". אני ובעלי נוברים בתיקים ופשוט הוא נכנס. -יואו. הוא יודע, הוא מודע לזה שהוא תסמונת דאון, אבל הוא חי עם זה בשלום. הוא מזהה ילדים אחרים עם תסמונת דאון. את חייבת לספר לנו על זה. מה זאת אומרת? הוא רואה ברחוב או באיזשהו מקום לימודים? -כן. והוא אומר: "הנה, הוא תסמונת דאון". הוא לא כל כך אוהב לראות. אני לא יודעת למה, איפה זה יושב לו, אבל... יום אחד הראינו לו איזה סרטון שעשו לאחרונה, הכנסת ספר תורה של תסמונת דאון, שהוא כאילו התחתן עם התורה. הראינו

את זה לכל הילדים. הוא קם והלך, והוא אמר: "זה לא מעניין". זה משהו שלו. נראה לי כאילו הוא הרגיש שהוא לוקח לו את הבמה, כי אותי זה מאוד עניין וגם את הילדים שלי האחרים. בואו נדבר על הילדים האחרים, כן? אנחנו יודעים כאן, סביב השולחן העגול הזה, שלא הכול תותים. זאת אומרת, בוודאי שמגיע רגע של קבלה ושל הבנה, וגם כמו הורים שעוברים תהליך, גם האחים עוברים תהליך. איך זה היה אצלכם? טוב, אצלי הם נולדו לתוך זה. -נכון. אבל עדיין הם יכולים להסתובב... אתם גרים בחיפה? -נכון. ומישהו יכול להקניט, מישהו יכול להגיד: "אה, אתה אח של זה..." או שזה לא קיים אצלנו בחברה לחלוטין? אני מדי פעם שואלת את הילדים. הילדים שלי... לא

יודעת, זה נראה לי קו מוביל כזה של הבית, הם ממש גאים בו, ולפעמים אני שואלת... לא מפריע להם. בבית הכנסת, שמחת תורה, הוא הכוכב, 40 ילדים מסביבו. בגינה. לפעמים זה כבר לא נעים לו. הוא עושה חתונות, קדישים, תפילות בגינה, והילדים שלי, חלק עומדים יחד איתו, כאילו מהקהל, וחלק... בסדר, עם החברים שלהם. איך זה אצלכם, ברוריה? כולם גדולים. אני חייבת להגיד, לא ליוויתי אותם בתהליך. אני לא יודעת איך הם... אם היה להם קשה איתו או משהו, פשוט אנחנו קיבלנו אותו וזה מה שהעברנו, ולא נשארה ברירה נראה לי לאנשים סביבנו, פשוט ללכת עם זה. הם מאוד גאים בו, מאוד תורמים לו במה שהם יכולים. יש חלק שממש... יש כאלה שבאות פעם

בשבוע כדי להיות איתו, פשוט לבלות איתו זמן. יש אחת שממונה לכתוב את הבדיחות שלו. יש לנו קובץ. אני מתקשרת, אני אומרת לה: "את יודעת, מאיר אמר שהוא ראה את ראש הממשלה". יום אחרי הבחירות, אני שואלת אותו: "איפה ראית אותו?" אז הוא אומר לי: "במשתלה, הוא שותל פרחים". כאילו ראש המשתלה. -כן, אה, ראש הממשלה, הבנתי. הוא ראה את ראש המשתלה שותל פרחים וזה מה שהוא חשב שהתפקיד שלו. -חמוד. וממש היא מתייקת וכותבת לנו את הבדיחות שלו וזה נכס בשבילו. -ואת מחליטה לנסוע לחו"ל, ובעצם מתחיל המסע. -לא הייתה לי ברירה. פשוט לא הייתה לי ברירה. הוא היה בן שנתיים והוא לא תפקד, אבל ממש. בגן חילקו אותם לילדים המתפקדים יותר

ופחות, ושמו אותו בקבוצה של הפחות. -זה היה גן מעורב? לא, זה היה מקום ממש טוב לילדי תסמונת דאון. -כן. וראיתי שהוא לא מתקדם אז פשוט הבנתי שאני צריכה לעשות משהו ויצאתי למסע של למידה. ממש, אספתי את כל הגישות האפשריות וסיננתי מה שיעיל, מה לא יעיל. -עליו? -כן. פשוט התחלנו. הוא היה בן שנתיים ורבע. לא דיבר, הוא לא אמר "אימא". ומה שעשיתי, התחלתי ללמד אותו לקרוא קודם כול, וככה, בעקבות הקריאה, הוא התחיל לדבר. רגע, בן כמה הוא היה כשהתחלתם? -שנתיים ורבע. שנתיים התחלת ללמד אותו לקרוא? -כן, כן. -אפילו ילד רגיל לא... בתחילה עשיתי את זה בחדר, בשקט, שאף אחד לא ידע, כי אנשים יגידו: "היא משוגעת, היא לא מעכלת את

זה". הייתי ממש... זה היה אחרי תקופה ממש קשה. הייתי הולכת ככה בשלוה, וכולם שם מחויכים ושמחים וגנובים כאלה, ילדי תסמונת דאון, ואני הייתי עם עיניים אדומות כל הזמן. הילד שלי פשוט לא מתקדם. הוא כזה עם אצבע בפה, שוכב על הרצפה ולא זז. ופשוט התחלתי ללמד אותו לקרוא, בעקבות הקריאה בא הדיבור. ההבנה הראשונה הייתה שילדי תסמונת דאון הם בעצם ילדים שצריכים לעזור למוח שלהם להתפתח. רגע, רגע, זה מדי חשוב לי. שילדי תסמונת דאון, תחזרי על זה. הגורם לכל הסיפור שלהם הוא כרומוזום. -אוקיי. אבל אי אפשר לשנות את המאפיינים החיצוניים שלהם, את הנראות שלהם, אין גם צורך, אבל כן אפשר לעזור למוח שלהם להתפתח. המוח הוא איבר גמיש

ואפשר לעזור לו. זאת אומרת, איך אמרת קודם? את הבנת דרך... בחדר, בשקט. עשית עליו כאילו ניסוי קטן. -לגמרי. וזה הצליח. מה גילית בחדר בשקט? שיש דרכים לשפר את התפקוד המוחי של ילדים עם פגיעה מוחית. מה אמרת לו? מה אמרת למתוק, מה הראית לו? "מתוקי, בוא נקרא". לימדתי אותו לקרוא. -מה הראית לו, אות? מילה. -מילה? -כן. -איזו מילה? התחלנו ב"אבא" ואחר כך "אימא". -מתחילים תמיד ב"אבא". "ראשית חוכמה יראת השם". -אבל אחר כך ממש עברנו מילה-מילה. הוא מצלם את זה? איך הוא... זה נראה אולי, בצורה החיצונית זה אולי נראה קצת כמו קריאה גלובלית, אבל זה לא. הוא, באיזשהו שלב, מהמילים, התחיל לפענח מילים חדשות. היה הולך לגן חיות

ואומר: "גן חיות התוכי", הוא קרא לתנ"כי. אה. -אה, וואו. -לאט לאט, והיום הוא ממש קורא חופשי. -בן שבע. -שבע וחצי. רק שנייה. סליחה על ההתרגשות, אבל יש מין רגעי אאורה כאלה. -זו בשורה, כן. זה... זה... אני לא רוצה ללכת מכאן, מהרגע הזה שאת כאימא, אנחנו כאימהות, כל מיני סוגים של קשיים שיש לילדים שלנו, את פתאום מבינה שאת מגלה משהו, על שלך ודאי, ואולי גם... את יודעת, מן הפרט אל הכלל. -קודם כול, גיליתי את התפקיד ההורי. גיליתי את המקום של ההורים. גיליתי שיש להורים מה לעשות. זה לא רק ללוות אותו, זה להדריך אותו ולהצעיד אותו. יש להורים כוח עצום. למה את חושבת... אני לא סתם נתפסת לזה עכשיו, מה הבנת? אני גם לא

יודעת אם זה כולם, אבל מאיר שלך, פתאום את מבינה שמשהו במוח מאפשר את היכולת הזאת לראות מילה ולהגות אותה? לא, למדתי. למדתי כל מיני שיטות שיכולות לעזור לילדים לשפר את התפקוד של המוח שלהם, זה הכול. ופשוט יישמתי, בדקתי מה עובד, מה לא, ואני מודעת. הדסה, כשאלחנן הולך וגדל והוא הולך ומתפתח... את יודעת, יש לנו כזאת נקודת אושר על כל יוצאי חלצינו, כשילד מתחיל ללכת, כשילד מתחיל... איך את מהצד בהתקדמויות שלו, של אלחנן? אלחנן, כבר כשהרופא מודיע לנו שהוא תסמונת דאון, אני לא יודעת, אולי בגלל שיש לו תווים יותר עדינים, אני לא יודעת למה זה קשור, הוא אמר: "בעיניים שלי הוא נראה לי תסמונת דאון ברמה מאוד מאוד

גבוהה". אז זה גם חשוב לי להגיד להורים, כי יש אימהות שהן חברות שלי ויש להם ילדים תסמונת דאון ויכול להיות שהן משקיעות יותר ממני ופשוט הילדים שלהן מלכתחילה פשוט ברמה נמוכה. אז אלחנן מאוד מאוד מושקע, עד כדי כך שבכלל... הוא בן ארבעה חודשים ואני חוזרת לעבודה ואיפה אני אשים אותו? היה ברור לי, רק מסגרת רגילה. אלחנן הולך להיות פרופסור, כן? אנחנו הורים צעירים עם כל המרץ וה... והוא מתפתח מאוד מאוד מאוד יפה. הייתה לנו איזו אי-נעימות כי הוא לא התקבל למעון. זאת אומרת, כמו... דיברת עם ברוריה בהתחלה, אז כשאומרים "מזל טוב", שומעים "נולד בן", ואז שמעו "תסמונת דאון", אז כאילו מפוצצים את הבלון. אז גם אצלנו, אני

באה להגיד... אני מתקשרת למעון ומדברת עם המנהלת ואני אומרת: "שלום, אני אימא של אלחנן "ואני רוצה לבוא להתרשם מהמעון". "בואי בברכה". ואני רציתי להגיד, לפני שהיא אמרה לי "בואי בברכה", אני אומרת לה: "אבל הוא תסמונת דאון". בלי "אבל". אז פתאום: "את בטוחה? את יודעת... את חושבת..." כאילו, ממש... קצת ערבבה אותי, והלכתי לראות כי זו זכותי. ואז בסוף אני מקבלת תשובה מהמפקחת שאין שום בעיה שהוא יבוא, אבל עם סייעת צמודה כל היום. עכשיו, עיריית חיפה נתנה לנו שש שעות בשבוע. מדובר על תינוק בן... קטנצ'יק, כאילו, מה הוא צריך לעשות? הוא בינתיים כמו כולם. זה היה עוד פעם... כאילו... כבר התחלנו להתעלות מעל עצמנו ועוד

פעם איזושהי סטירה ככה לא נעימה, אבל גם על זה התגברנו. כל דבר שעברנו... הוא הלך למעון אחר עם צוות חם. הוא נשאר שם עד גיל ארבע. הם פשוט התחננו. הוא יליד כסלו ככה, הוא גבולי. ובאיזשהו שלב עזבנו את החינוך הרגיל ועברנו לחינוך מיוחד, ואנחנו מברכים ומודים. הוא לומד היום ב"צהר לטהר" ברכסים. מקום מקסים. באמת, ילד חכם. מפולפל, אני חושבת, נכון? -נכון, כן. תגידו, מעניין אותי העתיד. זאת אומרת, תמיד מדברים על מה יהיה, על זוגיות, על הורות. ברוך השם, הרפואה מאפשרת לחיות הרבה שנים. בעבר זה לא היה ככה. -תוחלת החיים... -גדלה. פי ארבעה. -פי ארבעה. ב-1980 תוחלת החיים הייתה 25 שנה, היום 60. היום 60, זהו. -בדיוק.

וזה עובר בכן כאימהות, החוט הזה של המחשבה? מה, ברוריה? כשהוא היה קטן איזו חברה נידבה לי עצה שהלכתי איתה. היא אמרה: "תחשבי כל יום על היום, "תיהני מהיום. יש לך תינוק מתוק. "כרגע זה לא מפריע לאף אחד שהוא תסמונת דאון, תיהני מהיום". ונהנינו מזה שהוא היה כזה מתרפק וקטן ולא בוכה. אחר כך הבנתי שהוא לא בכה כי הוא היה חלש והוא היה כזה מתרפק כי יש לו טונוס שרירים מאוד... אבל מה זה משנה? באותו רגע הוא היה כזה רך ונעים, ונהניתי מאותו רגע. ברוריה, זאת עצה טובה לכולנו. בכל תחום... -לכל הילדים. -כן. ואני מרגישה בדיבור שלך שאת באמת חיה ככה, עד רגע זה. אם יש לי עכשיו דקה עם מאיר, אני כמובן אחבק אותו, ואם יש לי

עוד דקה, אני אלמד אותו חשבון. -וואו. אבל אין לי מה לחשוב על העתיד. זה לא יועיל לו. תראי, אצלה הוא המוז'יניק, הקטן, ואצלך הוא הבכור. -נכון. זה יושב אצל משפחות שאתם מכירים אחרת במיקום של המשפחה? אני כן חושבת, בבית הספר אני פוגשת עוד אימהות, ולדוגמה, בגיל עשר אלחנן עובר כבישים. עשר, עשר וחצי. בהתחלה אנשים היו מתקשרים אלינו מהקהילה: "אתם יודעים, אלח..." והיינו אומרים "הכול בסדר". זה התחיל מזה שהיינו הולכים אחריו, הוא לא ידע, ורואים איך הוא עובר. ובקהילה כבר התרגלו. ואימא אחת אומרת לי, שזה הילד הקטן שלה: "רגע, רגע, מה?" "מה פתאום שאני אתן לו לעבור לבד". אבל היום הוא מסתובב עצמאי. הוא נורא רוצה

לנסוע באוטובוס, זה הדבר הבא. בינתיים יש לו נהג צמוד, אז הוא לא צריך. בבקשה, הוא ראש הממשלה של מאיר. מה הכי מעליב אותו? הרי העולם הרגשי שלהם הוא כזה קדוש וגדול. מה הכי מעליב אותו? -וואו. מאיר אומר "את מלשינה עליי" כשאני מספרת עליו דברים טובים. באמת? -כאילו, "מלשינה" הוא מתכוון, "מדברת עליי, אבל בטוב". הוא לא נעלב. -תקשיבי, אבל זו שפה גבוהה. כאילו "מלשינה" זה... זה הבנה. כשאת מדברת עליו עם מישהו אחר. -אבל מלשינה בקטע טוב. הוא לא נעלב מזה. -אה, הוא שומע שאת מדברת עליו בטלפון או משהו כזה? כן, מספרת עליו דברים טובים: "מאיר עשה ככה וככה". על מה את מדברת בהרצאות שלך? בהתחלה באמת על הקושי, על איך

קיבלנו את זה, ובהמשך אנחנו בעצם מספרים... לא הזכרנו את זה פה. הוא חלה בסרטן. לא נאריך בזה. ברוך השם, היום הוא בריא. מספרת הרבה עליו, על הילדים האחרים. הרבה סיפורים מצחיקים אפילו. זה נשמע על פניו סיפור לא פשוט, אבל נראה לי שרואים אותי אז זה אומר המון. הרבה הרבה... פשוט סיפורים על אלחנן. רואים אותו על המסך. רואים את הילדים האחרים שלנו. את הדרך שעברנו איתו, ובאמת, אני חושבת שמי שאני היום זה בזכות אלחנן. ברור לי. זאת אומרת, הוא בנה את אימא, מעצם היותו. -לגמרי. את מביאה אותו גם להרצאות, לא? -לאחרונה כן. הוא מאוד מאוד אוהב לשיר, למרות שהוא... קצת עכשיו... כנראה מתחלף לו הקול. היינו בחתונה של

אחיינית שלי ו... אין לי מושג, הוא מתארגן מעצמו. הוא עלה על הבמה. פתאום אני ככה באמצע האוכל, אני שומעת שמישהו שר. אני מזהה אותו בשנייה, והוא שר איזה רבע שעה. הזמר לא שחרר אותו וגם השאיר אותו לידו, ואנחנו עולים לאוטו, בדרך הביתה, ואלחנן אומר: "אוף", ככה, זה המילים שלו, "איזה באסה, זייפתי בטירוף". עכשיו, אין מצב... כאילו, ניסינו כזה להגיד לו: "לא, לא זייפת", והוא יודע את האמת. הוא כנראה יחד... המוזיקה והווליום וה... זה נאבד לו. אז בעצם עכשיו אנחנו משקיעים בו. פשוט הוא הולך למורה פרטית. מישהי שיש לה אולפן, לשיר נכון. אה, הוא לומד פיתוח קול. -בדיוק, כן. צריך להשקיע. עצם ההופעה שלו היא פשוט...

האנשים הפסיקו לרקוד, פשוט... הייתה לו הופעה של 500 איש בגיל 14, זה ממש יפה. מדהים, מדהים. -כן. ברוריה, ספרי לנו על השיטה הזאת שהיא נקראת, מאיר, "שיטת מאירים". אז הרעיון הוא לעזור לילדים עם פגיעה מוחית, לאו דווקא תסמונת דאון, לשפר את הביצועים של המוח שלהם, ויש דרכים להגיע אל המוח, דרך גירוי חושי, שצריך לדעת איך לתת אותו, ובעוד דרכים. מה שבעיקר אנחנו עושים זה לעזור להורים להשתמש בזמן שהם כבר משקיעים בילד שלהם, ואנחנו בכל מקרה משקיעים בו. אנחנו או רצים אחריו כדי לכבות שריפות ולתקן נזקים או מלכתחילה מנהלים את זה נכון ועוזרים לו להתפתח. אז אפשר ללמד אותם ולאפשר להם להגיע לדברים שאנחנו עצמנו לא

יודעים שהם יודעים. זה מרתק אותי ש... אם תוכלי לתת דוגמה. דוגמית. -דוגמה למה שאנחנו עושים עם ילדים? -כן, כן. לדוגמה, לשחרר ילדים מסדים, כיסאות גלגלים, קשירות, כדי שהם יוכלו להתחיל לנוע. כל עוד ילד יושב קשור כל היום, ברור שהוא לא יתחיל לנוע. וכשרוצים שילד יעמוד אז מקבעים אותו בצורה שהוא כביכול עומד, אבל זו לא עמידה שלו. אנחנו אומרים להורים: תשכיבו את הילדים על הרצפה, עדיף על משטח משופע, כדי שהם יתחילו לחוות תנועה, ופשוט להתחיל להניע את הילדים. אנחנו מלמדים ילדים לקרוא מגיל ממש מוקדם. לא ישר למילים, דרך כל מיני גירויי ראייה, ואנחנו פותחים להם עולם של מילים. כשיש לילד אוצר מילים מאוד גדול שהוא

יכול לזהות אותן בקריאה, אז הוא יכול לדבר הרבה יותר טוב. אנחנו לגמרי לא מתעסקים עם דיבור. אני זוכרת קלינאית תקשורת שעובדת עם מאיר ואומרת לו: "תגיד שבת", והוא אומר "בת". ואז היא אומרת לו: "לא, ש-בת". אז הוא אומר "בת". וכך זה המשיך עשר דקות. יצא לי עשן מהאוזניים. ואמרתי לה: "אוקיי, תני לי, עוד שבוע הוא יגיד לך 'שבת'". אחרי שבוע הוא אמר "שבת", ומה שעשיתי, הראיתי לו את המילים "קבלת שבת". הבנתי שהוא אומר רק את החצי השמאלי של כל מילה. אה, אז כאילו לקחת אותו רוורס? לימדתי אותו לקרוא "קבלת שבת", ואז "שבת" נהיה הסוף של "קבלת שבת". -אה. זאת דוגמה להבין איך המוח של זה עובד. פשוט צריך להבין מה המוח קולט

ומה לא. לפעמים אנחנו מדברים לילד והשמיעה שלו לא מספיק טובה או הראייה שלו לא מספיק טובה, אז אנחנו חושבים שדיברנו, אבל זה לא נקלט. אז פשוט להבין איפה נמצא כל ילד, מה הוא צריך כדי... אני רואה את זה כמו ילד שעומד ליד שפת הכביש, אם הזכרת קודם, והוא לא יכול לחצות אותו, ובגלל זה כל מה שמעבר לכביש הוא בשבילו לא נגיש. -מחוץ לתחום. כן, ומה שאנחנו עושים זה עוזרים לילד לעבור את הכביש, ממש לחצות את המחסום שעכשיו מפריע לו ואז הוא רץ. ממש, ילדים רצים. -וואו. אני רואה עוד ועוד ילדים ש... ילד שהאימא אומרת לי: "תראי, הוא כמו עציץ בבית. "איפה שאת מניחה אותו כשהוא חוזר מהמעון, שם הוא נמצא עד הערב". ואני רואה

אותם זוחלים, אני מדברת איתם בטלפון, מספרים לי פרשת שבוע. את רואה ילדה קוראת עברית, אנגלית וקצת יידיש. -פשש. -וואו. אתן אדירות בעיניי. -תודה. תודה, ברוריה. תודה, הדסה. "נפשי בשאלתי", הידברות. אני חושבת שמה שהאימהות האלה מספרות כאן נכון לכל אדם באשר הוא, לראות את האחר, להבין איך מעבירים אותו לצד השני של הכביש ומה רואים משם. הידברות, התקשרו. להתראות. הרגע הזה שבו אימא מבינה פתאום איך הראש של הילד שלה עובד. העולם כל כך סמוי לפעמים. הרגעים האלה שבהם מגלים דברים. גם אם לא נגלה, למדו את הילדים שלכם להסתקרן, מאיפה הכול מתחיל. כל אוכל שאנחנו מגישים, בטח אם הוא בא מהטבע... האדממה הזה, דברו עם הילדים על

מה בורא עולם ברא בפנים. החיטה, השעורה, פירקנו את זה איזה יום. יש בפנים... הנה. גרעינים. אלה ששמים בתוך הצ'ולנט. תזרעו אותם בעציצים, סתם במרפסת. אחרי ימים, ממש מעט מעט ימים, גדל מהם עשב חיטה ירוק מדהים.