"מצמרר לראות את זה": שי אזולאי על המפגש האומנותי בין זיכרון השואה לטבח בשמחת תורה

שלום אני שי אזולי אני בן 53 א נולדתי בקרית שמונה עד גיל שמונה גדלנו בקרית שמונה עם כל ה טראומה והחדיר וכלל הדבר הזה שבעצם הדור הזה חווה עכשיו בעש שלב ההורים שלי החליטו לעבור לנגב להרד ושמה בעצם היה תהליך של ריפוי וריכוז ופתאום הכל נפתח מחדש סיימתי בית ספר התגייסתי הייתי צנחן השתחררתי טיילתי ב מזרח ותוך כדי אבל תמיד ציירתי בבית ספר גם הפרעות קשב תמיד ציירתי וזה וזה במזרח היה איזה ציור אחד שעשיתי והוא היה הרגע שרגע מכונן שהחלטתי להיות אומן וזה ה הרגע שממנו התחלתי חזרתי לארץ התחלתי את זה הרבה ציורים איתם התקבלתי לבצל א וכל הביתי הספר לאומנות ועברתי לבצל מהערת לירושלים הגדולה ילד מהפריפריה ושם

קרה בעצם משהו מאוד גדול פתאום מתמימות כזאתי פתאום אתה מכיר את העולם הזה ועולם האומנות ו לא הייתי דתי עדיין סיימתי תו הראשון הייתי סטודנט טוב ולא קרה כלום ו הכרתי את אשתי והייתה התחלה של חזרה בתשובה זה היה שנת 2000 בערך ושם בעצם התחיל מסע מסוים שהוא מגביל האומנות כלומר היייתה החזרה בתשובה ואז הילדים הראשונים והלכתי לתואר שאני בצל כבר דתי כלומר עם ציציות במכנסיים עם כיפה בלי כיפה על הראש אז התואר השני הסתיים בסערה כלומר זכיתי בערב הפתיחה של סוף התואר השני פרס מוזת לציור שזה הייתי הראשון שזכה בו ואז זכיתי ואז התערוכה שהצגתי בבטוח השני נמכרה כולה לפני שנפתחה ומאותו רגע מוזאון תל אביב נתן לי פרס

ואז מוזאון תל אביב הציע לי תערוכת יחיד מאז ברוך השם הצגתי את הארוחות יחיד בארץ ובעולם וזכיתי בפרסים רבים נפגש עם השואה הוא לא היה מפגש טבעי ומקור ראשון הוא היה מפגש של יום זיכרון שלובשים חולצה לבנה ועומדים בצפירה ורואים את הסרטים ולא מאמינים וכל הד והוא נשכח אחרי יומיים למשהו אחר אז א ככה זה בשבילי היום הזה של השואה הוא תמיד יום שאתה היית רוצה ש תהיה לך איזה סבת שהיא גם יש לו מספר על היד או מישהו במשפחה שאתה יכול גם לבוא ולשאול אותו שאלות אבל זה באמת רחוק זה כאילו בהקשר הישיר והפנייה שלי יד ושם אליי להיות הראשון שעושה את פרויקט ה הרנס שהות האומן של יד ושם היא היייתה מפתיעה גם בגלל זה כי אני

בסך הכל אין לי את ה dna בתוך הבית מי אני מי אני בכלל שאני יקבל עליי פרויקט הזה כזה ויכנס ליד ושם ויגיב לשואה ויגיב לארכיון ויגיב לזיכרון מתוך הקודם שלי כי האומנות שלי היא מדברת על שמחה היא מדברת על צבעוניות היא מדברת על הומור עלע על ארס פואטיקה כאילו איך זה נפגש עם זה הניגוד הזה הוא בהתחלה ממש הבהיל אותי כלומר כשפנתה אליי אנבל אנבל בנ דוב א חשבתי ה היא שמע הרצאה שלי במקום בתל אביב שמדבר על האומנות שלי והיא פתאום קיבלתי ממנה טלפון שמעתי אותך מדבר אנחנו עושים את הפרויקט הזה וא אני רוצה לפגוש אותך ולספר לך עליו והיא באה אלי ל הסטודיה וסיפרה לי על הפרויקט הזה שהוא חדש לגמרי ואני אמרתי לה טוב מה

צריך כאילו איך איך מה עושים היא אמרה אני עכשיו צריכה לקבל אישור ואישורים חזרה א אחרי כמה זמן הזוי חזרה אחרי כמה זמן כאילו מה עכשיו מה עכשיו יש חוזה עושים חוזה חותמים על חוזה אתה משייך שתי עבודות ביד בשה אמרתי טוב זה כאילו מאיפה אני לוקח באיזה זכות אני בכלל נכנס לזה אז ככה זה התחיל הארכיון המפגש עם הארכיון זה בעצם השלב שאני מתחיל לבוא פעם בשבוע ליד ושם שמונה שעות נכנס מכניסים אותי ומראים לי כל הדברים שאורח רגיל לא רואה אם זה מחסן החפצים או המקרר ש של הצילומים או חיון הציורים המחסנים המרתפים ואני מתחיל לבוא והחומרים מתחילים להצטבר לי ומצד שני יש את הטלוויזיה של השב באוקטובר עם כל התיעודים שזה

פחות רציתי לראות ואני מתחיל לצר לסבור איזה מסה כי אני לא מצער מדימוי מציר מדמיון מציר איזה דימוי שעולה אצלי פנימה והמסה הזא מתחילה להצטבר אצלי ואני מרגיש כאילו שזה כמו בטריה שמתחילה להתמלא וזה נהיה עוד ועוד ועוד עד ש מרגיש אני מרגיש שאני רווי ובאחד הפגישות אני מבקש שלא לבוא יותר אני הולך לסטודיו ואני מתחיל להוציא ציורים הציור הזה נקרא גדול ממני זה גם שם התערוכה הוא בעצם נולד מתוך מפגש שלי ב באחד המרתפים מרתף החפצים מחסן לחפצים עם נעל נעל של ילדה קטנה בשם הינדה כהן נעל שחורה נעל כמו צבעית כזאתי שעל הסוליה שלה זה הדבר הכי מחריד חרות השנה שלקחו אותה קציה שאבא של החרת 1944 ואני ראיתי את הנעל

הזאתי וכבר הדימוי של הציור הזה כבר היה ברור לי כלומר ראיתי את הציור א והציור הזה בעצם הוא כן על הנעל אבל הוא גם הרקע שלו והחומרי של הרקע שלו זה דם כלומר זה כבר דם של השביעי לאוקטובר זה הדם של החמס כלומר זה המפגש הזה בין השביעי לאוקטובר וזיכרון השוע החיבור ביניהם כאן ועכשיו והתקופה אחורי מאחורה זה שניהם יצרו את הציור הזה או את הרעיון של הציור הזה הציור הזה נקרא בסד הוא בעצם הציור האחרון שעשיתי במהלך הזה הציור הזה הוא בעצם מתאר הסיר לבוש בגדי הסיר אני הדמות שלי הוא יחף א הוא עומד על שטיח מרוקאי והוא עומד מול מראה שהיא לא משתקפת ממנה כלום וכתוב בסד אזה בשבילי זה כמו האלכימיה של כל המוטיבים

האפשריים גם האסיר וגם הניצול וגם המרוקאי וגם האמוני ה בסדי וגם אין תשובה וגם יש תשובה וגם האתגר הזה של אדם מאמין שבעצם רוצה תשובות ולא תמיד יש תשובה ראה מקרא פרה אדומה לא תמיד יש תשובה וזה וזה לפעמים זה תסכול לפעמים זה שאלות גדולות שאין להם אין להם תשובה וצריך ללמוד לחיות בלי תשובה לא תמיד הציור הזה נקרא עיניים יהודיות בעצם זה מרכז את כל ה כשפנו אליי ואמרו לי קשו מ לעשות את הפרויקט הזה אני זולי ותי מאיפה אני מתחבר לדבר הזה מאיפה אני לוקח את החיבור והמסקנה היייתה שאני אסתובב ואחפש בתמונות עיניים מפגש עם העיניים אז הדמות פה בציור יש לה מאחורי הערמת נעליים הא היא עומדת אכי עני כיפה זקן היא חפה

מכנסיים שקופות מסתכלת עם העיניים על עמוד העיניים האלה מחפשת קשר עין קשר עין זה הסיפור כלומר לייצר זהות גם בקשר עין טוב התמונה הזאתי נקראת דור שלישי בעצם היא בעיקר מדברת על הייצוג של זיכרון היצוג של זיכרון ומר דור ראשון זה הניצול וש הראשון דור שני זה הילד שלו ודור שלישי זה הנכד שלו ויש פה איזה מין אבסורד כזה שבדרך כלל אנחנו מכירים את זה גרלנדות או מ דגלים שבעצם מסדרים אותם אז פה הם לפני הטקס או אחרי הטקס מסדרים את הדגלים כאילו מסדרים את הדבר הזה א ויש פה איזה מין כמו איזה שרשור שרשור היסטורי שרשור של זמן שרשור של דורות של משפחתיות ועדיין אנחנו מסתכלים מתעסקים בז כרון הזה הציור הזה לעומתו זה

שמחת תורה הציור הזה בעצם זה הרגע הכי מזוכך והכי עוצמתי ש של הבוקר הזה שאנחנו בשמחת תורה אני בדרך לבית כנסת יש את הצפירות הבית כנסת נמצא בתוך מקלט ואנחנו פה צריכים להסתובב ולרקוד עם הספרי תורה עם הספרים והרגליים הראש מפוצץ בידיעות אין טלפונים רק שמועות שמועות שמועות והרגליים כבדות אתה לא יכול ללכת אתה לא יכול לצעוד והמשקל הוא הוא בלתי אפשרי והציור הזה ממש נוגע ממש בגם גם ברגליים גם בתנועה של הגוף ביהודי הזה הנודד התמידי אחד המפגשים המזעזעים עם הארכיון זה ה מפגש במחסנים במקררים של הצילום בחד באחד הקופסאות והתיקיות שולפים אותם והגרמנים היו מטעדים כל דבר ויש צילומים שהם עושים בפוגרומים שהם נכנסים

לבתים ומצלמים את האנשים שמעירים אותם בשינה מעירים אותם מהשינה צמים אותם צבאה שמעירים אותם צמים אותם ככה כאילו הם עלומי שינה לראות את זה זה כאילו זה זה מצמרר אחד הדברים שהם הכי נחרטו לי הפרויקט הזה המהלך הזה ש שהשם זימן לי הפעולה הזאתי היצירה הזאתי היא כל כך מרובדת גם במקום של היוצר והעומד שפתאום צריך להגיע לחלקה חדשה של עצמו בתור יוצר למצוא דימויים חדשים ושפה חדשה בקשר של עולם חדש שהוא לא התייחס אליו עד עכשיו וגם המקום האמוני שבא למקום כזה ששואל שאלה של השגחה האם אתה מושגח האם אתה לא מושגח בתקופה גם עכשוית הפעולה הזאת והחיבור הזה לתוך יוצר שהוא גם פועל מתוך עולם של דת ועולם של א חופש ועולם של

חיפוס ועולם של שאלות הכל הכל נכנס פה לתוך הפרויקט הזה אני חושב שהתקופה הזאת שאנחנו עוברים בכלל גם בשבילי כשאני עבדתי פה ויצרתי פה היא רק הזכירה לי שבעצם אנחנו משורשרים לא רק לשואה אלא גם אחורה פרעה היה עשה בנו הרבה הרבה הרבה ואחרי זה השואה וגם עכשיו תקופה הזאת שהיא כאילו אזכור לדברים הגדולים והאיומים שאנחנו עוברים שבסך הכל השרשור של היהודי שהוא קיים ואיין ללך עלין לברוח הזהות שלך זה אתה אתה לא יכול לברוח לשום מקום ועם זה אתה צריך לחיות ואתה צריך לשמור על הגב שלך כל הזמן ואתה צריך לשמור על האחים שלך על האחים היהודים שלך אחד אחד לחבר אותם איתך לא לוותר על אף אחד לא לוותר על אף אחד אף אחד לא

שונה כל אחד יש לו את העולמות ש צריך לכבד אותם החיבור הזה הוא בשבילי המהות של היצירה והתפקיד שלי בתור יוצר אני נע בין עולמות אני מחבר בין עולמות אני פועל בתוך עולמות אני זז בין עולמות בין החילוני ב בין הפרטי בין כולם אני פועל אז זה המקום שלי וזאת והפרויקט הזה רק הכיח לי את זה יותר