"לא שיתפתי. הרגשתי בושה עצומה": פנינה פאף על ההתמודדות לאחר הפגיעה

יש בי כאב על מקומות שהייתי רוצה שיהיו שם בשבילי יותר ולא לא ידעו איך, לא מספיק הבינו אותי א ואולי לא יכלו, הם גם לא בחרו בזה וזה טובה.

יום אחד פנינה המהממת והיפה והמוצלחת מגלה שהיא עברה פגיעה. קצת זה אולי נשמע קצת מוזר כי כמה מגננות יש לנו במוח ובנפש ובה באיזה גיל את בעצם פתאום ככה יש לך איזה ויקאפ כזה? א הייתי בת 32 וואי איזה קטע

בעצם

את כבר נשואה

נשואה עם שישה ילדים

שישה ילדים

וואו

א הגדול בן 12 הקטן בן שנתיים וחצי והתחילו לי מין תופעות כאלה שלא ידעתי מה הם פתאום היה לי דופק מועץ

וואי

אה פתאום כזה לחץ וחזה

כמו התקפי חרדה כאלה

אז לא ידעתי שזה התקפי חרדה אז הלכתי להיבדק והרופא אמר לב חזק בריא צעיר אוקיי, א, חלפו עוד שנתיים ושוב התחילו לי תחושות כאלה שהם אז פסקו והתחילו שוב ו אם נכלל שכמה דיבורים על כל מיני נושאים ושיחות שהיו לי הגעתי לרופא שאמר לי תקשיבי הגוף שלך סבבה לגמרי את בריאה וחזקה

זאת ה הייתה לך איזשהיא תחושה שיכול להיות שיש לך בעיה גופנית ממש פחדת הייתי בטוחה שאני אני חלילה עם איזשהו בעיה בלב, עם אולי הולכת לעבור התקף לב, כאילו ממש שמשהו לא תקין אצלי. אז קבעתי תור למומחה שיפנח את הבדיקות שעשיתי שוב.

וואו.

ובטווח הזמן, מהזמן שעשיתי את הבדיקות הפיזיות, עד שניגשתי לרופא, היו לי כמה שיחות עם אנשים שקרובים אליי שפתאום כזה הזכירו לי ואלו הציפו מעבר א דברים מאוד מאוד לא טובים שקרו. וואי

מאוד חמורים שכנראה הצלחתי להדחיק וזה מה שאפשר לי להמשיך בחיים ללכת ללימודים להתחתן ללד ילדים לעבוד לתפקד כי זה איפה שהוא היה שם אבל לא הייתי מודעת לזה א גם בזמנו כשקרתה לי הפגיעה לא הבנתי שזאת פגיעה קרה משהו מאוד לא טוב על ידי אדם קרוב אבל זה התחיל באופן כזה שזאת לא הייתה פגיעה. אנשים קרובים אלינו הם מדברים איתנו ונמצאים איתנו בקרבה מסוימת ש לא מפוענחת כמשהו לא נכון ולא תקין וכשזה התפתח למשהו לא תקין לא חשבתי שיש כאן משהו לא בסדר

הבריאה של ילדה את אומרת זה ממש חשוב להגיד את זה כי לפעמים ילד הדברים את אומרת זה מתחיל בקטן ומתגבר ומתגבר ומחמיר ואתה אומר זה איזשהיא נורמה מסוימת שכשילד לא יודע אתה גם לא מספר לאף אחד כי אתה מצד אחד את לא מספר ספרת כי את מבינה שיש כאן משהו שהוא לא בנורמה

אז זהו שבתחילה לא היה כאן משהו שהוא לא בנורמה יש איזשהו יש תקשורת וחיבור שהוא טבעי ונורמלי זה חלק מהחיים

ואז לאט לאט זה מתפתח לכיוון שאני אפילו לא בטוחה שמי שפגע בי הייתה לו מחשבה של עכשיו לפגוע זה משהו שהתפתח מעצם ה המציאות הזאת שאנחנו בקרבה מסוימת וזה יכול לקרות זה יכול להתאפשר. יש כאן איזשהו בסיס לזה שזה יכול להתפתח ולהגיע למקום הזה. ואני לא חשבתי אז מעבר. וברגע שכן התחלתי לחשוב בראש של הילדה הקטנה שאולי משהו כאן לא תקין ולא אמור להיות לא היה לי עם מי לדבר. לא היה לי למי לגשת ולשאול

האם זה תקין.

אם זה תקין כשזה קורה זה נכון. כי הרגשתי קצת שאולי זה לא ופחדתי שאם אני אשאל דבר כזה אז אולי יגידו לי מיד כאילו איך לדבר על דבר כזה בכלל. זאת אומרת, אולי יכסו עלייך, אתה

אולי יכעסו, אולי א יאשימו אותי,

אבל הרבה לפני השמ כאילו זה לא נעים לדבר על זה, זה לא נושא שנעים לדבר עליו, אז

באיזה מילים אני אפילו אגיד את זה? כאילו איך אני אשתף דבר כזה?

זה ממש חשוב מה שאת אומרת, כי בטח גם צופים בנו אנשי חינוך ורי אנחנו כאילו מצד אחד מחוייבים, מדברים מרון על צניעות עם הילדים,

נכון? מצד שני ואז כשילד שעובר פגיעה תחשבי בשנים הכי איך אני אגש לרבי שלי בתלמוד תורה או למורה שלי בבית יעקב או ל אני אפילו לא יכולה להגיד את המילים האלה זה זה זאת אומרת חייבים לעשות פה איזשהו פתח בחברה שלנו באמת איזשהו פתח שזה את זה אתה יכול לומר את זה אתה יכול לספר זה

אני חושבת שזה אפילו להכניס ללקסיקון איזשהם מילים שלא קיימים

כן

לי לא היו מילים

וואו להגדיר או לתאר אז בטח שלא דרך זאת אומרת שאם אין לי את המילים איך אני אבוא וידבר

את כל כך לבד בשנים האלה

כל כך לבד וכל כך א באמת בודדה וחושבת לעצמי ש אולי אני מדמיינת אולי זה בעצם בסדר אולי אני סתם עושה סיפור מכלום אז בכלל בשביל מה להעלות את הנושא זה לא נושא אפילו

על כמה שנים מדובר

ואז עברות שנים שנים שבת לאחור הבנתי שזה היה שש שנים וואו

כשזה קרה הייתי בתוך זה את לא עוצרת ועושה זוםט על החיים ואומרת רגע אני בתוך איזשהי סיטואציה וזה החיים

את כמה בבוקר מתלבשת הולכת לבית ספר הולכת לבית ספר מחוייכת ושמחה והכל כביכול תקין ובסדר מלבד זה שלא מציתי את הפוטנציאל שלי מעניין למה א כי כנראה לא הייתי מרוכזת ולא הייתי לגמרי שם כי בכל זאת הראש שלי לא היה לגמרי שם בכיתה.

על איזה גיל הי מדובר?

אה ת עד 15.

וואי נבנת אישיות. זאת אומרת שזה שנים מאוד קריטיות מאוד.

כן. זה אני מסתכלת אחורה ואני מסתכלת על הילדים שלי בגילאים האלה ואני לפעמים אני מסתכלת ואומרת לעצמי וואו ברוך השם שהם במקום טוב ובריא. וואי,

שבגיל הזה הם במקום רגוע ויציב, עד כמה שאני יודעת, כי גם כך חשבתי אז על עצמי וגם כך כולם חשבו עליי וזה לא היה. אה, ואני חיה את החיים שבעצם חצוים, אבל לא ממש במודעות, שיש כאן משהו באמת עם טייטל שלא תקין ולא אמור להיות ואפילו חמור ומחמיר עם השנים. א ואז בגיל 15 מדברת איתי מישהי חברה קרובה מספרת לי בשוש או משהו והיא מספרת את זה באופן שאז כבר ידעתי שסוד שהוא לא סוד שמגלים אותו לאף אחד בעולם הוא סוד לא טוב

כי תמיד מדברים על זה ומספרים גם לילדים סוד שהוא טוב אמור להתגלות או הטווח שלו קצר או אפשר לשתף אותו עם עוד אנשים אבל אם זה משהו שאומרים א אל תגיד לאף אחד בחיים או אל תשתף את זה או זה משהו שלא מדברים על זה לעולם או זה כאילו מאוד מאוד סודי וסגור ומצומסם

זה לא טוב

ואז אני חושבת רגע היא משתפת אותי במשהו שקרה לה בעבר ואצלי זה עדיין קורה

היא מספרת לך על פגיעה שהיא

היא מספרת לי על משהו שעברה

וואו

שלא מדברים על זה בתור פגיעה בכלל מילה פגיעה לא קיימת אז קרה משהו שהיא משתפת אותי בשו זה שמדובר פה לפני הרבה שנים לא המון אבל 20 ומשהו ש

אז זה היה לפני 20 והנה כן הרבה פחות מודעות ונכון

לא פחות מודעות אין מודעות בכלל

זה לא נושא זה לא קיים זה לא שם

זה פשוט לא קיים יש את החיים היפים והרגילים יש את הלא לדבר לשן הרע לא לעשות דברים לא צנועים אולי לא לפגוע באנשים ברגשות זה לא וכל אשר בסדר

הבן ואין אין משהו מדבר בכלל אין לא

זה משהו שלא קיים וכשאני חושבת שאולי יש לי משהו אצלי שלא בסדר אין לי מי לדבר על זה אין לי איך לדבר על זה אין לי את המילים להסביר מה קורה אצלי ויש אצלי תחושת בושה עצומה

יא

שאני בן אדם כל כך עם ביטחון עצמי ועוצמה ואיך מישהי אמרה לי אבל את תמיד היה לך קל לומר מה ש מה שבא לך ומה שאת חושבת לא התביישת ולא לא הייתה לך בעיה אז

וואי

אז אז כאילו אני שכל כך קל לי לשתף לא שיתפתי ועכשיו כבר די זה כאילו כל כך הרבה שנים

דת זה חשוב מה שאת אומרת כי הרבה פעמים אני כל הזמן חושבת על על איזה אפקטים גם יצאו מהשיחה הזאת שאני אומרת הרבה פעמים היא יושבת מורה ואומרת אבל הבחורה הזאתי הילדה הזאת היא הכי הרבה ביטחון עצמי שאפשר רק לתאר היא יושבת אצלי בכיתה היא ודאי לא קורה זה לא אומר אומרת שמחה

שמחה ביטחון עצמי

היא באה מבית בריא

יש לה את כל מה שהיא צריכה היא מגיעה לבית ספר הורים פתוחים

א חברים מגיעים אליהם בכיף ההורים הכי פתוחים וזומיים משפחה ספה

גם שם יכולה להיות פגיעה לא

לגמריכ

אני עצוב לי לומר לא יכולה קרוב לוודאי שגם שם קוראת פגיעה

וואי

לא כחלילה ההורים עשו משהו לא נכון כן,

לא כי חלילה משהו שאני לא תקין, פשוט כי יש חוסר מודעות לזה שזה קורה, שזה כל כך כל כך קורה מתחת לאף,

וואי,

בתוך הבית, בלי להבחין, בלי לשים לב, בלי לדמיין שזאת המציאות והיא ככה. אני הייתי כל כך שמחה, כל כך עבורית, כל כך זורמת וכל כך כל כך פתוחה לשיתוף, כל כך משתפת מה שחשבתי, מה שהרגשתי, אז למה לא שיתפתי? אז אז למה לא דיברתי? אז למה לא אמרתי למישהו? הייתי כל כך קרובה לאמא שלי, למה לא שיתפתי אותה? למה לא רמזתי לה אפילו?

מה התשובה? זה זה לא היה לי בראש אפילו לדבר על דבר כזה כי זה זה מבייש וזה לא נעים ובכלל זה שכבר עבר זמן עד שהבנתי שמשהו כאן באמת מאוד לא בסדר עבר זמןכ

אז לא היה לי ספק שמרוב הלה הם ההורים שלי יגידו איך נתת לזה לקרות

זאת יכול להיות שיהיה פה איזה אשמת הקורבן בלי לשים לב

כן אפילו בלי לשים לב שכאילו הם יהיו בהלה מעצמם שזה קרה ואני אגיד כאילו אז למה לא אמרת? אז למה לא באת? למה לא שיתפת אותנו? ומה אני אגיד? כאילו המחשבה קפצרתי לכאילו איך מה? לא יודעת כאילו אין לי אין לי את הכלים אין לי איך אפילו להתחיל.

שאותה חברה בעצם באה אלייך בגיל 15 אומרת לך א משתפת אותך בסוד שלה שהיא עברה איזשהו משהו את מתחילה ככה לחבר בין החלקים ולהבין שאת לא רק עברת אלא עוברת. ואז מה קורה? אז פתאום לקחתי את כל התכונות האלה של ה זה שאת כל כך משתפת ופתוחה ועם ביטחון זאת תהיה הסיבה שיאשימו אותך וזאת הסיבה שאת צריכה לשתוק ולא לדבר

כי את השמה

ואת אפשרת לזה לקרות אז את העוצמות האלה שבעצם סגרו אותי והשתיקו ואמרו פחות שקט כאילו אין לי מי לדבר זה החיים אין מה לעשות לא הצליח לעצור את זה זהו באתי פתאום עם מין עוצמה כזאת והבנה שאני צודקת. גם אם היה לי ספק שאולי משהו כאן לא בסדר ולא הייתה לי יכולת לעצור את זה, פתאום הייתה לי מין חוזקה כזאת ועוצמה ועשיתי לזה סוף והבהרתי בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שזהו שאני יודעת בוודאות אין כאן מקום למניפולציה יותר אין כאן מקום כבר לשחק עם המחשבות שלי עם הרגשות עם לתת לי להרגיש שאני לא בסדר כשאני לא מאפשרת את זה שאני כאן לא טובה ואני כל כך בטוחה בעצמי ויודעת שזהו לאט אולי כאילו כזה הפכתי אני לטורף כביכול לתוקפת

אין

וזה הפסיק זאת אומרת החברה הזאת בלי לדעת הצילה אותך

כן היא לא יודעת עד היום וואו

וזה היה כאילו פה זה נגמר וואו וואו

ואין אופציה אחרת וזהו זה נגמר

שש שנים מאוחר מדי את אומרת

אה אני לא יודעת אם שש שנים מאוחר מדי אנחנו נגיע לזה למקום הזה שכן

תוך כדי שאמרת את השפט הזהו תוך כדי שאמרתי את השפט הזה אמרתי צי אולי את לא מספיק אמפטית שאת אומרת משפט כזה אוקיי יכול להיות אני כמעט בוכה יחד איתך זה לא חוסר אמפטיה כמו שזה ה בעצם הדלק שמניע אותי את רואה אותי הרי כאן את רואה אותי מחייכת את רואה אותי את מדהימה.

ברוך השם שמחה ובריאה.

כן.

אה, עדיין לומדת לקבל את המחמאות על מי שאני ולא להרגיש כזה של נעים. כאילו מה מה הקשר עכשיו להחמיא לי על דברים כאלה או או לומר לי א מילים טובות ומחזקות ולהודות לי? אין על מה להודות לי. אני לא עשיתי שום דבר ויותר מזה אני גם לא בחרתי בזה שתהיי בטוחה.

ברור לי.

שלא הייתי בוחרת בזה בחיים. אבל גם לא הייתי בוחרת בחיים אחרים, לא יכולתי לבחור. וואו, איזה משפט. והסיבה שאני מרגיש מרגישה את זה בצורה כל כך חזקה ואמיתית, זה בגלל ש כשאני יושבת איתך כאן, למה אני בכלל פה? כשאני כן הבנתי שיש לי כאן איזשהיא שליחות וזה נשמע קצת כלישעתי כולם היום בשליחויות לא מדברת על השליחות שלך אני לא חבדניקית אוקיי זה לא שליחות כזאת אבל כל אחת מרגישה בשליחות ואני בשליחות

ואני חלילה לא ממיטה באף אחת זה באמת משהו בוער כזה בפנים ש בעצם נפגעתי נכון זאת עובדה זה קרה לעשות אנדו ולחזור אחורה אני לא יכולה לתקן או לשנות את איך שדברים קרו אני לא יכולה

נכון

כל השרטות שמלוות אותי וחלקן ילוו אותי עד 120 אני לא יכולה להוציא אני כאילו שרוטה זהו זה חלק ממני למרות שכל השנים בהדחקה הייתי בטוחה שאני הכי בסדר והכל טוב וזה שאם מי שיוצאת מהבית שלי אפילו ההורים שלי יצאו מאצלי או אחות גדולות מישהו בן אדם מבוגר יוצא מהבית שלי לאן שהוא ואני אומרת תגידי לי כשהגעת הביתה או תגידי לי כשהגעת תעדקני אותי תתקשרי תשכחי הודעה לפני שהיו הודעות תתקשרי תגידי לי שהגעת כדי שאני אהיה רגועה שאני אדע שאת בסדר ותמיד קראו לי אחות הגדולה הדאגנית אבל זה היה הכי טבעי ונורמלי שאני ככה דואגת כי אני צריכה לדעת שלא קרה להם משהו בדרך

וזה היה לי ברור שכולם ככה ואז מה שקרה בעצם המשכתי בנימודים סיימתי תיכון התחלתי ללמוד את התחום שחלמתי עליו הדרכות ועיצוב פנים זאת אומרת חשבתי שחלמתי על זה תקופה מסוימת אה מגיל תשע

ידעתי שאני אהיה אדריכלית כשאני אגדל אז אני ממשיכה ולומדת את המקצוע ומתרסת ומתחתנת וילדים ב

ובעיניי הזוגיות מדהימה

כן

בעלי גם כוסם ולעתן היה לנו כלוב של זוגיונים לבנים לבנות מורה לעברית אני לא אהיה בחיים בכל אופן ותמיד הייתה לי תחושה כזאת שזה סגול עולה לשלום בית כי כזה יחסית הכל רגוע זאת אומרת דברים רגילים של חוסר תקשורת בין גבר לאישה שהוא לא הבין לבד בלי שאני אגיד מה רציתי וכשלא בא לדבר על משהו הוא מתעקש לדבר כי הוא מהמדברים ואני מהשתקנים ודברים כאלה אבל חוץ מזה הכל באמת ברוך השם

מדהים וטוב

היו לי דברים שבדיאבד היו שרוטים לחלוטין

אני לא ידעתי

לא הכרתי

זהו זה החיים תזרמי יעבור

כן לא הבנתי שיש מקום לשיתוף. א ברוך השם אחרי שהכל התפרץ פתאום נפתח גם נפתחה אפשרות בכלל השיח לדבר על דברים.

כן.

ומאז אני יכולה לומר ש זאת נגיד מתנה אדירה לזוגיות שלנו שהפגיעה התפרצה.

וואו.

כי פתאום היה דיבור בשיח פתוח על דברים שלא חשבתי שיש בכלל על מה לדבר.

וואו.

והתחלנו מחדש. החיים פשוט חדשים ומקסימים. היו כל כך הרבה מקומות שהם פשוט על זה לא מדברים. כי כשאנחנו גדלים יש דברים שלא מדברים על זה ולא צריך לדבר על זה שלא מדברים. זה ברור.

כן.

זה מובן. ולכן כשאין את המילים ואין את היכולת, את האפשרות לגשת למישהו ולדעת שאם אמא אני יכולה לדבר על זה, לא משנה מה, אמא תקשיב למה שאני אומרת והיא קודם תקשיב ורק אז תגיב.

כן? זה דבר שמאוד חשוב לי היום גם בגידול הילדים שאני מאוד משתדלת בעזרת השם שידעו אני לא תמיד מצליחה אבל אני משתדלת שכשהם באים לשתף אותי במשהו קודם כל להיות באמת כשופה

כן

ולא שאנחנו באלף מקומות אחרים חוץ להגיב נכון

ולא להגיב

גם ממש משתדלת

להקשיב להקשיב להקשיב רוב הפעמים אני זורקת את עצמי כשאני הייתי בגיל הזה איפה הייתי איך הרגשתי? מה חשבתי? לא בקטע שלומר להם כשאני הייתי בגיל שלך, לא, לא בקטע כזה, אלא במקום של

כשאני הייתי בגיל הזה, מה רציתי?

כן,

מה כל כך כל כך היה חסר לי? ואז לנסות כאילו להיות איתם באותו צד ולא מול ולהכיל את המקום הזה ולהקשיב ולהתחבר אליו והרבה פעמים אני מצליחה באמת להיות שם עבורם כמו שהם צריכים אותי

כן

ולאפשר להם באמת לדבר על כל נושא שבעולם לפעמים אפילו אני מוצאת את עצמי אומרת לחלק מהילדים שבאמת זורמים פתוחים כאילו תקשיב אני אני אמא שלך כאילו פחות

אתה יודע ממש פתוחים איתה כן אבל אבל היה איזשהו א פעם באחת לשיחות עם ה עם הבת הקטנה שלי דיברנו באמת על הפגיעה

א הילדים יודעים מודעים למה שקרה מודעים למורכבויות א יש השלכות גם עליהם בכל מיני אופנים א והייתה לנו שיחה והיא אומרת לי מאמי תקשיבי אמרתי לה, אם א יהיה לך משהו לשתף בן אדם, איזשהו סוד, איזשהו משהו שלא נעים לך לדבר עליו, עם מי תדברי? אז היא מיד בספונטניות אומרת לי, אני אדבר איתך ועם דלי, כאילו בשביל זה יש לי אתכם.

וכל כך התרגשתי ואמרתי להמש איזה תיקון,

איזה מדהים שהיא מרגישה כל כך פתוחה וקרובה לדבר איתנו בכזאת פתיחות. וממש כזה התלהבתי ואז היא אומרת לי רגע אבל אם יהיה משהו שאני יודעת שאת אמרת לי נגיד לא לעשות ועשיתי בכל זאת ואז אני אהיה בבעיה ממש גדולה היא הייתה בת 12 היא אמרה לי ואני אהיה ממש בבעיה גדולה לא יהיה לי נעים לבוא לדבר איתך על זה כי את תגידי לי אחר כך אני אמרתי לך למה עשית את זה ואמרתי לה אז מה תעשי אם דווקא בקושי בבעיה המאוד גדולה הזאת שאת תרגישי שאת לא בסדר כביכול, את לא תבואי לדבר איתי, לא יהיה לך מי לשתף. אז זה בדיוק הדברים שאני רוצה שכן תבואי לדבר איתי.

ואני מבטיחה בלי נדר באמת להקשיב למה שאת משתפת ולא לשפוט אותך על זה ולא להעיר לך על זה ולא ככה ישר מהמקום המגונן כאילו שכואב לי לשמוע שהיא אולי היא חבתותה משהו לא טוב. אבל למה לא אמרת? ואני סיפרת ובשביל זה אני כאן ולא ככה להתפרץ באהבה המתפרצת אלא באמת להקשיב ולהכיל כי אם אני לא מקשיבה לך זה פשע אני בעצם לא עושה את התפקיד שלי כאמא

וואו

אז היא אומרת לי הסבתא עשתה פשע כי את לא הרגשת מנוח לדבר איתה

וואי

אז אמרתי לה תקשיבי סבתא לא עשתה פשע ואני אגיד לך למה בכלים שהיו לה אז ובמה שידעה והכירה היא עשתה כל מה שיכלה ויותר. ואין לי ספק שכשהייתי בגיל שלי את גם תגידי שאני לא עשיתי דברים שציפית

כן

ושבאת לדבר איתי ולא הייתי זמינה או קשובה או שרצית לשתף והרגש שאת לא יכולה. לא כי אני לא רוצה כי אולי אין לי את הכלים. אולי היום עם כל הכלים שיש לי עדיין אין לי מספיק כלים. עדיין משהו מתפספס, עדיין חסר לי, אבל את יודעת, את רואה שאנחנו מדברות ואת מרגישה פתוחה לשתף אז ואני גם אומרת לך, אני מדברת איתך עזב, ואני אומרת, נניח, את באה לשתף אותי ואת רואה שאני פתאום מתחילה להגיב מיד, אז תגידי לי, מאמי, אבל את אמרת שאני יכולה לשתף אותך, כאילו תזכירי לי, כי אני בסוף גם אולי רבעה, אולי עייפה, אולי מוסחת, כאילו אולי אני לא לגמרי שם באותו רגע וזה בדיוק הרגע שאת רוצה לשתף ואני פשוט לא שם. אז בואי נעשה איזה

סימן או משהו אפילו תגידי לי אבל מאמי את אמרת שאני אבוא אשתף אותך כאילו ואז אני כזה אתאפס על עצמי ופוקוס יחזור ל אז אמרתי לה זה מה שהיה גם עם סבתא היא הכי הייתה שם בשבילי אבל היא לא ידעה ואני לא ידעתי איך לדבר איתה על זה והיא עשתה את כל מה שיכלה

באמת אין בך כעס על ההורים שלך

אין בי כעס יש בי כאב הבנתי יש בי כאב של ילדה יש בי כאב על מקומות שהייתי רוצה שיהיו שם בשבילי יותר

ולא לא ידעו איך

כן

לא מספיק הבינו אותי אה ואולי לא יכלו הסיבה שהם ביקס זה כי אם אני שמה את עצמי בנעליים של ההורים שלי א' כל לא הייתי רוצה להיות בנעליים שלהם בחיים לא

אבל מעבר לזה אני מנסה כן לחשוב מה אני הייתי עושה במקום שלהם אני לא בטוחה שהייתי עושה משהו נכון יותר או טוב יותר

כן

אין לי תשובה ואם אין לי תשובה לזה ואין לי כאילו דרך לומר הם יכלו לעשות כך או אחרת אז מה את יכולה לעשות? כאילו

כן, אני ממש מבינה.

הם גם לא בחרו בזה,

נכון?

וזה קרה. אז איך הכעס יעזור לי? כאילו אין בעצם מקום לכעס. אני יכולה לכעוס על בן אדם שיכל לעשות משהו ולא עשה, אבל אני לא חושבת שהיה משהו שהם יכלו באמת לעשות בזמן באותו רגע כשזה היה. אולי במבט לאחור אני יכולה לומר במבט לאחור אם היה כך וכך או היו עושים דברים אחרת זה היה נותן לי תחושה שהם יותר מכילים אותי יותר מבינים אותי יותר איתי אבל כשזה קרה כשהכל התפרץ כשדיברתי איתם

כן

הם גם היו בשוק ובהלם הם גם היו ב שבר עצום

ודאי

הם גם היו במקום של הלם נפגאי הלם נראה לי לא מצפים מנפגע הלם לדעת איך להגיב ומה לעשות

נכון

אני אני מרגישה שזה לא זה לא משהו שיקדם אותי והיום אני באמת במקום אני באמת במקום ש כמו שאמרתי הפגיעה קרתה אני לא יכולה לקחת את זה אחורה אני לא יכולה לעשות אנדו אני לא יכולה לשנות המציאות שהייתה הייתה

מה שקרה קרה מה שאני יכולה עכשיו לעשות

מה אני עושה עם זה

זה מה אני עושה עם זה וומה אני בוחרת לעשות עם זה. זאת אומרת אז לא הייתה לי בחירה. נטלה ממני הבחירה לחלוטין. נקלטתי לכל הדבר הזה. לא מתוך בחירה. היום יש לי מודעות ובחירה והיום אני מחליטה איך החיים שלי יראו. כל יום, כל רגע, כל שנייה. אני יכולה לבחור. וזאת המתנה הכי מדהימה שאני יכולה לבחור. שזה גם מאוד מעניין כי אחד הדברים שקורים לך כשאתה עובר פגיעה זה שחוסר שליטה אתה לא בוחר זאת אומרת ו חושבת ש כשבר ברגע שהתעוררת היה לך את הווייקאפ הזה שתכף נדבר על זה כי זה גם מרתק איך בן אדם פתאום שנים שנים שנים מצחיק מתחתן יולד ילד אז אנחנו נדבר על זה גם וועכשיו את ביתר סעת בוחרת ביתר סעת שולטת זאת אומרת יש לך

את עושה ממש איזשהו תיקון כזה שלא היה לך כל כך הרבה שנים זה בוא לחזור רגע לגיל 32, מתחתנת, היא יולדת ש שישה ילדים, אין לך בכלל את הפגיעה בראש. זה בכלל לא

זה בדיוק כמו מישהי שדיברתי איתה והיא ירה את זה שהכנסתי את זה לקופסה של פצצה מתקתקת

וזה סגור.

זה לא סגור כחפץ דומם. זו פצצה מתקתקת.

זו פצצה מתקתקת. אבל סגרתי את זה והטמנתי את זה איפהשהו וזהו. זה נעלם.

מה קורה? זה באמת פ מה קורה בגיל 32 שהפצצה פתאום

אז היו כמה דברים

אז אמרתי מהלב שפתאום את לא מרגישה טוב

אז אז היו לי תחושות פיזיות של כזה לחץ ואולי עוד רגע התקף לב חלילה וכאילו אני לא יודעת מה קורה לי והלכתי לעשות בדיקות של דופק מהיר ולחץ בחזה ולפעמים גם תחושות של אני כזה מתחילה קצת להזיע וחם וקר והייתה לי גם תחושה שכל הזרוע שלי פתאום קפועה כאילו היא מנותקת לא הורגשתי אותה והפיזת הייתה קרה. א וכחרי הבדיקות שעשיתיג או מה שזה איך שקוראים לזה א אה היו לי כמה שיחות והיו כמה דברים בסביבה שלי ש פתאום איכשהו התחילו להאיר את העבר הזה וזה חזר וזה חזר אליי במין כזה מה עכשיו פתאום באמצע החיים מה הקשר?

מה פלאשבקים כאלה פתאום? דברים שאת רואה בני רוכך?

אני חושבת שהיו פלאשבקים שלא כירתי. כאילו היו דברים שסיטואציות דומות שראיתי בסביבה שלי שפתאום כנראה זרקו אותי חזרה לרגעים האלה אבל לא הבנתי שזה היה זה. כן.

אז מבחינתי לא באמת הייתה סיבה שזה פתאום התפרץ, אבל כנראה הדברים לאט לאט התופו וגרמו לתקפי החרדה שלא ידעתי שהם מתקפי חרדה ואז זה פשוט כזה התפרץ והכל חזר בבת אחת נזרקתי לעבר הזה ואז גם הגעתי לרופא שיפנח את הבדיקות שלי והוא אמר תקשיבי הלב שלך תקין לגמרי

אז יש כמה אפשרויות אפשרות אחת שיש יש שם משהו שפספסנו, נחבר אותך להולטר, זה מין מחשב, מכשיר כזה 24 שעות, למדוד לך את הדופק והכל אה ונראה. אפשרות שנייה זה שאלה התקפי חרדה ואפשרות שלישית ואני אומרת לו סטופ דוקטור אומר לי מה אמרתי לו זה התקפי חרדה אמר לי למה נראה לך עכשיו קצת לפני כן קראתי איזשהיא כתבה באיזשהו עיתון על הסכפי חרדה ופתאום כזה כל המידע הזה שהיה שם התחבר לי

אמר לי למה נראה לך קפי חרדה

ואז זה פעם ראשונה שאני מדברת עם אדם זר לגמרי ואני אומרת לו אני עברתי פגיעה בילדות הדחקתי את זה ורק עכשיו זה התפרץ.

ווא פתאום לומר את זה. וואו.

פתאום לומר את זה ולבן אדם זר. אחרי שנים שזה לא היה ולא קיים ובטח לא מדובר. יא אומר לשבחו שהוא היה כל כך רגיש. א הוא לא הגיב בהלם ולא כלום, ממש ברוגע. הוא אמר לי, "אם ככה את חייבת לקחת כדורים, אני רושם לך מרשם, תקשי לרופעה." נתן לי שמספר גם של מי שהיא בקופה וגם מישהי פרטית, מה שיהיה לי יותר נעים. אמרתי לו, אבל למה פרטית? הוא אמר, כי יש אנשים שלא נעים להם בקופה להיפגש עם אנשים אחרים ואני בכזאת פנימינה שאני אומרת לו, אבל כולם שם לאותה סיבה, לא כאילו בגשת לפסיכיאטר לקחת כדורים, אבל כולנו במרפאה כאילו ממתינים לאותו רופא, לא?

כן,

לא משנה. זה היה רגע ההבזק של האופי שלי שכזה מה הסיפור. אה בכל אופן א לקחתי את המרשם ולא קניתי את הכדורים כי מה קשור עכשיו לקנות כדורים כאילו מה הקשר

מה כדורים אמ אבל זה שהתחלתי לדבר והתחלתי לשתף בני משפחה ממש קרובים במשהו שקרה בעבר וחברות ממש ממש קרובות שהרגשתי מספיק בטוח לשתף אותם הוציא ממני הכל בבום ואז אני נכנסתי למין שחרור כזה שהנפש שלי לא יכלה להכיל את זה. דיברתי המון המון המון המון המון ברצף. נשמע קצת היפומניה מניה כזאת שכיפומני

כן זה היה מניה

ולא ידעתי ואף אחד סביבי לא הבין כי תמיד הייתי דברים שמפלת פני ומשתפת וזה אז זה כביכול היה תקין

רק ברמה הרבה יותר גבוהה כאילו מסולם הריכטר למעלה

וואו

ואנשים חשבו שמשהו לא תקין אבל לא היו מי שהכיר וקרוב אבל לא בדיוק ידע לשים את האצבע ולומר כי גם הם לא הכירו את המצב הזה ואת המציאות הזאת ואת הדבר הזה

אף אחד לא באמת ידע לומר אז סטופ כאילו משהו כאן לא תקין זה לא אמור להיות

באותו זמן

אם זה בסדר לשאול אני אה כן אני אגיד שזה הלם של החיים

בטח

זה ז זה זזוע זה כזה מה עכשיו מאיפה מה איך זה גמי וכמו שאת אמרת רגע מה מה זה להדחיק הרי כאילו איך זה לא היה שם? מה זאת אומרת זה לא היה? אבל זה משהו שקרה וכל השנים האלה כאילו מתי זה התחיל ומתי זה הסתיים? וזה אותו רגע שאני בעצם פעם ראשונה בחיים קולטת שזה היה שש שנים ואני

וואו

שומעת את השש שנים הזה ו ופתאום זה כזה מרעיד את כולי שבעצם חוויתי פגיעה ושהיא הייתה כל כך הרבה שנים ושכנראה הדחקתי את זה אני פתאום

מתחילה להסתכל על עצמי מבחוץ אבל אני שם כאילו אני שם ולא שם

ואני חווה את זה ולא חווה את זה ונזרקת חזרה לכל המקומות האלה ולכל הרגעים האלה ומנסה להסביר לו את ההיגיון אחורי זה שזה לא היה

זה לא שלא דיברתי על זה כי זה פשוט לא היה לא היה בטח למה איך לא סיפרת לי אני בן אדם הכי קרוב אלייך כל הדברים האלה איך לא חשבת על זה מה זה מה זה לא זכרת מה זה זה לא שם כאילו ושוב אני במקום שאין לי מילים להסביר זה זה הזוע מטורף זה פתאום אישה שהכי מתפקדת שהיה לי אז עסק עצמאי של אדריחלות ועיצוב פנים שבאמת היה מאוד כיף ותכננתי מטבחים וזה היה התשוקה ואהאהבה שלי כל כך ו ממש דיברתי על זה והיה לי אור בעיניים והתרגשות עד היום זה באמת כאילו מאוד כיף ומאוד

כן

ובאמת נתתי את כולי וכל הלקוחות הפכו לחברים כאילו ברמה הזאת

זה היה וואו וכביכול החיים מושלמים אני נשואה עם שישה ילדים ויש לי עסק וברוך השם הכל טוב והזוגיות על פניו סבבה ו מה הקשר באמצע החיים שגם נטרף עליי עולמך נטרף עליו עולמו ונטרף על הילדים עולמם ועל המשפחה והכל באמצע החיים כאוס אחד גדול רעידת אדמה ברמה שזה הגיע למצב שהמצב שלי הדרדר

שאני איך אני אני מתארת את זה אני לא הייתי שם

וואו

ולקצר תהליכים הושפזתי במחלקה סגורה כשגם לא הסבירו לי לאן אני הולכת לפחות למיתב זכרוני שאולי בגלל שלא הייתי שם אני לא זוכרת אבל הגעתי לבית חולים מתחושה שאני עוד שנייה עוברת התקף לב עם ההתקף חרדה מאוד חזק

ואחרי לילה של אשפוז הרופא שם שלח אותי למחלקה סגורה א אני לא זוכרת שהוא הסביר לי שזה מהשה הולך להיות הבנתי שאני הולכת למקום סגור אני לא זוכרת מה ולמה. לי לא זכור שהסבירו לי. וזה בעיניי דבר שמאוד מאוד מאוד חשוב.

כן.

גם אם בן אדם נראה לא שם,

לתווך ל

לו. נכון.

זה פגע בך מאוד.

אני תכף אגיד לך מה הכי פגע. אני בעצם חיה את החיים כביכול בסדר? אבל אני לא בסדר. ואחד הדברים הכי לא בסדר זה שאני לא סומכת על אף אחד בעולם.

אין לי אימון בבני אדם כי בן אדם כל כך קרוב פגע בי בצורה שזה התפתח בעצם מהחיים. אז בן אדם קרוב לא אמור לפגוע בי. ואם הוא פגע אז בטח שאדם זרה יכול לפגוע בי. לכל אחד יכול לפגוע בי. אז אין לי אמון באף אחד ואז לוקחים אותי ושמים אותי ב מין כמו טנר כזה עם שתי גברים זרים אני לבד איתם ובעלי נוסע אחרינו ברכב ואין לי מושג לאן אני הולכת ואני לבד איתם כאילו הכי פגיעה

וואי

ואז אנחנו נסים למקום שאני גם לא יודעת כמה זמן הנסיעה כאילו אני הכל אני לא יודעת אני לא יודעת לאן אני נוסעת, אני לא יודעת מתי נגיע, אני לא יודעת איפה זה. והייתה לי תחושה כזאת של לבד ויאוש. ואם זה מה שעושים לי מאיתי, בשביל מה החיים האלה? יואו. ואני פתאום מבינה ששתקתי כל כך הרבה שנים. ואם שתקתי וזה מה שנהיה בשביל מה שתקתי ובשיל מה אני ממך מדברת עכשיו למה סיפרתי

וואו כמה זמן היית בעצם באשפוז

אני זכיתי ברוך השם

לצת מהר

לצאת בניסים אני די בטוחה שהמשפחה שלי עשתה המון סגולות ותפילות ואני יודעת שעשו גם דברים כי זה ממש מעל הטבע שתוך שלושה שבועות יצאתי משם

אוקיי

שזה השלושה שבועות שהיו היו 30 שנה מהחיים שלי

שזה כלום וזה הרבה מאוד חוויתי שם היה קשה

אין מילים

וואי

כל הסרטים הכי הזויים בהרבה יותר ובלייב ברמה שלפעמים אמרתי לעצמי מה את עושה פה כאילו

לא גם את אומרת לה צריך פנינה אני משוגעת

יפה אז אני אומרת

כאילו את אומרת רגע אני אני בעצם

לא מה אני עושה פה כאילו מה נדפק ווז זאת בכלל מה היא אומרת ובאותו רגע אני אומרת לעצמי אבל את עצמך פה היא בטח אומרת את זה עלייך נכון

כאילו אני אני רגע פעם רגע שם בתוך הסיטואציה וזה נגיד יש דברים שאני לא זוכרת שיש שם זה אני זוכרת

שכאילו אמרתי מה את עושה פה אבל אם את פה כאילו משהו לא תקיפו ואת השגאון של רבי נחמן כולם בעצם משוגעים

ממש ממש

באמת בכולם את יודעת כל אחד אני כמו שתמיד אני אומרת שכל דבר יכול לקרות לכל אחד וכל בן אדם גם יכול למצוא את עצמו במקום כזה זה באיזשהי מחלקה סגורה באיזשהו פעם בחיים שלו לא לשפוט אנחנו לא באמת יודעים

לא לשפוט זה הלא

לשפוט זה המוטו שלו אין אין

זה כל כך המוטו שלי ואת יודעת איזה חופש זה

כשאת לא שופטת אנשים

כן

את בחופש את רגועה כי כשאת שופטת את נכנסת ללופ את כבר מריצה סרטים

נכון

באיזה קטע היא חושבת שהיא יכולה לעשות דבר כזה ולהמה היא חתחה אותי בכביש או עקפה אותי או למה היא ככה מדברת או אפילו אחי מה היא עושה לי עין כזאת כאילו מי בכלל וזה ואת מריצה סרטים ותכנס לכולך לסטרס על כלום תשחררי כאילו אחותי למה לא חבל על האנרגיות

תשחררי ואני להפך אני דנה לקב זכות אני אומרת אני בטוחה שיש שם איזשהו סיפור איזה משהו

שלכן

היא כרגע לא בטוב אז מסכנה

כאילו פשוט מסכנה אני אני גם מרחמת בסוף אני

לא שהיא מסכנה זה כבר חמלה וחמלה הופכת למשהו אחר ב

וזה מחילה וזה החלה וזה הכל אבל וזה באמת ככה וזה חיים כאלה חוף האש ושחרור

אני לא לא מעסיקה את עצמי עם דברים של אנשים אחרים

כן

יש לי הרבה זמן להתעסק יותר עם עצמי כי אני לא צריכה לדאוג לה

היא לא הפרויקט שלי אז באמת לא לשפוט זה כל כך משחרר ולדון לקרב זכות זה חופשת החיים זה זה וואו כמה שזה נותן חיים רגועים ונעימים ובכלל באמת שלאף אחד אין זכות לשפוט אף אחד,

נכון?

כי אף אחד לא חי את החיים של השני,

נכון?

א גם מישהי שכביכול חותה סיפור כמו שלי לדוגמה, אין לה את המכלול שלי, אין לה את כל הנתונים שלי. אז גם אם היא אומרת אבל אני עברתי אותו דבר בדיוק את לא את לא אני את בחיים לא תהי את יש לך את הסיפור שלך אני יש לי את הסיפור שלי וואין לך את ה

אין לך זכות אין לך לגיטימציה וגם אין לך צורך

נכון מה זה מיותר החיים מאוד מאוד רגועים ושלבים כשרואים אנשים בעין טובה כשמשחררים כשרואים אותם בטוב וואו זה ממש לחיות בחופש זה לחיות בקלילות. אז אני משתחררת ואני חוזרת הביתה ואני אומרת לעצמי שאם השתחררתי הכל בסדר

כי השתחררתי. בן אדם משתחרר ממקום מבית חולים, ממקום אשפוז כלשהו הוא בסדר. לכן הוא השתחרר. זה לשים אותי במקום

אז כל כך משפיל, כל כך נזקק לאחרים. כל כך אפס. אני כלום. וואי,

אני פשוט כלום.

כמה זמן? איזה תקופה זה היה?

אני לא יודעת לומר לך בדיוק. יש לי קצת זמנים אבל

יכול להיות שזה היה חצי שנה או שנה.

וואו. שמישהו מטפל לך בילדים,

שמי שההים שלי ידאגו לבחורה, מדהים מה שהגיעה. הם גם לא היו רגילים לאנשים זרים. זה היה רק האחיות שלי שביבי סיטר או זה ופתאום מי שהיא עושה הכל ואני לא עושה כלום ואני מרגישה כלום ואז אני מתחילה לחשוב שאני לגמרי מיותרת וגם מעיקה בשביל מה אני פה בעולם.

מה את עושה עם זה עם המחשבה הזאת שאת מעיקה? אני לא משתפת אף אחד, אני חושבת את זה לעצמי. ואז אני חושבת על היום שאחרי ביום שאני לא אהיה פה אז א בסדר, משפחה בסוף ממשיכה עלי. זה החיים, כולם עסוקים. בעלי הוא יכול להתחתן עוד פעם. בסדר? הילדים פה אני בבעיה.

כן.

כי הילדים הם שלי.

כן. וגם הוא התחתן עוד פעם. זה לא האמא שלהם. בואי

הילדים כאילו אני צריכה לגדל אותם. אני לא סומכת על אף אחד. אז איך מישה אחרת תעשה את זה באופן שנכון

וטוב ומדויק.

וואני רוצה שהיא תעשה את זה כמו שאני הייתי עושה את זה והיא לא תדע ואני לא סומכת על אף אחת אחרת.

כן.

אז אני בעצם צריכה לעשות את זה בעצמי. אז בסוף הילדים העירים, הם עושים את הוייקאפ הזה של ה

אז אז אז אני חייבת להישאר כאן בשביל הילדים.

כן,

אבל איך אני אעשה את זה? זה נורא נחמד שאני חייבת להישאר כאן בשביל הילדים אבל אין לי כוח לעצמי. אז מה עושים שמסתכלת עלינו עכשיו אישה שהיא בתוך הבור הכי למה דווקא עברה פגיעה? היא בתוך עכשיו בור עמוק עם המצב של פנינה כשהיא שוכרת למיטה ורק רוצה לכבות את הנפש ולישון. איך מתעוררים? מה עושים פנינה? מה עושים? תראי, הגוף שלי

כן

היה סמרטות נפוח כי גם עליתי 20 קילו בשנה

שזה הוסיף לדיכאון ולסינה העצמית. כל החיים הייתי רזה ולא הייתי צריכה לעשות דיאטות ולא הכרתי דיאטות ופתאום אני שוקלת 20 קילו יותר כאילו מה זה 20 קילו בשנה אחת הפסיכיאטרית אמרה לי צבור לב שאת עולה במשקל כתיקות את את לא זזה את לא

אני לא זזה אבל לא אכלתי כמעט לא אכלתי הרבה

זה היה הכדורים שניפחו אותי

כן

וסנתי את עצמי

וואי שנתי את הגוף שלי את את כל מה שאני

יואו ולא היה לי כוח לכלום ואני מבינה שאין לי ברירה אני חייבת לעזור לעצמי בשביל הילדים אז אני חייבת לדאוג לגוף גוף שלי לחזק אותו איכשהו. גם אם אני לא אוהבת לצאת מהבית והפסיכיאטרית אמרה לי אולי תחילי חדר כושר אולי תעשי הליכות איזה חדר כושר אני כוח לקום מה הליכות אני לא רוצה לצאת מהבית אני נראית זבעה כאילו אני לובשת דרך אוהלים מה קצת מהבית

שוב גוף ונפש שקשורים אחד לשני כל הזמן

בדיוק הגוף שלי היה כלום

כן

אז מה יכיל את הנפש וואו

אין לה נפש יש מעטפת, אין כלום.

כן.

וכן מצאתי איזשהו משהו שהיה לי פתאום היה לי איזה פתרון שנחספתי אליו לאכול בקלות ובמהירות ולא להתקשקש במטבח. וכשהתחלתי את זה, הגוף שלי התחיל לחיות. כאילו זה כמו לקחת איזה צמח מת שיש לך בו איזה בקודשי חום כזה מסכן ואת אומרת אני אשכה את זה בכל זאת אולי צמח לי פה משהו לפני שאני אזרוק את זה אז התחלתי לאכול ולשתות ולאט לאט טיפה טיפה לעשות אימונים מאוד עדינים בבית עם כיסא עם רצפה לא עם אבזרים לא עם שום דבר להזיז את הגוף והתחלתי להרגיש שוב פעם שיש לי בכלל גוף, שיש לי למה לקום בבוקר,כן

שיש לי משהו טעים לאכול, אז יש סיבה גם לגשת רגע למטבח. ו זה חלק מזה שהתחלתי לנשום,

שהתחלתי פשוט להיות.

כן.

וכשהייתי פתאום יכולתי להכיל את הנפש שלי.

כן.

פתאום יכולתי להכיל את עצמי. אתמוד בעצם לפעמים כשאנחנו מחזקים את הגוף דווקא אתם אומרים שהנפש אז הגוף הלא לפעמים גם שמחזקים את החיצוניות זה מגיע לפנימה זה חודר את השכבות פנימה

ממש ממש ברגע שהתחלתי לתחזק את הגוף שלי

וואי

ובאמת גם לזוז אפילו קצת לזוז קצת ללכת זה נתן זה כאילו הדליק את המנוע זה נתן לגוף שלי חיות ואז

פתאום היו לי רצונות היו מחשבות, היו לי חשקים והיה לי כוח ואומץ לצאת לפגוש חברה

ולבחור את החברות הכי חשוב

שאני רוצה ונוח לדבר איתם,

כן? לא להיות רק עם מי שרוצה לדבר איתי וצריכה שאני אקשיב לה ושאני אשמע אותה כי איכשהו תמיד הייתי במקום הזה גם הרבה לפני אבל באמת לומר לעצמי זה בסדר אם יש מישהו או משהו שאני לא רוצה לעשות עכשיו אני לא חייבת

פתאום יכולתי לבחור ברמה הכי בסיסית מה אני רוצה לעשות עכשיו

וואו

ואני לא רק חיה את ה אני חייבת להספיק צריך צריך צריך לא את המירוץ המטורף הזה של ה אז רודף אחרי הזנב של עצמך וא את לא חיה את החיים את חיה ליד החיים פשוט יכולתי לבחור מה אני רוצה לעשות עם מי אני רוצה לדבר מה בא לי לאכול אני עכשיו רוצה לצאת אני אצא רגע להליכה לסיבוב פתאום לנשום אוויר ו הקפתי את עצמי באנשים שהקשיבו יותר ממה שדיברו ודיברו איתי על מה שרציתי לדבר. לא. אוי. אחת אמרה לי די מה לא אתם כדורים? אין מצב. לא את לא יכול להיות. תפסיקי מיד. לא, זה שטויות. אני אומר לך. את צריכה להפסיק עם את השטויות. זרקי הכל. כי אנשים שומעים כדורים הם נורא נבעלים. כאילו זה לא מתחבר להם. לא

מבינים שזה יכול להציל עולם. זה יכול להציל את החיים אם צריך. זאת אומרת זה כמובן בהבחנה שהיא מקצועית.

זה לא יכול. זה מציל. זה מציל. אותי נגיד אני יודעת עליי שאם אני לא הייתי ילדה טובה ושותה את הכדורים האלה שהיום ברוך השם כמעט אין זכר אליהם

וואו

אבל אז אני לא הייתי פה היום ובטח שלא הייתי משתחררת מהמחלקה הזאת וגם אם כן הייתי חוזרת כי יש הרבה שנכנסות ויוצאות

נכון

כאילו הולכות לקנם לקניות אני לא חזור

וואי

וזה ניסים אדירים שזה לא קרה לי

נכון

אבל באמת

א להיות במקום הזה רגע ששוב כביכול מחליטים טים עליי ואין לי בחירה

כן

אבל לפעמים אין ברירה

נכון

כי זה יעזור לי לא אין ברירה כי אני תקועה ואני חסרת זה הציל אותי

זה היה כל כך חשוב מהרגע שהתחלתי לטועל את הכדורים היה עם מי לדבר והיה עם מה לעבוד וה חיזוק הזה של הגוף פיזי ולהקיף את עצמי באנשים שטובים לי ולבחור את האנשים שלי לבחור מה נכנס אליי לגוף באוכל, לבחור מה נכנס אליי בשמייה, בדיבור, באנשים בהכל ולתת לי את המקום הזה של אני בסדר בדיוק כמו שאני,

בדיוק מי שאני זה טוב וזה אפילו מצוין. נתן לי את הביטחון הזה שאני צודקת ואני טובה ומה שאני אומרת ועושה זה טוב ולא במקום של אשמע הם לא מאשימים אותי ואני גם לא מאשימה את עצמי בכלל ברגע שהבנתי באמת הפנמתי שלא הייתי אשמה בסיטואציה שלא אפשרתי לזה לקרות כמו שכל כך חשבתי

כן

אז העזתי לדבר, אז העזתי לשתף, כי אם אני לא אשמה, אני יכולה לשתף, קרה לי משהו שלא בחרתי ואני לא הבאתי את זה על עצמי, אני יכולה לדבר על זה. וכשדיברתי פתאום הבנתי כמה זה חשוב לדבר כי יש כל כך הרבה אנשים שלא מעיזים לדבר והם עדיין תקועים בפחד הזה של אבל אם אני אגיד מה יקרה

ובטח רק יהיה יותר גרוע אז עדיף לי כבר להשאר עם המוכר הזה שהוא מזעזע וזה גיהנום אבל אני יודעת איך להתמודד עם זה איכשהו עם הדיכאון עם החרדות עם הפחד עם ההסתגרות שלי עם עצמי עם הרחוק מאנשים עם ה להשתבלל עם כל זה עם הלא לאכול יכולים להכאיב לעצמי כי ככה אני מרגישה כן

שאני מצדיקה את זה של מה שקרה לי אני אפגע בעצמי כל הדברים האלה לא חייבים להימשך הם לא חייבים להיות ממת את איפה הקדוש ברוך הוא בכל הסיפור הזה מעניין הרי יש פה גם משברים אמוניים כאלה כשמתפרץ דבר כזה ויש פה איפה בורא עולם

ברגעים המאוד מאוד בודדים שלי שהייתי לבד והלבד ד היה בעיקר כי כשכן ניסיתי לשתף אנשים וזה היה אנשים אולי לא נכונים או אנשים שבאמת ממקום שהם רצו לעזור ולהכיל אבל אין להם מושג

מה אני עוברת ומה חוויתי הם לא באמת יודעים איך להיות שם בשבילי והם לא יודעים להכיל ולכן כל כך חשוב למצוא את הבן אדם שמכיל ומקשיב בליכ

א להאיר ולדבר ולשפוט אז הרגשתי שבעצם אין אף אחד בעולם שמבינה אותי. אין אף אחד ביקום שיכול באמת לדעת מה הכי נכון לי עכשיו ברגע הזה. וו שאני יכולה לדבר איתו ושהוא הוא פשוט יקשיב לי כל הזמן וגם שיהיה תמיד זמין שאני לא צריכה לתאם קודם ולקבוע.

ופשוט מצאתי את עצמי מדברת עם בורא עולם כמו שאני מדברת איתך.

יואו.

ופשוט הייתי אומרת לו כאילו תקשיב זה נגיד גדול עליי. עם זה אני כבר לא יכולה להתמודד. הבנתי את הקטע, אבל חלס, אין לי כוחות. או בבקשה תעזור לי. אני אני כל כך רוצה עכשיו שזה יסתדר. אני רוצה שמשהו יהיה טוב. ו רק אתה יכול, רק אתה מבין מה באמת אני צריכה ואיך אני הכי צריכה את זה. אז אתה יכול פשוט לעשות את זה.

הרגשת שהוא לא

והוא היה עושה את זה. זה היה קורה. אני ממשכ

הרגשתי שזה קורה. ואז הרגשתי כזה חיבור מטורף ל לפסוק. זה גם בתהילים וגם בתפילה שכתוב קרוב השם לכל קורא לכל אשר יקראו באמת ואני רואה את זה כמו ילד קטן שבא לאמא בערב כשכבר צריך ללכת לישון ואומר לה אני איכול שוקולד והוא כזה חמוד וזה הכי לא הזמן ועוד רגע מצחצחים שיניים מה השוקולד עכשיו אבל אין סיכוי שתגיד לו והוא יודע שהיא לא תגיד לו לא

כי הוא כזה חמוד והיא כל כך אוהבת אותו בסדר היא תיתן לו זה לא באמת מזיק, היא תיתן לו. והרגשתי שזה זה המקום הזה שאם אני באה לבורא עולם ואני אומרת לו, "אתה יכול בבקשה, אני אני ממש צריכה את זה, זה יעשה לי טוב, זה זה מאוד יעזור לי. אם זה לא משהו שיזיק לי, הוא לא יגיד, לא, הוא הכי אוהב אותי בעולם והוא העביר אותי את כל החוויה הזאת לא סתם כדי לפגוע בי, לא סתם כדי שאני אסבול. הוא העביר אותי את זה כדי שאני אוכל לעזור עם זה לאנשים אחרים כי אם יש בי כנראה את הכוח לדבר ולשתף

כן

אז זה לא הגיוני שהוא רצה סתם לפגוע בי זה זה פשוט לא מתחבר אין אין סיכוי שהוא ברא אותי כדי סתם שאני אסבול אז אם כבר סבלתי לפחות את האקדמיה הזאת של החיים שעברתי אני אני אקח את זה ואעזור לאנשים אחרים עם זה ואז לא נפגעת באתי לחינם. וואו, הפכת פגיעה לעוצמה. מבינה?

כן,

פנינה, את גולטת מה את? וזה החיבור שלי איתו ש כאילו רק הוא הכי מבין אותי והוא תמיד שם. אני לפעמים מעלה גם אני כותבת דיט עם בורא עולם כי הוא תמיד זמין והוא תמיד קשור ואין לו הסכות דעת ולא צריך לטאים איתו והוא נמצא בכל מקום. זה הכי נוח, זה הכי הגיוני פשוט לדבר איתו. והוא מקשיב והוא עונה לי כל כך הרבה פעמים. אני אני נמצאת באיזה סיטואציה שאני כזה לא יודעת מה לעשות ובגלל המצב הנוכחי כרגע שאין לי אימון כמעט באף אחד בעולם אין לי עם מי להתייעץ. אז אני כזה אפילו לפעמים רק חושבת בלי לומר וואי כאילו מה אני עושה תוך זמן קצר שזה אולי שעות או יום או משהו פתאום אני קוראת משהו שזה כאילו זה או פתאום אני רואה איזה סרטון שזה וא

אני אני אפתח את האינסטגרם לעלות איזה סטורי ופתאום הדבר הראשון ששם בלי קשר לכלום זה כאילו זה בדיוק מה שעליו חשבתי פה אני אני ממש כזה יואו תודה כאילו אני ממש מרגישה שהוא שלח לי את זה בדיוק מטורף

וזה מרגש אני חיה אותו בחיים ב וואו זה זה כל כך מחבק זה כל כך מיוחד דווקא מהמקום הזה של האחי לבד זרוקה ככה ואין אין לי אף אחד בעולם שבאמת יכול להיות איתי ולהבין אותי דווקא משם זה כאילו זה הכי קרבה

מיוחדת וואי תודה תודה שפתחת לב שדיברת ששיתפת ואת יודעת מה אני תוך כדי שאני אדברת איתך אני מרגישה שאנחנו מצילים מצילות נפשות בשיחה הזאת ואני מרגישה שלפחות מישהי אחת הייתה צריכה לשבת עכשיו להסתכל על השיחה הזאת ואת הצלת אותה