למה אנחנו מקטינים את עצמנו במקום לראות את היופי האמיתי שבנו?

גילמורה היה צייר פלסטרונים בארצות הברית. בכל פעם שמישהו היה עובר איזשהו פשע והפושע היה בורח, היו קוראים לו. הוא היה יושב מול הקורבן. זה היה מתאר לו איך היה נראה התוקף. והוא היה מוציא קלסטרון מדויק. איך יודעים שזה היה מדויק? כיוון שדרך זה היו מוצאים את הפושע והיו רואים שזה ממש מדויק. ואז נעשה איזה משהו מאוד מעניין. מאחורי פרגוד שמו אדם שתאר את עצמו. לא פושע. הוא תאר את עצמו איך הוא נראה וגיל זמורה שהיה ידוע כצייר מדייק צייר את הקלסטרון של אותו אדם וזה יצא ממש מוזר לא דומה בכלל למה שהוא צייר לא דומה מבחינת היופי הבן אדם היה נראה הרבה פחות יפה והרבה פחות צוחק וממש לא מדויק כמו שהוא באמת במציאות

ואז הבנתי משהו מאוד מעניין הבנתי שתמיד כשאנחנו מתארים את עצמנו אנחנו אנחנו הרבה פחות יפים, הרבה פחות מדויקים למציאות וגם הרבה פחות שמחים כי אנחנו רואים את החיים של עצמנו ממש לא טועם מציאות ולכן מה שאנחנו צריכות לעשות זה כביכול לצאת קצת מהחיים שלנו ולהסתכל עליהם מבחוץ לראות מה יש לנו לראות כמה אנחנו באמת להפסיק לבקר את עצמנו לראות כמה אנחנו יכולות להיות שמחות לא להסתכל על עצמנו מבפנים כי מבפנים זה כל הזמן מדוקה ומדוכדה לא הוציא החוצה רגע סתכלי על מציאות חייך ואז תראי כמה היא יפה כי כשאת בפנים את תמיד רואה אותה הרבה יותר אפורה את תמיד נראת הרבה פחות יפה ציא החוצה תסתכלי מבחוץ ואז תוכלי להעריך באמת את מה שיש לך ‏Ah.