"הוא נלחם עד טיפת דמו האחרונה": נירית ראוכברגר, אמו של שילה הי"ד, בריאיון עוצמתי

ובעצם שילא באיזשהו שלב המחבלים הולכים חלקם נהרגים חלקם עוזבים את המקום ושי לא מוריד את הראש ורק אז מגיע בעצם החובש ומבין שכבר אין מה לעשות את נירית הכרתי כשביקשו ממני לנחות פנל בארגון מנוחה ישועה זה ארגון שהוא קם למען המשפחות השקולות ומה שהיה שמה בפאנל זה משהו שאי אפשר להסביר אותו במילים אני מנחה הרבה פנלים אבל פנל כזה עוד לא היה לי ממש בכיתי באמצע הפנל אסף זולדן שהוא היה יותר צעיר שהוא היה נער אח שלו נרצח והוא הקים בעצם את פורום הגבורה בעקבות מה שקרה לו ובמהלך הפאנל הוא סיפר שהגיע איזשהו רב שהוא מאוד מאוד מעריך לנחם אותו והוא אמר לו משפט שאותי אישית הוא ממש טלטל הוא אמר לו תראה אני מרגיש

שאני מתבייש לעמוד על האדמה הזאת שיש כל כך הרבה אלמנות ויתומים שנמצאים בה הוא אמר אני מתבייש כימה אני אני כלום לעומתם אחרי מה שהם עברו משהוא אמר את המשפט הזה אני אני הרגשתי שלא משנה מה אני אעשה וכמה שאני עושה וכמה שאני פועלת זה כלום באמת זה כלום לעומת מה שהמשפחות השכולות תקריבו את היקירים שלהם את יקיריהם עבור עבור איפה שאנחנו עבור שאנחנו נוכל לחיות בביטחון ולקחתי את המשפט הזה איתי ואני ממשיכה להעביר אותו לאלה גם בהרצאות שאני מעבירה ואני חושב שכל אחד מאיתנו צריך להמשיך ולעשות את המקסימום שהוא יכול אם זה להנציח את הגיבורים את הסיפורים שלהם את הערכים שלהם ולכן כל כך חשוב לי לריין נשים דווקא

משפחות שקולות בשביל להנציח את מה שהם נתנו עבורנו אז שנזכה באמת לעשות כל אחד כמה שהוא יכול עבור אדמת הקודש עבור אכנו בני ישראל עבור האחדות בינינו בעזרת השם יתברך רית רוכברגר היקרה וואו עכשיו הראית לי סרטונים על שילו היקר נכון וואי זה ממש מצמרר לראות את העוצמות נפש שיש לו את השליחות האדירה שלו ילד ילד א 23 זה ילד זה ילד והוא פשוט היה של כלל עם ישראל ממש הרגישו את זה נכון וואו בוא תספרי לנו על מתי אתם שמעתם את סורת האיוב מה אתה הרגשת מה התחושות שלך היו עליל שילום אז שמחת תורה אנחנו נמצאים בביתי הבת שלנו נמצאת בתל אביב עם הנוער כה לשמח ושבת בבוקר אנחנו מבינים יש לנו הרבה אנשי צבא היישוב מורקן

נוסעים לבסיסים אנחנו מבינים שקורה שם משהו בדרום ובאמת המחשבה הראשונה משהו בבטן מתהפך לי ואני חוזרת הביתה ונוספת בעצמי כאילו מה קרה מה מה את מלחיצה את עצמך למה את מקדמת בשורת איוב הכל בסדר ובאמת אני יושבת ומתפללת בבית ו וככל שעובר הזמן אני אני באמת נרגעת משהו בי נרגע א הבן שלנו באיזשהו שלב התקשר להודיע שהוא בדרום שהוא מיד גוייס קפץ מספר לנו שבעצם ארב שלושת הבנים בדרום אוקיי אז סדר אוקיי אז הכל מתחיל רב שמחת תורה מספרים לנו ששלו מאושר רוקד עם הספר תורה מטייל איתו הם מטיילים בבסיס והם אומרים כל החיילים שלו הם סיפור הוא היה שמח באופן מיוחד מפקד של כמה חיילים הוא היה הוא מפקד של מחלקה אני מניחה

שאיזה משהו כמו לא יודעת 25 חיילים משהו כזה א ובקיצור אז הם עוברים ו הוא עובר הוא מביא את זה לשומרים יש שם שומרים כזה עוברים בשער הסמל שלו בחור מתוק שפגשנו אותו מזמן הוא מתל אביב בחור תל אביבי כאילו ממש עם כל הסטראוטיפים וכזה שלא נכנס לחדר באיזה שתיים לפנות בוקר כאילו אומר לו אחי מה אתה ישן שמחת תורה קום כאילו רוקדים מה ישלך אתה תעזוב אותי וזה יש לי עוד סיור לזה קיצר לא משנה אז הם ישבים שם אבל הוא היה מאוד מאוד שמח זהו 6:30 בבוקר שהיא לא עוד מספיק לסוע לוודא עם התצפיתניות שהכל בסדר א והתצפית אנית שהייתה אצלנו אמרה לנו שבאמת אז באותם שלוש לפנות בוקר הכל תקין והוא הולך לישון 6 ו3 בבוקר התקפת

ארטילריה מסיבית מאוד ככל שמתקדם הזמן ממש הפצמר נופלים בא בסיס ממש אפילו בפתח של החדר אוכל כולם מוקפצים נכנסים לחדר אוכל למזלם הם הגיעו עם נשקים שזה גם שילו כי כי באמת כאילו להקפיד על הפרטים ולא לזלזל ולא להגיד טוב נו הקפצה זה הרי זה קורה שם בדרום כל הזמן כן ועדיין לקחת את מה שאתה צריך לקחת ולרוץ אבל הם הם מגיעים כאילו חלק עם חלוקים וחלק עם בוקסרים ואת יודעת כאילו זה כזה דקה זה מכירים כמה דקות עד שיחלוף והם עוברים ושיו נכנס יוצא החוצה חסרים לו חיילים והוא עובר בין החדרים לוודא שאף אחד לא נמצא שאף אחד לא נשאר שם א מרים את מי שצריך והולך הולך למיגונית שליד יש מיגוניות כשאתה קופץ אז אתה קופץ

למיגונית הקרובה אז חלק קפצו למיגונית שהיא הייתה יותר זמינה להם יותר קרובה והוא אומר להם כל החיילים שלי איתי כולנו שניהיה ביחד תלכו לחדר אוכל זה המרחב מוגן א והם באמת עוברים לחדר אוכל שבדי אבד הוא ממש הציל אותם כי מי שנשאר בחוץ כי הוא חשש פצמרים שהיו הפצמר ממש היו שם אה לא נשאר נהרג אז הם מגיעים לחדר אוכל ואחרי כמה דקות שומעים את המחבלים שומעים קולות בערבית מסיבי מאוד ה הם מתעשתים ה מבינים כאילו מה שקורה פורצים את הדלת עם איך זה היה מחנה ב מופ דרום זה מוצב מופ דרום והם נמצאים שם הם פורצים עם rpg את הדלת בעצם הדלת הם בהתחלה מצמידים לבנת חבלה לא משנה הם מנסים לפרוץ את הדלת באמת פורצים את הדלת

והם מזיזים החיילים ושלו מזיזים מקרר שילו מתעשת עומד מול פתח הדלת ומציב בעצם את החיילים במין קשת כזאתי כדי לשמור לשמור שהם לא יכנסו בעצם רק מקרר מפריד המקרר הוא הדבר היחיד ש אין שם דלת והמקרר עומד שילו עומד בפתח מאחוריו כמה מטרים אחרי זה הנגביסט אמיחי כמה מטרים אחרי זה המגייס עוד עוד נשק כבד ושאר החילים כאילו הפתח הוצ אין הרבה מקום ליד הפתח כ זה רק שילו ועוד חייל ולאורך הלחימה הם מתחלפים מישהו נפצע יש לו מעצור בנשק שילו נשאר שם לאורך ארבע שעות וכל פעם כשמישהו נפ ארבע שעות הם נלחמים מול דלת פתוחה בעצם חשופים נזרקים רימונים נזרקים קלי מגור כאילו הם הגיעו מאוד מאוד מצוידים 30 רימונים נזרקו לשם 30

30 רימונים את ודת זה מה שאמרו לנו אין לי תחקיר מסודר אבל לפחות ממה שאנחנו ממה שהחיילים סיפרו לנו כן א באיזשהו שלב הם מרימים את השולחנות כדי שתהייה עוד איזשהיא הגנה אבל באמת שילא נמצא שם בפתח והחייל האחרון שמגיע אליו מספר הוא אומר טוב מישהו הולך אחורה השילו צועק אחד אליי ו וכשהוא מגיע הוא אומר הוא אומר אני הבנתי מה קורה שם בפתח הדלת כאילו זה לא סימפטי לעזוב את המקום שלך ולהגיע לפתח זה זהי הלחימה שם והוא מספר ברגע ששכבתי ליד שילו הרגשתי כזה ביטחון מה שלא הרגשתי אחורה באמת כאילו תחושה של כן ככ ככה הוא סיפר הוא אומר שילו שוכב בשלולית דם וממשיך לתדרך אותו מתקשרים למפקדים תעשה ככה תעשה אחרת לא

יודעת מה והוא אומר לו תקשיב מי שמגיע החוצה ל ל א יש שם איזשהו רכב א משוריין מנצח אבל אין להם מפתח ואיין להם אין להם נהגים לא לא לטנקים לא ל א זהו ככה עוברות השעות והוא מספר ששלו באיזשהו שלב מדבר לאט וקצת מוריד את הראש ומיד מרים את הראש וכאילו הוא לא הבין שהוא פצוע גם כשההוא דיבר לאט הוא לא הבין את זה כאילו גם כשהוא דיבר לאט אז הוא דיבר לעניין והוא אמר אין מצב שהם נכנסים והוא חושב שזה מההדף של הרימון ובעצם שלו באיזשהו שלב המחבלים הולכים חלקם נהרגים חלקם עוזבים את המקום ושהיא לא מוריד את הראש ורק אז מגיע בעצם החובש ו מבין שכבר אין מה לעשות כלומר א בסוף שילו נהרג מעיבוד דם הוא המשיך להילחם גם

כשהוא פצוע גם כשהוא וכשהוא סיפר לי את זה החווייה שלי היייתה כמו הרגעים האלה לפני שבת נכון שאתה כאילו מנסה לסגור את הכל לפני כניסת שבת כזה עוד קצת עוד קצת עוד קצת עוד כל הזמן חשבתי אתה עניין אותי כאילו אם הוא רגיש שהוא פצוע איך איך אדם נלחם עד טיפה דמו האחרונה מה אין איזה רגע שאתה כבר לא יכול אז לא היייתה בו משהו היה בו משהו מאוד מאוד בהיר וזה נורא נורא זה כל כך התאים לשלו להיות האדם הזה שנמצא שם בבהירות ולא להלחיץ את החיילים שלך לא לצרוח לא להכניס היסטריה לעשות את זה בצורה מדודה ושקטה ואפילו אני לא חושבת שאפילו הם נכנסו למצוקה של התחמושת כאילו נהלת לחימה באמת בצורה מאוד מאוד מדודה ולא איזה

ירי נסיבי כזה הסתיים הקרב בעצם המחבלים עזבו ושהיא לא הורידה את הראש והחיילים המדהימים שלו ושל המחלקה השנייה יוצאים החוצה תופסים את העמדות לא משנה יש שם עוד זה ואז מגיעים שני חברים של שילו ומפנים אותו מעבירים אותו מה מהמרחב מוגן מהחדר אוכל לבית כנסת והם מתארים איך הם מעבירים אותו כאילו בכזאת עדינות והוא אומר לי זה שהעביר אותו אנחנו ראינו קודש והם שמים אותו מול ארון הקודש מניחים אותו בעדינות מול ארון הקודש והם כזה מסתכלים וולשים את הפרוכת של הארון קודש ובעצם מכסים אותו והוא עוד מתאר לי החייל המטורף הזה שריגש אותנו כאילו בצורה אני אין כ אני אני פשוט לא יכולה להסביר את ה כמה זה כותבי לרוע הזה

שראינו בשמחת תורה איזה מטורף העם שלנו כאילו החיילים שלנו הוא אומר אני נכנס אני יוצא אני כאילו אומר האיתי קודש והוא עוד אומר אני כזה א גוללת ככה מעביר הוא אומר מהרגליים גלגלתי את הפרוכת על הפנים של שילו והוא אומר אני יוצא כאילו לא מפנה אליו גב אני יוצא אחורה אני הולך אחורה הוא מתאר לי היינו שם במו דרום והוא מתאר לנו איך הוא הולך אחורה כאילו כמו שהולכים על הכותל הוא אמר אני הרגשתי שיש שם קודש וזה זה החיילים שלנו ואני אומרת כמה זה כותבי אל מול הרוע וברברי המטורפת שראינו בשמחת תורה ההשחתה הזאתי וכאילו איך החיילים ש לנו שבוא גם הם עדיין היה ירי בחוץ עדיין יש לחימה בחוץ ומה שאתה חושב זה שאתה לוקח

את החבר שלך ובעדינות הם תיארו את זה בכזאת עדינות הוא אומר הנחנו את הראש בעדינות כזה והוא אומר עוד כשאנחנו לוקחים אותו אז אני פוגש רופא ואני אומר לו תעשה משהו אין מצב שהוא מ אין אין אני חיב והם כאילו מעבירים אותו וכזה כבוד מכסים אותו וזה זה מדהים כי זה כזה לימוד זכו על העם שלנו על עם ישראל והיום בימים האלה שיש כזאתי טלטלה אני כאילו אני כל כך רוצה להגיד שלא ישכחו את הדברים האלה בסוף שלא ישכחו כי בסוף ברגע האמת זה כנראה ה dna שלנו כנראה שזה ה dna שגם כשיורים בחוץ ואתה בטלטלה ואתה ואתה בסכנת חיים אתה חושב על החבר שלך אתה מכבד את הגוף שלו אתה דואג לכסות אותו אתה אתה בכזאת עדינות כאילו כמה ערך יש

לנו לחיים זה מצמרר תקשיב א אבל צריך להגיד את זה צריך להגיד את זה על החיילים מה עובר על חייל שיודע שהוא נכנס לעזה והוא לא יודע אם הוא יצא מה עובר על החיילים האלה באמת זה מדהים בעיניי וזה משהו שאנחנו צריכים לזכור הוא כל כך לא מובן כאילו ראינו את האופציה השנייה ראינו איך מתייחסים לגופות ראינו איך מתייחסים למוות וכנראה גם איך מתייחסים לחיים והדבר הזה ש שהכל הוא קודש זה זה משהו שהוא הוא הוא של ה באמת של החיילים שלנו של העם שלנו אנחנו מדברים באמת על המשמעות של החיים אני שואלת את עצמי איך את מקבלת עכשיו את המצב בארץ כי בהתחלה באמת היה מין מקום כזה של כולנו ביחד ואחדות וכולם הרגישו שאנחנו לא נחזור אף

פעם לשישי לעשירי למה שהיה לפני ופתאום אני אני לא רוצה להגיד את המילים האלה כן אנחנו לא לא לא חזרנו לא חזרנו ברוך השם שלא חזרנו וגם לא נחזור בעזרת השם אבל פתאום האופוריה הזאת של ה של האהבה הזאת קצת קצת קצת מתפוגגת קצת זה קשה מ ובגנות פתאום זה מה את מרגישה בתור מישהי בתור אמא שהבן שלך ועוד יש לך עוד שלושה בנים שלוחמים עכשיו שזה אני מתארת לעצמי שזה גם טלטלה בפני עצמה והבן שלך כבר איננו והוא נלחם על המדינה נ על זה שאנחנו נוכל לחיות כאן בביטחה איפה איפה זה פוגש אותך המקום הזה אז תראי אני אגיד קודם כל משהו נורא בזהירות רבה כן א באיזשהו מקום שילו הפך לכלל יש משהו בסיפור שלי שילו שהפך להיות כלל הוא

נתן את עצמו לכלל הוא לא נתן את עצמו במתכוון אבל כן הוא ה הוא נפל למען הכלל והכלל היום הוא מאוד מאוד הפרט שלנו זה כבר לא כלל של הפגנות אז יש הפגנות וזה ולהכיל וזה לא זה כבר מאוד מאוד אישי זה כבר משהו שנוגע לי ברמה האישית כאילו ההפגנה זה כמו שאומרים מה שלומך שלומי כו כ שלום אמי אז אז זה ככה זה כבר מאוד אישי הכללי הזה הוא עניין מאוד מאוד אישי שלנו והכאב הוא כאב אישי עכשיו תראי אל תדון אדם עד שתגיע למקומו אני לא יכולה לעמוד במקומם של החטופים של המשפחות אני לא יכולה לעמוד אני יכולה רק לדמיין את הסבל ואת הכאב ואת התקווה שאנחנו רוצים לאחז בה והלוואי ולמישהו היה איזהשהו מתכון אבל אני כן רוצה להגיד

שבסוף כולנו פה ביחד כאילו אין שרפים את המדינה אין שוברים כלים זה לא אופציה אין לנו אופציה כזאתי אתה לא אתה לא נמצא בלב ים ויאללה עכשיו אני אחפור בספינה שאני יושב בה ו וייתן למים לעלות אני רוצה להגיד רגע משהו על כאב אני כן חושבת שיש משהו בכאב שהוא כזה קצת אפס או אחד כאילו יש אופציה את רואה אותי כאן היום עומדת וגם אפשר היה לראות אותי יום אחרי השבעה עומדת עמדתי ודיברתי והתר והמשכנו מהמקום ששלו הפסיק באיזה שהו באיזה שו מקום ו יש אופציה להיכנס מתחת לשמיכה וזה אופציה יש אופציה הכאב זה תהומות באמת כאילו אין אין לי מילים אפילו להגיד את ה את התהום שאתה יכול להיות בה וזה ממש איזשהיא נקודת הכראה כזאתי

שאני באופן אישי מרגישה שלש שילו אני לא יכולה לעשות כלומר אני אני חיה את האנרגיה של שילו גם אם אני נופלת אז אני כמה וגם אם אני מתפרקת ש נותן ללך את הכוח אה קודם כל שילא מאוד נותן לי את הכוח ברור הצורת חיים שלו ההבנה שלו היכולת לראות את הטוב היכולת לראות משמעות הידיעה שזה שאנחנו ביחד אבל אני רוצה להגיד את זה בהקשר הזה שאפשר לקחת את הכאב למקום של לשרוף את המדינה ואפשר לקחת את הכאב למקום של של לבנות עכשיו אני לא באה לתת עצות אני לא באה להגיד אני באה לספר את ההתמודדות שלי אני לפעמים מתחשק לי להגיד בא לי לשרוף את העולם אין לי ילד קחו לי את הילד שהיה האור של הבית שלנו שהיה הלב של הבית שלנו שהוא פשוט

כאילו לקחו לנו שולחן ארבע רגליים תלשו לנו רגל ואנחנו צריכים להתפרק ולהבנות מחדש ובא לי לשרוף את העולם אני יכולה לשרוף את העולם אבל אבל אני חושבת שזה מוליך אותי למקום לא טוב אותי אותי יש משהו בחזות הזאתי באמון הזה בכוח שלנו ביח ביכולת שלנו לצעוד ביחד שהוא מחזיר לך הד אחר ואני רוצה להגיד שהאופציה הזאתי של לקחת את הכאב ל לחורבן או כאב לבניין הוא הוא אותו כאב אבל זה זה תנועת נפש אחרת אני שוב נזהרת אני לא באה לתת עצות לאף אחד אני רק יכולה לשתף מתוך הכאב הפרטי שלי והחוויה שלי א שאני קצת מרגישה שאני נמצאת על הציר הזה כאילו באמת הדרך שלי להתמודד זה להיות נוכחת ברגע כולל ברגעים של הקושי כלומר גם ברגע

של הכאב אז להיות בתוך הכאב גם ברגע של הקושי להיות ב וא אני חושבת שכבר התפתחה אצלי התפתח אצלי איזשהו ביטחון שכנראה לא נתפרק יהיה לנו קשה נפקה נהיה עצובים אולי אפילו מאוד אבל לא נתפרק כאילו יש יש משהו ב בתפיסה הזאת של חיים שהכאב הוא לא המוות הוא לא סוף חיים הוא סוף שלב יש התחלה יש אמצע יש יש כאילו יש איזה רצף אנחנו שייכים לתוך רצף ואנחנו אנחנו נעים בו אנחנו בתוכו