יש חכם בלי לב - הרב זמיר כהן (עם כתוביות בעברית)

בפרשה מופיע מונח שדורש הסבר ויש בו גילוי אלוקי אדיר במה שנוגע לנפש האדם: "את המשכן, את אהלו ואת מכסהו" וכו,' נותן כאן את הרשימה של כל הפרטים שצריך לבנות והוא משתמש במילים: "וכל חכם לב בכם". כל מי שרואה את המילים האלה, מיד שואל את עצמו: החוכמה, היכן היא נמצאת? היא נמצאת בלב? החוכמה נמצאת במוח, במחשבה, לא בלב. נראה ביאור בתלמוד, במסכת ברכות, בדף יז, עמוד א, ניתן לקבל הסבר: "מרגלא בפומיה דרבא," כלומר, היה מורגל בפיו של רבא. רבא כידוע, היה אחד מגדולי האמוראים, והוא היה רגיל לומר כך: "תכלית חוכמה תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה "ובועט באביו ובאימו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחוכמה

ובמניין, "שנאמר: 'ראשית חוכמה יראת ה,' שכל טוב לכל עושיהם".' רבא, שהיה אחד מגדולי האמוראים, מלמד - "תכלית חוכמה", כלומר, המטרה, השאיפה, הפסגה שניתן להגיע על ידי חוכמה: "תשובה ומעשים טובים". מה פירוש המילה תשובה? מה הקשר בין תשובה לבין חוכמה? מה הקשר בין מעשים טובים לבין חוכמה? אבל הוא מלמד אותנו כאן יסוד גדול: אדם שנכשל, מועד, טועה במשהו, אם הוא לא חכם, הוא מתייאש. אם הוא חכם, הוא שב לנקודת המוצא, "נכון, טעיתי, זה לא הלך, אבל לא צריך להתייאש". רוב אלה שהצליחו בעולם, רוב האנשים שהצליחו בתחומים שונים, הצליחו - לא בגלל שהיו חכמים יותר מאנשים אחרים, אלא בגלל שהיו יותר עקביים. לא התייאשו. גם אם

היו נפילות, חזרו וניסו עוד הפעם. אותם שפיתחו את התעופה האווירית - כמה פעמים ניסו וכשלו, ניסו וכשלו? אדם אחר במקומו היה מתייאש. אם היו מתייאשים, עד היום לא הייתה תעופה אווירית. אבל הם לא התייאשו, אף על פי שכולם לעגו להם וצחקו עליהם. יש הרבה חכמים בעולם, אבל חכם שמכניס גם את הלב, כלומר, גם את הרגש לתוך החוכמה שלו, זה אדם שהוא לא מתייאש. כך מסביר רבא, שהביטוי של החוכמה: א - תשובה, כלומר, אתה שב לאותה נקודה של ההתחלה גם אם טעית. זה נכון בכל תחום, גם בעניינים רגילים כמו שהזכרנו קודם, גם בעניינים רוחניים: אדם שמבקש להתקדם עם משהו, להתעלות מבחינה רוחנית, מנסה, נפל ושוב קם, ועוד פעם נופל, מצוי מאוד

שהוא אומר לעצמו: "שמע, כמה אני יכול? חשבתי שאני מסוגל "אבל כנראה שזה לא בשבילי." אבל אדם חכם יודע ש"שבע ייפול צדיק וקם," בשום פנים ואופן הוא לא מתייאש. ואומר לעצמו: "אני יודע שהקב"ה נתן לי את הכוחות, "כי אם קיבלתי את הניסיון הזה אז בידי לעמוד בו, "וגם אם מעדתי, בפעם הבאה אני לא אמעד, אני אפיק מהכישלון לדעת איך לא להיכשל שוב." צריך להכיר בגדולת עצמו, להכיר בכוחותיו. אדם שהוא לא חכם, הוא לא מכיר בגדולת עצמו, הוא לא מכיר בכוחותיו. אדם שהוא חכם, מצד אחד, הוא מכיר ביכולות שיש לו, מצד שני, הוא לא מתנשא מעל האחרים, הוא יודע: כל מתנה שיש לו, "אני מודה "לבורא עולם שנתן לי את הכוחות, נתן לי את היכולת,

אבל יש לי את זה". ועל ידי הידיעה הזו שיש לו את זה, הוא פועל ועושה. ניקח למשל דוגמא פשוטה: אדם שבביתו יש קמח בארון, קמח לבד. מה זה קמח? אבקה חסרת טעם. בארון השני יש שמרים. מה זה שמרים? יש אנשים שלא יכולים להריח שמרים, הריח לא עושה להם טוב. וכאן יש שמן. שמן מצד עצמו, מישהו מסוגל לשתות כוס שמן? לא נעים. מלח - המלח מלוח מדי, הסוכר מתוק מדי. אדם שלא יוזם ולא עושה, יושב - הכול נשאר בארון, אבל אדם שאומר: רגע, בוא ניכנס לפעילות, לוקח את זה ואת זה, מערבב את זה עם זה, מחבר את הכול ביחד, לש, מכניס לתנור, איזה ניחוחות של חלות! כל השכנים פותחים את החלונות כדי להריח את המאפה הכל כך נעים שמגיע שם לחדר

המדרגות. כל אחד בפני עצמו זה כלום, אבל אדם שיוזם, קם, פועל ועושה, רואה תוצאות. זה בעצם מה שאומר כאן רבא: "תכלית חוכמה תשובה ומעשים טובים". תשובה שאתה יכול לשוב לאותה נקודה שיצאת ממנה ולבנות מחדש מבלי להתייאש, ומעשים טובים, זה היוזמה של העשייה, של הפעילות, לדעת שגם דברים שנראים כעת שהם שום דבר, החוכמה לבד היא לא מספיקה. צריך לקום, לפעול ולעשות. בספר 'אור יהל' כותב - נותן סוג של דוגמא, של תובנה - מה ההבדל בין חכם לבין חכם-לב? אדם שבקיא כמו שלמה המלך בכל עולם הצומח, שלמה המלך היה כידוע בקיא בעולם הצומח בצורה פלאית. מישהו יאמר שהאדם הזה לא חכם? ודאי חכם, איזה ידע יש לו. אבל מה יקרה אם האדם הזה

יבחר לעצמו וישתמש דווקא בצמחים רעילים, צמחים שהם מזיקים? מישהו מאיתנו ימשיך להגדיר אותו כאדם חכם או ילך להתרפא אצלו? אדם כזה שמשתמש בידע כדי להזיק? הוא חכם, יש לו ידע אבל הוא לא חכם-לב, הלב לא עובד כאן. הוא לא מחבר את הידע שלו עם התרגום המעשי כדי להשתמש בדברים לטובה ולברכה. אבל כשהאדם יודע שהקב"ה נתן לו חוכמה ונתן לו את הכלים להשתמש בחוכמה הזו, והוא פועל ועושה ויוזם במסלול הטוב, זה נקרא חכם-לב. שהוא משתמש בידע שלו ליישום מעשי במסלול טוב, במסלול בריא. בעולם יש המון אנשים חכמים, אבל הם לא חכמי-לב. במשכן אומר הקב"ה למשה רבנו: כשאתה עכשיו הולך לבנות את המשכן שבו צריכה לשרות השכינה, אני לא רוצה רק

אנשים חכמים שמבחינה טכנולוגית הם חכמים ויודעים איך לבנות וליצור. יש אומנים שמבחינה טכנולוגית יכולים ליצור את מעשי האומנות, לבנות משכן מאוד יפה. אבל אם האדם הזה, אין לו את הלב יחד עם החוכמה, אם הוא לא מיישם מבחינה מעשית, אם הוא לא יודע מה זה תשובה ומעשים טובים - אומר הקב"ה: אדם כזה, אני לא רוצה שיתעסק עם המשכן שאני הולך להשרות את שכינתי בתוכו, כי אני רוצה אדם שיודע לתקן טעויות שהוא עשה, ואני רוצה אדם שגם יוזם ופועל ועושה, ולא רק שהוא חכם ומשכיל בדעתו. זה מה שהוא ממשיך ואומר: "שלא יהא האדם קורא ושונה", "קורא"- לומד מקרא, "שונה" - לומד משנה, זה התורה שבעל פה, "ובועט באביו ובאימו וברבו ובמי שהוא

גדול ממנו בחוכמה ובמניין". "בחוכמה", כלומר בידע, "במניין", הכוונה בגיל. תמיד צריך לכבד את המבוגר, לכבד את האדם שהוא גדול בגילו ממך. אבל אם האדם קורא ושונה, יש לו הרבה ידע אבל ההתנהגות שלו היא התנהגות שלילית, זה לא טוב. שנאמר: "ראשית חוכמה יראת ה,' שכל טוב לכל עושיהם." הראשית של החוכמה, תחילת החוכמה, היא יראת שמים. יראה זה לב. איפה האדם מרגיש את יראת השמים? בלב. יש יראת שמים שהיא לא הכי רצויה, היא נקראת יראת העונש. אדם שמפחד מעונשים ולכן הוא לא עושה עבירות, זה אומנם יותר טוב מאדם שהוא חוטא אבל זה לא השלמות של עבודת השם. השלמות של עבודת השם, כאשר יראת השמים של האדם היא יראת הרוממות. מה זה יראת

הרוממות? שהאדם מרגיש יראת כבוד מגדולתו של בורא עולם. שהוא שם את עצמו ליד הבורא ואומר: "איפה אני ואיפה הוא? "כמה הוא גדול וכמה אני כלום. "איך אני אעבור על רצונו"? ואז הוא עושה את רצון השם מתוך שהוא ירא מגדולתו של הבורא. יראת הרוממות היא מאוד קרובה לאהבת השם. יש יראת העונש שהיא דרגה נמוכה, שהיא יותר טובה מכלום אבל לא אליה צריך לשאוף להגיע. צריך לדעת - יש מושג של שכר ועונש. אבל עיקר עבודת השם צריכה להיות בנויה על אהבת השם ועל יראת הרוממות, שאדם יהיה ירא מגדולתו של הבורא. מי שרוצה לקחת סוג של טעימה, מה זה יראה מגדולתו של הבורא: ניקח את מפת תל אביב. אדם שינסה, נניח, לקחת מהעירייה את המפה של תל

אביב, ואדם ינסה לצייר את עצמו במפה, הוא יכול לצייר את עצמו במפה? אם רק שם שם נקודה, זה כבר לפחות בניין. קשה לצייר אדם במפה של כל העיר. מה גודלה של תל אביב ביחס לכל מדינת ישראל? במפה של הארץ היא נקודה. תנסה לצייר את עצמך במפת ארץ ישראל, אי אפשר, נקודה היא כבר עיר. כל ארץ ישראל, ביחס לכדור הארץ, מי שלוקח את כדור הארץ ומחפש את מדינת ישראל, מסובב כמה פעמים את הכדור ועדיין לא מוצא איפה בדיוק המדינה הזו נמצאת. קשה מאוד למצוא את ישראל. אז מה האדם ביחס לכל כדור הארץ? כלום. כדור הארץ ביחס לשמש? כשרואים תרשימים של השמש, ציור של השמש - נקודה אחת היא כל כדור הארץ. אז מה האדם ביחס לשמש? והשמש, כידוע, היא

אחד הכוכבים הכי קטנים שיש ביקום. יש כוכבים שהם אדירים פי כמה וכמה מהשמש. והקב"ה ברא את הכול ומלוא כל הארץ כבודו, האור האלוקי ממלא את הכול, מקיף את הכול. פתאום האדם אפילו מסתכל מההיבט הזה - איפה אני ואיפה אלוקים? מיד מקבל ענווה לפני הבורא ויראת הרוממות מגדולת האלוקים. שלא לדבר על גדולת האלוקים מזוויות אחרות. פה דיברנו אפילו מההיבט של ההיקף מבחינה חומרית של האדם ביחס לכל היקום. "ראשית חוכמה יראת ה'", התחושה הזו כלפי האלוקים היא אומנם מחוברת לשכל, אבל היא באה מהלב. שם שוכנת היראה - יראת הרוממות. ממשיך הפסוק ואומר: "שכל טוב לכל עושיהם." "שכל טוב" זה לא רק שהשכל יידע, אלא "לכל עושיהם," ליישם את

הדברים מבחינה מעשית, להפעיל את הדברים. כתוב שמשה רבנו היה בצער גדול, כך כתוב במדרש תנחומא, שכשסיימו לבנות את המשכן, משה רבנו היה בצער. "למה גם אני לא הייתי שותף בבנייה של המשכן"? וזה לא מובן - אתה לא היית שותף? אתה היית שותף מלא. משה רבנו הרי נתן את ההוראות איך לבנות את המשכן. חז"ל אומרים שכל יום ויום היה משה רבנו מסתובב בין האומנים שמייצרים, והיה נותן להם הנחיות. והיו שואלים אותו, "האם אנחנו עושים טוב? האם צריך לתקן"? משה היה שותף פעיל. וחז"ל אומרים שמשה היה בצער: "למה לא הייתי שותף בבניית המשכן"? עד שהקב"ה אמר לו: אתה תקים את המשכן - אז הוא נרגע. אמר לו הקב"ה: אני מסכים איתך, אתה לא היית

שותף בבנייה, אז אתה תקים אותו, אתה תחבר את כל החלקים, אתה תבנה אותו. אבל למה הוא היה בצער? אתה כן היית שותף כל הזמן. התשובה היא: משה היה בצער - למה לא עשיתי פעולה. נכון שהשגחתי מלמעלה, אבל לא הייתי שותף פעיל, לא עבדתי בידיים, לא עשיתי בעצמי, אז האישיות שלי לא התרוממה, הנשמה לא הגיעה למדרגה שהייתה יכולה להגיע אילו הייתי בעצמי עובד פיזית. יש בירושלים, מי שמכיר, בשכונת הבוכרים ליד אזור מאה שערים, יש בית כנסת שנקרא בית כנסת 'מוסיוב,' יש מי שמכיר את הבית כנסת הזה? יש שמכירים. היו כמה עשירים שעלו מבוכרה לפני יותר ממאה שנה, והם בנו את שכונת הבוכרים. כל אחד מהם קנה שטח אדמה, בנה לעצמו חצר, והרבה מהם

בנו גם... חדר אחד, הקדישו אותו לבית כנסת. גם מגורים, גם בית כנסת פרטי שלהם. היו באמת אנשים עם יראת שמים, צדיקים. יש שם בית כנסת אחד, בית כנסת 'מוסיוב,' שהיום כל החצר הפכה להיות, כל החדרים שנבנו שם, היום הם בתי כנסת עם שיעורי תורה. אין ספק שמי שבנה - הרב שלמה מוסיוב שנמצא היום בעולם האמת - כמה נחת וכמה שכר יש לו ממה שהוא בנה שם. כי הכול שם פעיל, המון מניינים, מניין אחרי מניין מתפללים שם, והרבה שיעורי תורה, והרבה מתחזקים שם, ואחרים לא זכו למעלה הזו שזכה הרב שלמה מוסיוב. אני גדלתי באזור ההוא, ואבי סיפר לי שבשנת תרנ"ו, כשעלה הרב שלמה מוסיוב לארץ, הוא היה גם תלמיד חכם וגם עשיר גדול. כשבנו את בית

הכנסת, להפתעת כולם ראו אותו - את הרב העשיר, כן? גם רב וגם עשיר - פושט את הבגדים היפים, הוא היה לובש בגדי הדר שהביא מבוכרה, פושט, לובש בגדים של פועל בניין, ונכנס יחד עם הפועלים ומכין איתם את המלט ואת הטיט ובונה. והם באו אליו ואמרו לו: "למה אתה עושה את זה? אנחנו נעשה את זה". חשבו שהוא רוצה לעזור להם. אמרו: "אנחנו נסתדר". הוא אמר להם: "את הבית שלי תבנו אתם, אבל בית השם - אני בעצמי צריך לבנות". "אני רוצה פיזית להיות שותף בזכות הזאת של לבנות את בית השם". לא בגלל שהיה חסר לו כסף והוא היה צריך לחסוך, הוא רצה פיזית לבנות את בית השם. לא פלא שהוא זכה שהבית השם שהוא בנה בגופו, לא רק בממונו, אלא פיזית

הוא עצמו היה שותף, היום המקום הזה הפך להיות תלפיות שכולם באים אליו, מקום שכל כולו שפע של תורה. אדם שעושה דברים מהלב, לא רק מהחוכמה, מבין - חשוב לבנות בית כנסת, אלא עושה את הדברים מתוך הלב, אחר כך הוא רואה את הפירות לדורי דורות. כי באמת, כשמשה רבנו דיבר על חכם-לב, הקב"ה אומר למשה: "תיקח חכם-לב", ומשה מודיע לכל ישראל: "אני לא רוצה רק חכמים, אני רוצה חכמי-לב". פירושו של דבר שהאדם הזה מיישם, גם יודע לתקן טעויות, וגם יודע לפעול ולעשות, ליזום ולהזיז דברים בלי לפחד.