"חמש שניות של שקט, ואחריו - קטסטרופה": מלי סגל על הרגע המכונן בחייה

ולדבר הבא לא ציפינו. שלושה מחבלים שנמצאים על ההר פשוט מתחילים לראות עלינו צרורות של יריות. נעים מאוד. אני אמא לי סגל, אמא לשישה, מתוקים מתוקים. זכות ממש גדולה להיות כאן. הסיפור שלי מתחיל לפני 23 שנה, כשהגיע חג חנוכה ואני וחברה שלי ככה רצינו לצאת לעיר, לבלות בחג, לההנות. אח שלי הקטן הוא רואה שאני הולכת לבלות והוא מחליט שהוא רוצה להצטרף והוא מצטרף לסיפור המטורף הזה. אנחנו נוסעים, נהנים, אחלה. היה מעולה וככה בעצם חזרנו חזרה לכיוון הבית וכשהגענו לקרנ שמרון ידענו שקו 189 מגיע וכשהוא הגיע אני עולה ראשונה וכשאנחנו מגיעים לסיבוב הכי חד באותה כניסה מתרחש פיצוץ אדיר כמעט ולא משאיר שום דבר מהאווטובוס

אני זוכרת שהיה חמש שניות של שקט ממש ואחריו היה פשוט קטסטרופה אני רואה שחברה שלי ואח שלי ככה בסדר אני מנסה להתר את הפלאפון שאמא שלי הביאה לי מתקשרת אליה היא לא מבינה מה אני אומרת לי? היא שומעת רעה של בלאגן. היא לא מצליחה לדמיין שזו המציאות שממנה אני מתקשרת אליה בכלל. אומרת לעצמ, "טוב, שתי האחים כנראה רבים ביניהם, אולי פספסו את האוטובוס, זה הכי רחוק שהיא מצליחה ככה ללכת. והיא אומרת, אניק רגע ואני אתקשר אליהם עוד כמה דקות." איזה עוד כמה דקות, ואיזה נעליים הטלפון כבר לא היה עליי ובאמת לא יכול להתקשר והאוטובוס ממשיך לנסוע. עכשיו זה נס מטורף, הנהג מתאר דבר כזה, בכלל לא נשאר לי יגה, נשאר לי רק מוט.

וככה הוא נוסע וזה תאום בצד שמאל וזה עליה ופיטול. הוא פשוט אמר שהוא הרגיש שמלאכים סוחבים את האוטובוס הזה ותוך כדי שהאוטובוס מתקדם למעלה אני מרגישה שאני פצועה ואני מרגישה שנוזל ידע מאזור הפנים אני מרגישה שחסרות לי שיניים אבל לא כואב לי שום דבר ואני לא כל כך יודעת להגיד לעצמי מה הפציעה בדיוק וכשאנחנו מגיעים 100 מטר לפני השער של היישוב מתחילן מאחורה מהמנוע ואנשים צועקים לנהג תעצור תעצור אנחנו לא מצליחים לנשום ובאמת הנהג עוצר כולם יורדים החוצה אח שלי וחברה שלי רצים לכיוון הבית אני נשארת באזור כי אני חלשה ואני רוצה שמישהו יטפל בי ולדבר הבא לא ציפינו שלושה מחבלים שנמצאים על ההר פשוט מתחילים לראות

עלינו סרורות של יריות אני נצמדת להר בשביל שלא יהיה להם את הטווח ראייה עליי אני ממש זוכרת אתמקופפת לגמרי פשוט עוצרת רגע ואומרת שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד ואיך שאני פותחת את העיניים פשוט מתחילים להגיע מלאכים בדמויות אדם שי מטר מני ג'יפ של הצבא מגיע מתחיל לנהל קרב יריות עם המכים שנמשך 24 שעות ועוד מלאך אחר שמגיע וצועק כל מי שיכול לרוץ ערוץ לכיוון השער של הערוץ. אני ממש זוכרת איך רצתי את ריצת חיי לכיוון השער של הישוב תוך כדי יריות ואז אני רואה שיש עוד אוטובוס שכל מי שמצליח להגיע לשער אומרים לו בוא מהר תעלה לאוטובוס הזה נראה מה אפשר לעשות ניקח אותכם לתוך קופת חולים בישוב עד שבעצם יהיה אפשר

לפנות אתכם באמת לבתי חולים אני רצה לאוטובוס אני עולה אני מסתכלת במראה ואני לא מצליחה להבין מה אני רואה מתבוננת רק שאני לא נראת כמו שהייתי נראת לפני שעה כלה והפציעה הייתה מאוד מאוד מאוד קשה בפנים נחשבתי בעצם פצועה בינוני ברגע שראו שאני פצועת ראש שטיסו אותי במסוק לטל השומר. זה היה ממש פיגוע גדול, פיגוע משולב. היה בעצם 11 הרוגים מיריות וממטען ומעל 35 פצועים ביישוב עמנו

חיים. השכנים מעבר לכביש ילכו להלוויה היום. יהיו הרבה הלוויות היום.

אהרון ומלי הילדים של אורה חזרו באוטובוס מיום של חופש.

היה לו מלא דמה על הפנים. אז אמרתי לה, שאלתי אותה אם הכל בסדר? אמר לי שהכל בסדר.

אחר כך כשטבעתי מחסה אז החיילים התחילו לראות.

כאילו הגו האמבולנצים והחופשים אז הם טיפלו בראשונה אני חושב ואני רצתי ישר לבית שלי. רציתי לראות את אמא שלי ואת אבא שלי.

באותו הלילה בעצם ביצאו א בפנים שלי ניתוח פלסטי לכאורה להחזיר את הכל למקום. שנה וחצי אחרי הפיגוע הסתובבתי בלי שתי שיניים קדמיות חוויה נוראית לדימוי גופה השלילי שהיה לי באותו הזמן. ואז הגעתי כמה שנים אחרי החתונה למכון משיבת נפש. השנה השלישית ללימודים התבקשנו ליצור מחימר את הדימוי שלנו וזה מה שעשיתי. יצרתי מחימר בעצם מדרגות שכאלה. יצרתי דמות של אישה מטפסת במדרגות ולמעלה יצרתי כתר. כתר זה הקדוש ברוך הוא. מדרגות זה בעצם המדרגות שאני מנסה לטפס פה בעולם הזה והדמות של האישה הזאת אני. ואז עשינו שיקוף אחת לשנייה. עכשיו אני מניחה את העבודה שלי במרכז וכל אחת שואלת אותי שאלות ואז הם התחילו לשאול אותי כל

מיני שאלות מוזרות. את רואה מה לא תקין בעבודה שלך? את רואה מה מוזר? תסתכלי איך יצרת את דמות האישה. ואז לאט לאט אני מבינה מה אני רואה מול העיניים. וזה היה הרגע המכונן שלי. התבוננתי ואז הבנתי כמה כל השנים האלה מאז הפיגוע אני מטפסת פה בעולם הזה. אני עולה במדרגות של העולם הזה. אבל במין התמסכנות שכזאת, בזכילה שכזאת. ואני יצרתי דמות האישה המטפסת במדרגות, אבל מטפסת כמו תינוק. מטפסת בתחילה עם הידיים. אמרתי די מה לי. זהו נגמר. הגיע הזמן שתרימי את הכתפיים, תרימי את הראש, תתחילי לטפס בעולם הזה כמו שצריך. וכשהבנתי את זה, זה היה לי מאוד מאוד חזק. פתאום קיבלתי את עצמי. קיבלתי את הנראות שלי עם הפציעה ועם

הקושי שהיה לי להסתכל על עצמי במראה. שבוע אחר כך חזרתי ללימודים חברות שלי מיד שמו לב לשינוי התחלתי להתלבש בצורה יותר נכונה עבורי בכלל יותר יפה ומחמיה והחברות שלי אומרים לי וואי מלי את מתלבשת נורא יפה תקחי אותנו לקניות ואני אומרת להם מה את מי זה מעניין בכלל אנחנו פה בענייני הנפש אז בזה אנחנו עוסקות מה מה אכפת לנו מה אנחנו לובשות הם ממש יתעקשו התעקשו וככה נוצר מצב שבאמת לקחתי שלוש נשים לקניות בלי שלמדתי שום דבר בלי שאני ככה הגעתי לדבר הזה ופשוט גיליתי עולם ענק עולם שמדבר לבוש ומדבר עומק ונפש וכל אחת מהם תוך כדי שאנחנו מודדות בפגדים כל אחת מהם סיפרה לי סיפור אחר וזה פשוט היה רגע מאוד מאוד מיוחד

להבין שיש פה חיבור מאוד מאוד חזק בין אישה לבין לבוש לבין נפש לי זה היה מאוד מאוד עוצמתי כי ראיתי את זה על עצמי בפועל דרך הסיפור שלי כמה אני עברתי קושי בדבר הזה כמה לי היה קשה להסתכל על עצמי בהסתכלות עמוקה נכון יש משהו נקודתי שמפריע לך אבל בואי רגע נשים אותו בצד ונסתכל על עצמנו בהסתכלות עמוקה רגע מלמעלה ונראה את עצמנו כמכלול. כל אחת מאיתנו היא נשמה ענקית, היא עוצמתית, היא מיוחדת. זה מה שאנחנו צריכות לראות קודם כל ואחרי שנתחיל לראות את הדברים האלה ונגיד לעצמנו מילים טובות, ממש נפרגן לעצמנו ממש ככה מול המראה, יום אחרי יום אחרי יום, גם נוכל להוסיף את האיזה יופי יש בך ואיזה יפה את. זה ממש התהליך שאני עברתי. ‏M.