כל עוד אתה מרגיש בכאב - סימן שאתה חי ❤️

אני רוצה שנדמיין מסך של מוניטור בבית חולים. מה אנחנו רואים שם? קו שעולה ויורד. עולה ויורד. זה הסימן הכי בסיסי לחיים, הדופק. אבל מה קורה כשהקו הופך להיות ישר? כשהוא יציב לגמרי? אנחנו שומעים צפצוף ארוך. זה הסימן למוות. זה פרדוקס מדהים. בחיים שלנו אנחנו שואפים לקו ישר. אנחנו רוצים יציבות, אנחנו רוצים להיות תמיד למעלה, תמיד שמחים, תמיד בשיא, אבל הביולוגיה מלמדת אותנו שקו ישר הוא לא חיים. חיים הם תנודה. בואו נסתכל על הלב שלנו. כדי שהלב יזרים דם, הוא חייב לעשות שתי פעולות הפוכות: התרחבות וקיבוץ. אנחנו אוהבים את ההתרחבות. זה הרגע שבו הלב מתמלא כשאנחנו מרגישים מלאים, שמחים, גדולים, אבל אנחנו שונאים

את הקיבוץ. כשאנחנו מרגישים לחוצים, קטנים, עצובים או מכוים, אנחנו נכנסים לחרדה. אנחנו חושבים שמשהו לא בסדר איתנו. אנחנו אומרים למה אנחנו לא יכולים להישאר שמחים כל הזמן. אבל הנה האמת הפיזיולוגית והרוחנית. בלי הכיווץ אדם לא היה זז. הקיבוץ הוא המשאבה. הלחץ הזה, הרגע שבו הלב נסגר על עצמו הוא בדיוק הכוח שדוחף את החיות לכל האיברים בגוף. בלי הכיווץ הכואב הזה לא הייתה זרימה. לא היו חיים. ופה הנביא יחזקאל והקבלה מלמדים אותנו את סוד הרצוב השוב. הנביא מתאר את המלאכים, את היצורים הכי רוחניים שיש, ואומר והחיות רצוב השוב כמראה הבזק. הקבלה מסבירה שזהו חוק רוחני שחל על כל יצור חי. אפילו המלאכים לא נמצאים בהי

תמידי. יש להם תנועה של ריצה קדימה, של התעלות, תנועה של שיבעה לאחור, של צמצום. היהדות אומרת לנו, הנפילות שלנו, ימי הקטנות, הרגעים שבהם אנחנו מרגישים מקווים, הם לא תקלה, הם החצי השני של הדופק, הם השוב האחורה שמאפשר את הרצו הקדימה. ומה הן התורה והמצוות? הן הקוצב לב. הן נות לנו קצב קבוע בתוך הכאוס. שחרית, מנחה, ערבית זה הדופק היומי. ששת ימי המעשה והשבת זה הדופק השבועי. החגים זה הדופק השנתי. הם מבטיחים שגם כשאנחנו בכיווץ לא נישאר שם לנצח. הם מכריחים אותנו להתרחב שוב, לנשום שוב. אז בפעם הבאה שאנחנו מרגישים מקווים, עצובים או שהלב שלנו מרגיש קטן, אל נחשוב שמשהו תקלקל. נניח יד על הלב, נרגיש את הפעימה

ונזכור. אחרי כל קיבוץ מגיעה התרחבות. זה חוק טבע. אל ננסה ליישר את הקו. נחבק את העליות והמורדות. כי כל עוד אנחנו זזים, כל עוד אנחנו מרגישים גם את הכאב וגם את השמחה, אנחנו חיים.