"המחבל התחפש לאישה – ורצח 31 אנשים": אסתי מקייס על הרגע המכונן בחייה

ואני זוכרת הסתכלתי באגדה ממש שנייה פתחתי התלהבתי ובום בום חזק חזק חזק חזק חזק אז זה היה לפני 23 שנה ואז הייתי בת 14 א הגענו לבית מלון כל המשפחה שלי אני שאני הבכורה אחרי יש ארבעה ילדים אמא שלי בהריון מתקדם אנחנו מגיעים ליל הסדר נמצאים גם דודים דוד שלי מירושלים, ממשפחה שלו, אנחנו שמחים א סוף סוף נפגשים ביחד, לא נפגשים הרבה זמן ונכנסים לחדר אוכל אחרי התפילה וכולם נרגשים ואנחנו מכירים גם הרבה אנשים כי אנחנו נתניאטים ואנחנו ממש שמחים על זה ואנחנו נכנסים מלווים אותנו לשולחן שאיפה אתם יושבים פה אתם זה השולחן שלכם משפחת פרנקפורטר ואנחנו מתיישבים ואנחנו מתחילים להסתדר סבתא שלי שמה את סבא שלי עם כיסאי

גלגלים וכולנו מתחילים להסתדר ואני זוכרת אפילו שאח שלי ובן דוד שלי ישבו ליד החלון שלסוף שהיה ממש בסוף של השולחן ואנחנו והוא אומר אמא שלי מסתכלת עליהם זה רחוק מדי בואו תתקרבו אלינו תהיו יותר קרובים במחשבה לאחור זה באמת משהו שמאוד הציל ושינה את כל התמונה סבתא שלי ממש שמחה היא חילקה לכל נכד אגדה חדשה ותוך כדי אמא שלי מסתכלת בתפריט ואומרת מה מה זה זה או זה או זה או זה. אני לוקחת את הכל. באנו לבית מלון לההנות ולהיות ביחד. ואני זוכרת שהסתכלתי באגדה ממש. שנייה פתחתי, התלהבתי ובום בום חזק חזק חזק חזק חזק. אני זוכרת שקמתי מהתנועה הזאת. הייתי על השולחן, עם הראש של השולחן ואני מרימה את הראש. קודם כל

חושך. אין אף אחד שנמצא א בשולחן. חושך. אני ספוגה במים ואני לא שומעת שום דבר באוזניים. שום דבר לא לא נשמע באוזניים. ואני מסתכלת ימינה, שמאלה ואני לא מבינה מה קורה, איפה אני נמצאת, איפה כל המשפחה שלי לפני שנייה כולם ישבו פה, לאן כולם נעלמו, איפה מה קרה פה? ואני מתבוננת ואני רואה שאני לא שומעת כלום. אני רואה אנשים ודם וצועקים, אבל אני לא שומעת אותם. לאט לאט נפתחות לי האוזניים ואני עדיין יושבת ואני שומעת מכל הרכשים והרעש קול של תינוק והתינוק הזה מוכר לי, הכל מוכר לי, אני מרימה את המפה של השולחן ואני רואה את החי הקטן מתחת לשולחן אני מחבקת אותו אליי ואני אומרת לו הכל יהיה בסדר הכל יהיה בסדר למרות

שאני יודעת שמשהו לא בסדר אבל אני לא יודעת מה אני אומרת זה לא הזמן לבכות אתה בכורה תאספי את עצמך אסור לך לבכות ליד אח שלך ואני מתחילה ללכת לכיוון היציאה ונורא אפילו איזשהיא זכנה שהיא שוכבת ממש בכניסה והיא אומרת לי תעזרי לי תעזרי לי אומרת לה אני לא יודעת מה לעזור לך אני רק באת 14 אני אני לא יודעת אני לא יודעת מה אני עושה פה ואני אומרת לאחד ממדה שראיתי אפילו מבוגר תעזור לה אני לא אני רק ילדה וואז נורא שתי דמויות מאוד חשובות לומדות בכניסה אבא ואמא שלי ואמא שלי בהריון מאוד מתקדם א והיא לא כל כך אה כנראה מבינה מי אני ואבא שלי ישר מבין והיא אומר לי טוב היא נעסתי ו ואח של נטמיד אותם הצידה מש אמרו לי

תעמדי פה אל תזוזי אנחנו מחפשים את כולם ככה אני עומדת שם במדרגות ונורא שאח שלי מתחיל לראות אנשים פצועים עם דם יוצאים מתוך האולם ו אומרת למה אני עומדת פה כאילו אני לא רוצה שהוא יחווה את זה ואני מבינה שההורים שלי כבר שכחו כנראה שהמידו אותי שם בצד ואני פשוט יוצאת מהעולם, מהדלת הראשית של המלון ואני קועלת את אמבולנסים ואנשים רצים ונורא מלא אנשים עומדים במרפסות ו מה כי הייתי בפיגוע זה פיגוע מה הולך פה איפה כולם א ובעצם המחבר נכנס בעצם מהכניסה ישר לחדר האוכל שבעצם ממש מקביל א לכניסה של העולם והוא פשוט נכנס חלק מה שהוא היה מחופס לאישה והייתה לו פאה הוא בעצם עמד ממש במרכ מרכז יש שיגול ממש במרכז העולם.

הוא פשוט הוסיף על עצמו הרבה הרבה חוץ מהמטען מסמרים וסוכיות והרבה הרבה דברים שיכולים להיות עם יותר פצועים בעצם בשטח והרוגים. בעצם גרם לערג ולהרצחות של הרבה הרבה אנשים באותו יום. בעצם 31 נרצחים, המון המון פצועים שאחר כך היו צריכים. ובעצם אנחנו המשפחה היחידה שלא נפצעה פיזית א היה כמובן את התהליכים הנפשיים שכל אחד עבר מהמשפחה. אבל זה היה באמת גדול שאנחנו שולחן עם המון נפשות אה לא לא נפגענו. אנחנו מגיעים לסבא וסבתא שלי הביתה. סבא שלי כבר שוכב במיטה, טיפלו בו ואנחנו כולנו רטובים. אין לנו בגדים, אין לנו כלום. הכל נמצא שם. מהר מביאים לנו בגדים. סבא הביאו לי בגדים של סבא וסבתא ו אוקיי ומה עושים? לא

אכלנו, לא שתינו, לא לא הרגשנו ליל הסדר. ישבנו בסלון וסבתא שלי אומר, "טוב, יש לי איזה מרק נידלך, איזה משהו שיכול אולי לשמח אותכם." ואני זוכרת שאכלנו קצת מהמרק ובן דוד ש אמר, "מה פתאום? בואו נעשה את ליל הסדר, בואו נשאיר. ואז הוא אמר ואי שעמדה ואני זוכרת שכולנו ישבנו בסלון בני דודים כמעט כמותבדת של בני דודים וחיבקנו אחד את השני והשארנו והסתכלתי כזה רגע עכשיו מותר לי לבכות כאילו זה בסדר שיראו אותי בתור בכורה בוכה וממש זה היה כבר קשה וממש אז כבר כן בכינו והראינו את הדמעות ואני זוכרת שבמוצא החג אני מסתכלת על אמא שלי ועל אבא שלי ואני אומרת אוקיי ומה עכשיו מה עושים? הרגע המכונן שלי זה היה המקום ש של

אחראי שאחרי שיצאנו משם היה לי הרבה מחשבה של אוקיי אותו אני מכירה והוא נרצח ואותו מכירה שהוא נרצח כי אני נתניאטית והכרתי שם את האנשים ופתאום אני אומרת רגע אם הוא נרצח ואני חיה למה למה למה הוא כן ואני לא למה לי זה קרה והחלטתי שמאותו יום והלאה אם אני פה אז אני לא פה סתם אני לא פה סתם יש לי כנראה איזשהו משהו שאני צריכה לעשות ואני צריכה לקדש אותו וכל הזמן אני צריכה לדייק את עצמי יותר ויותר מבחינת התפקיד שלי בעולם. אם זה בחינוך ילדים, אם זה להיות אישה יותר טובה, אם זה להיות אמא יותר טובה, אם זה באמת לראות אפילו את הילדים שאני גננת בגן לראות אותם, להקשיב להם רגע מעבר לדברים ולמילים, אלא באמת להיות

שם, להיות כשובה אליהם, להכיל אותם, לחבק אותם. וזה משהו שבעצם עטף אותי מאותו רגע וזה משהו שמחזיק אותי ומלווה אותי עד היום. אני כל היום עושה עם עצמי חשבון נפש גם בפסח וגם ביום הולדת. אני תמיד מציוה לעצמי איזשהו מקום של מה עשית, מה התקדם? את לא יכולה לעמוד במקום, את לא פה סתם ואת צריכה לחיות ולהתקדם ובעצם לדייק את עצמך כי יש כאלה שכבר לא. וזה משהו שממש הוביל להרבה עשייה א הרבה מקום של בתחום החינוך. אני מאוד מאוד מחזיקה את זה מאוד חזק. גם את זה שאני 16 שנה כבר גננת מנהלת גן. שנה הבאה בעזרת השם אני עוברת לנוער וזה משהו שהוא מאוד מאוד חשוב לי ואני רואה את זה כעריך מאוד מאוד מוסף שאני יכולה להביא את

עצמי ומבינה שאני כנראה כלי שלאט לאט מדייק את עצמו בעולם וזה כיף לפעמים להרגיש שאתה לא פה סתם אבל תמיד לזכור את מי שלא פה ולהיות עבור זה ולקדש את זה כמה שאפשר