"הקליעים חדרו לאוטו. הבנתי שיורים עליי": איתי רם על הרגע המכונן בחייו

אני יוצר לידם, שואל אותם מי אתם. ראיתי מבט שלנשים אני יכול להגיד בלי נשמה, לא ראיתי מבט כזה מהעולם והבנתי שזה המחבלים. הכללי אני גדלתי בקיבוץ מאוד מאוד חילוני של השומר הצעיר לינה משותפת, רחוק רחוק מאוד מאוד מהדת והאמונה. אני התחלתי את המסע הרוחני כביכול אה בהודו. הייתי שנה בהודו, עשיתי הצטרפנו לקטות ולקבוצות ובסוף התמקדנו בויפסנה שיטת מדיטציה הבודיסטית. אני יכול להגיד שבשום דבר לא הרגשתי שזה זה. הרבה דברים שעשו לי טוב והיהדות זה נושא שתמיד הרטיע אותי. היו לי כל מיני מפגשים מהיהדות פחות נעימים והרטיע אותי התחום הזה. בערך חצי שנה לפני השבעיל העשירי טסנו במטוס ליוון. הטיסה מאוד מאוד התנהרה. היה

כיסא אוויר. המטוס ממש רעד. מכיוון שהיה לי חוויה שכמעט התרסקתי עם מטוס פעם בונוואטו באוסטרליה אמרתי טוב אם הטיסה הזאת עוברת בשלום אני מניח תפילין. אז הטיסה עברה בשלום ושכחתי מההבטחה הזאת. גם לא הנחתי תפילין ואז ישבנו אני ואשתי עושים בניר צבי סדנאות של מודעות ושל אמונה ושל קירוב וטיפולים בקליניקה אז א ישבנו אמרתי אם העלה עולה עלה מהעץ עכשיו נופל מולי אני מתחיל להניח תפילין העלה שביקשתי שייפול מולי נפל עליי אחרי שתי דקות נפל עליי עליי וזה היה בשבילי סימן אמרתי כנראה שיש פה מישהו שמקשיב לי התחל להניח ואז שבאתי להורים שלי בקיבוץ נירוז גיליתי שאין להם מזוזות בבית עד עד אז לא שמתי לב בכלל לעובדה

הזאת וביקשתי מהם א שנשים מזוזות ואבא שלי שהוא בא מירושלים ממשפחה מזרחית מעיר העתיקה הם היו גרים פעם הוא בקיבוץ קצת א נטש את הערכים שהוא גדל איתם בתור ילד והוא לא רצה שאני אשים מזוזה ממש כל פעם הזכרתי לו הזכרתי לו עד שהוא שבסוף הוא אמר, "טוב, תעשי מזוזה." קניתי מזוזות מסוג אחד והיה מזוזה אחת מכסף ששמתי להם בממץ. שמתי להם בממד, אמרתי זה ישמור עליכם. אמא שלי הייתה א במצב סיעודי, מורכב כבר. היא הייתה שמה בתוך המעמד היא הייתה והמטפלות טיפלו בה. למרות כל מה שעשיתי הייתי עדיין רחוק מאוד משמירת תורה או מצוות, מתפילות. שבועיים לפני השביעי העשירי היה לי קולות כל הזמן שעליתי על הרכב, על הק, תתכופף יורים

עליך. כל נסיעה שהייתי נוסע, מתכופף, היה לי קול כזה, תתכופף יורים עליך, לא יודע מאיפה זה בא לי, אבל הייתי מתכופף פיזית. שבעיל לעשירי הייתי באזוז איפה שהבנות שלי גרושתי שם. א אני קם בסביבות 7, 7 ח היו פיצוצים באזור, היו שם נפילות כנראה ליד. אני פותח את הטלפון, רואה מלא שיחות של עוננו מאחותי ושגרה בנירוז ומאבא שלי. לקחתי סכין מטבח ונסעתי לכיווני רוז. א עוד לא היה לי תמונה באמת את גודל האירוע. היה לי רק בראש יש מחבלים. ניסיתי להעיר את הבן שלי, הוא לא בא. הוא היה עייף מדי. נסעתי. אשתי מתקשרת, אומרת, "תקשיב, האירוע הרבה יותר גדול. תחזור בחזרה. יש חתופים, יש הרוגים, יש מאות מחבלים. האירוע הזה כבר

היה רבע לת בבוקר, אני חושב הייתה לי החלטה שמה שלא יקרה אני הולך ומנסה להציל את ההורים שלי. מה שלא יהיה. א אני זוכר ממש את המיקום בשדות בעיכול ה90 מעלות ואז התחלתי לקרוא, אלוהים תעזור לי. אלוהים תעזור לי. אלוהים תעזור לי. פשוט צעקתי את זה באוטו. אני מתקרב, אני רואה את הקיבוץ עולה באש, הלולים עולים באש כאילו מקום אחר. ואני רואה מלא אזרחים בכניסה בסיבוב של השער האחורי. אני יוצר לידם, שואל אותם מי אתם. ראיתי מבט שאנשים, אני יכול להגיד בלי נשמה, אנשים שלא ראיתי מבט כזה מהעולם והבנתי שזה המחבלים. הרכב שמעבירים מרוורס לקדימה עוצר לרגע. זה היה שנייה הכי ארוכה בחיים שלי ש עד שהרכב התחיל לזוז ואז יש לי

איזה בלאקאוט. לא זוכר מה היה כי אני גם לא יודע איך עברתי. הטרקטורון שלך שם אותי אבל אני מה שאני זוכר זה פיצוצים באוטו. ה בהתחלה חשבתי שזה אבנים כמו באינטיפדה ואז הבנתי שכליעים חודרים לאוטו. גלגל מתפוצץ. חשבתי שכל גלגלים מתפוצצים. למעשה, ברגע שאני מתכופף, נופלת לי ההבנה שיש בורא לעולם ושלא יקרה לי כלום. אז היה הרגע המכונן שבאמת שינה לי את החיים. ברגע שהתכופפתי מהכליים שהבנתי שיורים עליי, פתאום נזכרתי שאני כבר מתכופף שבועיים. אז הרגשתי מה זה ההשגחה. עם פאנצ'ר. נסעתי על 160 קמה שהתחילו לרדוף אחרי, לא הצליחו. והאוטו עוד המשיך לנסוע 40 קילומטר. אין לי מושג איך זה קורה כל המנהרות האדומות של האוטו

ובאמת ברטמים פגשתי חבר'ה דתיים שהגיעו לצומת ועזרו לכל מי שעבר ההורים שלי הסתבר הם בקו הראשון לכיוון רצועת עזה בשורה שלהם הם הבית היחידי שניצל המחבלים הפכו את הבית שלהם לחמל ממש כל הבתים ליד נחטפו נשרפו קלדרון אנגל ליפשיץ אמיתי אסונות כבדים מאוד מאוד והבית אני רואה את זה כהשגחה עם המזוזות כל החדרים שמתי שם מזוזות בורא עולם שמר עליהם המחבלים ניסו לפתוח את המעמד שבע שעות המטפלות פשוט החזיקו את זה והמטפלת הנוצריה זכה את תהילים צא אז היא פשוט קראה כל הזמן תהילים צא א היא אמרה זה והמזוזה היה מלאך ששמר עלינו אני חיפשתי את התפילין שלי כמה ימים אחרי זה ולא מצאתי והסתבר אחרי זה שהתפילין היו בכיסא החורי

בדיוק מאחוריי ומעל זה לא עברו כליעים. זאת אומרת כל הכליים פגעו בצד שני של הרכב. אם הייתי לוקח את הבן שלי זה היה פוגע בו. אז אני מרגיש גם שהתפילין שמר עליי ככה מאחורה שנשאר שם. ואני רואה את זה כשליחות לפתוח את העיניים לעוד אנשים שיראו את ההשגחה שיש לנו בעולם הזה. פחות תתרכזו בדאגות ויותר בחיבור והאמונה. ‏Ja.