מסרים לחיים מפרקי אבות: פרק 7 - הרב זמיר כהן HD (עם כתוביות בעברית)

שלום וברכה וערב טוב לכולם. אנחנו נמצאים בפרקי אבות, פרק א', משנה י"ב. יש הבדל בין אדם שאוהב משהו לבין אדם שמסכים למשהו. למשל, דבר מאכל: יש דבר שהוא מסכים לאכול, יש דבר שהוא אוהב לאכול. מה ההבדל? אדם שאוהב משהו, הוא מוכן להשקיע בו, הוא מוכן להתאמץ בשבילו, מוכן אפילו להקריב בשבילו. אומר הלל "הווי מתלמידיו של אהרן". שהמורה שלך יהיה אהרן הכוהן ואתה תהיה התלמיד שלו. אומנם הוא נפטר, אבל תלמד את ההנהגה שלו. "אוהב שלום ורודף שלום". ההבדל בין "אוהב שלום" ל"רודף שלום": "אוהב שלום" זה בסביבה שלו, כלומר, תהיה מוכן להקריב כדי שיהיה שלום בסביבה. "רודף שלום" - גם למקומות אחרים. אתה רואה שיש מחלוקת, אתה רואה

שיש ריב בין אחרים, תרדוף אחריהם כדי לעשות שלום. "אוהב שלום" - במקום שלך, לא רק תסכים שיהיה שלום, אלא תאהב את השלום. כשאתה אוהב, אתה מוכן להקריב, אתה מוכן להשקיע. הרמב"ן שואל על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". בעברית, הפסוק הזה נראה שהוא כתוב בניסוח לא תקני. בעברית לא אומרים "ואהבת לרעך", אלא "ואהבת את רעך כמוך". וכאן כתוב בפסוק "ואהבת לרעך כמוך". כל הדקדוק העברי, לומדים אותו מהתנ"ך, ופה פתאום יש מילה שהיא לא לפי הכללים, לא לפי הדקדוק. שאלה שנייה: יש לנו כלל גדול, שהקב"ה לא דורש מהאדם דבר שהוא מעבר לכוחותיו - גם במישור הכללי של המצוות, גם במישור הפרטי. אין אדם שמקבל ניסיון, שהניסיון הזה הוא מעבר

לכוחות. יש לבורא עולם את המערכת האדירה שלו שהוא יודע על פיה כל אדם ואדם, מהם כוחות הנפש שהוא קיבל ונותן לו ניסיונות בהתאם. הגמרא אומרת, לפי הגמל, ככה מסע ששמים עליו. "לפום גמלא שיחנא". גמל קטן - מעמיסים קצת, גמל גדול - מעמיסים הרבה. אז זו גם ידיעה חשובה בחיי היומיום, כל מצב שאדם נפגש, ידע מראש: יש לי כוחות להתמודד. וגם במצוות עצמן, אין בתורה מצווה שהיא מעבר לכוחותיו של האדם. שואל הרמב"ן: אם כך, איך התורה מצווה אותנו לאהוב את השני כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו? הרי זה מעבר לכוחות. כל אדם יכול לאהוב חבר טוב כמו שהוא אוהב את עצמו. את אשתו, את ילדיו. אישה את בעלה, את ילדיה. אבל כל אחד שנאהב אותו כמו

שאוהבים את עצמנו, כל אחד מישראל "ואהבת לרעך כמוך"? משיב הרמב"ן: שתי השאלות האלה עונות אחת על השנייה. השאלה הראשונה, למה כתוב "ואהבת לרעך" ולא "ואהבת את רעך"? והשאלה, איך ייתכן שהקב"ה דורש מהאדם לאהוב את השני כמו שהוא אוהב את עצמו? שתי השאלות עונות אחת על השנייה. לכן לא כתוב "ואהבת את רעך", כי "ואהבת את רעך כמוך" זה באמת מעבר לכוחות של האדם, לא כל אדם יכול להגיע למדרגה כזו. יש אנשים גדולים בישראל שמגיעים למצב של "ואהבת את רעך כמוך", כל יהודי שהם רואים, הוא אוהב אותו כמו שהוא אוהב את עצמו. יש כאלה. ובתורת הסוד יש הסבר איך אפשר להגיע לזה; כשאדם מבין שכל נשמות ישראל כרוכות וקשוורת זו בזו. יש מקום

שכתוב בחז"ל "כל ישראל ערבים זה לזה" ויש מקום שכתוב בגמרא "כל ישראל ערבים זה בזה". כלומר, כולנו מעורבבים אחד בתוך השני. כל הנשמה של כל אחד מאיתנו מורכבת מהנשמות של כולם. אדם שחי את זה, כל יהודי שהוא רואה, הוא מרגיש: זה חלק ממני, אני זה הוא, הוא זה אני. הוא חי את זה. אז אפשר גם להגיע לדרגה כזו אבל אי אפשר לדרוש מכל אחד מישראל שיגיע למדרגה כזו של "ואהבת את רעך". אומר הרמב"ן: לכן כתוב "ואהבת לרעך כמוך", פירוש, תאהב שיהיה טוב לרעך כמוך. כמו שאתה רוצה שלך יהיה טוב, תאהב שלשני יהיה טוב. תהיה מוכן גם להקריב בשביל זה, להשקיע. רגשית לאהוב אותו כמו שאתה אוהב את עצמך, זה קשה אבל לאהוב שיהיה לו טוב, כל

אדם יכול להרגיל את עצמו על ידי אימון יומיומי. אם כל אדם מקדיש כל יום, אפילו דקה של מחשבה, של דיבור, שהוא אומר שהוא מאחל לכל אחד מישראל שהשם ייתן לו את כל הטוב, כל השפע, כל מה שאני רוצה שהשם ייתן לי, שהשם ייתן גם לו. איך שום בעיה להגיע למצב כזה שאדם מרגיל את עצמו. הרי לבורא עולם לא חסר, יכול לתת לך ולו ולכולם ויש שפע לכולם, אבל תרצה שיהיה טוב לאחרים כמו שאתה רוצה שיהיה טוב לך. האדם שמהרהר בזה מקיים מצוות עשה מהתורה "ואהבת לרעך", תרצה שיהיה טוב לרעך כמוך. אחרי שבועיים שהאדם ירגיל את עצמו ביומיום להרהר במחשבה הזו, הוא יגלה שהוא עצמו הופך להיות אדם רגוע, לא לחוץ, לא מקנא באחרים, מאושר, שמח כי בכל

פעם שהוא רואה שטוב למישהו, הוא מרגיש כאילו אני קיבלתי את הטוב הזה כי אני כל הזמן מבקש שיהיה טוב לו וטוב לה וטוב לכולם, אז כשהוא רואה טוב לאחרים, הוא שמח בשמחתם. זה גם תורם לבריאות של האדם, בריאות הגוף, בריאות הנפש. אדם שאוהב זה אדם שמוכן להקריב, מוכן להשקיע. כשהרמב"ם כותב בהלכות אישות "ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו "ואוהבה כגופו". מה פירוש לאהוב אותה כמו את גופו? שיהיה קשוב לצרכים שלה כמו שהוא קשוב לצרכים של הגוף, זה המבחן של אהבה. כל אדם קשוב לצרכים של גופו, הוא מטפח את עצמו, דואג לעצמו, רעב, רוצה לאכול, צמא, רוצה לשתות. באופן טבעי, האדם אוהב את הגוף, משקיע בגוף. לאהוב את

אשתך, פירושו של דבר תהיה קשוב לצרכים שלה כמו שאתה קשוב לצרכים של הגוף שלך. כמו שאתה מוכן להקריב ולהתאמץ כדי שלגוף שלך יהיה טוב, ליהנות, להרגיש טוב, שלא להרגיש מצוקה, כך תהיה מוכן להתאמץ ולהשקיע כדי שאשתך תרגיש טוב. פעמים שאישה זקוקה למשהו והיא לא יכולה לעזור לעצמה, היא צריכה את העזרה של בעלה בתחומים שונים. אם הבעיה הייתה שלו, הוא היה פותר אותה מיד אבל מכיוון שהוא לא חי אותה, הוא לא מרגיש אותה, הוא לא מרגיש צורך להתאמץ. הוא גם היה רוצה שזה יסתדר אבל לא בשביל שהוא ילך להשקיע, שהוא ילך להתאמץ. זה אומר שאתה לא אוהב אותה מספיק. כשאוהבים... כל אדם יכול לבחון איך הוא מתייחס לאדם שהוא אוהב. כשיש לילד

מצוקה, כמה הוא מוכן להתאמץ בשביל הילד לפתור לו את הבעיה שלו, כי הוא אוהב אותו. אם יש לו חבר שהוא אוהב, כמה הוא מוכן להתאמץ. כך כל איש, כל אישה. הגדרה של אהבה: נכונות להקריב כדי שלשני יהיה טוב. כך גם כלפי בורא עולם, בורא עולם לא צריך אותנו אבל אדם שרוצה לבטא את האהבה שלו כלפי הקב"ה, זה בא לידי ביטוי על ידי שהוא מוכן להקריב בשבילו. זה בעצם מה שכתוב בפסוק על הגמרא "ואהבת את ה' אלוקיך", שם כבר כתוב "את", לא כתוב "ל", "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך "ובכל נפשך ובכל מאודך". מסבירים חז"ל מה זה ה"בכל" הזה? מה פירוש הדברים האלה? "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך". שואלים חז"ל: מה זה "בכל לבבך"? כמה לבבות יש

לאדם? למה לשון רבים? היה צריך להיות כתוב "בכל ליבך". ה-ב' הנוספת מיותרת. מה זה "בכל לבבך"? אומרת הגמרא: כן, יש לך שני לבבות. פיזית יש לב אחד, אבל רוחנית יש לאדם שני לבבות - יצר הטוב ויצר הרע. כל אדם מרגיש בלב פעם בערה למעשים טובים, לעלות, להתקדם, להתחזק, לעזור לאנשים, ולפעמים יש לו את הבערה של היצר הרע, זה שני לבבות. "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך": קח את שני הלבבות האלה, את היצר הטוב ואת היצר הרע, ותעבוד את השם בשניהם. איך אפשר לעבוד את השם עם יצר הרע? אם יש לך את מידת הקנאה, שאתה מקנא ברכב של השכן, תרגיל את עצמך לא להרוג את היצר הזה. חבל עליו, הוא יצר שאפשר להשתמש בו לטובה, זה מנוע חזק,

הקנאה. תנתב אותו לקנאה: למה הוא הולך לשיעור תורה כל יום ואני לא הולך לשיעור תורה כל יום? למה הוא נותן צדקה ואני לא? למה יש שלום בית לשכנים ולי לא? בגלל שאצלי, אשתי מתנהגת בצורה שלא מצאת חן בעיניי? גם אשתו של השכן לא תמיד עושה מה שהוא אוהב. למה הוא מצליח בכל זאת? כי הוא מבליג, כי הוא מוותר ואני טיפוס עצבני שמגיב בזעם, אז אני אלמד ממנו. האדם לוקח את הקנאה, שזה יצר הרע לקנא בשני, אבל הוא הופך אותו למנוע. במקום להרוג אותו, הוא אומר: בוא ניקח את המנוע הזה, ננתב אותו לטובה. הרכב של השכן לא מעניין אותי, זה מבחינתי גרוטאה. העולם הזה דומה לפרוזדור, רכב כזה, רכב אחר - זה לא משנה. מה שחשוב לי, למה הוא

הולך לשיעור תורה כל יום ואני רק פעם בשבוע? אני מקנא בו. מצוין. כך כל יצר, האדם יכול לקחת אותו, לנתב אותו לטובה ולהשתמש בו בצורה נפלאה. זה "בכל לבבך", בשני יצריך. זו הקרבה, כל שינוי זה הקרבה. אבל אם אתה אוהב את הקב"ה, אתה מקריב גם מה שקשה לך. "ובכל נפשך" - אפילו נוטל את נפשך. אדם אומר לעצמו, אם חס ושלום פעם יעמידו אותו בפני ניסיון, או שיעבוד עבודה זרה או שייהרג - ייהרג ואל יעבור. מרן הבית יוסף, רבי יוסף קארו, שחיבר את השולחן ערוך, היה מלאך מגיד שנברא מהמשניות שלו והיה מתגלה אליו. יש ספר שלם עם העדות של רבי שלמה אלקבץ, מחבר ה"לכה דודי", שהיה נוכח למעמד של ההתגלות הראשונית. ושם רבי יוסף קארו

מבקש מהמלאך הזה, הוא אומר לו: אני לא רוצה למות מיתה רגילה. הוא רוצה למות על קידוש השם. כמו שלמה מולכו, אז הייתה האינקוויזיציה בספרד, לפני 500 שנה היו שורפים יהודים ותפסו יהודי אחד וחייבו אותו, אילצו אותו שיתנצר. הוא לא רצה, העלו אותו על המוקד. ורבי יוסף קארו קינא בו, למה או מת מיתה כזו שמרוממת אותו עם דבקות כזו בבורא עולם? אני גם רוצה לזכות לדבר כזה. לא כל אחד בדרגה כזו שהוא רוצה לבקש למות על קידוש השם, אבל לפחות שיהיה מוכן בזה. "בכל נפשך" - אפילו נוטל את נשמתך. "ובכל מאודך" - אומרים חז"ל: דברים שהאדם מאוד אוהב. מה אדם מאוד אוהב? את הכסף שלו. "בכל מאודך" - אפילו נוטל את כל כספך. אתה אומר: אני

בשביל בורא עולם מקריב הכול. ורואים את זה בעולם, כשיש שני אוהבים, האוהב מוכן להקריב בשביל מי שהוא אוהב את כל הכסף. הוא מרגיש כאילו, אני כלום לידו, כל מה ששלי זה שלו, רק שיהיה לו טוב, רק שיהיה מאושר, רק שישמח. זו אהבה אמיתית. אדם שחווה אהבה כלפי בני אדם, יכול אחר כך לעלות מדרגה לאהבה כלפי בורא עולם. מי שמימיו לא הרגיש אהבה כלפי בני אדם, קשה מאוד להגיע למצב שהוא ירגיש מה זו אהבה כלפי בורא עולם. זה כמו מדרגות, מדרגה של אהבה כלפי אשתו, כלפי ילדיו. אחר כך מדרגה יותר גבוהה, כלפי כל יהודי, עד שמגיע למדרגה הגבוהה של "ואהבת את ה' אלוקיך". על כל פנים, אהבה, עניינה נכונות להקריב. אומר הלל הזקן: "הווי

מתלמידיו של אהרן אוהב שלום". לא רק תסכים, תגיד "כן, נחמד שיהיה פה שלום", שלא תאהב את השלום, תהיה מוכן להקריב. לפעמים בשביל שלום צריך להקריב. אם השכן, בתוספת בנייה קצת פלש לחצר של השכן ומחלוקות ומשפטים וריבים, אז נכון, הוא היה לא בסדר, נכנס עוד 30 ס"מ לתוך החצר, לשטח שהוא לא שלו, אבל אתה אומר לעצמך: יש לי פה שתי אפשרויות, הרי מצד האמת, 30 הס"מ האלה לא ישנו לי עכשיו את הגורל של החיים. רק זה מקומם, זה מכעיס, למה הוא לקח מהחצר שלי? זה לא בסדר. אבל יש שתי אפשרויות, או לריב איתו עכשיו שנתיים-שלוש במשפטים ולהיות מותש ולהיות איתו מסוכסך או להגיד: אני מבליג. אם האדם רוצה ללכת לתביעה של דין תורה, לבית

משפט אסור ללכת. בבית משפט חילוני אסור לתבוע למשפט כי הם דנים לא על פי דין תורה, דנים על פי חוקים מעוותים של החוק העותומאני, החוק הטורקי, מה שהיה פה לפני קום המדינה, החוק המנדטורי, את זה הם אימצו. אדם שיש לו ויכוח ממוני עם חבר, צריך ללכת לדין תורה. ילך לדיינים, מה שהתורה אומרת, אני מוכן. אם הכסף שלי - שלי, אם הכסף שלו - שלו. רק אם השני לא רוצה לבוא לדין תורה, אז מותר לקבל אישור מבית הדין ללכת לתבוע לבית משפט, אז מותר כי האדם קיבל את הרשות של התורה ללכת לבית משפט. כי היום לצערנו במדינה לא נותנים סמכויות לבתי הדין ההלכתיים בדיני ממונות. בדיני גיטין יש להם סמכות, אבל בדיני ממונות של בין אדם

לחברו, המדינה לא נתנה סמכות לבתי הדין ההלכתיים, אף על פי שהיה צריך להיות הפוך, אבל זה מה שקורה היום. על כל פנים, כשיש לאדם סכסוך עם שכן, הוא יכול לומר: נכון, אני עכשיו יכול ללכת לדין תורה, לתבוע אותו ויכול להיות שיהיו דיונים וריבים וכעסים, ויש אפשרות שנייה שאני אומר: נכון, הוא לא היה בסדר, אבל אני מבליג. צריך בזה הרבה שיקול דעת, כי יש מצב שאדם מבליג ואחר כך מנצלים אותו. במקום שיראו את הדבר כגבורה שלו, גבורת נפש, זה נתפס כחולשה ואז כולם מתנפלים עליו ומנצלים אותו, גם מזה צריך להיזהר. התורה לא דורשת מהאדם שיהפוך לאסקופה הנדרסת, שכולם ידרכו עליו. "הבא להורגך השכם להורגו", תגן על עצמך. אבל אם הוא

רואה שהייתה פה מעידה, משהו לא בסדר, זה לא אמור להזיק לי הלאה, יבליג. כך גם בסכסוכים שונים בין אחים, בין אחיות, ירושות, יש מצבים בחיים שאדם נתקל בהם. "אוהב שלום", פירושו של דבר - מוכן להקריב. והמציאות היא שאדם שמקריב בשביל השלום, הקב"ה נותן לו אחר כך פי כמה וכמה. אין מצב שאדם יקריב בשביל השלום והקב"ה לא יפצה אותו מכיוון אחר. כי הקב"ה "עושה שלום במרומיו", האחדות היא בעצם הסוד של השלום. הרי מה זה שלום? שלום זה אחדות, שניים נפרדים ועל ידי השלום מתאחדים. ואצל הקב"ה אחדות היא דבר עצום, כי הוא אחד. הקב"ה הוא היחיד שהוא אחד באמת, אין עוד בעולם אחדות כמו האחדות האלוקית. נניח שכאן, כעת, בבית הכנסת

הגדול, יש כוס אחת, אז על הכוס הזאת יגידו: הנה, יש כאן אחדות, כוס אחת. היא לא כוס יחידה בכדור הארץ, יש עוד כוסות. אז גם אם פה היא אחת, האחדות הזאת היא לא מוחלטת והיא עצמה מורכבת מחלקים. היחיד שהוא אחד באמת, שאין כמותו בשום מקום אחר והוא לא מורכב מחלקים, זה רק הקב"ה לכן הוא אחד, יחיד ומיוחד. זה רק בורא עולם. כשבינינו יש מחלוקות, כשבינינו יש סכסוכים, זו פגיעה באחדות האלוקית, הרי כל נשמות ישראל כרוכות וקשורות. לכן כתוב שהקב"ה אומר למידת הדין "חבור עצבים אפרים הנח לו". "עצבים", "עצבי הגויים כסף וזהב", זה עבודה זרה. אפילו שהם מחוברים לעבודה זרה, אבל אם יש אחדות ביניהם, אומר הקב"ה למידת הדין: הנח

לו. אין רשות לפגוע בעם ישראל, יש עליהם הגנה ושמירה וכך היה בדורו של אחאב, היו עובדי עבודה זרה, אבל היו אוהבים, היו מאוחדים והקב"ה לא נתן למידת הדין לפגוע בהם. זו המעלה של השלום, של "אוהב שלום". ממשיך הלל ואומר: לא רק שאתה תהיה אוהב שלום, אלא רודף שלום. אתה רואה מחלוקות אצל אחרים, אל תאמר "מה זה נוגע אליי?" אם בידך להשפיע... כמו אהרן, סיפרנו בשיעור הקודם, אהרן היה משתמש במעמד שלו ככוהן גדול לבוא ולפייס, מדבר עם זה, מדבר עם ההוא, אומר לו כמה ההוא מצטער וכמה כואב לו אחר כך היו נפגשים, היו מתחבקים, היו שמחים אחד בשני. זה נקרא "רודף שלום". ליזום יוזמות. מקומות שיש מחלוקת, אתה יכול לפשר. גם אם זה

דורש מאמץ, לרוץ מכאן לשם ולחזור אליו ולפייס וההוא כעס, אבל תעשה את האחדות ביניהם. ממשיך הלל: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". כעת הוא לא מדבר על מחלוקות וריבים וכעסים, אלא לאהוב את הבריות. תאהב כל אדם באשר הוא אדם. "ומקרבן לתורה". הצירוף של המשפט הזה, "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", יש בזה גם מסר עצום. אדם שרוצה לקרב אחרים לתורה, קודם כול אתה צריך לאהוב אותם. אם אתה לא אוהב, אתה לא יכול לקרב. אדם שהוא לא אוהב, הוא לא אוהב את הבריות אבל הוא כועס, למה לא כולם שומרי תורה ומצוות כמוהו? ויצא להפגנות ומאבקים וחבטות וצעקות, אז הוא באמת "מקרבן לתורה"? הוא מרחיק אותם מהתורה. התורה "דרכיה דרכי נועם וכל

נתיבותיה שלום". מה פירוש "כל נתיבותיה שלום"? אדם שנוסע מירושלים לתל אביב, בכביש יש כמה נתיבים, נתיב מהיר יותר, איטי יותר אבל כולם מובילים ליעד. בתורה, "כל נתיבותיה שלום". גם אם אתה רואה הבדלים, אבל הכול שלום. כשרואים שאין שם שלום, זה אומר שזה לא הנתיב של התורה, משהו כאן השתבש. אדם שהוא אוהב את הבריות, יכול גם לקרבן לתורה. מזה גם נלמד, לא רק אוהב את הבריות שבחוץ, מקרבן לתורה, גם בחינוך ילדים, הורים שרוצים שהילדים שלהם ילכו בדרך טובה, בדרך נכונה, ולפעמים הילד עושה שטויות, לפעמים מדובר בילד קטן, לפעמים בילד בגיל ההתבגרות, והאבא יוצא מהכלים: אני אף פעם בחיים לא עשיתי את מה שהוא עשה, גם כשהייתי

בגיל שלו. והוא כועס עליו ושופך עליו אש וגופרית. מה הוא גורם לילד? להתרחק. הרב וולבה אומר: ילד דומה לקפיץ, אם אתה לוחץ אותו יותר מדי, ככל שאתה יותר דורך, לוחץ, ברגע שישתחרר, יתרחק יותר, יעוף יותר לגובה. כך ילד, אסור להלחיץ אותו. מצד שני, גם לא לתת לו שיעשה מה שהוא רוצה, שמאל דוחה וימין מקרבת. כדי להצליח ב"שמאל דוחה וימין מקרבת", צריך לגשת מתוך אהבה. הגאון מווילנה כותב: "כשרואה שרבה חמתו על הילד, אל יכהו באותה שעה". הגאון מווילנה אומר להורה: כשאתה כועס, אסור לך להרים יד על הילד. היום יש חוק במדינה שאסור להרים יד בכלל, כי ראו שאנשים הקצינו לצד אחד, אז החוק הקצין לצד השני, שאסור להרים יד בכלל.

בגמרא כתוב: כשאתה מכה ילד, לא תכה אותו אלא בשרוך הנעל, "בערקתא דמסאנא". כלומר, אסור שהמכה תהיה אכזרית ומכאיבה, אלא רק מעבירה מסר, "הגזמת", אז הוא מקבל איזושהי מכה קלה. כשאדם כועס, אומר הגאון מווילנה, המכה תבוא מהכעס, אז זה בלי פרופורציה. היא תהיה מכה אכזרית. היא תהיה מכה שבאה לפרוק את העצבים שלך. הרב וולבה אומר: לפעמים הורה מכה ילד... הוא כותב את זה בספר שלו. שואלים את האבא: למה הרבצת לו עכשיו? למה הכית את הילד? עונה האבא: מה זה למה? בשביל לחנך אותו. אומר הרב וולבה: תיכנס לעומק הנפש, ייתכן שההגדרה הנכונה של מה שעשית עכשיו היא לא חינוך, אלא רצית להתנקם בו על זה שהוא לא שמע בקולך. רק ברחוב

כשמישהו לא שמע בקולך לא נעים לך להכות אותו, אבל הילד הוא חסר ישע, אז הוא לא שמע בקולך, אתה כועס, פורק עליו את כל העצבים. מותר לך להכות רק בשביל להתנקם כי הוא לא שמע בקולך? מכה שבאה בלי כאב אכזר, אלא מכה חלשה, היא מכה שבאה רק מתוך אהבה. זה מה שאומר הגאון מווילנה "כשרואה שרבה חמתו על הילד, "אל יכהו באותה שעה". כשהאבא אוהב, אז יש לו את הבחינה של "שבטך ומשענתך המה ינחמוני". שם הרב וולבה מעלה את השאלה: מה זה שכתוב "חוסך שבטו שונא בנו"? הרבה שואלים את השאלה הזו. שלמה המלך אומר "חוסך שבטו שונא בנו", ו"שבט" זה מקל, משמע שצריך להרביץ עם מקל. אומר הרב וולבה: תראה את המשך הפסוק. מה כתוב בהמשך הפסוק?

"ואוהבו שחרו מוסר". לא כתוב "ואוהבו מכהו". "ואוהבו שחרו מוסר", עוד משחר נעוריו מדבר איתו דברי מוסר, מסביר לו. גם כשמוכיחים ילד, ילד לא אוהב לשמוע דברי תוכחות. "חוסך שבטו", יש שבט מוסר. "שבט מוסר" זה הדיבור שאתה מדבר עם הילד, מנתב אותו. לא תמיד נוח לו לשמוע את זה. ממשיך הרב וולבה, גם ממתק שילד היה צריך לקבל ולא מקבל כעונש, זה גם סוג של שבט. לא חייב להיות מקל עם מכות שמכים את הילד. בפרט בדורות האלה, הדורות האלה צריך להיות רגישים לילדים הרבה יותר מהדורות הקודמים. יש כמה סיבות למה. אבל כשהילד מקבל את ההנהגה מתוך אהבה, לא מתוך מכות, לא מתוך נזיפות והשפלות ועלבונות. כשאמרו חכמים "יהי כבוד תלמידך

חביב עליך כשלך", מה הם התכוונו? שאסור להעיר לילד? אסור לנזוף בילד? ודאי שצריך, מדובר בילד שצריך לחנך אותו. כל ילד, המורה, ההורה צריך לחנך אותו, אבל גם כשאתה נוזף, תנהג בו בכבוד. כלומר, אל תשפיל ותבזה אותו בעת התוכחה. אל תאמר לו: אתה רע, אתה שלילי, אתה כל כך גרוע. מדביק לו תוויות כמה הוא לא בסדר. אתה הורס אותו, מאבד לו את הביטחון העצמי. הוא ישנא אותך, ישנא את מה שאתה רוצה לנתב אותו. ילד מוכן לקבל תוכחה, כמו שכל אדם מבוגר מוכן לקבל תוכחה. אני לא בסדר, תאמר לי מה אני לא בסדר, אבל אל תשפיל אותי, אל תבזה אותי. כך כל אדם מרגיש. גם כלפי ילד זו צריכה להיות ההתנהלות. לכן "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"

זה לא רק הבריות שברחוב, גם הילדים בבית. אתה רוצה לקרב אותם לתורה? דרכי נועם. תראה להם את המתיקות שבתורה, את היופי שבתורה. יש לילד חברים שהם לא שומרי שבת, בשכונה, בסביבה. אתה תדבר איתו על המתיקות של השבת, על הנעימות של השבת. פעם אמר לי הורה אחד כשהילד שלו התחיל להתפתות וללכת עם חברים לא טובים בגילאי 14-15, אז האבא צעק עליו ושפך עליו אש וגופרית והוא אומר: ואמרתי לו בסוף, עד גיל 18 אתה בידיים שלי, אתה חייב לעשות מה שאני אומר לך. אמרתי לו: אתה יודע איזו טעות אמרת? כשאתה אומר לו "עד גיל 18 אתה בידיים שלי", אתה חייב לעשות... במילים אחרות מה אמרת לו? עד גיל 18 תשמור שבת כי אתה חייב לי, מגיל 18 תחלל

שבת. זה המסר? זה החינוך? אתה מדבר איתו על כוחניות, מי יותר חזק, אני או אתה ועד איזה גיל אני שולט. כך בונים ילד? תדבר איתו מתוך אהבה, תסביר לו את היופי של השבת, את המתיקות של השבת, את העדות, שהקב"ה אומר שזה אות ביני ובין בני ישראל "כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ". כשאנחנו שומרים שבת, אנחנו מכריזים על כך שאנחנו מאמינים בבורא עולם. זה עדות, יש לזה משקל אחר, יותר מיום כיפור. דבר איתו מתוך אהבה. תראה לו דווקא שה-24 שעות של השלווה והרוגע, כשהטלפון סגור, בלי נסיעות, שעון שבת מכבה ומדליק את האור, בית כנסת, בגדי שבת כמו שאתה יוצא לאירוע, חוזר לבית, סעודה, שירים, דברי תורה, יש בזה מתיקות. אז

נכון שיש פה הקרבה מסוימת, שכיף לך לדבר בטלפון ועכשיו שבת, הטלפון סגור. אבל כנגד זה אתה מרוויח עולם הבא, מרוויח עולם הזה. תדבר איתו בנעימות, תראה לו שאתה אוהב אותו ולכן אתה אומר לו לשמור שבת. לא כוחניות: עד מתי אני יותר חזק, ומאיזה גיל אתה יותר חזק ותעשה מה שאתה רוצה. זה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". כשיש אהבה, אדם שאוהב את עם ישראל, אכפת לו מהאחרים. אדם שהולך לשיעורי תורה, הבית שלו מתנהל על פי תורה, ילדיו במוסדות חינוך תורניים והוא עובד בעבודה כשהחברים לא בדיוק כאלה. אסור לו לומר "שלום עלייך נפשי". יש לי, ברוך השם, שלום בית, יש לי נחת מהילדים, טוב לי עם עצמי ולא אכפת לי מהעולם. אם אתה אוהב

את הבריות, גם תקרב אותן לתורה. תיזום יוזמות, תציע לו: בוא איתי לשיעור תורה, תשלח לו קישורים. היום אנשים מקימים קבוצות בטלפון שלהם וכל פעם שרואים איזה שיעור יפה או איזה קטע קצר או איזו הרצאה מסוימת, שולחים קישורים, שולחים סרטונים. יש אנשים שחייהם השתנו מקצה לקצה רק על ידי הקישורים והסרטונים האלה שקיבלו, שיש בהם דברי תורה והדרכה. ומצד שני, אפשר עם זה להרוס את הכול, לשלוח דברים מקולקלים ולקלקל את האחרים. "זה לעומת זה עשה אלוקים". זו אחריות גדולה של כל אדם ואדם, אם הוא אוהב את הבריות, מקרבן לתורה. חייל נמצא בצבא, כמה פעמים דיברו איתי חיילים שחזרו בתשובה במהלך השירות הצבאי וממש כבר מחכים ליום

שישתחררו, ייכנסו לישיבה. אבל הוא בצבא, מה הוא יכול לעשות? תמיד אני אומר לו: כל זמן שאתה בצבא, תראה את עצמך כשליח השם לחזק את כל הסביבה. נכון, אתה משתוקק כבר להיות בישיבה, אבל עכשיו אתה שם, אתה השליח של הקב"ה לחזק את כל הסביבה. תבדוק מבין החברים שם מי פתוח לשמוע. יש כאלה שאתה רואה אותו, הוא לא רוצה ולא מעניין אותו, אל תיכנס לו לחיים בכוח, אתה לא יכול לכפות את עצמך על אחרים, זה גם לא נכון. אבל יש כאלה שהם גדלו במקום שהם לא יודעים והם פתוחים לשמוע, צמאים לשמוע. אם אתה אוהב את הבריות, תדאג להן, "מקרבן לתורה", תיזום יוזמות של קירוב. יש אנשים שבשכונה, המון ילדים מסתובבים ברחובות בשבתות, בתי ספר לא

דתיים, לא יודעים כלום, שום יסודות ביהדות. אבל הוא יודע שאם הוא יארגן בבית הכנסת, יביא איזה אברך, אפילו ישלם לו משהו, יגיד לו: אני רוצה שאתה תארגן את הילדים בשבת, אני אביא לך ממתקים. אין לו כסף, שיתרים אחרים. ילך לבעל הסופר, יאמר לו: אתה מוכן לתרום כל שבוע ממתקים? שיהיה לילדים, נעשה להם מדי פעם הגרלה על פרסים ושיבואו בשבת, 20 דקות, 10 דקות, תקראו תהילים לשמירת עם ישראל, חיילי ישראל. ישמעו איזה סיפור מוסרי על כיבוד הורים, על ערכים יהודיים, ישמעו כמה הלכות בסיסיות שיש בבין אדם לחברו, בין אדם למקום, ואחר כך יקבלו ממתקים וילכו לביתם. ללמד אותם יסודות, שיש בורא לעולם, מה שלא לומדים בבית הספר,

שילמדו לפחות בבית כנסת. ואנשים עושים את זה ברחבי הארץ, ילדים באים, הצלת נפשות ממש. זה "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אולי כדאי להוסיף עוד פרט אחד חשוב, אדם שרוצה לקרב אחרים, אני מדבר כעת על צעירים וצעירות שרוצים לחזק אחרים. לעיתים, מרוב שהוא רוצה לחזק את החברים בצבא או בשכונה, הוא מסיים לדבר איתם, הוא תרם להם חיזוק, אבל הוא מרגיש שהוא עצמו התרוקן. הוא פתאום מרגיש אפיסת כוחות. אין לו את המרץ שהיה לו לפני כן ברוחניות. מה פשר הדבר הזה? צריך לדעת כלל גדול, כל אדם שמתחזק בעצמו ורוצה לחזק אחרים, חשוב שידע מראש שיש שני שלבים: יש שלב שאפשר לקרוא לו "שלב המצבר" ויש שלב שאפשר לקרוא לו "שלב הנר". מה

ההבדל בין מצבר לנר? שניהם מדליקים. נכון? המצבר מדליק את התאורה והנר מדליק נרות אחרים, אתה יכול להדליק מנר לנר. אבל יש הבדל גדול, המצבר, הוא מדליק אחרים, אבל תוך כדי שהוא מדליק, הוא עצמו מתרוקן. הוא הולך ונגמר. נר, אתה יכול להדליק ממנו מיליון נרות ולא נחסר כלום כתוצאה מההדלקה. הוא יכול להדליק עוד, אבל הוא נשאר עם עצמו. כל אדם שמתחזק, השלב הראשון שלו הוא בגדר מצבר, אם הוא ינסה עכשיו לחזק אחרים, הוא עצמו יתרוקן. אז תדע שזה לא הזמן. אף על פי שבדרך כלל בתקופה הראשונה של התחזקות, האדם נמצא באורות, מרגיש שהוא גילה דברים חדשים, הוא יודע: זה יעשה לי טוב, כמה זה אמיתי, כמה זה נפלא. ומרוב שהוא להוט על

האור שהוא קיבל, הוא רוצה להאיר את כל העולם, את כל הסביבה, את המשפחה, את החברים. אז גם הוא פעמים מדבר בהתלהבות שאחרים לא מבינים מה קרה לו והם רוצים לבדוק אם צריך לאשפז אותו או קרה משהו. או שהוא עצמו מרגיש שהוא מתרוקן כי עדיין הוא עצמו לא התמלא. בתורה, אדם צריך להתמלא כמו בכוס, מוזגים לתוך הכוס, מתמלא, נשפך על כל גדותיו, נותן לאחרים. כל זמן שהוא לא מלא, הוא גם לא יכול לתת לאחרים. לכן מי שרוצה לחזק אחרים יבדוק את עצמו, האם אני בשלב המצבר או בשלב הנר. אם בשלב המצבר, זה לא הזמן. אתה יכול לשלוח קישורים, אבל לא לשבת לשיחות ודיונים וויכוחים כי אתה עדיין לא שם. מה קורה באמת אם בתקופת ההתחזקות בא איזה

דוד או דודה או איזה דוקטור ושואל אותך שאלה, שאלה ביהדות ואתה נבוך, אף פעם לא שמעת על השאלה הזו ויש לו קושיה באמונה, קושיה על התורה. אני מעלה נקודות ששמעתי מהרבה שמתחזקים ששואלים את השאלה הזאת. והוא לא יודע תשובה. לא צריך להיבהל. יכול לומר לו: תשמע, אדוני, אני עכשיו סטודנט ליהדות. יש לך שאלה טובה, תשאל את הפרופסורים. יש סמינר, תלך לסמינר, שם תשאל את כל השאלות שיש לך. אני יודע שמשה אמת ותורתו אמת. עוד לא חקרתי את כל הנקודות. את היסודות אני יודע. כמו שסטודנט, אתה לא יכול לבקש ממנו "תנתח חולה לב". אני סטודנט, לומד, יודע קצת ברפואה, עדיין לא פרופסור. את הניתוחים נותנים לפרופסורים לעשות. יש לך

שאלות קשות, יש תשובות על כל השאלות. אין מצב של קושיה שאין עליה תשובה. תשאל, תשאל את אותם שעסקו בדברים ותקבל תשובות ולא צריך להיבהל מלומר שאני עדיין לא יודע את התשובה הזו אבל אני יודע את היסודות של התורה שהכול ודאי אמיתי. נעבור למשנה י"ג: "הוא היה אומר" - מי זה "הוא היה אומר"? הלל, כי אנחנו נמצאים עכשיו ב"הלל אומר הווי מתלמידיו של אהרן". "הוא היה אומר", פירוש הביטוי "הוא היה אומר", הכוונה היה מורגל לומר את המשפטים האלה. כל חכם, היו לו נקודות מרכזיות שלפי צורך הדור הוא היה משנן אותן הרבה, רגיל לומר אותן כי ידע שזה צורך הדור. איפה שהיה הולך, היה אומר. אז היו יודעים שהפתגם הזה מיוחס לאותו חכם.

"הוא היה אומר", וכאן זה כתוב בארמית כי הלל עלה מבבל, כמו שראינו בשיעור הקודם. הוא עלה מבבל לארץ ישראל והוא היה אומר כך: הלל היה רגיל לומר כך, "נגד שמא אבד שמיה" - אדם שמנסה למשוך את שמו ולגדל ולרומם את עצמו. במילים אחרות, רודף כבוד. מפאר את עצמו, מספר כמה הוא חכם וכמה הוא יודע וכמה הוא עשיר וכמה הוא גיבור וכמה הוא יפה. מספר על עצמו כדי להתבלט בסביבה ולקבל כבוד. "נגד שמא", אדם שמושך את שמו לגדל את עצמו, "אבד שמיה" - משיג תוצאה הפוכה. אנשים לא אוהבים שחצנים וגאוותנים. אנשים אוהבים בעלי ענווה שמדברים בגובה העיניים, לא אוהבים את מי שמנסה להבליט את עצמו. אז אומר הלל: תיזהר לא לרדוף כבוד כי התוצאה

תהיה הפוכה. לכן גם התנא כאן, אף על פי שבדרך כלל גם משפטים שנאמרו בארמית, התנא כתב את המשנה בעברית, מתרגם לעברית. כאן הוא לא תרגם לעברית כי המשפט היפה... זה כמו שיש מבוגרים שבאו מחוץ לארץ, הביאו משפטים יפים שיש בהם לשון נופל על לשון דווקא בשפה של חוץ לארץ. תרגמת לעברית, אין לזה את היופי של המשפט המקורי. גם כאן, "נגד שמא אבד שמיה "ודלא מוסיף יסיף". הלשון נופלת על לשון, לכן השאירו את זה בארמית. אגב, הצעירים של היום מרגישים שהדור הקודם היה פרימיטיבי. וזה חבל, יש משפטים קצרים וחכמים שהביאו ההורים שלנו מכל תפוצות ישראל, הסבא והסבתא. לא משנה מאיזו מדינה בעולם, מכל המדינות שעלו, הביאו איתם משפטים

קצרים יפים וחכמים וחבל להפסיד אותם. אם מישהו היה מלקט את כל המשפטים האלה ועושה מהם ספר, זה היה דבר טוב. יש בגמרא דברים שהם לא נאמרו בחז"ל, אבל אומרת הגמרא "כדאמרי אינשי", כמו שאנשים רגילים לומר את המשפט הזה ואז בא משפט יפה שהמון העם רגיל לומר אותו, משפטים חכמים. קל וחומר משפט שבא מהלל הזקן, כמה צריך לקחת לעצמנו. "נגד שמא אבד שמיה "ודלא מוסיף יסיף". אדם שהוא לא מוסיף בלימודו, כלומר אומר: תשמע, אני למדתי הרבה תורה, יש לי הרבה ידע. מספיק, לא צריך יותר. "ודלא מוסיף יסיף". "יסיף", פירושו של דבר, גם מה שבידו ייגמר. הוא יפסיד גם את מה שנמצא בידו. מלשון... כמו שכתוב במגילה "וזכרם לא יסוף מזרעם", מה

זה "יסוף"? לא ייגמר. אז כאן "ודלא מוסיף", מי שלא מוסיף בלימוד שלו, יסיף. ייגמר לו, גם מה שהוא יודע, הוא יפסיד את הדבר. זה מאוד מעניין שרואים כאן בדרך כלל אדם שרוצה לזכור את הלימוד, אומרים לו: תשנן ותחזור על מה שלמדת. צריך לחזור ולשנן, כל שינון זה כמו חריטה. אם יש כאן לוח עץ וניקח סיכה, נעביר פעם אחת, נבוא עוד שבוע, לא נראה את הסימן. אבל אם נחזור על זה מאה פעמים, נבוא עוד 50 שנה, נראה את השריטה הזאת שהיא עדיין קיימת. כך המוח. אדם לומד משהו, זה נמצא במוח אבל אחר כך זה נמחק. מה צריך לעשות כדי שייחקק במוח? לחזור ולשנן. כל שינון, כל חזרה, עוד חקיקה ועוד חקיקה. אבל כאן הלל מגלה דבר מעניין, הוא אומר

שכשלומדים דברים חדשים, זה עוזר לשמר גם את מה שלמדנו בעבר. כי בעצם הבנייה הזו גורמת לעורר את הזיכרון מלמטה. כלומר, בונים קומה שנייה, זה מעורר במוח גם את הקומה הראשונה שהיא תתעורר. הוא מדבר כאן על לימוד תורה, אבל זה נכון לא רק בתורה. יש רופאים, למד באוניברסיטה לפני 40 שנה, קיבל תואר ד"ר והוא עכשיו רופא בקופת חולים. 40 שנה לא למד שום דבר מאז שהוא למד. מה שלמדו לפני 40 שנה באוניברסיטה, זה מה שהוא יודע. לא התקדם שום דבר. אז איך אתה מטפל בחולים? יש דברים חדשים. רופא צריך להרגיש אחריות, כל הזמן להתחדש, כל הזמן ללמוד דברים חדשים. גם מצד ההתקדמות הרפואית. גם עצם זה שהוא לומד, זה מחייב את המוח להיזכר

בנתונים שהוא למד ואז הוא מחבר את הפרטים ביחד, יוצא לו דבר נפלא. אבל אם הוא לא מוסיף, לא מוסיף ידע לעצמו, גם מה שהוא למד, בסופו של דבר הוא שוכח. "ודלא יליף קטלא חייב" - אומר הלל הזקן: אדם שהוא לא לומד, "קטלא חייב" - חייב מיתה. מה הוא מתכוון? לא שצריך להרוג אותו. אדם שלא לומד תורה, בית דין לא היו הורגים אותו. אבל הוא מתכוון לומר לו: איזה טעם יש לו לחיים? אם הוא חי או מת, זה כמו אותו דבר. כשאדם לומד תורה, הוא יודע שהעולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. האור האלוקי שבתורה נכנס לתוכו, זה נותן בו חיות. הרמח"ל, הזכרנו בעבר את דברי הרמח"ל שמרחיב בספר "דרך ה'", מה מיוחד בלימוד תורה שאדם שעוסק בתורה

משתנה באישיות שלו, מתרומם? אדם שלומד את כל החוכמות, כל המדעים, מתמטיקה, פיזיקה, גיאוגרפיה, היסטוריה, כל סוגי המדעים, אתה רואה אותו שהוא מחכים יותר, מקבל יותר ידע, אבל הוא לא משתנה באישיות שלו. הוא לא הופך להיות אדם יותר רגיש לזולת, מלא שמחת חיים. נשאר עם הטבעים הרעים שהיו לו, אם היה כעסן, נשאר כעסן. לעומת זאת, בלימוד תורה אתה רואה שהאדם משתנה. אפילו שבועיים, הולך כל יום לשיעור תורה, לומד גמרא, לומד משנה. תמיד צריך לזכור, הרצאות הן יותר בגדר ממתקים. אדם שומע הרצאות ביהדות על עבודת המידות, זה יפה, זה חשוב, אבל זה לא הלחם והבשר של התורה. עיקר הסעודה של התורה זה ללמוד הלכה, ללמוד גמרא, ללמוד

משנה, זה בעצם הבסיס. אדם לומד גמרא, משנה, הלכה, אחרי שבועיים אתה רואה אותו משתנה, הופך להיות אדם אחר. מה קרה? אומר הרמח"ל שהקב"ה הכניס את האור של עצמו לתוך המילים שבתורה. כאילו שהוא מסתתר בתוך התורה. כשאדם הוגה בדברי תורה, צינור השפע האלוקי מוזרם לו לתוך הנשמה ואז זה משנה אותו מבפנים. זו הסיבה של מה שכתוב בגמרא "את ה' אלוקיך תירא, לרבות תלמידי חכמים". מותר להשוות בין אדם לאלוקים? כתוב "את ה' אלוקיך תירא", אז גם תלמידי חכמים, צריך שתהיה יראת כבוד מהם כמו מאלוקים? איך זה יכול להיות? אומר רבי עקיבא שכן. למה? כי כשאתה מכבד את התלמיד חכם, אתה לא מכבד את הגוף הזה, אתה מכבד את התורה שבו. והתורה

הזאת, מה יש בה? את האור של אלוקים. אתה מכבד אדם שעסק בתורה, אתה בעצם נותן כבוד לאלוקים על ידי האור שנמצא באותו אדם. והלל כאן משתמש בביטוי מאוד חריף, הוא אומר "ודלא יליף", אדם שלא לומד תורה, "קטלא חייב". כאילו שאין טעם לחיים שלו, עד כדי כך. מסיים הלל את המשנה ואומר: "ודאשתמש בתגא חלף". אדם שמשתמש בכתר, "תגא" זה כתר, הכתר של הקב"ה, כתרו של מלך. אדם שמשתמש בכתר של אלוקים לתועלת עצמו, חלף מן העולם, ניזוק מזה בסופו של דבר. מה זה "משתמש בכתר של אלוקים"? אדם שעסק בתורה, נהיה תלמיד חכם והוא משתמש בתורה שלו כדי לרדוף כבוד, כדי לגדל את עצמו, שתהיה לו תועלת אישית, הנאה גשמית בעולם הזה, זו השאיפה שלו.

לומד תורה בשביל מה? כי הוא רוצה להשתמש בזה לתועלת עצמו. זה אדם שחלף, חס ושלום, חלף מהעולם. אדם צריך ללמוד תורה לשם שמיים. אם כי הגמרא כבר אומרת "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות "אפילו שלא לשמה "שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה". כלומר, מותר לבחור להגיד: אני רוצה להתחזק, ללכת לישיבה, כי אני רוצה בחורה טובה, איכותית. וכמה שאני אהיה בקומה רוחנית יותר גבוהה, גם בחורה, כשהיא בקומה רוחנית יותר גבוהה, היא תרצה אותי. כך בחורה אומרת, אני רוצה להתעלות ביראת שמיים, במידות, בהנהגה, כי אני רוצה בחור שהוא יהיה בקומה גבוהה. ואם אני בדרגה נמוכה, מי ירצה אותי? גם טבעי זה לא הולך וגם סגולי, אין מזווגין לאדם אלא לפי

מעשיו. עולה קומה, מקבל מי שנמצאת בקומה גבוהה. זה לכאורה נראה שלא לשמה. אם היא מתחילה ללכת בצניעות כי היא יודעת שבחורים עם יראת שמיים איכותית לא רוצים בחורה שהולכת בלי צניעות, אז היא עושה את זה בשביל זה. גם בסדר. "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה "שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה". רק צריך לשאוף לזה, להגיע, לא לומר: אני מתמקד ונשאר פה. לא לעשות את התורה קרדום לחפור בה. אלא השאיפה היא להגיע ללשמה, באופן כזה זה בסדר. משנה י"ד, המשנה האחרונה מהלל הזקן כאן בפרקי אבות. משנה מפורסמת: אומר הלל הזקן, כל אדם צריך לומר לעצמו: אם אין אני לי, מי לי? כלומר, אם אני לא אדאג לעצמי, רק אסמוך על אחרים שהם

יעשו כל מה שאני צריך, מה שמוטל עליי לעשות, הם יעשו במקומי - תדע שזה לא יצליח. תדאג אתה לעצמך. גם ברוחניות, גם בגשמיות. כל דבר שאתה רוצה, אל תתעצל. תאמר "אם אין אני לי מי לי". בפרט ברוחניות, בעבודת המידות, ברכישת ידע תורני, כל עניין רוחני שאדם רוצה לרכוש, להשיג לעצמו, אם אתה לא תדאג לעצמך, מי ידאג לך? בפרט בלימוד תורה, כתוב שהתורה, הכתר של התורה הוא לא כמו כתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה עובר מדור לדור. אם האבא כוהן, גם הבן כוהן. אבל אם האבא לא כוהן, הבן לא יכול להיות כוהן. כתר מלוכה, אם האבא הוא משושלת בית דוד, גם הבן יכול להיות מלך. אבל אם האבא לא משושלת בית דוד, הבן לא יכול להיות מלך. כך גם

בכהונה וגם במלכות, עובר מדור לדור. מה שאין כן כתר תורה, כתוב שכתר תורה מונח בקרן זווית. "כל הרוצה ליטול יבוא ויטול" - מי שרוצה לקחת כתר תורה, לשים על הראש, אתה יכול. איך? תתמלא בתורה. אם אבא היה גדול הדור, הרב הכי מפורסם ובנו לא למד תורה, אז הוא יהיה רב במקומו? כשהוא ייפטר מהעולם, ימנו אותו, ישימו אותו על כיסאו? זה לא עובר בירושה. כהונה בכל מקרה, כהונה תמיד עוברת בירושה, אבל תורה לא עוברת בירושה. לכן הוא אומר "אם אין אני לי מי לי". אל תסמוך לא על האבא ולא על הסבא ולא על אף אחד. תשקיע אתה בעצמך, תבנה את עצמך. "וכשאני לעצמי מה אני" - יחד עם זאת, אומר הלל הזקן: לא בגלל שאתה אומר "אם אין אני לי

מי לי" כבר תרגיש שאתה מלך העולם ואתה קובע הכול וכאילו אין אלוקים, אלא תאמר "וכשאני לעצמי מה אני" - מצד עצמי, בלי אלוקים, אני שום דבר. זה נכון שמצד אחד אני צריך לפעול, צריך להשתדל, צריך להתאמץ, אבל מצד שני צריך לזכור שאלוקים נמצא כאן בתמונה. "וכשאני לעצמי מה אני" - אני שום דבר. בדור שלנו, כמה חשוב להוסיף את העניין הזה "וכשאני לעצמי מה אני". יש היום תיאוריות שהתפשטו בעולם ומאוד מבלבלות. אפילו לפעמים נכנסות לתוך עולם התורה. לוקחים את האדם, הופכים אותו לאיזו דמות על, כאילו שהכול תלוי בו. מי שזוכר, לפני כמה שנים הייתה תיאוריה שכבשה את כל העולם, עשתה רעש גדול בעולם. קראו לה "תיאוריית הסוד". ספר,

סרט הוציאו על "הסוד". מה בעצם הבסיס של הטענה שלהם? הם טענו, הכול תלוי בך. אם אתה רוצה, כל אדם שרוצה משהו, אבל הוא רוצה באמת, אתה הופך להיות כמו מגנט שמושך אליך, הם קראו לזה, את היקום, את כל הקוסמוס, מילים יפות, ואז מה שאתה רוצה אתה יכול להשיג. והם טענו, יוצרי התיאוריה, שזה מבוסס על היהדות. שאין דבר שעומד בפני הרצון ו"אם אין אני לי מי לי" ואם תרצה אתה יכול להשיג הכול, משפטים ו... סדנאות, ספרים, סרטים, הכול סביב הציר הזה שאם אתה רוצה, אתה יכול להשיג הכול. והרבה האמינו לזה. מה הטעות של התיאוריה? של יוצרי התיאוריה? זה נכון שהרצון הוא כוח חזק ואם האדם לא ישקיע מתוך רצון אמיתי, חסר לו את המנוע

שיזיז את הדברים. אבל הטעות שלהם שהם הוציאו את הקב"ה מהתמונה ושמו את האדם במקומו. וזאת טעות גדולה, זה נגד היהדות. גם מאוד מאכזבת התיאוריה הזו. באמת מי שרוצה, כל מה שהוא רוצה הוא ישיג? באותם ימים, שהתיאוריה הזו חגגה כאן בארץ, סיפר לי בחור, היינו באיזו הרצאה במועדון בתל אביב, יש את האופנה הזאת של הרצאות במועדונים, ברוך השם. אז אחרי ההרצאה ניגש אליי שם בחור והוא אומר שהוא רצה מאוד להתחתן עם מישהי. מאוד קשור אליה, מאוד רוצה והיא לא רצתה אותו בשום אופן. אמרו לו שיש סדנה, עולה הרבה כסף, אבל שווה, אתה יכול להשיג מה שאתה רוצה. שילם במיטב כספו סכום עצום, עבר את כל הסדנה הזו עד שהסתיימה ועכשיו הוא מחכה,

סיימתי את הסדנה, עכשיו היא צריכה לבוא אליי, בלי ספק. כך לימדו אותו. הוא מקבל הזמנה, מתחתנת עם מישהו אחר. נשבר ליבו בקרבו. עוד אם הוא לא היה מצפה כל כך, לפחות הכין את עצמו לקראת שייתכן שהיא תתחתן עם מישהו אחר. אבל אחרי ששכנעו אותו שאת המאה אחוז... הוא הלך למנהל של הסדנה בזעם גדול. אמר לו: תראה, עבדת עליי. תראה מה כתוב בהזמנה, אני לא רשום כאן, מישהו אחר רשום פה. ענה לו: כנראה שלא רצית מספיק. נו, מה תענה לו על טענה כזו? הוא אומר: מה זה? לילות לא ישנתי, מה זה "לא רוצה"? לא רצית. אם היית רוצה, היית משיג. אלה תירוצים של הבל. ביהדות, האדם צריך לדעת כך, עליי מוטלת חובת ההשתדלות ואם אני רוצה משהו,

צריך לעשות כל מה שבידי לעשות כדי להשיג, אבל אני בוטח בהשם שמה שיהיה בסופו של דבר, זה מה שטוב לי באמת. זו הגישה המאוזנת והנכונה של היהדות. "למען יברכך ה' אלוקיך בכל משלח ידיך אשר תעשה". אתה צריך לשלוח את היד, אתה צריך לעשות ואז הקב"ה ייתן את הברכה. אם הוא רואה שזה טוב לך. אם הוא רואה שלא טוב, אז הוא יעצור אותך. בכל מקרה, לכאן או לשם, מה שיצא זה לטובה. אז מה הוא היה צריך לומר לעצמו? אני רציתי אותה כי הייתי בטוח שהיא טובה לי. אם היא באמת הייתה טובה לי, הקב"ה היה מסדר אותה. אם הוא סידר, אני רואה בהזמנה שהיא תתחתן עם מישהו אחר, זה אומר שלי לא היה טוב להתחתן איתה. וכך יהיה רגוע ושלו שמח וטוב לב.

השם יזכנו יחד עם כל בית ישראל לשמחת חיים תמידית ושדברי התורה יהיו לשמירת עם ישראל וחיילי ישראל בכל מקום שהם. שנזכה במהרה לגאולה שלמה, אמן ואמן.