גולן אזולאי והרב עמנואל מזרחי בשיחות על תשעה באב HD

אנחנו בתוכנית מיוחדת לתשעה באב. לא נוהגים לומר שלום, אז קודם כול בשורות טובות. עברנו שלושה שבועות בימים שבין המצרים, מ-י"ז בתמוז עד היום, תשעה באב, יום שהוא יום קשה לעם ישראל. נמצא איתנו באולפן הרב עמנואל מזרחי שאיתו נברר מהיכן יסוד הדברים ומה מהות השם, 'ימי בין המצרים.' מה המהות של זה. אז הרב, אם אפשר שנדבר על מהו יסוד הדברים. -כן. כשם שהקדמת, שנתבשר בשורות טובות. -אמן. ימי 'בין המצרים' למעשה בנויים, השם 'בין המצרים,' על הפסוק באיכה: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים," זמנים קשים מאוד שאירעו לעם ישראל. הבעל שם טוב לומד על הפסוק הזה, "כל רודפיה" - מי שרודף קרבת ה,' יכול למצוא את זה בימי בין

המצרים, כשהוא פועל ועובד על העבודה הנכונה, שזו אהבת חינם בימים הללו. הימים הללו בעצם מתבססים שהסיום שלהם זה ביום הזה, יום תשעה באב, באיזה אירוע מסעיר שהיה בזמן התלמוד במסכת בבא בתרא. שם כתוב: "משחרב הבית בשנייה," הכוונה בית המקדש השני חרב, "רבו פרושים בישראל לא לאכול בשר ולא לשתות יין." אנשים גדולים בעם ישראל מגדולי הדור, הם קיבלו על עצמם את כוח החורבן הזה באופן אישי. החליטו מהיום ואילך לכל החיים, אנחנו לא אוכלים יותר בשר. -כל החיים. לתמיד, לא אוכלים בשר ולא שותים יין. והיה מצב מאוד מסוכן. היה מגיע לאירוע משפחתי, ברית, בר מצווה, פתאום מגיע המלצר: "אדוני, אתה רוצה בשר, יין"? "אני לא אוכל בשר."

"רוצה אני אמזוג יין"? -"אני לא שותה יין". -"למה"? "חרב בית המקדש בגללי, ואני אוכל בשר שהיה קרב קורבנות של בשר? "היו מנסכים יין? אני לא מוכן." פתאום האחיין שלו שואל אותו: "אבל דוד, אי-אפשר לגזור גזירה." הוא שואל אותו: "ואיך אתה אוכל? גם בגללך חרב בית המקדש." נהיה מצב מאוד מתוח בעם ישראל, כמעט מחלוקת גדולה. שלחו את רבי יהושע בן חנניה להרגיע את המחלוקת. הגיע רבי יהושע בן חנניה, היה מרבותיו של רבי עקיבא, היה תנא ומגדולי הדור. שאל אותם: "בניי, למה אתם לא אוכלים בשר ולא שותים יין"? אמרו לו: "נאכל בשר שהיה קרב על המזבח ועכשיו בטל בגללנו? "נשתה יין שהיו מנסכים על המזבח ועכשיו בטל"? אמר להם רבי יהושע

בן חנניה: "אז למה רק זה? גם לחם לא נאכל." שאלו אותו: "למה"? "שתי הלחם בחג השבועות, לחם הפנים, שנים עשר הלחמים שהיו בבית המקדש." אמרו לו: "רבנו, מהיום אנחנו לא אוכלים יותר לחם. אפשר פירות." אמר להם: "אז גם פירות לא נאכל." שאלו אותו: "למה"? -"בטלו ביכורים משבעת המינים." אמרו לו: "בסדר, שבעת המינים לא נאכל, אבל יש פירות אחרים: תפוחים, אגסים." אמר להם: "אז גם מים לא נשתה." שאלו: "למה"? -נסכו את המים. "נסכו את המים", בדיוק. "בשמחת בית השואבה היו מנסכים מים." שתקו. בלי מים אי-אפשר לחיות. אמר להם: "בניי, שלא להתאבל כל עיקר אי-אפשר, אבל חרב בית המקדש. אבל להתאבל יותר מדי גם אי-אפשר. אלא כך אמרו

חכמים, וזה לכל השנה כולה: "סד אדם את ביתו בסיד," מסייד את הבית, קנה, שכר בית, "משייר דבר מועט." יש בתים שאתה נכנס, פתאום אתה רואה ריבוע בגודל חצי מטר על חצי מטר מגורד עד הטיח, אתה נדהם. כל הבית צבוע, פתאום מין ריבוע ולא מסויד. מי שלא מבין, אני בהתחלה גם בתור חוזר בתשובה, הייתי רואה איזה מין ריבוע כזה, הייתי אומר... אולי הקבלן השאיר שם איזה קטע שהוא לא סייד. -כן, מה, שכחו את הקטע הזה. תשאל אותו: "תגיד לי, למה עשית את זה"? אומר: "ברוך השם, יש לי בית מרוהט, מסודר. לא משנה, שכור או קנוי, "הרי גם ככה האדם זמני בעולם. "סיידנו גם לכבוד פסח, אבל לקב"ה אין בית. "מה שנשאר לנו - שריד בית המקדש, הכותל

המערבי. "אני מנציח את זה אצלי בבית. "אני נכנס הביתה, יש לי קטע שמזכיר לי את חורבן בית המקדש." "עושה אישה את תכשיטיה," מתקשטת לכבוד בעלה, את הטבעות, צמידים, שרשראות, פתאום טבעת אחת היא לא שמה, רק במשך השבוע. בשבת אין אבלות בפרהסיא. אבל במשך השבוע תשאל את הגברת הזו: "גברת, למה לא שמת את הטבעת הזו"? "חורבן בית המקדש. דבר אחד אני לא שמה." אדם פתח שולחן לכבוד החברים, הזמין חברים, מסיבה, פתאום אתה רואה חלל בשולחן, קצת פינה פנויה, "למה פה אתה לא ממלא איזו צלחת"? -"זכר לחורבן בית המקדש." לא בשבת, רק ביום חול. ברוך השם הזוג הגיעו לברית הנישואין. סדר הקידושין, לאחר מכן שבע ברכות. סוף הקידושין, לוקחים

כוס יקרה, שמים לרגלי החתן. ואז הרב מנחה אותו, "תאמר שני פסוקים: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני", ואז באותו רגע מה הוא עושה? הוא שובר את הכוס. ישאל השואל: "מה פשר הכוס הזו"? הכלה מקודשת גם בלי הכוס. היא נשואה גם בלי הכוס. למה? שיא היום, השמחה של החתן והכלה, אי-אפשר שתהיה שמחה מאה אחוז, כל זמן שחרב בית המקדש. מה עושים? לוקחים כוס יקרה, החתן שובר, מזכיר שני פסוקים על חורבן בית המקדש, ואז החופה שלמה. למה? זה כל השנה כולה. מגיעים ימי שלושת השבועות. -סליחה, רק לגבי הכוס היקרה, אני לא בטוח, אבל... לא, כביכול זה אמור להיות כוס יקרה. -כביכול יקרה. כוס שנשברת. -בדיוק. ואז יהיה קצת צער, זה הרעיון באופן

כללי. זה מבוסס על תלמוד בבלי. על כל פנים... -שאז שם היו לוקחים כוס ממש יקרה? אז כן, בדיוק. היה פעם... זה מבוסס על מעשה שהיה בגמרא, שהיו חכמים ששמחו יותר מדי. ראה אחד החכמים, אם אני לא טועה, זה אביי או רבא, ראה את זה, הוא לקח כוס יקרה, שבר אותה. פתאום נהיה שקט. אמר להם: "חורבן בית המקדש." מאה אחוז - חייב טיפה של צער, על בסיס המעשה הזה שרואים גם את הכוס הזו. על כל פנים, כבר ציינת את הדבר הזה, אולי איזו סגולה ביום החופה. מאוד חשוב. אומר היעב"ץ: כמה זוגות לא זכו בגלל שלא זכרו את הדבר הזה? אומר הרב זלמן שלמה אוירבך זכר צדיק לברכה: אומר: "זוג שיכוונו את הכוונה הזו בזמן שהחתן אומר את שני הפסוקים,

"השכינה תשמח אותם כל החיים." מה צריך לכוון? כשהחתן אומר "אם אשכחך ירושלים," החתן והכלה יכוונו בלב, כדאי מאוד לזכור, זיכוי הרבים גדול, יכוונו החתן והכלה: "כמו שלנו יש עכשיו שמחה, "כך במהרה תהיה שמחת ירושלים." הכוונה פשוטה: כמו שעכשיו יש שמחה, כך תהיה שמחה. אומר הרב שלמה זלמן אוירבך: השכינה תשמח אותם כל החיים, אם יכוונו את הדבר הזה. שני פסוקים, רק לכוון את זה. זה כל השנה. מה עם הימים הללו, שלושת השבועות, מתחילים מ-י"ז בתמוז? פתאום עושים מין מנהגי אבלות: לא שומעים כלי נגינה, לא מברכים 'שהחיינו' במשך השבוע. "משנכנס אב ממעטין בשמחה." לא אוכלים בשר, נוהגים לא לשתות יין. שבוע שחל בו כבר לא לובשים

מכובס. יש קהילות שמתקלחים רק במים קרים. ערב תשעה באב כבר סעודה מפסקת, סעודה של אבלות. ותשעה באב, חמישה עינויים, היום הקשה הזה שאנחנו נמצאים בתוכו, חמישה עינויים קשים, וזה לא כמו יום הכיפורים. יום הכיפורים שאתה צם, זה יום מלא רחמים, זה יום טוב. מכבסים את העוונות של האדם. אדם יוצא מצוחצח מיום הכיפורים. אבל תשעה באב זה יום אבל. זה שיש מונח כזה: "יש לו פרצוף תשעה באב," זה כך אמור להיות. אדם הולך בצורה של אבלות, לא אומרים שלום, מדוכדך, למה? חרב בית המקדש. זו בעצם המהות של הימים הללו והיום הזה שמסכם. הרב, מהי סיבת החורבן? אז ידוע מה שאומרים... - יש כמה סיבות, נכון? -כן, בדיוק. -אבל... ידוע מה

שאומרים חז"ל במסכת יומא: בית המקדש הראשון חרב בעוון, שלושה עוונות: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים. זה הראשון. -זה הראשון. עמד 410 שנים. אחר שחרב, שבעים שנה לאחר מכן, שהסיום בדיוק זה היה האירוע של פורים, כל המעשה עם אחשוורוש, זה היה במשך 11 שנים. ואז שם בסוף, שבעים שנה לאחר מכן, נבנה בית שני. בית שני עמד במשך 420 שנה, וחרב בגלל שנאת חינם. אז שאלו חז"ל שם את רבי אלעזר: עוונות של בית ראשון קשים יותר, או עוונות של בית שני? מה היה בית ראשון? עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים. בית שני - שנאת חינם. אמר להם רבי אלעזר: "תנו עיניכם בבירה." אומר רש"י: מה זו בירה? בית המקדש. בית המקדש הראשון שחרב,

אחר שבעים שנה נבנה בית שני, אבל בית המקדש השני שחרב עד היום לא נבנה, ללמדך ששקולה שנאת חינם כשלושה עוונות, ויותר קשה מהן. זאת אומרת, סיבת החורבן של בית שני, שזה יותר למעשה קרוב אלינו, זו הייתה הסיבה של שנאת חינם. זה בעצם האירוע שגרם את זה. אז מה...? אז מה ה... -אולי אילו אירועים. -זהו. אילו אירועים היו שם למעשה בבית שני? אולי ככה... -קח אותנו לשם, את המקום הזה שגרם לחורבן. -יפה. אז יש במסכת גיטין את אגדות החורבן. שם גילו לנו חז"ל מה אירע בימים ההם, שנדע מה היה שם, שלא ניפול באותה מחלוקת ושחת שהייתה שם. אולי אספר שני סיפורים שמה שגרם את החורבן, והגזר דין נחתם בגלל המעשה השני. "על קמצא ובר קמצא

חרבה ירושלים," זה המעשה בעצם המפורסם ביותר. שכל ילד בממ"ד לפחות או ב... -למד ולומד את זה במשך השנים. היה... -למרות שאני כחוזר בתשובה, בבית ספר לא למדנו את זה. כבית ספר לא דתי, לא למדנו את הסיפור הזה. זה סיפור שהוא תמצית. ברוך השם, אז הקב"ה בדור שלנו נתן לנו הרבה מתנות, ואחת מהן היא ערוץ הידברות כן. -שמכניסה הרבה, ברוך השם, שפע של מסורת לעם ישראל. קמצא ובר קמצא... היה אדם שקראו לו קמצא, ואומר המהרש"א: "והיה לו בן שקראו לו בר קמצא, בנו של קמצא." זה קמצא, היה לו איזה אוהב בירושלים, אדם חשוב מאוד, אותו אוהב, אבל עם הבן שלו יש לו שנאה. את האבא אוהב, את הבן שונא. יום אחד האדם הזה החליט לעשות סעודה

גדולה בירושלים. גדולי הדור היו שם. שלח את השמש שלו, "לך תזמין את קמצא, "את האוהב שלי." -כן. טעה השמש בשמות והגיע לבר קמצא. פתאום השמש דופק אצלו בדלת, אומר לו: "שלום, האדון שלי מזמין אותך לסעודה שלו." אומר בר קמצא: "אבל הוא שונא אותי, "אבל אולי בגלל אבא הוא רוצה להשלים איתי? תגיד לו שאני מגיע." והנה הוא מגיע, סעודה גדולה. פתאום מגיע אותו בעל סעודה, את מי הוא רואה שם? את בר קמצא השונא. ישר התקדם אליו במהירות, אמר לו: "מה אתה עושה? אתה שונא. קום 'פוק' החוצה! "אתה לא תשב אצלי בסעודה"! אמר לו: "תקשיב, הייתה טעות. תקשיב, מה שאני אוכל אני אשלם. "אל תעשה לי בושות." "אתה אצלי בסעודה לא תשב רגע אחד!

החוצה"! אמר לו: "תקשיב, אל תעשה לי בושות. כמה עלה לך הקייטרינג של כולם? "מאה אלף דולר? חמישים אלף דולר אני אשלם לך, רק אל תעשה לי בושות"! "קום! החוצה!" אמר לו: "אני אשלם לך את כל הסעודה, רק אל תבייש אותי"! תפס אותו מהבגדים מול כל הציבור שם, לקח אותו בצורה מבוישת, ואף אחד לא מיחה. אף אחד לא... -שזה גם עוד עניין שאף אחד לא מיחה. -זה גם עוד עניין. אמר בר קמצא: "טוב לחכמים שככה מבזים אותי? אני אראה להם." הלך לקיסר הרומי, אמר: "בגדו בך היהודים." אמר לו: "מי אמר"? אמר לו: "אתה לא מאמין לי? הנה, שלח להם קורבן, תראה שלא יקריבו לך לבית המקדש." שלח קורבן עגל משולש, משהו משובח. מה עשה בר קמצא? ליווה את

השליחים האלו, בדרך ראה שיש הסיח הדעת, לקח מין סכין. יש אומרים חתך לו בדוקין שבעין, איפה שהריסים, ויש אומרים בשפה. למה דווקא בשני המקומות הללו? בשביל אומות העולם זה לא פגם, לא מום בקורבן, אבל בשביל עם ישראל זה מום בקורבן. הגיע הקורבן הזה לבית המקדש. ישר נסערו שם חכמי ישראל. ידעו זה מאוד מסוכן. הקיסר הרומי שולח. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: "אנחנו לא נעלה את הקורבן הזה על המזבח." שאלו אותו: "אי-אפשר, אבל זה פיקוח נפש. 'עת לעשות לה' הפרו תורתך."' אמר להם: "לא נעלה." אמרו לו: "אבל עכשיו ילך בר קמצא וילשין. "אז בוא נהרוג את בר קמצא, יש לו דין של מוסר." אמר להם: "לא נהרוג את בר קמצא." שאלו אותו:

"למה"? אמר להם: "אם נהרוג את בר קמצא, אנשים ילמדו שאפשר להרוג אנשים שעושים מום בקורבן." בסוף לא הרגו את בר קמצא ולא הקריבו את הקורבן, ושלח הקיסר הרומי. ואז כך התחיל חורבן בית המקדש. כך התחיל בעצם ה... -החורבן. קודם כול צרו עליה, על ירושלים. -צרו על ירושלים, אבל זו הייתה הסיבה שכבר שלח הקיסר הרומי בגלל המעשה הזה. אבל יש מעשה פחות ידוע שהוא בעצם מסיים את אנקדוטת החורבן. והמעשה הזה יותר מדבר על אחד הדברים של העוול שהיו עושים שם, וזה חתם את הדין. עדיין הייתה הצלה. בגלל המעשה הזה נחתם הדין. היה אדם אחד שקראו לו 'שוליה דנגרה', שוליית הנגר. הוא היה לומד אצל הנגר מקצוע. יום אחד הנגר הזה מגיע לנגרייה,

פניו לא כתמול שלשום. למה קוראים לפנים 'פנים?' הם מראים את הפנים של האדם. פרצוף תשעה באב. פרצוף תשעה באב. שואל אותו השוליה: " תגיד לי מה קרה? למה"?... אמר לו: "עזוב." "תגיד. אני אעזור לך." -"אף אחד לא יכול לעזור לי." "תאמר, אולי." -"תראה, אני חייב סכום כסף גדול. "אני לא יודע מאיפה להשיג. אף אחד לא מוכן להלוות לי." "מה הסכום"? אמר לו סכום גדול. אמר לו: "אני יכול להלוות." -"אתה רציני"? אמר לו: "כן. אין שום בעיה." אומר לו שוליה לנגר: "תכין לי שטר. שלח את אשתך אליי בערב"... מה זה 'שלח את אשתך בערב?' מה, אני לא יכול לבוא? "שלח את אשתך בערב, ואני אתן לה את הכסף." הנגר הזה בתמימותו מגיע הבית, אומר

לאשתו: "בשורות טובות. "שוליה העוזר שלי ילווה לנו את הכסף." עשה לה שטר, נתן לה את הכתובת. היא יוצאת לבית של שוליה, והיא לא חוזרת שלושה ימים. -אוי ואבוי. במקרה למחרת גם שוליה לא בא לעבודה. גם לא ביום השני. ביום השלישי הנגר הגיע לבית של שוליה, דופק אצלו בדלת. פותח שוליה, אומר לו: "אנשי שלחתי את אשתי אליך לפני שלושה ימים "בשביל ההלוואה. אתה זוכר"? אמר לו: "כן." "איפה היא?" אמר לו: "ראיתי אותה משתובבת עם הבחורים." "מה, אתה רציני"? אמר לו: "כן. שמע בקולי, אישה כזו צריך לגרש אותה." אמר לו: "איך אני אגרש אותה? אתה יודע כמה חתמתי לה בכתובה"? "כמה חתמת לה"? אמר לו סכום גדול. "אני אלווה לך את הכסף. שמע

בקולי, גרש אותה." מה עושה אותו נגר? הולך לבית הדין, מגרש את אשתו. הוא לקח ממנו את ההלוואה, ונתן את הכסף לאשתו, נתן לה את הכתובה שלה. חלפו שלושה חודשים. מה עושה שוליה? הולך ומתחתן עם מי? עם הגרושה. איך אומרים בלשון הרחוב? עבד עליו, סידר אותו. אם היה נגמר בכך, ניחא. חלפה תקופה ארוכה. יום אחד מגיע שוליה לבית של הנגר. אמר לו: "אתה זוכר את החוב שאתה חייב לי בשביל כתובת אשתך"? אמר לו: "כן, אבל המצב קשה." אמר לו: "תקשיב, אני הלכתי לבית דין. ואז אני פורש לך את החוב. למשך כמה שנים, "תהיה אצלי שרת בבית." וזה הכול על-פי דין. אומרים חז"ל במסכת שבת: "לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין." והוא היה

כבול. מה עשה? לא הייתה לו ברירה, אסף את כל הפקלאות שלו, והגיע להיות שרת בבית של מי שפעם היה העוזר שלו. מה זה זה? מה זה? -ועדיין הוא לא יודע מה קרה עם אשתו. הוא לא יודע כלום. מתארים חז"ל... -הוא לא יודע שאשתו שם בבית? -הוא לא יודע. הוא לא יודע שבכלל שוליה הלך להתחתן עם אשתו הגרושה, ואת כל התחבולה שהוא עשה. הוא לא יודע כלום. באותו רגע... -מה זה 'שין דלת...' -דבר קשה מאוד. מתארים חז"ל, באותו זמן הוא היה במטבח. שוליה, הבעל החדש עם אשתו החדשה יושבים בסלון צוחקים. הוא צועק לו: "תביא לי פעמיים יין לי ולאשתי." הוא לוקח את המגש, תראה איזה חיים, לא מספיק איבדתי את אשתי, גם עכשיו להיות שרת. שם את שתי

הכוסות, ממלא אותן יין. הוא מתקדם לכיוון הסלון, ואז, צופים יקרים, מה קורה באותה עת? הוא רואה את אשתו לשעבר יושבת עם החתן שלה החדש. אוי ואבוי. -באותו רגע יורד לו האסימון איזה עוול הוא עשה לו שהוא סידר אותו ולקח את אשתו. אבל הכול הוא כבול על-פי דין. באותו רגע מה קרה לו? נשבר לו הלב. מתארים חז"ל: הוא מתקדם אליהם עם המגש וזולגות לו דמעות מהעיניים, וברגע שנגעו הדמעות בכוס של היין - נחתם חורבן בית שני. או-אה. -זו הסיבה של החורבן. זו פעם ראשונה שאני שומע את הסיפור הזה. -כן, זה הסיפור פחות או יותר. זה מסכם הסיפור הזה במסכת גיטין, מסיים את אנקדוטת החורבן, ובגלל העוול הזה שהיה, הונאת הדברים הזו, חתם את

החורבן בבית שני. הרב, אז מה התובנות שאפשר לקבל מהסיפורים האלה? איך אנחנו לוקחים את זה לחיים, היום, תשעה באב? אז יש חורבן והרב מספר סיפורים קשים על התנהגות קשה של אנשים. מה שאתה אומר, למה בן אדם מתנהג ככה? יש בתוכנו את המידה הזאת? והאם יש משהו שאנחנו צריכים לתקן בתוכנו כדי לבנות את ה'כנגד' החורבן? יפה מאוד. הגאון מווילנה אומר: אם אדם בא לעולם ולא עובד על מידותיו, למה לו חיים? בלי עבודת המידות קשה מאוד מאוד להתמודד בחיים ולהצליח בהם בלי פגיעה באנשים, בלי מריבות עם אנשים. עבודה זו עבודה גדולה מאוד. הדבר הזה של חורבן הבית כל כך מתבטא אצלנו בחיים בלי הרגש. אולי סיפור קצר יתאר את זה. אני שמעתי מראש

כולל חשוב בבית שמש. הוא מספר שיש לו קרובת משפחה. היא כבר שנים רוצה להתחתן. כשהוא סיפר, היא הייתה בערך בת 30. מגיל 22 לערך היא כבר יוצאת לפגישות. פעם אחת לא מוצא חן בעיניה. פעם אחת לא מוצא חן בעיניו. לא יודע אם זה עשרות או מאות פגישות. לא הולך. בחורה. הכול נראה בסדר. לא מסתדר. יום אחד הייתה פגישה משפחתית, ואז באותו רגע, באותה עת, ראש הכולל הזה פוגש את האימא שלה. היא אומרת לו: "אתה רב חשוב. תסדר משהו לבת שלי. "תעשה משהו. יש לך אברכים." אמר: "תקשיבי, אני מכיר רב מקובל בבד"ץ של העדה החרדית בירושלים. "יש אנשים עם רגישות גבוהה. הוא רואה משהו שאחרים לא רואים. "אני מוכן לקחת אותה." אבל היא אמרה: "לא

רוצה. עזוב אותי. זה לא מתאים לי." אבל בסוף האימא שכנעה והיא השתכנעה, והם יושבים מול אותו צדיק. ותוך כדי אותו צדיק מסתכל בשם שלה, ואז הוא הופך ביד ככה בצורה הזו: "אני לא מבין. אני לא מבין." אומר לו אותו ראש כולל: "כבוד הרב, מה קרה? מה אתה רואה"? שים לב מה עונה לה. אני נדהמתי. אני שמעתי את זה... מכלי ראשון אני שומע את זה. אמר לו: "אתה יודע כמה אנשים מקפידים עליה ושונאים אותה? "זו הסיבה שהיא לא מתחתנת." היא תעבור עם האנשים האלה ששונאים... היא תשלים איתם - היא תתחתן. באותו רגע אותו ראש כולל כשהוא דיבר על זה, הוא אמר: "אתם שמעתם מה אותו צדיק אמר? "השנאה הזו שיש לה בין אדם לחברו עושה לה חסימה. בגלל

זה היא לא מתחתנת! "היא תלך, תרכך את זה. היא תצליח." למה הדבר הזה טמון בתוך העניין של בין אדם לחברו? בגלל שזה מה שהחריב לנו את בית המקדש. -זה מדהים. אני אספר לרב סיפור אישי. הבת שלי הבכורה, הייתה תקופה בבית ספר היסודי שהחרימו אותה. חרם זה מאוד קשה. על ילדים זה משפיע לכל החיים. יש בזה מידה קשה. -באיזה גילאים פחות או יותר? היא הייתה בכיתה ג', ד.' ואני נזכרתי תוך כדי החרם, אני נזכרתי, פשפשתי במעשיי, אמרתי: אולי זה משהו שקשור בי גם? כי מה שה' מראה לנו. ואז נזכרתי שאני פעם אחת כשהייתי נער פגעתי במישהי מאוד, וזה עשה עליה כמו איזה מין חרם. צחקו עליה. ואמרתי: אני חייב להתקשר אליה, לבקש סליחה. חיפשתי

את הטלפון שלה, זה... ואז אני יוצר קשר, ואני אומר לה: "שלום", אנחנו מדברים, ואני אומר לה: "אני מבקש סליחה אם אני פגעתי בך." היא אומרת לי: "לא... לא... וזה, לא פגעת בי". בהתחלה היא לא הודתה. ועכשיו היא בחורה לא דתייה, כן? אני מדבר איתה, ואז פתאום היא אומרת לי: "אני בעצם כן נפגעתי, ואם בגלל הפגיעה הזו נעשה לך עיכוב או בלגן במשפחה"... אני לא אמרתי לה כלום. לא סיפרתי לה את הסיבה. אני מבקש... "אז אני מחולת לך." אמרתי לה: "אני מבקש שתמחלי לי שלוש פעמים." ביקשתי סליחה. למחרת נגמר החרם. -יואו. לפעמים זה... -זה משליך מהאבא לבת. -מהאבא לבת. מידה כנגד מידה. תראה לאיפה זה הגיע. וואי. הרב, יש לנו פה לסיום,

יש לנו פה ספר זכויות וקבלות. אם הרב יכול להסביר מה העניין של זה. -ברוך השם, ערוץ הידברות והדברים הנפלאים שהערוץ הזה עושה, אחד הדברים ספר הזכויות. כמו שהצופים כרגע רואים, ספר מאוד מיוחד, מעוצב. הספר הזה אמור להגיע לגדולי הדור, מהם הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי, המקובל הרב דוד בצרי, רבי דוד אבוחצירא מנהרייה. והספר הזה אמור להגיע אליהם. מה טמון בספר הזה? אנחנו נמצאים ביום מיוחד במינו, יום תשעה באב. חז"ל אומרים במסכת תענית: "מצוות ומעשים טובים שישראל עושים, "נותנים נוח בפמליא של מעלה, "כדי לבנות את בית המקדש מחדש." זאת אומרת, אם יהודי, אם בת ישראל שעכשיו שומעים, צופים, מקבלים על עצמם איזו קבלה

קטנה ביום המיוחד הזה שאנחנו נמצאים, יום שכוחו בעזרת השם, להשפיע גאולה לעם ישראל, הדבר הזה יכול לקרב את הגאולה. זה ספר תולדות אדם, ספר הזיכרונות. הם יכולים ישר ליצור קשר כרגע עם ערוץ הידברות, לקבל קבלה, מה אפשר לקבל על עצמם? אני יום אחד הייתי ב'קופיקס,' ראיתי בחור צעיר. אמרתי לו: "תגיד לי, אתה מניח תפילין"? אמר לי: "תקשיב, אני בן 18, "אני מגיל 13 לא פספסתי יום אחד של תפילין." אמרתי לו: "אתה רציני"? אמר לי: "רציני מאוד." "אני אגיד לך עוד משהו, "אני מגיל 13 את כל השבתות שמרתי. "לא פספסתי אחת." אמרתי לו: "אשריך ואשרי חלקך. "אתה יודע איזו זכות יש לך"? יהודי יכול לקבל על עצמו קידוש ליל שבת, הנחת

תפילין. בת ישראל יכולה לקבל על עצמה ברכות השחר. אשריה. היא יכולה לקבל על עצמה הדלקת נרות שבת. היא יכולה לקבל על עצמה ברכת המזון. כל קבלה שעולה בדעתנו. גם משהו שלא יכביד, שיהיה לו... -גם משהו שקשור במידות, זה גם אפשרי. -בין אדם לחברו. היא יכולה לקבל על עצמה 40 יום להחמיא לבעלה מילה אחת טובה ביום. הו, זה עצות. -יפה מאוד. גם הבעל יכול להחמיא. יום אחד מישהו שאל אותי: "אני יכול לקבל. "תגיד לי, מה אני אגיד לאשתי"? אמרתי לו: "תגיד לה שהיא אישה טובה." "ואם היא לא אישה טובה"? אמרתי לו: "תקשיב, "אם תגיד לה מחמאה אחת כל יום, "תראה איזו אישה טובה תהיה לך בבית." "למה?" -"יש לך אדם שלא אוהב "שאומרים לו

קומפלימנט, מחמאה? "ודאי שזה עושה דבר טוב." מי שייצור קשר ויקבל על עצמו קבלה, כל דבר שהוא רוצה לקבל על עצמו, הוא יירשם בספר הזה. הספר הזה יגיע לגדולי ישראל. הם יברכו אותו. טוב שיבקש גם בקשה אחת אישית כלפי עצמו: להתחתן, לחתן את הילדים, פרנסה, מה שהוא רוצה, ירשמו אותו. זה יגיע לארבעה מגדולי ישראל, והברכות שלהם לא שוות ריקם, בעזרת השם. זכות גדולה ביום הקדוש הזה. הרב עמנואל מזרחי, תודה רבה לך. -גם לך תודה רבה. האמת שיש פה סיפורים ששמעתי גם לראשונה. שנזכה שהיום הזה יפתיע אותנו. שזה תשעה באב האחרון שיהיה, ובעזרת השם כבר לשנה הבאה, כבר לשנה, כבר מיד, נזכה לבניית בית המקדש השלישי. תודה רבה וגם לצופים בבית. -תודה רבה. עריכת כתוביות: אורטל זגורי