חדר כושר לנשמה - הרב זמיר כהן (כתוביות)

על פי התורה שלנו, הרי הגוף הוא עפר מן האדמה, איך העפר קיבל את כל המורכבות הזו? אומר מהרח"ו, רבי חיים ויטאל, בספרו "שערי קדושה": כשהנשמה התמזגה בתוך הגוף, "ויפח באפיו נשמת חיים", הגוף קיבל את המבנה ואת הצורה של הנשמה עם כל המורכבות הפנימית. יוצא מכאן דבר מעניין: למה יש לנו לב בגוף? כי יש לב לנשמה. למה יש לנו עורקים וורידים בגוף? כי זה מה שיש לנשמה. העיניים של הגוף הם בסך הכול קופסה, מעטפת שהעיניים של הנשמה מתמזגות בתוכה. זה גם מסביר מדוע כשאדם נפטר הוא לא רואה. פותחים לו את העיניים - הוא לא רואה. אם העיניים החומריות הן שראו, למה עכשיו הוא לא רואה? הרי יש לו עיניים. התשובה, כי הקופסה נשארה, אין

את מי שהיה בפנים. הבגד נשאר. כמו שכותב האר"י ז"ל בתחילת "שער הגלגולים": דע שהאדם עצמו הוא האדם הרוחני שנמצא בתוך הגוף. והגוף הוא לבוש האדם ואיננו האדם עצמו. אגב, נציין, מי שמפנים את העניין הזה, הוא לא נלחץ מהמוות כי הוא יודע שהמוות זה לא חידלון. רק אני חי בעולם הזה בתוך גוף לתקופה מסוימת כי הגוף משמש כמכשיר כושר, כמו שמכשיר כושר מנוגד לשרירים אבל כשמתגברים על המכשיר הוא בונה את האדם, כך הגוף שנמשך ליצרים החומריים של העולם, הוא מנוגד לרוחניות של הנשמה. אבל כשהאדם מתגבר, הנשמה הולכת ונבנית, מגיעה למדרגות רוחניות נשגבות. והמוות זה זמן קבלת השכר. על זה כתוב במזמור "אשת חיל" המפורסם: "ותשחק ליום

אחרון". איזה אדם שמדברים איתו על היום האחרון, הוא מחייך? אבל אשת חיל במשל זו אישה צדיקה, בנמשל זו נשמתו של כל אדם צדיק שבוחר בדרך טובה. "ותשחק ליום אחרון", לא נלחצים מהיום הזה כי זה יום שבו האדם פושט את הבגדים האלה, כמו שתינוק נולד - מוריד את השליה, והאני האמיתי שלו ממשיך להתקיים הלאה. מי כן אמור להילחץ מיום המוות? אדם שלא בחר בדרך השם, לא בחר בדרך של תורה ומצוות, בחר בדרך עקומה, יש לו יצר יותר משכל, היצרים שולטים לו על הגוף, אז הוא באמת צריך לדאוג מיום אחרון, כי מה הוא יעשה שם? אבל אדם שיודע שהוא הולך בדרך אמת, גם אם הוא מעד, מתקן את עצמו, עושה תשובה, מתעלה שוב, הוא לא נלחץ מהיום הזה.