
שפת התפילה: צבי יחזקאלי בשיחה עוצמתית עם הרב דניאל כהן (עם כתוביות בעברית)
כיצד מתבטא הגעגוע האין סופי לקשר אמיתי עם הקב"ה? צבי יחזקאלי נפגש עם הרב דניאל כהן בתכנית "אהבת עולם" לשיחה עוצמתית על משמעות התפילה, בליווי קטעי נגינה ושירה
צבי, מה אתה מרגיש כאן? תשמע, זו לא חוכמה. פיסת טבע יפה, חתיכה מגן עדן, אתה קרוב מאוד למשורר. זה כאן, השם פה. -כן. אתה יודע, כשרואים מקום יפה אז רוצים להתחבר למי שמתחבא מאחורי המראה. ממש כמו שפוגשים בן אדם, אני רוצה להכיר יותר מעומק העור שלו. אז ככה זה גם כן אם אתה מרשה לעצמך לחוש את היופי ולהתעורר לגעגוע למי שעומד מאחורי היופי, אתה כבר לקראת אהבת השם. געגוע למי שיצר את הכול. זאת אומרת, לכל אחד יש את הגעגוע הזה, את התפילה האישית או השאיפה למשהו כזה גדול. כן, איך שנבראנו, נבראנו כאחד בתוך אחדות גדולה. אנחנו בעצם כל הזמן מחפשים איך אני יכול להיות חלק מה"יש" הגדול הזה, מהאחדות הגדולה הזאת. זו ממש
שאיפת החיים. געגוע בלב כל אדם. אז לעמוד ככה בטבע, לדבר עם השם, להתפלל. אתה יודע מה? גם לשקוע. טוב, זה מצריך תפילה, תוכנית ושקט. אתה בעניין? -אני בעניין. אתה יודע, הרב, יש דבר אחד שלא לימדו אותנו, והוא לדעתי הכי חשוב, איך זה להיות אבא? איפה לומדים את זה? איפה לומדים להיות בן זוג? חבר? רד איתי לבייסמנט, להתחלה. "קול דודי דופק "פתחי לי אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי." הקומה השלישית, לפחות בתוכנית שלנו, של קומת האהבה, היא בעצם האהבה שלו אותנו ואחר כך משהו שמתעורר בנו, אולי. אבל בוא נתחיל, כהרגלנו, בבייסמנט. העולם מתחיל כשהקב"ה מפנה לנו מקום ומתוך אהבה מביא אותנו? הכול מתחיל באהבה? -לגמרי. זו תחילתו
של סיפור טוב, אתה יודע, אבל... זה סיפור יפה. -תשכנע אותי. אני אגיד לך, הוא מתחיל מאהבה, מזה שהוא, בדיוק כמו שתיארת, מפנה לנו מקום והוא מסתיים גם באהבה. שזה כתוב בסיום חיי משה, בנאום האחרון שלו. "ובחרת בחיים למען תחיה "לאהבה את ה' אלוקיך." כלומר, שההיסטוריה האנושית היא כולה סיפור של אלוקים שאוהב, רוצה בטובתנו ומבקש מאיתנו: תבחר בחיים. לבחור בחיים, הרמב"ם אומר שלבחור בחיים זה לבחור באמיתיות של המציאות. באמיתיות של המציאות. כן, זה אומר שאתה בא... -באלוקות שנמצאת בכל מקום? זו הכוונה? -אפילו לפני שנגיע לאלוקות, שפשוט תחוש את החיים ותרצה להיות אמיתי בחיים שלך. המגע והמפגש הזה, הכנה, הפשוט, הראשוני,
הרבה מאיתנו מדלגים על זה, אבל חז"ל אומרים שהחסידים הראשונים, שאלה לא החסידים של הבעל שם טוב, אלה החסידים הראשונים, שמתחילים מאברהם, שהוא איש החסד הראשון - הם גילו סוד גדול. הייתה להם הנהגה שנקראת "שהייה." שהייה לפני התפילה? זה? שהייה לפני התפילה, שהייה בעצם לפני הכול, שבו אדם מגלה שיש לו מקום. לפני שהוא מתחיל לעשות, לפני שהוא מתחיל לפעול. אז כמו שהשם פינה לנו מקום, שזאת התנועה הראשונה של הבריאה, התנועה הזאת אמורה להזמין אותנו: קודם תדע, יש לך מקום. לפני שאתה פועל, לפני שאתה עושה. וזאת עבודה, היא עבודה שלומדים אותה, אבל כרגע מספיק שנאמר את זה שכשאתה חווה את הטוב של עצם זה שאתה חי וקיים, אז אתה
נמצא בחסד של המציאות. ומשם, הרמב"ם אומר, ומשם אתה חווה עונג עילאי וסוף האהבה לבוא. אז הקב"ה נותן לנו מקום, אנחנו חווים שיש לנו כאן מקום, מתענגים על הטוב שלו ומתעוררים לאהוב אותו. זו המחזוריות הזאת של החיים, ובעצם, כמו שאמרתי, של ההיסטוריה. זה מעגל מושלם. מה תפקידי? האם אני צריך להשלים פה עוד משהו? כי אז כבר בא החוסר, הרצון שלי להשלים חוסר, כי כשאני רואה חוסר, אז אני... -כן. אני מבין שהשם שם שם את זה כדי שמישהו ישלים את זה. כן, אתה כל כך צודק. ותדע לך שהוא מצד אחד יצר לנו מקום שבו אנחנו נחווה את טוב ה"יש" וטוב הקיום והוא בעצמו המצוי הראשון. אז כשאנחנו חווים את המציאות בטובו, אנחנו בעצם נוגעים
בו. אבל מצד שני, אוקיי, אז אני כולי בסוג של השראה וקבלה ממנו? לא. כמו שבהתחלה בהתחלה, אם אתה זוכר, אמרנו שיש פסוק נפלא במשלי שהשם רוצה להנחיל... -יש לאוהביו. כן, בדיוק, להנחיל... -דרך ה"אין." להנחיל... -זה כמו עם ה"כן" בתוך ה"לא." להנחיל לאוהביי יש. -לא, באמת... אני לגמרי איתך. -זה להתמלא מה"אין" של ה"יש." כן. עכשיו, מה ה"אין" נותן לנו? מה זה שיש דברים להשלים שזה נותן לנו? בשביל להיות שותפים. -להיות שותפים. בדיוק, אתה שם. עוד זוגיות. אוי, חשבתי שאני אתחמק. אנחנו שם כל הזמן. זה... -זה בעצם הקו ה... הקו המנחה. מההתחלה כל העולם הוא בעצם בשבילנו ליצור את החיבורים. ופה אתה לגמרי מדייק, אם לא היה
לנו משהו חסר להשלים, אז לא היינו יכולים לזכות במציאות שהיא שלנו. כי אם אני רק נותן לך ואתה רק מקבל, אז הוא אף פעם לא יהיה באמת שלך. אבל אם אתה עובד שותף ביחד... -אתה רוכש את זה. אז אתה בעצם נהיה את הדבר הזה. כמו, ממש כמו איש ואישה. הרי אין לכם מה לעשות, אתם רק ביחד, הכול בסדר, הכול נפלא, הכול בשלווה. אין באמת יחד, זה רק מתי שצריכים להתמסר למשהו, להשתתף ביחד במשהו, שהיא צריכה אותך ואתה צריך אותה כדי ליצור את הדבר השלישי, ששם אתם מתאחדים. זה בדיוק ככה בינינו לבין השם יתברך. אז מה השם צריך ממני? מה הוא צריך ממני? -כן... אני שלם... אני חסר לשלמות העולם? אתה תתפלא לדעת, אבל אתה יודע שכשאשר הקב"ה
מצווה, אז אנחנו רגילים לשמוע במצווה הזאת כאילו ש... הנה, מפני שהוא רוצה שנעשה. אבל יש קול אחר במצווה הזאת, אני לא יכול לעשות לבדי, אני צריך אותך. -בוא תצטוות אליי. כן, תצטוות אליי, אני צריך אותך. ברגע שהקב"ה, כביכול, הוא נהיה חלש, מפני שיותר גבוה מזה שמתבצע, יותר גבוה הוא שאתה תטעם מהמציאות, אז כאילו שהוא נסוג אחורה מהחלש ומחכה לנו. אתה יודע, הביטוי של זה, שהקב"ה אומר כשהוא בא לתת לנו את התורה, הוא לא אומר: הנה, אני עכשיו בא לתת לכם את האמת. הוא לא אומר: אני עכשיו בא להגיד לכם מה שאתם צריכים לעשות. אתה יודע מה הוא אומר? אני צריך אתכם, תעזרו לי. הוא אומר... -אני רואה את זה אחרת לגמרי ממה שאתה
אומר. יש בזוהר, שכתוב שאם אדם לא בא לבית כנסת, הקב"ה שואל: מה איתו? -כן. אז יש את ה"מה איתו"? -בדיוק. מה איתו? מה איתו? -אני צריך אותו, מה איתו? אז זה בדיוק מה שעלה לי בראש עכשיו שאמרת את זה. אז כשהקב"ה בא לתת לנו את התורה, אז הוא אומר למשה, תגיד להם "ואשא אתכם על כנפי נשרים "ואביא אתכם אליי... "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש. "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל." המדרש אומר: אל תגיד להם יותר מזה. אל תגיד להם: הנה, עכשיו, זו האמת המוחלטת. הנה, עכשיו זה מה שאתם חייבים לעשות. אל תגיד להם יותר מזה. רק תגיד להם "אשא אתכם על כנפי נשרים "ואביא אתכם אליי" כי אני רוצה לעשות אתכם ממלכת כוהנים וגוי
קדוש. תקשיב לזה לרגע ותשמע עד כמה יש אהבה באמירה כזאת. בעצם אתה אומר: תתרכזו ב"מה", האהבה, עזבו עכשיו את ה"איך." תתרכזו באהבה שאני אוהב אותך, ומפני שאני אוהב אותך, אני רוצה להיות ביחד איתך בדבר ששנינו מממשים. בשביל זה נתתי לכם את התורה, ולכן כאשר משה מדבר עם השם יתברך כשהוא כועס עלינו אחרי עגל הזהב, אז השם אומר: אתה יודע מה? אני אתרחק. משה אומר לו: לא, לא, לא. "הלא בלכתך עימנו," אתה הולך איתנו. עכשיו, יש פסוק נפלא שמתאר את זה בשיר השירים. "ישקני מנשיקות פיהו," ככה אנחנו אומרים על השם, "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין." חכמים אומרים את הדבר הבא: "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין,"
היין, חז"ל אומרים, זה התורה שבכתב, זה משהו שכתב ונתן. הדודים הם התורה שבעל פה. זה מתי שאנחנו מדברים את מה שאנחנו רואים בתורה, לומדים את חידושי החכמים של מה שכתוב בתורה, מתחדשים דרך המגע עם התורה. זה כמו נשיקות. בנשיקה, הנשיפה נכנסת לשם, הנשיפה שלו נכנסת אליי. אנחנו שנינו נושמים אוויר אחד. בוא ביחד אנחנו נשמע ניגון להתרחשות הזאת. תזכיר לי, כשאתה חוזר מהניגון, שני דברים: תפילה וקשר. אז כמה דברים שעלו לי, אמרת שהכול מתחיל באהבה ומסתיים באהבה וגם בספר מלאכי נאמר שם "אהבתי אתכם אמר ה."' אז הנה, השם גם תזכורת בסוף. והוא הנביא האחרון. -האחרון, בדיוק, בסוף. ממש. -ממש הולך אחרי החיתום. אם למישהו היו
ספקות. עכשיו אני רוצה להגיע למה שאנחנו יכולים לעשות, ואחד הביטויים של אהבה זה תפילה, כי איכשהו כל אחד מתפלל, לכל אחד יש את זה. כל אחד יש לו... כל אחד הוא יציר של השם והוא גם איכשהו הוא רוצה לשאוף לשלמות או להשלים משהו ואז יוצאת התפילה. כי כל אחד מתפלל, גם ילד קטן מתפלל שהוריו ייתנו לו איזה ממתק ואחד מתפלל שיקרה לו משהו טוב. זאת אומרת, זה קיים בכל אחד מאיתנו, הרצון הזה. כן, ואתה מתאר משהו מאוד מדויק, שבתורה יש כאילו שני סיפורים, סיפור ראשון הוא בו שהשם יתברך הוא בורא את העולם, חז"ל אומרים, בדין. נותן לכל דבר את המקום שלו ו... את הגבול שלו, את המקום. הגבול והמקום, ואומר: זה טוב, זה טוב, זה טוב.
וזה כאילו... הכול בסדר. ואז מתחיל סיפור אחר, "אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם "ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמיים." בהתחלה, "בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ," פה זה "ארץ ושמיים." אני צריך משהו שיצמח מלמטה. "תולדות השמיים והארץ," משהו שקורה בזיווג. לא "בראשית ברא אלוקים." בתולדות של הארץ. -לגמרי. וזה ממשיך ואומר "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ "וכל עשב השדה טרם יצמח "כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ"... לא היה עוד את הזיווג. "ואדם אין לעבוד את האדמה." יש כאן משהו נפלא בפסוק הזה, יש "טרם", דברים טרומיים שעוד לא התממשו. הם צריכים להיהפך למטר. טרם למטר. -יפה. כדי לקבל את המטר. אז אתה מתחיל ממשהו שהוא
כאילו פתוח לגמרי, "טרם" - פוטנציאל, והקב"ה לא מממש את הפוטנציאל הזה, הוא ממתין, כי "אדם אין לעבוד את האדמה." חז"ל אומרים: רגע, מי שיעבוד את האדמה זה יביא גשם? מי שיעבוד את האדמה הוא צריך את הגשם, אבל הוא לא יביא את הגשם. וכאן הסוד, אתה עובד את האדמה... -אתה אוטומטית מתפלל. אתה נוגע במה שחסר בעולם... -ואז אתה מבקש עליו. אוי, מקסים. -וכשאתה נוגע במה שחסר בעולם, "אדם אין", הוא חווה את ה"אין," אז הוא ניגש לעבוד את האדמה. מהי אותה עבודת האדמה שהוא עושה? הוא... חז"ל אומרים, הוא שם מכיר בטובתם של גשמים, כלומר שהוא רואה שיש פה איזו שלמות שהחיסרון בעולם מחכה לו - הוא מתגעגע לאותה שלמות ורואה את הצורך
בעולם ומתפלל. רק ככה העולם צומח. הקב"ה היה יכול להביא את הגשם בעצמו, יכול להצמיח את זה בעצמו. לא אם אתה רוצה עולם של אהבה, זיווג וחיבור. זה רק אם אתה משאיר את זה פתוח לאדם. זה מקסים כי, אחד, אז כנראה אין חקלאי שלא מרים עיניו השמיימה ומבקש. הדבר השני, גם גשמים זה אחד הדברים שהשם מחזיק אצלו. זה אחד מהמפתחות שהוא רוצה את זה. זאת אומרת, זה ישירות אליו, זה לא איזה משהו בינינו. זה מקסים. -הוא מחזיק את זה אצלו, אבל הוא רק משחרר... -כשיש תפילה. כשיש תפילה, כשאנחנו רוצים. הנקודה היא שהוא כל כך מעצים את המקום שלנו, שהעולם, שברור שהוא ברא כדי שזה יצמח, הוא לא יכול להצמיח אותו בלי ההשתתפות שלנו. זה תפקיד
קריטי. -זה יתקיל את כל הכוונה. לא, זה תפקיד קריטי שיש לאדם. לגמרי, בלי התפקיד הזה... מפני שאנחנו המימוש של הגילוי של האהבה שלו אל העולם שהוא ברא. בלי ההשתתפות הזאת ביחד, שהוא מחכה לנו ואנחנו מחכים לו, שיש אמון שלנו בו והציפייה והשאיפה שלנו אליו ושלו אלינו, בלי מקום המפגש הזה אין עולם של אהבה ולכן אין עולם. רבי נתן אומר שאם יש משהו שלא קרה, אז כנראה שלא התפללו עליו מספיק או שלא התפללו בכלל. זה שהוא בדרך מאותה צמיחה למעלה, וזה בעצם שם אותנו, כי האדם הוא מתפלל, זה חלק מהכלים שיש לנו. האמת היא, כשמסתכלים על הפסוקים האלה, אז אתה לומד שמה שכולם חושבים, שהעולם נברא בשביל האדם, זה בדיוק הפוך. -נכון.
האדם נברא בשביל העולם. כלומר, שהעולם מחכה, הוא לא יכול לצמוח. הוא צריך את האדם. וזה נורא חשוב בהסתכלות שלנו בהקשר של התפילה. כשאני מתפלל, אני לא כאילו בא לנצל ולקחת לעצמי את העולם לשרת אותי, אלא הדברים שאני מתעורר אליהם, אם אני נותן לזה את ההקשר הגדול של עולם של אהבה, אני מתפלל על רפואה, אני מתפלל על גאולה, אני מתפלל על הצמיחה, מפני שאני רוצה שהעולם יצמח לגדלות שלו, אני רוצה שהעולם יגיע לשלמות שלו. מקסים. כן, והפנייה הזאת, "אליך ה' אקרא אליך ה' אתחנן," אני קורא לך, אבל הקב"ה בעצמו כל כך מחכה לקריאה הזאת, כי הוא טעון ברצון להיטיב איתנו, אבל הוא לא יטיב אלא אם כן אנחנו עושים את זה ביחד. יש
ניגון נפלא ופסוק של דוד המלך שאומר בדיוק את הדבר הזה. אתה יודע מה עולה לי בניגון הזה? "אליך ה' אקרא," קריאה היא ממש פנייה אליו בשמו, "ואל ה' אתחנן," "אתחנן" זה למצוא חן בעיניו. כשאני מתחנן, זה ה"התפעל" של "חן." אני קורא לך, אבל אני גם יודע שכשאני קורא לך אני גם מוצא חן בעיניך. מקסים. אז זה אינטימיות. חן זה אינטימיות. ולי בא טוב העניין הזה של ההתבודדות. אני אומר לך למה, כי משפט אחד תפס אותי ממש בתחילת התשובה, שרבי נחמן אומר שצריך לדבר עם הקב"ה כמו חבר, לבוא לפרוק ולדבר ולספר ו... אז שאלתי: רגע, אבל אנחנו כל היום איתו. אז יש המון המון סוגים של "כל היום איתו." ויש בסוף הלילה, כמו שההורים יושבים
בסוף הלילה ומסכמים את היום על איזה קפה קטן עם... באופן חברי כזה של... נשבר קצת דיסטנס בלילה ומדברים, וזה גם סוג של אינטימיות ושם נבנה גם קשר. בונים הרבה דברים למוחרת. חושבים על הילדים, מכוונים על הילדים, מכוונים אחד לשני ואז רואים את הפירות למוחרת. זה עניין ההתבודדות, זה דבר מקסים. אתה יודע, אנחנו כאן בבת עין, יש פה המון המון פינות. מרגישים את ההתבודדויות של דוד המלך, אולי של אברהם אבינו בדרך לאלוני ממרה, אינני יודע, אבל מרגישים כאן שיש פה אוויר עם תפילות, עם תפילות אישיות. בין אם זה התהילים שדוד כתב או הדברים שנאמרו פה באוויר. וזה גם הביטוי האישי שלנו. אחרי הסידור ואחרי התפילות ואחרי ה...
ה"אני" רוצה משהו, בוא תראה אותי, בוא תראה אותי, אני כאן. כל העולם רץ, נוסעים, וויז וכולי ואני כאן עומד ומדבר, מדבר, כוס קפה עם השם. אז קודם כול, זה נהדר, זה נהדר הזמן הזה ביום שיש לך והשם, זה כמו זמן ביומן עם הבוס, זה כמו זמן ביומן עם... זמן האיכות. ו... -אתה יודע, צבי, לא רק אתה מחכה לזמן הזה. גם הוא. -הוא מחכה לזמן הזה. ואפשר לומר שכל העשבים שהם גדלים פה בחוץ וכל הצמיחה הזאת, היא מזכירה לנו שהאדם נברא בגעגוע למשהו גבוה. געגוע. -אתה יוצא לעשבים ואתה חש שכל העולם כולו הוא בעצם צמיחה אחת אליו. האדמה שמצמיחה, אנחנו נקראנו על שמה - "אדם מן האדמה." ואנחנו סוג של עשבים בעצמנו, רק שהשירה שלהם
והשירה שלנו, כשהם משתלבים... יש שיר כזה, לא? -כן, כן. השיר הזה, "שירת העשבים," זה בדיוק... אתה יודע מה? אני אנסה לשיר לך את זה. אתה יודע, זה ניסיון ראשון בטלוויזיה, אל תתבאס עליי אם אני מזייף, נכון? כי אתה יודע... -אני לגמרי איתך. אתם מוזיקליים, אתם מנגנים. -אתה יודע מה? אני גם אתמוך בך. -אבל אני אגיד לך... אוקיי, תודה רבה. אני אגיד לך קודם על העניין הזה של הגעגוע, עכשיו השלמת לי... הושבת לי את התשובה, מה אותו רגש שכל הזמן ישנו בנו ואומר לנו "אתה בדרך לשלם, "אתה רוצה את השלם, אתה רוצה להתפלל," זה הגעגוע. זה מנוע שקט ומצוי והשם פיזר אותו כדי להוביל אותי איכשהו. אז תודה על ההבנה הזו, ושירת
העשבים, שזה מדבר על העשבים שסביבנו ועל התפילה שלנו. אני איתך. אני מזמין אותך לשיר. שירת העשבים. טוב, אני רואה על פניך שגם לך יש איזה שיר, להשיב לי בשיר. כן, גם שיר על רועה אחד. הבורא יתברך הוא רועה. "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר." השלמות. -כן. ולגמרי דוד הוא האיש של התפילה האישית. לגמרי. -השאיר לנו ספר של השירים ושל התפילות האישיות שלו. והאמת היא, צבי, אין דרך יותר טובה לסכם לנו אלא דרך דוד, כי הוא הדוד, ודודים הם אהבה. מקסים. טוב, הרב, הסתיימה לה קומה שלישית ואני עוד בבייסמנט, רוצה להתחיל שוב. האם רוחניות עוברת דרך המצלמות פה? שאלה. אני הרגשתי שלפחות דרכי זה עבר. אני לא יודע, אולי זו התפאורה,
זו האווירה, זה השם יתברך שהיה פה בתוך החלל הזה. אתה יודע מה זה היה, אני חושב, צבי? השכינה שבינינו. אוי, איזה כיף. איזה כיף. טוב, הרב, תודה רבה על כל הקומות, על המעליות, על הבייסמנט, על העלייה, על הרגש. ובעזרת השם, שנזכה כולנו בתפילות שלנו להשלים ולהתחבר ולעשות את כל החיבורים. השם יברך אותנו בשלום. תודה רבה.
התמלול נוצר אוטומטית ועשוי לכלול שגיאות.
פורסם ביום רביעי, כ״ד בשבט התש״פ (19.2.2020). משך: 33:17

0 תגובות
תגובה מתפרסמת אחרי אישור של המערכת.
עדיין אין תגובות לשיעור הזה. אפשר להיות הראשונים.