מסרים לחיים מפרקי אבות: פרק 1 - הרב זמיר כהן HD (כתוביות)

אנחנו מתחילים היום בעזרת השם סדרה חדשה על פרקי אבות, לאחר שראינו בספר קהלת את ההדרכה הבסיסית איך להתייחס בכלל לכל החיים, ההתלבטויות השונות, ליווינו את שלמה המלך בהתחבטויות הנפש שלו, בהדרכה שהוא נותן איך להיות מאוזנים בכל תחומי החיים. אז בעצם בקהלת ראינו את היסודות, יציקת היסוד. פרקי אבות זה כבר הבניין עצמו. מתחילים לבנות את הבניין על היסודות כי כאן יש לנו יותר הדרכה מעשית עם פרטים ופרטי פרטים איך להתנהג בחיי היום-יום. מסכת אבות היא אחת מ-63 המסכתות שיש לנו בשישה סדרי משנה. כידוע, רבי יהודה הנשיא, כשראה שעם ישראל מתחיל להתפזר, והתורה שבעל פה עלולה לא להיות מועברת כפי שקיבלנו אותה איש מפי איש

עד משה רבנו, אז הוא העלה, היה הראשון בהיסטוריה שהעלה את התורה שבעל פה על הכתב. שישה נושאים שונים. ראשי התיבות שלהם: זמ"ן נק"ט. זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קודשים, טהרות. זרעים - מסכתות שכוללות את כל מה שנוגע לעולם הצומח, כמו עורלה, כלאיים, תרומות, מעשרות, זה שייך לסדר זרעים. מועד - כל ההלכות שקשורות למועדי ישראל, שבת, ראש השנה, פסח, ההלכות שנוגעות לזמנים. זה הסדר השני. הסדר השלישי: נשים - כל ההלכות שקשורות לתקשורת שבין בעל לבין אישה, כמו קידושין, גיטין, כתובות. זה סדר נשים. גם מסכת נידה נמצאת שם. אחר כך, לאחר זמ"ן - זרעים, מועד, נשים, נק"ט: נזיקין, קודשים, טהרות. נזיקין - כל דיני הממונות שבין

אדם לחברו, הלכות שכנים, מה מותר, מה אסור, אדם שהזיק לממון של חברו, דיני אבידה ומציאה, שותפים. כל זה נמצא בסדר נזיקין. קודשים - ההלכות שקשורות לקורבנות בבית המקדש כשבית המקדש היה קיים. ו-ט, טהרות - דיני טומאה וטהרה, שהיום כמעט הם לא שייכים, גם זה שייך לאותה תקופה שבית המקדש היה קיים. אז היום יש ארבעה סדרים שהם מצויים גם היום, ושני סדרים - קודשים, טהרות, יותר לזמן שבית המקדש היה קיים. מסכת אבות, איפה היא נמצאת? מתוך השישה סדרי משנה, מסכת אבות נמצאת בסדר נזיקין. סוף סדר נזיקין, שם יש את מסכת אבות. למה? כי כל המסכתות שבש"ס, כולל סדר נזיקין, הן עוסקות בצד ההלכתי, הדינים למעשה. מסכת אבות היא החלק

המוסרי של ההנהגות, איך האדם צריך להתנהג. ולמה הכניסו את מסכת אבות לש"ס, לשישה סדרי משנה? הרי אין כאן הלכות כמו הלכות שבת, הלכות תפילין וכדומה. כדי שנדע שהמוסריות של האדם - חלק מהתורה. לא פחות מכל ההלכות שיש לנו בתורה, גם המוסריות, איך האדם צריך להתנהג, "איזהו מכובד המכבד את הבריות" זה כתוב בפרקי אבות, אבל זה חלק מהתורה. לכן שם המסכת הוא מסכת אבות. בדרך כלל השמות של המסכתות הם על פי הנושא שהמסכת מדברת, מסכת שבת - הלכות שבת, מסכת פסחים - הלכות פסח, מסכת גיטין - הלכות של גט, וכן על זה הדרך. מדוע המסכת הזו נקראת מסכת אבות? יש לכך שתי סיבות: סיבה אחת, לומר שכשם שקיבלנו מאבותינו איש מפי איש עד משה

רבנו את כל התורה כולה, גם את ההנהגות של הבין אדם לחברו, את ה"איזהו מכובד המכבד את הבריות", "איזהו גיבור הכובש את יצרו", משפטים שמופיעים במסכת אבות, גם את זה קיבלנו מאבותינו איש מפי איש עד משה רבנו. כלומר, לדעת להתייחס לדברים ברצינות. גם כשאדם יודע שהוא קיבל את הדברים מאבותיו, הוא מתייחס אליהם אחרת. אדם ברחוב שנותן לך עצה, "תעשה כך, אל תעשה כך", אולי הוא מדבר מתוך נגיעות אישיות, מי אמר שזה טוב לי? אולי יש לו אינטרסים במה שהוא אומר. אבל כשהאבא אומר לבן "תעשה כך וכך", גם אם הבן לא כל כך מבין למה, אבל הוא יודע שאם אבא אמר, ודאי שהוא אוהב אותי. הוא רוצה בטובתי. לכן המסכת נקראת "מסכת אבות" כדי לתת

לאדם תמריץ להתייחס לדברים ברצינות, לדעת גם משפט שלכאורה מכביד עליך, למשל, בפרקי אבות נראה בהמשך כתוב: "הווי קל לראש ונוח לתשחורת". "הווי קל לראש" - כלומר אם יש מעליך בוס בעבודה, תהיה קליל איתו, אל תתנגש איתו. יש אדם נכנס לעבוד, שמעתי את זה כמה פעמים מצעירים מוכשרים מאוד, כל מקום שנכנסו לעבודה, אחרי חודש פיטרו אותם. והוא לא מבין, יש עליו איזו קללה? יש עליו איזה כישוף? מדברים איתו על ההתנהלות, מתברר שהוא, כל מקום שהוא מגיע, הוא בטוח שהוא חכם יותר מהמנהל והוא כבר מתחיל להכתיב ולנהל ומתווכח יותר מדי. יכול להיות שהוא חכם יותר מהמנהל, אבל אומרת המשנה "הווי קל לראש", הוא הבוס שלך, אתה העובד? תבין

שהוא המנהל. נראה לך אחרת, תציע לו, קיבל - קיבל, לא קיבל - תעשה מה שהוא אומר, הוא עכשיו המנהל. אתה יודע שהמפעל יצא בהפסדים, אבל הוא הבוס כאן. אתה רק תביע את דעתך, אבל אל תיכנס איתו להתנגשויות. "הווי קל לראש ונוח לתשחורת" זו הדרכה יותר למבוגרים. המבוגרים, כשרואים צעירים עושים שטויות, לפעמים זה מוציא אותם מהכלים והם מגיבים בזעם ומסתכסכים, הורים וילדים מגיעים לקצרים, "תהיה נוח לתשחורת". אתה יש לך כבר שיער לבן, הוא השיער שלו שחור, אין לו את חוכמת החיים שיש לך, תבין אותו, לך לקראתו. ההדרכות האלה, לא תמיד קל לאדם ליישם אותן, הוא בוער בתוכו, אבל אם הוא אומר: זו עצה שאבא נתן לי, אם אבא נתן את העצה,

ודאי שזה טוב. אז גם אם אביו לא כזה מלומד לתת לו את העצות שבפרקי אבות, אבל אתה יודע שהמסכת הזו היא מסכת של האבות, הועברה מדור לדור, שווה להתייחס לדברים ברצינות. זה הסבר אחד של המילה "אבות". אבל יש עוד הסבר, לפי ההסבר הזה, המילה "אבות" מתייחסת למוֹסרים, למי שמסר את הדברים. לפי הביאור השני, המילה "אבות" מתייחסת למוּסרים עצמם, לדברים שכתובים כאן. למשל, בשבת, יש לנו אבות מלאכה. יש אבות ויש תולדות. למשל, אדם שזורע בשבת, זה אב מלאכה, יש 39 אבות מלאכות. אדם שמשקה את הצמחים בשבת זו תולדה של מלאכת זורע. כמו הילד, כי זריעה מצמיחה, וכשאדם משקה, מה הוא עושה בעצם? הוא מצמיח. אבל הוא לא זרע, אז כשהאדם משקה

זו תולדה - גם זה אסור מהתורה, שאסור להשקות בשבת, זו תולדה של האב מלאכה שנקראת בשם זורע. מלאכת זורע. כלומר, אב זה יסוד. גם כאן, מסכת אבות - מסכת של יסודות. זה מתייחס כבר למוסרים עצמם, כל דבר שאתה לומד כאן, תדע שזה אב, אם תיקח את זה לעצמך, יהיו לך הרבה תולדות, אתה תרוויח מזה באינספור מסלולים שאתה יכול לפגוש במהלך החיים במצבים שונים. אתה לוקח את העצה, לוקח את ההדרכה, אתה תראה שיהיה לך טוב. לכן מסכת אבות הוכנסה דווקא לסדר נזיקין, לומר כשם שמהצד ההלכתי אסור לך להזיק לחבר, מותר לאדם לגנוב ממון חברו? להזיק לו? לנפץ לו את הרכב שלו? את הזגוגיות של הבית? אסור, אתה מזיק לחברך. כשם שיש את הצד ההלכתי

בדיני ממונות, כך יש גם את הצד המוסרי בבין אדם לחברו. כמו היסוד הזה של "איזהו מכובד המכבד את הבריות" - זה בין אדם לחברו. אבל תדע שזה חלק מהתורה, זה עניין הלכתי. הרמח"ל בהקדמה שלו ל"מסילת ישרים" כותב על הפסוק, יש פסוק שהקב"ה אומר לעם ישראל, מה הוא מבקש מאיתנו, אז יש שם רשימה של פרטים שהם מסכמים, בין השאר כתוב שם "ללכת בכל דרכיו". מה זה "ללכת בכל דרכיו"? איך האדם ילך בדרכי השם? ללכת בדרך של מישהו אחר, אם הוא צעד במסלול הזה, אני הולך אחריו, אבל מה הפירוש ללכת בדרכי השם? אומרים חז"ל: תלמד מדרכי ההנהגה של הקב"ה. כמו שהקב"ה, אפילו שאנשים חוטאים, הוא לא מעניש מייד, הולך בסבלנות, הולך ברחמים, גם אתה

תהיה רחום. מה הוא גומל חסדים, אף אתה תהיה גומל חסדים. אדם וחווה פתאום התביישו שהם בלי בגדים, אכלו מעץ הדעת, התביישו, לפני כן לא התביישו. אחרי שאכלו מעץ הדעת נכנס בהם יצר הרע, וזה גרם להם להתבייש. הם עברו על רצון השם. והנה, מה כתוב בתורה? "ויעש ה' לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם". אבל הם עברו על רצונך, לכן הם סובלים עכשיו, תן להם שיסבלו. אבל גומל חסדים. כמו שהקב"ה גומל חסדים אפילו לאלה שעברו על דבריו, גם אתה תהיה גומל חסדים. כלומר, כל דרכי ההנהגה במידות שבין אדם לחברו, צריך לדעת, זה חלק מהתורה, זה רצון השם. לא כמו שיש כאלה שחושבים ששמירת שבת, הנחת תפילין, לתת צדקה זה הלכה מהתורה, אבל לכבד את

הזולת, לא לפגוע בו במילים, אלה דברים, הוא מרגיש: מה זה קשור לתורה? אז אמרתי, אז מה אם הוא נפגע? ירדתי עליו, צחקתי איתו. הוא צחק עליו אבל הוא אומר "צחקתי איתו". אלה דברים שאנשים עלולים לזלזל בהם, להקל ראש, לומר: אני לא עברתי על מה שכתוב בתורה, אלה דברים קטנים. באה התורה ואומרת: תדע לך, זה חלק מהתורה. לכן פרקי אבות, המסכת הזו, היא אחת מ-63 מסכתות שיש בש"ס, ולא כעניין נספח או חיצוני. נעבור כעת למשנה עצמה. המשנה פותחת במילים: הפתיחה של מסכת אבות מאוד מעניינת כי היא שונה מכל המסכתות. כל מסכת מתחילה מייד בהלכות, פה הוא מתחיל בהקדמה שבעצם היא נוגעת לכל התורה. "משה קיבל תורה מסיני", כלומר מהקב"ה

שהתגלה בסיני, "מסרה ליהושע" - תלמידו של יהושע, והוא העביר לזקנים וכן על זה הדרך. למה דווקא המסכת הזו מתחילה ב"משה קיבל תורה מסיני"? מה שאין כן מסכתות אחרות, מתחילות מייד בהלכה. אבל זה קשור לדברים שדיברנו קודם, כדי להעביר מסר לאדם, כמו שמשה קיבל תורה מסיני את הלכות שבת, תדע שהוא קיבל מסיני גם את דרכי ההנהגה של בין אדם לחברו, לכן תקפיד על מה שכתוב כאן. "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע", במדרש כתוב שכשהקב"ה אמר למשה רבנו קח את יהושע בן נון ותכתיר אותו ליורש שלך... הרי נגזר על משה למות במדבר, הוא לא ידע מי במקומי, הוא כמו מלך, משה רבנו היה המנהיג של עם ישראל, הוא כמו המלך של עם ישראל. מי אחריי?

במדרש כתוב שהוא היה בטוח שאחד מבניו, הוא זה שיתמנה לתפקיד של מנהיג ישראל. כמו מלך, מלך מת, אחד מהבנים יורש העצר, הוא נהיה המלך הבא. משה היה בטוח שאחד מבניו כמו שושלת מלכי בית דוד, בן אחר בן, והנה, הקב"ה אומר לו קח את יהושע, הוא במקומך. חז"ל אומרים שמשה התאכזב. למה באמת יהושע בן נון זכה ולא אחד הבנים של משה? גם הם היו תלמידי חכמים גדולים, היו בקיאים בתורה. למה דווקא יהושע בן נון? יהושע בן נון נצמד למשה רבנו, הוא לא היה מהמשפחה שלו, אבל הוא היה נצמד אליו ורוצה ללמוד ממנו תורה כמו עגל שמשתוקק לינוק מאימו, כך הרגיש יהושע בן נון, אני רוצה לינוק כל הזמן. כמו שכתוב בתורה: "יהושע בן נון נער, לא ימיש

מתוך האוהל". כל הזמן משמש את משה, הולך אחריו, לומד מההנהגה שלו, אנשים שואלים את משה שאלות בהלכה, שאלות בתורה, יהושע עומד, מקשיב מה הרב עונה, מעתיק את זה לעצמו, השתוקק לדעת תורה, הייתה לו השתוקקות. ואמרו חז"ל: "גדול שימושה יותר מלימודה". כשאדם רואה את ההנהגה של התלמיד חכם, לא רק את הדיבורים, קורא בספר... לוקח ספר הלכות, לומד הלכות. אבל כשאתה נמצא עם תלמיד חכם, זו גם המעלה של אלה שלומדים בישיבות ולא רק בבית בצורה עצמאית, נמצא בישיבה, לומד מהרב, רואה את ההנהגה, שואל שאלות, מקבל תשובות, שומע אחרים שואלים, איך הם מקבלים את התשובות, הוא לומד, זה נקרא "גדול שימושה", הוא משמש יותר מהלימוד עצמו. לכן

אומר לו הקב"ה למשה רבנו: קח את יהושע, איש אשר רוח בו, ותסמוך אותו, שהוא הממשיך שלך. זה גם מסביר, במדרש חז"ל אומרים שכשיהושע בן נון הוכתר להיות במקום משה רבנו, זקני הדור ראו את פני משה כפני חמה, כמו השמש, ואת פני יהושע כפני לבנה. "אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה", כך לשון חז"ל. לא מובן, מה זו בושה? מה זו כלימה? אז פני משה כפני חמה, ודאי, משה קיבל תורה מבורא עולם, ודאי שהוא כמו שמש מאיר, ויהושע, הוא לא בדרגה הזאת, הוא כמו לבנה. מה זה "אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה"? הביאור בעומק הוא נפלא מאוד, יש בזה מוסר השכל גדול לאדם, כשמשה רבנו קיבל תורה בסיני, היו שם הרבה שקינאו בו, אנחנו גם

רוצים להיות תלמידי חכמים, גם רוצים לדעת את מה שמשה רבנו יודע. אבל הם מייד נפלו בייאוש: מי אני? אני כלום, אני אפס, תראה את משה, אלוקים מדבר איתו, איתי אלוקים לא מדבר. אין לי סיכוי להתקדם בחיים. כלומר, מראש הם התייאשו כי הייתה להם תחושה: אם משה מדבר עם אלוקים ואני לא, אז אני לא שווה שום דבר. אין טעם להשקיע בכלל. כשלא השקיעו, באמת לא התקדמו. כשראו שיהושע בן נון שכן השקיע נהיה ממלא המקום של משה רבנו, אמרו לעצמם: איזו טעות עשינו אז. נכון שיהושע הוא לא בדרגה של משה, משה הוא כמו שמש מאירה, הירח אין לו אור עצמי, איך הירח מאיר לכדור הארץ? מקבל את האור של השמש ומאיר לכדור הארץ. אז נכון שיהושע הוא לא

בדרגה של משה, אבל תראה שאדם יכול לקבל את האור מהאדם הגדול הזה שדיבר עם אלוקים ולהעביר את זה לדורות הבאים. אז חבל שלא השקענו גם אנחנו. כשכתוב שם "אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה", זה לא מתייחס אוי לבושה של יהושע, אלא הזקנים אמרו על עצמם: הבושה שלנו, למה אנחנו לא השקענו כמו שיהושע השקיע ותראה לאילו מדרגות גבוהות הוא הגיע. וזה גם מוסר לעצמנו עד עצם היום הזה, יש אנשים, מראש מייאשים את עצמם: אני לא גדלתי בבית של תורה, מה יצא ממני? אבא שלי זה לא גדול הדור בתורה, איך אני יכול להתקדם? וזה לא נכון, חז"ל אמרו: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". עניים זה יכול להיות עניים בממון, עניים יכול להיות

בית שהוא עני ברוחניות. "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", משם יכולים לצמוח מנהיגי הדור. מרן הרב עובדיה יוסף, שהפך את העולם בתורה שלו, מי היה אביו? אביו היה איזה רב גדול? אביו היה בעל מכולת. כשהייתי ילד היו מצביעים על המכולת: פה... זו הייתה המכולת של אבא של הרב עובדיה יוסף. הייתה שם מכולת בשכונת בית ישראל בירושלים. ואביו באמת לא חשב שבנו יהיה תלמיד חכם. גם כשהוא, נפשו חשקה בתורה, הלך לישיבה, אחרי כמה זמן, זמן קצר שלמד שם, לא יודע אם זה חודש או כמה חודשים, האבא אמר לו: אתה לא הולך יותר. אני צריך אותך במכולת, אתה הבן הבכור, אני צריך עזרה, אין מי שיעזור לי כאן. הוא היה בן 14, 15. "תעזור לי

במכולת". והוא לא הלך, מה יעשה? האבא אומר לו, הוא נשאר. למזלנו, ראש ישיבת "פורת יוסף", הרב עזרא עטיה, שם לב שהתלמיד הזה לא הגיע כמה ימים, חשב אולי הוא חולה. שבוע, שבועיים, כמה חולה? ידע איפה המכולת של אביו, הלך לשם, ראה את האבא עומד שם, שאל אותו: איפה עובדיה? איפה הבן? אמר לו: הוא לקח משלוח, עוד מעט הוא יבוא. כמו נער שליח. אמר לו: רגע, אז הכול בסדר איתו? אמר לו: כן, אני צריך אותו איתי בחנות. הרב ניסה להפציר בו: תשלח אותו לישיבה, הוא כל כך רוצה ללמוד, תן לו שיתקדם. הוא אמר לו: לא, אני צריך עזרה בחנות. ראה הרב עזרא עטיה ששום דבר לא עוזר, אמר לו: אתה צריך אותו כל יום כמה שעות של שליחויות? תשלח

אותו לישיבה, אני מתחייב כשאני מסיים את השיעור בישיבה אני אבוא ואני אעשה את השליחויות במקומו. אבל הוא מסוגל ללמוד, תשלח אותו שילמד. הוא נבהל, ראש הישיבה אומר "אני אעשה שליחויות"? אמר לו: אם עד כדי כך זה חשוב בעיני כבודו, בסדר, אני אסתדר לבד. ושלח אותו לישיבה. בסוף תראו איזו מתנה עם ישראל קיבל. "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". יש עניים בכסף, יש עניים ברוחניות, אבל הילדים שלהם יכולים להיות גדולי הדור. אז זה החלק הראשון של המשנה: "משה קיבל תורה מסיני "ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים". על אילו זקנים מדובר כאן? יש פסוק: "ויעבוד ישראל את ה' כל ימי יהושע "וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע".

כלומר, אותם זקנים שפגשו את משה רבנו הם האריכו ימים גם אחרי שיהושע נפטר, היו כאלה שעוד המשיכו להאריך ימים. אז בעצם הם קיבלו ממשה, אבל לא כמו יהושע, אז אחרי שמשה נפטר, יהושע המשיך ללמד אותם, אז הוא העביר לדור הזה. כלומר, הזקנים האלה היו גם תלמידי משה, גם תלמידי יהושע. "וזקנים לנביאים" - הדור הבא של אלה שכבר לא זכו לראות את משה רבנו. אלה שזכו לראות את משה כונו בשם זקנים. הדור הבא כבר נביאים. כמו עלי, שמואל, אלה כבר היו נביאים. "ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה", כמו שקיבלו את התורה, כך העבירו לדור הבא, לאנשי כנסת הגדולה. מה זה אנשי כנסת הגדולה? אמצע ימי בית המקדש השני. פה כבר הגענו לאמצע ימי בית

שני, כשעלה עזרא, נחמיה, עלו מבבל. אחרי גלות ראשונה, גלות בבל, כורש השני היה הבן של אסתר המלכה ואחשוורוש. הוא נתן רשות לבנות את בית המקדש, עלו ובנו את בית המקדש השני, והמנהיגים היו עזרא הסופר, נחמיה, גם מרדכי עצמו עלה, אחר כך הוא חזר שוב לפרס, ושם הוא נפטר ונקבר. עד היום קבר מרדכי נמצא בפרס. והם שבעצם הקימו את התשתית לכל הדור שאחרי, בזמן בית המקדש השני. אמצע ימי בית שני הוקם המוסד הגדול הזה שנקרא אנשי כנסת הגדולה. היו 120 גאוני עולם, גדולים בתורה, ביניהם היו גם נביאים, הם היו המוסד העליון של הסמכות התורנית ההלכתית. כל שאלה הם היו מכריעים, הם היו קובעים. פה בארץ עשו כנסת על שם אנשי כנסת הגדולה,

ולכן עשו 120 חברי כנסת. כל אחד מבין את ההבדלים בין אנשי כנסת הגדולה לבין הכנסת שיש לנו כאן בארץ. אבל גם זה יפה שלפחות לקחו את הרעיון משם. עד כאן התמסורת של התורה, והגענו לתקופה של כתיבת המשנה. לכן אין פה את המשך השושלת. אנחנו יודעים את המשך השושלת מאז ועד היום. היו אחר כך תנאים, אמוראים, סבוראים, גאונים, ראשונים, אחרונים, עד הדור שלנו. יש את כל השושלת של מקבלי ומוסרי התורה עד היום. בספר "מסע אל האמת" הבאתי גם את התאריכים עם השמות של המנהיגים של הדורות, יש שם פרק שלם על העניין הזה, שכל אדם יוכל להיווכח בעצמו שהתורה הועברה מדור לדור בלי איזה קטע שפה אתה יכול להגיד מישהו המציא או מישהו זייף, יש

לנו את כל השושלת מאז ועד גדולי הדור שלנו שהעבירו את התורה איש מפי איש. אבל כאן המשנה נכתבה בתקופה הזו, לכן זה נעצר כאן בתקופת התנאים. "הם אמרו שלושה דברים". עד כאן ההקדמה, מכאן אנחנו כבר מגיעים להדרכה עצמה. מי זה "הם אמרו שלושה דברים"? אנשי כנסת הגדולה אמרו שלושה דברים. רק שלושה דברים אמרו? הרבה דברים אמרו, אבל שלושה דברים יסודיים שאת זה רצו להנציח לדורות. "הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה "ועשו סייג לתורה". שלושה כללים יסודיים: האחד נוגע למערכת המשפט - "הוו מתונים בדין", השני, במה שנוגע לעולם החינוך: "העמידו תלמידים הרבה", והשלישי, במה שנוגע לתורה עצמה, לשמירת התורה: "עשו סייג לתורה",

כלומר תעשו גדרות. במה שנוגע למערכת המשפט, "הוו מתונים בדין", זה שייך לא רק לשופטים עצמם, זה שייך גם לנו, כל אדם בחיים הפרטיים שלו, כמה חשוב שיהיה מתון בדין לפני שהוא חורץ משפט. בבתי משפט, מה זה "הוו מתונים בדין"? לפעמים השופט שומע את הטענה של התובע, רואה את הדמעות שלו, כמה הוא אומלל ומסכן וכמה הציק לו הנתבע, הוא מייד כבר בלב חורץ משפט: הוא צודק. עכשיו הוא פונה לשני בזלזול: מה יש לך לענות? הוא כבר החליט מי צודק. "הוו מתונים בדין". אולי הוא שחקן טוב? אולי כשתשמע את הצד השני, אתה תגלה שדווקא האמת שונה לחלוטין? שמעת אותו, אל תזדרז להחליט שהשני צודק, שוב תבדוק עם הראשון. אל תהיה זריז לחרוץ משפט.

תהיה מתון בדין. על פי ההלכה שלנו, כשבבית המשפט... כך הדין על פי דין תורה, יש בתי דין שמתנהלים על פי דין תורה, כשהשופט שומע את הטענות של הצדדים, אסור לו מייד לעבור לפסק דין, אלא הוא צריך לומר: אז אתה טוען כך וכך. השופט צריך לחזור על הטענות שלו: אתה טוען כך וכך, ואתה עונה כך כך. למה הוא צריך לומר את זה על פי ההלכה? כי לפעמים לא כל מי שבא לדבר יודע להביע את עצמו נכון. בפרט אם זה מביא עורך דין מפולפל שיודע איך לנסח את הדברים, וההוא, אין לו כסף לעורך דין. בא בעצמו. הוא לא יודע לנסח את הדברים. והשופט חושב שהוא הבין מה שיש לו לומר, והוא בכלל לא התכוון לזה. כולם יודעים כמה מצבים כאלה יש שבן אדם אומר

משהו, השני לא הבין אותו, הוא בטוח שהוא הבין. לכן על פי ההלכה, כשהשופט שומע את התובע, הוא צריך לחזור: אז אתה טוען כך וכך. אם הוא אומר לו "כן", סימן שהוא הבין. אם הוא אומר לו "לא, לא התכוונתי כך, "התכוונתי כך". טוב, אז תסביר לי בדיוק מה התכוונת. אחרי שהוא מסביר, השופט אומר: אז אתה מתכוון כך, יפה. ואתה טוען כך וכך. אם הוא אומר לו "לא התכוונתי" - אז תסביר מה התכוונת. כדי שהתמונה תהיה בהירה אצל השופט ורק אז הוא יכול להכריע על פי האמת. בהלכה שלנו, יש הרבה כללים במשפט שמשום מה, לא כל כך מקפידים עליהם היום בעניינים האלה, כמו למשל, על פי ההלכה, אסור לאחד הצדדים לבוא עם בגדים מפוארים והשני יבוא עם

בגדים מזולזלים. פעמים שהתובע והנתבע, אחד עשיר גדול והשני עני מרוד. זה בא עם בגדי פאר, מותגים, יוקרתי, עם מלא תכשיטים, וההוא בא בצורה... לא מסורק כי הוא בא מהשוק, אדם עובד לפרנסתו, בקושי יגיעת כפיים. על פי ההלכה, צריך השופט כשהוא רואה דבר כזה - לא להתחיל את המשפט, אלא לומר לעשיר: או שתתלבש כמותו או שתלביש אותו כמותך. אחר כך תבואו לכאן. למה? כי השופט באופן טבעי עלול להרגיש שהלב נוטה לאותו אדם שהוא משדר הרבה עושר וכבוד וגדולה ויופי, זה טבעי שאדם נמשך יותר לאנשים כאלה. לכן אומר לו השופט, כך על פי ההלכה: או שתתלבש כמותו או שתלביש אותו כמותך. ורק אז מותר לו לשפוט אותם. כמה חסרים היום הדברים האלה של

ההתבוננות והזהירות במשפטים. לפעמים זה גורל של חיים לכל החיים שלהם. אז זה אומרת המשנה, תנאי ראשון, אתה רוצה מערכת משפטית טובה? "הוו מתונים בדין". אבל ההדרכה הזאת היא נכונה לא רק לבתי המשפט, כל אדם בחיים הפרטיים שלו לפעמים הוא שופט ומייד חורץ משפט. "הוו מתונים בדין". אישה שאומרת לבעלה: יש הערב אסיפה מאוד חשובה בעבודה שלי, זה חשוב מאוד לקידום שלי, יש לזה הרבה השלכות. אני מבקשת תבוא בזמן, תשמור על הילדים, אל תאחר היום. נניח הוא מסיים את העבודה בחמש, היא אומרת לו... חמש ורבע בדרך כלל מגיע, יש פקקים - חמש וחצי. אל תאחר יותר מחמש וחצי, אני חייבת לצאת. הוא אומר לה: אין בעיה. מגיע חמש וחצי, היא כבר

דרוכה כולה, מאורגנת, הכול... ממש כבר עומדת לצאת. הוא לא מגיע. עשרים לשש, רבע לשש, עשרה לשש. היא כבר עומדת לצאת מהכלים, "האדם הזה אין לו מצפון, אין לו לב, עם מי התחתנתי בכלל? איזו טעות עשיתי. "למה לא שמעתי להורים שאמרו לי שהוא לא בשבילי?" והיא יכולה עכשיו לשחזר את כל ההיסטוריה שהייתה לה מאז ועד היום וכולה מתמלאת בקיטור. שש ורבע הוא נכנס, הוא רואה כמו חבית חומר נפץ מתפוצצת בפנים עם העצבים והכעסים ואת כל האש וגופרית שופכת עליו. "הוו מתונים בדין". למה את נמהרת להחליט שהוא מזלזל ולא אכפת לו? אולי היה איזה עיכוב רציני? אולי באמת קרה משהו? כל אדם יודע על עצמו כמה מצבים הוא כל כך התאמץ להגיע בזמן,

אבל היו עיכובים שלא תלויים בו, מה הוא יכול לעשות? דרך אגב, מי שמאמץ לעצמו את ההנהגה של "הוו מתונים בדין", לא רק השני מרוויח שלא צועקים עליו ונוזפים בו שלא כדין, אלא המרוויח היותר גדול זה האדם עצמו. כל אדם שמרגיל את עצמו לדון לכף זכות, כמו שנראה בהמשך, המשנה אומרת: "הווי דן את כל האדם לכף זכות", אדם שמתרגל לדון בצורה כזו הוא הופך להיות בעצמו אדם יותר רגוע, יותר מאושר, יותר שמח, תווי הפנים שלו יותר רגועים. יש אנשים שמטבעם הכול שלילי, הכול רע, כל העולם לא בסדר, ויש להם תלונות וטענות ורוטנים וגוערים. אדם כזה הוא המפסיד הגדול. אדם שנושא בליבו כעסים בלתי נסלחים, תסכולים, מרירות, הוא נאכל מבפנים.

הוא עצמו הופך להיות אדם שסובל כל ימי חייו. אדם שדן לכף זכות הופך להיות אדם רגוע, אדם שמח, אדם מאושר. "הוו מתונים בדין". כך גם כלפי ילדים. לפעמים הורים כועסים על ילד כי הוא לדעתם מתנהג שלא כראוי. תקשיב לו, תשאל אותו מה קרה. לפני שאתה מעניש, תשמע אותו, אולי היה כאן משהו, יש משהו מסתתר מאחורי הדברים. קראתי שאימא אחת, האימא סיפרה את זה אחר כך, כתבה על כך, כמה היא התביישה בעצמה. הילדה הקטנה חזרה מהגן, ובגן חילקו תפוחים אז היא חזרה עם שני תפוחים. הסבירו להם שם על צבעים ועל טעמים, שזה מתוק וזה חמוץ, אז הביאו להם תפוח אדום ותפוח ירוק, תפוחים קטנים כאלה, והיא באה בשמחה הביתה והראתה לאימא מה הם למדו

היום. האימא, התחשק לה לאכול תפוח, ביקשה מהילדה תפוח אחד. להפתעתה, היא רואה שהילדה, במקום לתת לה תפוח אחד, מייד נגסה בתפוח אחד, החזיקה אותו ביד, לקחה את התפוח השני ונגסה גם בו. האימא מאוד נפגעה. אני כל כך מעניקה, פעם אחת מבקשת תפוח, היא לא יכולה לתת לי תפוח? כבר היא נוגסת כדי שאני לא אוכל לאכול מזה? אבל היא הייתה כמו המשנה: "הוו מתונים בדין". שאלה את הילדה: למה עשית את זה? למה לא נתת לי? אז היא אמרה לה: אימא, רציתי לראות איזה תפוח יותר טעים ואת זה אני אתן לך. כלומר, דווקא מתוך האהבה שלה לאימא, היא רצתה לשמח אותה. אבל היא התביישה בעצמה, איך שפטתי אותה מתחלה לכף חובה שהייתי בטוחה שהיא רעה ואין

לה שום רצון לתת לי כלום. ילד קטן לא תמיד יודע את ההשלכות של כל דבר. "הוו מתונים בדין". הוראה שנייה: "והעמידו תלמידים הרבה". כלומר, כמה שאתה יכול להפיץ תורה, להפיץ יהדות, להפיץ הדרכה נכונה, העמידו תלמידים הרבה. לא תאמר: אני ברוך השם, יש לי את הכמה מסביב שאני מלמד אותם, מדריך אותם. אם יש לך דרך לעזור - תעזור. בדורות הקודמים "העמידו תלמידים הרבה" זה היה רק ביחס לתלמידי חכמים עצמם, אדם שהוא גדול בתורה, הוא יכול לתת. היום אפילו אנשים פשוטים יכולים להיות בבחינה הזו של "העמידו תלמידים הרבה". אדם שמארגן איזו קבוצת ווטסאפ, את כל החברים שלו, שולח לכולם סרטונים של שיעורי תורה, זה בגדר "העמידו תלמידים

הרבה". היום עם הטכנולוגיה שקיימת, כל אדם עם קצת יוזמה, יכול לרומם את כל הסביבה שלו. יכול גם להרוס את הכול, זה לעומת זה עשה האלוקים. כמה אפשר לקלקל ולהשחית עם כל הטכנולוגיה שיש היום. אבל אדם... אני לא אומר עכשיו שמי שיש לו טלפון כשר, שיעבור לטלפון לא כשר בשביל פייסבוק וה... - זה ודאי שלא. אבל מי שכבר יש לו, לפחות ישתמש בזה לטובה. אגב, עצה טובה, מי שיש לו טלפון שהוא לא כשר, יכול... יש חברות מצוינות שאפשר לפנות אליהן וכל מה שהוא צריך לצורכי עבודה, אם זה ווטסאפ, אם זה אתרים של אינטרנט שזקוקים לצורכי עבודה, פותחים לו את הכול, כלומר, אם יש צורך לעבודה, יש פתרונות להכול. אבל בלי הסיכון הזה של להיחשף

לתכנים שליליים. אפילו אדם שקונה טלפון בשביל העיסוקים שלו, בשביל החברים שלו, הוא לא מתכוון בכלל להיכנס לאתרים לא טובים. אבל אם זה פרוץ, ברגע של חולשה הוא עלול ליפול. אפילו שהוא לא רוצה והוא רחוק מזה לחלוטין. כתוב: אין אפוטרופוס לעריות. מי יכול לשלוט בעצמו? וכמה בתים התפרקו. רק אלה שפנו אליי בשביל לבקש לסדר להם יועץ נישואין ודברים כאלה בגלל שהבית התפרק לחלוטין כשדרך המכשירים האלה יצרו קשרים שהם לא בריאים, כמה זה נורא. כל אדם צריך להיזהר לשמור על עצמו. וכשיש מכשיר שבאמצעותו אפשר להפיץ תורה - "העמידו תלמידים הרבה". למה שאדם ידאג רק לעצמו, שלום עלייך נפשי, יגיד: ברוך השם, אני רואה הרצאות, זה עשה

לי טוב, כמה שינה לי את החיים לטובה. שמעתי מהמון צעירים שמספרים, הוא אומר: היום אני יושב עם חברים שלי, הם מדברים, אני מרגיש הכול רדוד. מה שפעם הייתי ישב איתם ונהנה מהשיחה, היום אני מרגיש הכול רדוד. מאז שנחשפתי לעומק, לחשיבה, לתורה, להסברים עמוקים, מדברים על שטויות, אני מרגיש בלי רמה בכלל. אז אדרבה, תרומם אותם אתה, תחבר אותם, תקשר אותם. זה גם בחינה של "העמידו תלמידים הרבה". מי הדוגמה הכי מיוחדת ל"העמידו תלמידים הרבה" שלא התייאש בשום אופן והציל את עם ישראל? היה רבי עקיבא. רבי עקיבא הקדיש את חייו ללמד תלמידים, עשרים וארבעה אלף זוגות, חברותות של תלמידים היו לו שהוא לימד אותם תורה. והייתה לו תוכנית

לפזר אותם בכל ישראל ולעשות מרכזים ו... פרצה מגפה, מתו כולם. עשרים וארבעה אלף זוגות של תלמידים, חברותות, נפטרו כולם. מה היה אדם אחר אומר? מה אני יכול לעשות? אני בדיכאון עכשיו, אני בייאוש. אני את שלי עשיתי, אם אלוקים עשה כך, אני לא... אין לי מה לעשות יותר. אבל רבי עקיבא אמר: אדם שהעמיד תלמידים בצעירותו, יעמיד תלמידים בזקנותו. מייד לקח לעצמו חמישה תלמידים: רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס, רבי יוסי, רבי יהודה ורבי אלעזר. חמישה תלמידים. הם לא היו תלמידי חכמים, היו פשוטים. אבל ישב ולימד אותם. הוא לא אמר: אני כבר זקן, אין... טוב, אני לא יכול עכשיו ללמד עוד עשרים וארבעה אלף כי אני זקן, אבל חמישה

אני כן יכול? נשקיע בהם. ותראו אילו מתנות קיבלנו: רבי שמעון בר יוחאי, עם הזוהר הקדוש, רבי מאיר בעל הנס, עם כל הגדולה שלו, רבי יוסי, רבי יהודה, רבי אלעזר, מאורות גדולים בעם ישראל. אתה לא יכול לדעת. יש תלמיד חכם גדול בירושלים, אני לא אומר את שמו, אולי הוא מסכים, אולי לא. תלמיד חכם מאוד מפורסם שהוא פעיל ממש בכל העולם. כמה זכויות יש לו, כמה אנשים הוא הציל ממוות לחיים בכל התחומים, והוא מספר שהוא היה בעיר בצפון, הורים שעלו ממרוקו, פשוטים מאוד, וכמו כל השכונה הוא היה. יום אחד בחור ישיבה דפק בדלת של הבית ושאל את ההורים אם הייתם רוצים שאני אקח את הבן שלכם לישיבה בירושלים. היה דיון בין ההורים, אחד רצה,

אחד לא רצה, דיברו ביניהם, בסוף אמרו: במקום שיתקלקל פה בשכונה, בסדר, קח אותו לירושלים. לא קל להיפרד מילד, כיתה ז', ח', לשלוח אותו לירושלים. אבל אמר: יש שם ישיבה עם פנימייה, הוא יוכל להיות שם, אני לומד בישיבה. אמרו לו: טוב, קח אותו. לקח אותו והציל אותו, נהיה מאור גדול בעם ישראל. כמה אדם צריך... אני לא יודע מי היה אותו אחד שלקח אותו משם. ייתכן שאפילו הוא עצמו לא יודע לאיפה הגיע אותו ילד שהוא הציל. אבל היכולת של כל אדם עם קצת פעילות, קצת יוזמה, "העמידו תלמידים הרבה" להעביר את התמסורת של התורה מדור לדור ולהציל רבבות ואלפים. והדבר השלישי שאמרו אנשי כנסת הגדולה: "ועשו סייג לתורה". מה זה סייג? גדר.

חכמי ישראל הצטוו לעשות גדרות כדי שאנשים לא ייפלו בחטא. כל מקום שראו חכמים שאדם עלול להיכשל בחטא - עשו גדר מסביב כדי לא להיכשל. הם הצטוו בתורה לעשות סייג לתורה, "ושמרתם את משמרתי", עשו משמרת למשמרתי. לכן אנחנו עד היום מברכים על מצוות שתיקנו חכמים "אשר קידשנו במצוותיו "וציוונו להדליק נר חנוכה", "וציוונו על נטילת ידיים", אף על פי שאלה תקנות חכמים. אבל יש להם סמכות כזו לחכמים. המוסר "ועשו סייג לתורה", מוסר ההשכל שיש בזה הוא גם לעצמנו בחיים הפרטיים. כל אדם מכיר את עצמו באילו מקומות הוא עלול להיכשל. וצריך לדעת לעשות לעצמו גדר וסייג כדי לא להיכשל באותו דבר, אפילו דבר שהוא מותר. אבל הוא יודע, אם אני

מתחיל עם זה, מהניסיון שלו, הוא יודע, אני אומר רק זה, בסוף אני עובר לזה, בסוף לשם, ואני נכשל. תעשה לעצמך גדר, אפילו בדבר המותר תגדור את עצמך שלא תגיע לזה. כמו שיש היום הרבה שמתחזקים והם עדיין לא נשואים, לפני חתונה, ונכשלים בשמירת נגיעה. מאוד רוצים לשמור נגיעה ומקבלים על עצמם ועוד פעם נכשלים ועוד פעם נופלים. מה העצה? הם באמת רוצים, אבל נופלים. "עשו סייג לתורה". איך נעשה סייג לתורה? תחליטו שעד החתונה לא נפגשים בחדר לבד. נפגשים תמיד רק במקום ציבורי. תמיד ליד אנשים. אף פעם לא לבד. נפגשו בלובי של מלון, מדברים, אכלו, שתו, שוחחו, סיימו - נפרדים. אז הוא אומר: מה, אני לא אקח אותה לבית? היא תיסע

באוטובוס, אל תיקח אותה לבית. יש לה רכב - היא תיסע ברכב, אין לה רכב - היא תסתדר עם אוטובוס. אבל אם אתה פורץ פרצה, אתה לא יכול לדעת איפה זה ייגמר. זה נקרא "עשו סייג לתורה". כל אדם לעצמו צריך לעשות את הגדרות, במקומות שהוא יודע שהוא עלול ליפול לגדור את עצמו. היה סמינר רווקים שבת שעברה, ואחד הבחורים שם שאל שהוא מאוד רוצה להניח תפילין, כבר הגיע לרמה שבאמת הוא מבין את המשמעות של התפילין ורוצה להניח, אבל הוא עובד לפרנסתו, קם בבוקר, אומר "עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט", מגיע הלילה, הרי תפילין אפשר להניח כל היום. השמש שוקעת ומתברר... אז יש ימים שהוא מספיק, יש ימים שהוא לא מספיק להניח תפילין. שאל אם יש איזו

עצה. אמרתי לו: עשו סייג לתורה. תעשה גדר. תקבל על עצמך שאתה לא אוכל במשך היום לפני שאתה מניח תפילין. כך אתה בטוח תניח. אם אתה דחוק בזמן ואומר "אין לי זמן עכשיו לתפילין", אין זמן לתפילין? גם אין זמן לארוחת בוקר. כשיהיה זמן לתפילין, יהיה זמן לארוחת בוקר. כך אדם צריך ללכת עם עצמו לפעמים. כמו שלגוף מוצא זמן לתת את צורכי הגוף, ייתן זמן, ימצא זמן גם לצורכי הנשמה, לתת את הסיפוק של הנשמה. כשעושה לעצמו גדר וסייג, זה מסייע לו שהוא ישמור את עצמו במקומות שהוא צריך להישמר. אלה שלושת היסודות שאמרו אנשי כנסת הגדולה. נעבור למשנה השנייה. "שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה" - כלומר, כשנפטרו כל אנשי כנסת

הגדולה, שמעון הצדיק היה מהאחרונים שנשארו. הוא היה גם כהן גדול, כידוע. "הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד, "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". "על שלושה דברים העולם עומד", כמובן אין הכוונה פיזית, אין למטה עמודי בטון שעשויים מספר תורה ודברים כאלה, אלא על שלושה דברים העולם עומד, כלומר הזכות שמקיימת את העולם שהעולם ימשיך להתקיים, אלה שלושת הדברים האלה: התורה, העבודה וגמילות חסדים. לימוד תורה, יש פסוק בתנ"ך: "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמיים וארץ לא שמתי". צריך לדעת, כל אדם לומד תורה, נניח כמו עכשיו, ברוך השם, ציבור תפס יוזמה, כל אדם אומר: אני הולך עכשיו לשיעור. לומד תורה. צריך לדעת

שבתורה שהוא לומד הוא לא רק מחכים ומרוויח לעצמו, אלא יש לו מניה בקיום של כל הבריאה. אדם יושב בבית, יש לו עכשיו אפשרות או לפתוח עיתון או לפתוח ספר הלכות. הוא אומר: עיתון... בוא נשחזר את כל החדשות ששמעתי מאז שנולדתי ועד היום. מה תרם לי עד היום כל ה...? השקעתי שעות על גבי שעות. אם נסכם את הכול, אולי זה יוצא חודשים שלמים שרק... הפכו להיות רק של חדשות. מה באמת הייתי צריך לדעת מכל זה? מה באמת היה חשוב לי? הרוב, סתם סקרנות שלא יצא לי שום דבר לחיים. בוא נפתח ספר הלכות. למד הלכות ובאותה שעה קונה מניה של קיום העולם. רבי חיים מוולוז'ין כותב: תדע לך שהדברים כפשוטם ממש, שאם העולם רגע אחד בלי תורה, חוזר כל

העולם לתוהו ובוהו. הקב"ה התנה, כמו קוד כזה שהוא הכניס בתוכנה של הבריאה מאז מתן תורה, אם העולם רגע אחד בלי תורה, נמחק הכול. כמו הפסקת חשמל. רואים סרט על הקיר, מכוניות נוסעות, יערות, כוכבים, הפסקת חשמל - הכול נעלם. הבריאה צריכה כל הזמן את הזרם של הבורא כדי להתקיים. מה מחבר את התקע לשקע? לימוד התורה של עם ישראל. מזה נבין איזה שכר עצום יש לאדם שלומד תורה. אדם שמציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. אדם שהציל את כל העולם, איזה שכר יש לו? רק מה היצר הרע אומר לאדם? מה אתה מתלהב שאתה לומד תורה ואתה מקיים את העולם? הרי כשאתה לומד, יש עוד כמה אלפים שלומדים ביחד איתך. אז לא רק אתה, יש עוד הרבה לומדים.

בזה הוא מצנן את האדם. אבל התשובה פשוטה: נניח שעיריית תל אביב תארגן הגרלה לכל משתתפי השיעור על 1,000 שקל, למשל. ומודיעים שאם יהיו כמה שיזכו, הפרס יתחלק בין כולם. טוב, כולם נרשמים. אתה מקבל טלפון: אתה אחד מהזוכים. אתה מוזמן לבוא לעירייה ולקבל את הפרס. אתה אומר: טוב, יפה. עוד כמה זכו? אומרים לך: יחד איתך יש עוד 999 שזכו. במילים אחרות, יש לך שקל. יש מי שילך לקבל את הפרס? יגיד: חבל על הדלק. מתנה לראש העיר. אבל אם הפרס יהיה אלף מיליארד דולר, ואתה אחד מ-1,000 שזכו בפרס הראשון, אתה תלך לקחת אותו? ודאי. אם זה אלף מיליארד ואתה מקבל מיליארד, שווה להתאמץ. אתה תחיה אתה וזרעך אחריך עד סוף כל הדורות

במיליארד. הגודל של השכר לאדם שלומד תורה, גם אם אתה אחד מאלפים שמקיימים את הבריאה, אבל השכר שלך הוא עצום כי זה קיום העולם: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי". אומנם לבני אדם רגילים זה נשמע הזוי: נו, באמת, בלי תורה העולם יתבטל? אבל על דרך המשל, אם נביא עכשיו איזה יצור ממאדים. נניח שימצאו שם איזה יצור ויביאו אותו לכדור הארץ. הוא לא יודע מה זה חמצן, ואנחנו נאמר לו: אתה רואה את הפיל האפריקאי הענק הזה? אם תסגור לו את האף ואת הפה והוא לא ינשום 10 דקות, הפיל הזה ייפול, ימות, יתפורר, יהפוך לשלד של עצמות. הוא יגיד: מה, אתם שפויים? בגלל דבר שלא רואים בעיניים, כל הפיל הזה ימות ויתפורר בגלל

שהוא לא מכניס לעצמו איזה אוויר? אנחנו יודעים שכן. הפיל הזה תלוי בקיומו של אוויר שלא רואים אותו בכלל. זה משל להשפעה של לימוד התורה על הבריאה. לכן אומרת המשנה: "על שלושה דברים העולם עומד, "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". אז דבר אחד זה תורה. בזה גם נבין, יש הרבה שמתפלאים, איך יכול להיות שיש בארץ בחורים שלומדים תורה במקום ללכת לצבא. הרי חברים שלך בגיל שלך נמצאים בצבא, למה אתה יושב ללמוד תורה? נגיד, הבחור הזה אין לו לב, אבל מה עם כל גדולי ישראל, שהם כל כך רגישים בבין אדם לחברו? איך הם אומרים להם שבו ללמוד תורה? "האחיכם ילכו למלחמה ואתם תשבו פה?" איך יכול להיות שגדולי ישראל אומרים... אנשים

מאוד רגישים בבין אדם לחברו, כל כך שלמים ברגישות לזולת. פתאום בזה "שבו ללמוד תורה". אבל על פי זה זה מובן. אדם ששואל את עצמו: למה אלה לא הולכים לצבא? צריך שמייד ישאל שאלה נגדית את עצמו: אני מאמין באלוקים או לא מאמין באלוקים? מאמין בתורה או לא מאמין? אם אני מאמין בתורה ובאלוקים, הרי הוא עצמו אומר בתורה שכדי שהעולם יתקיים צריך לומדי תורה. ועל פי התורה שלנו, כנגד כל חייל, כמו בזמן משה רבנו, כל חייל שהיה יוצא לקרב היה יושב אחד ולומד תורה והוא בעצם כיפת הברזל שלו. ובתורה מסופר, כשהיו פועלים בצורה כזו היו חוזרים מהמלחמה, ספרו אותם ולא נפקד ממנו איש. אפילו אחד לא היה נופל בקרב. כי על כל אחד יש את כיפת

הברזל של אותו שלומד. ב"צוק איתן" עשו דבר נפלא פה בארץ, שלקחו שמות של חיילים והעבירו אותם ללומדי תורה. אתה, התורה שלך בשביל החייל הזה, אתה, התורה שלך... במלחמת ששת הימים היה פחד גדול בארץ. ראש ישיבת "מיר", הרב שמואלביץ, נכנס לבית מדרש ואמר לתלמידים שלו: אני מבקש מכם ללמוד וללמוד וללמוד וכשאתם הולכים לישון, כשאתם מרגישים כבר נופלים, תישנו עם נעליים. שאלו אותו: למה? אמר להם: יש חיילים בחזית, ישנים עם נעליים בקרב עכשיו. אם הם ישנים עם נעליים, אנחנו גם צריכים לישון עם נעליים כדי שנרגיש את מה שהם... אנחנו לומדים תורה כי עם ישראל צריך תורה, אבל צריכים גם להרגיש את השותפות עם כולם. ועשו בכיות ותפילות

ותחנונים, ברוך השם ראו אחר כך ישועות גדולות. אבל צריך לדעת, עם ישראל הוא עם רוחני. כמו שיש לנו חיל רגלים, חיל תותחנים, צריכים צבא חזק, חיל האוויר, צריך גם חיל של לומדי תורה. זה אחד מהחילות. על פי האמת, מנקודת מבט יהודית, התקציב של לומדי התורה צריך לבוא ממשרד הביטחון, לא ממשרד הדתות, כי לומדי התורה זה חלק מהביטחון. אדם שיש לו אמונה צריך לדעת. מי שלא מאמין - טוב, צריך להתחיל איתו מאל"ף בי"ת, שיש בורא לעולם והתורה אמת ויש רוחניות. אבל מי שמאמין צריך לדעת את היסודות האלה. אז זה דבר אחד: "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה..." הדבר השני: "על העבודה". מה זה "על העבודה"? אין הכוונה למכולת שפותחים,

כאן מדובר על העבודה, הכוונה העבודה הרוחנית, עבודת השם, כי פה מדובר על המסוגלות הרוחנית שהעולם קיים בזכות זה. כשאדם עובד השם, הולך בדרך התורה, כשהדגש פה בחז"ל זה על עבודת הקורבנות בבית המקדש. היום אין לנו קורבנות, התפילה באה במקום הקורבנות. אבל כמה מילים, באמת, מה העניין הזה של קורבנות? שכתוב שהעולם עומד על העבודה שעיקרה זה עבודת הקורבנות. יש הרבה שלא מבינים, מה זה כל העניין הזה של קורבן? מה עשה הכבש המסכן הזה שלוקחים, מקריבים אותו על המזבח בבית המקדש? הביאור הפשוט הוא כך: אדם שאוהב את חברו, הוא לא יכול לאהוב אותו באמת אם הוא לא מקריב משהו בשבילו. ניקח למשל זוגיות, זוג נשוי, בעל שלא מקריב כלום

בשביל אשתו הוא אף פעם לא יאהב אותה. זה פלא, לפעמים רואים גבר, לא עושה כלום בשביל האישה והיא דואגת לו, משרתת אותו, הופכת את העולם שיהיה לו טוב. רק נכנס - קפה, אוכל, והוא לא אוהב אותה. אבל היא עושה כל כך הרבה, למה אתה לא אוהב אותה? אומר הרב דסלר: נתינה מולידה אהבה. אהבה אמיתית. יש אדם שהוא אומר שהוא אוהב אותה, הוא אוהב את עצמו, רק יש לו יצרים אז הוא משתמש בה בשביל היצרים שלו. והוא אומר לה "אני אוהב אותך". הוא אוהב את עצמו. לאהוב את השני, הביטוי של אהבה אמיתית, זה כשאדם מקריב למען הזולת. הרמב"ם כותב: "ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו "ואוהבה כגופו". יש לו שש הוראות לבעל, שש הוראות

לאישה. דיברנו על כך בעבר, אפשר לראות בהרחבה בספר "המדריך המלא לנישואין מאושרים", שם הרחבנו מה הגבר, מה האישה על פי שורשי הנפש של בני האדם. אומר הרמב"ם לבעל: "מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו". מה פירוש "אוהבה כגופו"? למה הוא לא אמר כעצמו? אצל הרמב"ם כל מילה מדויקת. כל אדם אוהב את גופו. במה מתבטאת אהבת האדם לגופו? במה זה בא לידי ביטוי? האדם קשוב לצרכים של הגוף, רעב - רוצה לאכול, כואב לו משהו - לוקח משחה, מטפל במה שצריך. הוא קשוב לגוף. אומר הרמב"ם: אתה יודע מה פירוש לאהוב את אשתך? תהיה קשוב לצרכים שלה. אתה מזהה שהיא זקוקה למשהו - תהפוך את העולם כדי שהיא תהיה מאושרת, תתאמץ. אתה רואה שהשבת

היא מתגעגעת להוריה אף על פי שלפני שבועיים הייתם שם, תאמר לה: בואי נלך עוד שבת. אבל לא נוח לי, חמי, חמותי, אני לא אוהב אותם, לא טוב לי להיות שם. אתה רואה שחשוב לאשתך? תקריב את זה למענה. ההקרבה יוצרת אהבה. דווקא מה שקשה לך, תתאמץ למענה, תקריב דברים שהם קשים לך, אתה תראה שאתה אוהב אותה יותר ואז אתה תרוויח שהיא גם תהיה למענך פי כמה וכמה. כשאדם מקריב למען אשתו, היא מרגישה, היא לא טיפשה, היא יודעת כמה קשה לו, "והוא בכל זאת מתאמץ בשבילי", היא מעריכה את זה, היא תעשה הכול שיהיה לו טוב. אבל הוא מצידו לא צריך לחשוב מה אני אקבל, הוא צריך לחשוב - אני רוצה לתת. "אוהבה כגופו", כמו שאני אוהב את הגוף שלי, אני

אוהב אותה. כמו שאני מתאמץ בשביל הגוף שלי, אני מתאמץ בשבילה. ההקרבה יוצרת אהבה. אדם שאומר לאלוקים "ריבונו של עולם, אני אוהב אותך", מילים, אין לזה שום כיסוי. כשהאדם מקריב מעצמו בשביל האלוקים אז הוא באמת יכול להרגיש את אהבת השם. הקרבה יכולה להיות שינוי שלא קל לו לעשות בחיים. יש לו תאווה, יש כאלה מעשנים דברים שלא צריכים לעשן, קשה לו להקריב את זה, אבל הוא אומר: אני מקריב את זה בשביל אלוקים. שכרו גדול ועצום והוא ירגיש אהבת השם כי הוא הקריב את זה בשביל בורא עולם. הוא הקריב את שמירת הנגיעה, הקריב דברים שהיה רגיל אליהם והוא יודע שזה לא טוב והוא מפסיק עם זה לכבוד השם, הוא יקבל אהבת השם בגלל ההקרבה שלו.

קראתי על פילוסוף אחד לא יהודי שאמר שהוא כל כך מתגעגע לימים שהוא היה ילד קטן שהוא חווה חוויה מדהימה שכל כך ריגשה אותו, שאם היה יכול כל הון... שם הוא מאריך במילים כמה הוא מתגעגע לאותו רגע כי חוויה כזו הוא לא חווה יותר בחיים של עונג צרוף. הוא אומר שכשהוא היה ילד, הוא פתאום הרגיש אהבה עצומה כלפי אלוקים. ילד טהור כזה אוהב את אלוקים. והוא אמר לעצמו: איך אני אראה לאלוקים שאני אוהב אותו? ואז הוא לקח איזה משחק שהוא הכי אהב, מאוד אהב את המשחק הזה, הדליק מדורה קטנה ואמר "אלוקים, זה בשבילך" ושרף את זה באש. והוא אומר: הוא כל כך הרגיש קרבה ואהבת השם שהוא היום מתגעגע לאותו רגע שהיה לו כשהיה ילד ועשה את

המעשה הזה. כשאדם מקריב - הוא אוהב. אדם שלוקח כסף ונותן לצדקה, זה סוג של הקרבה, אבל מה הכי דומה לאדם עצמו? בעל חיים הוא הכי דומה לאדם עצמו. כשאדם בכסף שלו - עכשיו לא שייך, אבל כשהיה בית המקדש קיים, לוקח בכספו כבש, מביא אותו לבית המקדש, וכששוחטים בשחיטה היהודית כידוע, אין צער בעלי חיים אפילו לא שנייה אחת. בחלק הראשון של "המהפך" הבאנו את המחקר שאין צער בעלי חיים בשחיטה היהודית רק לבעלי חיים שהם מעלי גירה ומפריסי פרסה. מי שישחט סוס, למשל, יש לו צער בעלי חיים. הוא מצטער. אולי נאמר את זה בקצרה למי שלא מכיר את הנושא. יש אספקת דם למוח מעורק קדמי ועורק אחורי אצל כל בעלי החיים. רק אצל בעלי חיים שהתורה

התירה באכילה: מעלי גירה ומפריסי פרסה, העורק האחורי, שהוא בצוואר, הוא לא נכנס למוח, אלא מתחת המוח הוא מתחבר לקדמי ודרכו הוא מזרים דם למוח. אז כששוחטים בעלי חיים שהם מעלי גירה ומפריסי פרסה חל איבוד הכרה מיידי כי אין אספקת דם למוח, אין כאב, אפילו לא שנייה אחת. מה שאין כן בבעלי חיים אחרים. הבאנו את התרשימים בספר "המהפך" בחלק הראשון, דברים שמראים שאין צער בעלי חיים. אז הוא לוקח מעצמו ומקריב לכבוד בורא עולם על גבי המזבח. ההקרבה מקרבת אותו לקב"ה, הוא מרגיש אהבת השם. לכן "על העבודה" זה בעיקר עבודת הקורבנות. בזמננו אין קורבנות - תפילה. כשאדם מתפלל לקב"ה, כתוב: "ונשלמה פרים שפתינו", הדיבור בא במקום

ההקרבה שהייתה בבית המקדש כשאדם מתפלל לאלוקים. "ועל גמילות חסדים" - כשאדם עושה חסד מקיים את העולם כולו. חשוב להדגיש את העניין הזה כי לפעמים שכן מבקש עזרה ואין לך חשק עכשיו לעזור לו, שכנה מבקשת משהו, אין לך חשק לעזור לה. אבל ברגע שנדע שהעזרה זה לא רק מצד אי הנעימות כשאנחנו עוזרים לנזקק שזקוק לעזרה, זה לא רק עניין של אי נעימות, לא נעים אז אני אעזור, אלא גמילות החסדים היא קיום לעולם כולו, נעשה את הדברים יותר בשמחה, יותר במוטיבציה. מבקש מישהו לעזור לו עם הרכב, נתקע הרכב, זקוק לעזרה, והוא עוזר לו. לפעמים עזרה היא חיוך, מילה טובה. גמילות החסדים, צריך לדעת, באותה שעה אדם מקיים את העולם כולו. כלומר,

הפעולה היא לא פעולה קטנה כמו שהיא נראית למראית העין. הפעולה היא גורלית, היא קיום עצום, מקבל שכר גדול. מלבד זאת, מרוויח עוד דבר, שהוא עצמו הופך להיות אדם מאושר, אדם שמח. אדם שחי רק לעצמו - אין לו שמחת חיים. אדם שחי ונותן לאחרים - מקבל שמחת חיים. העולם צריך אותו. רבי ישראל מסלנט מוסיף שגם אם יש עליו גזרה קשה בגלל העוונות שלו שהוא צריך לסבול, הקב"ה לא מגשים את הגזרה הזו. למה? כי אנשים צריכים אותו. אדם שרגיל לעשות חסד, והקב"ה יודע, נניח הוא צריך להיות חודש בבית חולים, אבל אם הוא יהיה חודש בבית חולים, מה אשמים כל אלה שהוא עוזר להם? לא יהיה מי שיעזור. אז בשביל אותם שהוא עוזר להם, הקב"ה יכול ללכת

איתו לפנים משורת הדין ולתת לו שפע של חסד. אלה בעצם שלושת הדברים שבזה מסיימת המשנה השנייה: "שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. "הוא היה אומר, על שלושה דברים "העולם עומד, על התורה, על העבודה "ועל גמילות חסדים". נסיים בברכה שהשם יברך את כל הציבור שאיתנו כאן וכל הצופים בכל מקום שהם, כל בית ישראל, לבריאות איתנה, פרנסה טובה, שלום בית, נחת מהילדים. שנזכה במהרה לגאולה שלמה. אמן ואמן.