הרב זמיר כהן - איך לכעוס בצורה נכונה?

ישנה התלבטות לאנשים במהלך החיים מצבים שונים כשיש ניסיון של מידת הכעס ואדם אומר לעצמו אני באמת לא רוצה לכעוס אבל הוא מרגיש שאם הוא לא יכעס דברים לא ישתנו למשל מעביד שיש לו הרבה עובדים והוא רואה שיש מחדלים בעבודה והוא רוצה לנזוף בהם כדי שיתנהלו כראוי אם לא יכאס עליהם הם לא יתקנו את עצמם או הורים כלפי ילדים כל יחסי אנושאדם מרגיש אם אני לא אראה שאני כועס, דברים לא ישתנו. מצד אחד, ידוע שהכעס דבר גרוע מאוד. כל הכועס, כל מיני גיהנום שולטים בו. אדם כעסן הופך להיות אדם מריר, אדם עצוב, מביא על עצמו בעיות של בריאות, אפילו בעיות נפשיות, כי הוא כועס. דברים מרתיחים אותו. אבל הוא אומר, "מה אתה רוצה שאני לא

אחס? וכשקורה דברים אז איך השתנו?" יש עצה שהרמב"ם כותב, עצה נפלאה שבהתחלה לא קל ליישם אותה, אבל אחרי שאדם מתרגל אליה, זה הופך להיות חלק ממנו ונעשה אדם שמח ומאושר. אומר הרמב"ם, כשאדם צריך לכעוס לתועלת, יראה עצמו כאילו הוא כועס והוא אינו כועס. זה נקרא כעס הפנים ולא כעס הלב. כלפי חוץ הוא צועק על העובדים שלו. מה זה צריך להיות? קלקלתם, הרסתם? למה לא הקפדתם? למה לא באתם בזמן? אבל בליבו הוא מחייך וצוחק. אמא נוזפת בילדים, למה עשיתם כך? אבל בליבה היא מחייכת. ככה אדם משיג את התוצאה שהוא צריך להשיג וגם הוא לא נכנס לטירוף הדעת. יש אנשים שהם כועסים על דבר שיכול להיות שהם צודקים שצריך פה להראות כעס, אבל אם

כועסים באמת נסחפים יותר מדי, הכעס כבר עובר את הגבולות הנכונים ואז ההתפרצות היא בעוצמה הרבה יותר ממה שהיה צריך להיות. ולפעמים מגיעים להרמות ידיים ולכעסים, זה יכול להיות על הילדים, יכול להיות על אדם ברחוב, בעבודה, כי הכעס הוא כמו הכדור שלג שהולך ומתגלגל תוך כדי שהוא מדבר, מה מכאיס אותו, הוא מגורל לדבר עוד יותר חזק ועוד יותר בעוצמה, כי הדיבור עצמו מכאיס אותו יותר ואז עושה שטויות ומצטער לאחר מכן. אבל אם מראש מרגיל את עצמו שהוא לא כועס, כמו העצה שכותב הרמ"בן בתחילת האיגרת המפורסמת, תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם, בכל עת ובזה תינצל מן הכעס שהיא מידה רעה להחתיא בני אדם. אז מרגיל לעצמו לדבר

בנחת שצריך לשנות או לתקן את האחרים כי הוא ממונה עליהם, מראה עצמו כאילו הוא כועס אבל אינו כועס. באופן כזה הכל נעשה בגבולות הנכונים, הכל במידה. גם בעניין של ענישה של ילדים כותב הגאון מוילנה כשרואה שרבה חמתו על הילד אל יקהו באותה שעה תגיד את זה להורה כשאתה כועס אל תכה את הילד הוא יגיד לך אז מתי אתה רוצה שאני אקה אותו אני מכה כשאני כועס אבל זו הטעות אם אתה מכה כשאתה כועס זה אומר שהמכה באה מהעצבים שלך ואז היא עוברת את הגבולות הנכונים אבל אם הוא מכה רק בגלל שהשכל אומר שפה צריך לתת איזה מכה לילד כי הוא מגזים אבל האבא לא כועס באמת האמא לא כועסת באמת אז המכה הזו היא לא תהיה אכזרית כמו שהגמרא אומרת כי

מחית לינוקה לא תמחה אלא בערקתה דמסענה כשאתה מכה את הילד לא תקה אותו אלא בשרוך הנעל ברצועת הנעל משהו כזה קטן שזה כלום ילד שמקבל מכות כל יום זה כבר לא משפיע עליו אדרבה מתמרד יותר אבל אם מתנהגים איתו תמיד בנעימות וכשיש הגזמה דיברו איתו המון פעמים שום דבר לא עזור תנים לו איזה מכה קטנה אז הוא לא צריך את המכה החזקה הוא לא צריך את הכאב אלא המסר הזה שהוא קיבל שהוא הגזים כבר זה מסר שהוא מקבל. אם הגענו למצב שפתאום קיבל איזה מכה קלה אז הוא נבהל מזה ומשתנה מתקן את דרכיו. ככה אדם מרוויח גם ילדים מחונכים גם שמחת חיים בבית גם הוא עצמו אדם מתוקן באישיות במידות ברוחניות שלו מרוויח עולם הזה ועולם הבא.