הידברות מהשטח: הנס של קיבוץ חולדה HD

סיפורם המופלא של שחר ולינור, בני קיבוץ חולדה, מתחיל באוסטרליה הרחוקה. שחר הגיע לאוסטרליה עם חברים וחווה תקופה של טיולים, בילויים ומסיבות טבע. אבל שם, במרחקים, התרחש המהפך. התחלנו לצאת למסיבות, עם כל מיני הדברים הנלווים, ואיזה יום אחד חזרנו מהמסיבה ויש כזה "אפטר פרטי" וכולם התכנסו אצלי בבית, איזה 30 אנשים פחות או יותר, משהו כזה, אוסטרלים, ישראלים, יפנים, קנדים, כל מיני, מעורבב, קיבוץ גלויות. פתאום בא אליי איזה חבר, אמר לי: תגיד, אפשר לשים איזה דיסק של איזה שיעור תורה? אמרתי לו: אחי, אצלי לא נכנסים דברים כאלה ל-די-וי-די. אמר לי: מה אכפת לך? שיראו בצד, לא מפריעים לאף אחד. אמרתי לו: תעשה מה שאתה

רוצה, אחי. בכיף. ויצא ככה שהפסיקה המוזיקה של ה"צ'ילאאוט," ואני מדבר עם איזו בחורה בכלל אוסטרלית גויה, פתאום ב-די-וי-די היה את "שמע ישראל."... לא ידעתי איך אומרים "שמע ישראל" באותה תקופה. לא הייתי קרוב, לא ידעתי כלום. ובאמצע הדיבור משהו הציף אותי מבפנים. אמרתי לבחורה: רגע, חכי שנייה, אני כבר חוזר. רצתי למקלחת, התחלתי לבכות, כאילו משהו... משהו מלפני שנולדתי בכלל קרה לי. לא הבנתי מה... נתתי לעצמי סטירות, כאילו: שחר, מה קורה לך? מה?... מה זה הדבר הזה? כאילו נעתקה לי הנשמה. אני לא יודע להסביר את זה. הבנתי שאי אפשר להתחמק פה. לא משנה איך גדלתי בקיבוץ, שלא מאמינים בכלום, יהודי זה יהודי. מתי שהשם

קורא לו - הוא מתעורר. ואז איזה לילה לקחתי את התנ"ך, הכחול הזה, הקטן, שקיבלתי בהשבעה בצבא בכותל. אמרתי שאני אקרא איזה כמה עמודים ואני אירדם, כי הכתב הוא קטן. אותו לילה קראתי את כל בראשית, את כל שמות וניסיתי להישאר ער בויקרא. והשערות שלי עמדו, אמרתי: מה זה הספר הזה? זה לא מה שלמדתי בבית ספר. מה זה הספר הזה? משהו... תקופה ארוכה עשיתי ניסיונות על עצמי, כן שומר שבת כמה שנים, עושה מצוות, הולך לבית כנסת, מניח תפילין כל בוקר, רואה איך אני מרגיש. אוכל כשר. ותקופה של נפילות שפתאום הפסקתי ללכת עם הציצית, שבת הידרדרה, לא שומרים שבת כבר. גיליתי שאני משקר לעצמי שכל פעם חיפשתי קיצורי דרך כי אני יודע שהמצוות

הן נראות כמו עול. בעצם זה משחרר אותך, אבל... חיפשתי איך אני יכול להתחמק. אתה לא יכול להתחמק, אתה משקר רק לעצמך. הקב"ה אמת והתורה שלו אמת. וכמה שאני יותר נכנס בפנים, יותר טוב לי. אחרי 11 שנים באוסטרליה החליט שחר לחזור לארץ אל קיבוץ חולדה, שבו גדל. שחר החל לעבוד כגנן ועם הזמן החל להסתובב ברחבי הקיבוץ עם כיפה וציציות, מה שגרם לו לבלוט בנוף המקומי. לאחר תקופה קצרה הכיר שחר את לינור, שהתגוררה אף היא בקיבוץ חולדה. השניים התחתנו והחליטו לקבוע בקיבוץ את ביתם. נולדה לנו נועה, הבכורה, כיום היא בת ארבע ותשעה חודשים, ויש לנו את טליה, בת שלוש, ומיכלי. מיכלי נולדה. גם ההיריון שלה היה הכי קל, גם הלידה שלה

הייתה הכי טובה, גם היא הייתה תינוקת, שלינור הייתה אומרת לי: שמע, אני מתביישת ממנה. היא לא רוצה כלום. היא טובה, היא אוכלת, היא ישנה, היא לא... היא מצייצת, אני קופצת כאילו רק לראות מה איתה. וישתבח שמו, נתן לנו אותה, את המלאך הזה, לחמישה חודשים. מיכלי שלנו נפטרה לפני עשרה חודשים בערך. היא נפטרה ממוות בעריסה. אשתי התעוררה, ראתה את מיכלי שהיא לא נושמת. היא העירה אותי בהיסטריה. קמתי, ניסיתי מה שאני יודע בהחייאה. בינתיים אשתי רצה לצעוק לשכנים, לאיילת גדרון, שהיא בעצם רופאה, שהיא בעצם יילדה אותה, את מיכל. רצתי לעבר הבית שלה, דפקתי לה בדלת. היא רצה אחריי, היא ובעלה. כשנכנסנו ראינו את שחר מחזיק את

מיכלי בידיים, שהיא כבר הייתה שמוטה כזאת, בלי דופק ובלי נשימה. התפללתי להשם שיחזיר לי את הילדה שלי. באותו רגע הדבר שהכי רציתי זה שהילדה תפתח את העיניים ותתעורר. כבר די הבנו שהיא כבר לא איתנו, אבל כמו שהמוח מבין, הלב רוצה בכל זאת לעשות משהו ושיקרה נס ושהיא תתעורר, אז כמובן שעשינו כל מה שיכולנו, עשינו הנשמות ועיסויים, עד שבעצם מד"א הגיעו ולקחו אותה לבית החולים, ל"קפלן." היא השאירה חור גדול מאוד. גם הבנות עברו טראומה קשה, גם אנחנו. הן היו מאוד מאוד מחוברות אליה. אני לא יודעת כמה אנשים היו בהלוויה, אבל הרגשתי שהיה משהו מטורף באותו... באותו אחר הצהריים זה היה. אני רק זוכרת שכשכיסו את מיכלי עם החול,

אני זוכרת שהחול עף עליי והרגשתי שאני סוג של קבורה ביחד כזה, קוברים אותי ביחד איתה. בשבעה, ובהלוויה בכלל, המון אנשים הגיעו, אנשים שהיו איתי בבית ספר יסודי, שלא ראו אותי 30-20 שנה, אנשים שאני לא מכיר בכלל. אתה פתאום רואה מה זה עם ישראל. אתה מרגיש שכל העולם נרתם בשבילך, כל העולם מרגיש את הכאב של התינוקת הזאת שלך. היא לא רק שלך, היא של כל העם. ככה זה הרגיש. בקיבוץ באמת לינור ושחר היו מוקפים בהרבה אהבה, בהרבה שכנים טובים ומשפחה וחברים, שבאמת ליוו אותם בתקופה הקשה הזאת. כל הקיבוץ פה, אנשים שלא היו אומרים שלום על השביל, באים ומחבקים ומנחמים, ואנחנו מנחמים אותם. אחווה מאוד מקרבת. מדהימה. בשבעה מצאנו

את עצמנו מקבלים כוחות, אני לא יודע מאיפה, אשתי ואני. מצאנו אנשים בוכים לנו על הכתף, ואנחנו מחזקים אותם. אתה מקבל כוחות, אתה מבין שזה קרה וזה אמיתי, אתה עוד לא כל כך יודע איך לעכל את זה ואתה יודע שזה מהשם יתברך, זה דין אמת. הדברים שחיזקו אותי לא לשקוע בכאב, ביגון זה קודם כול עם ישראל, החיבוק של עם ישראל, האהבה של אנשים שמסביב, התמיכה ויחד עם זאת האמונה שהכול מאת השם. -היה קידוש השם גדול, קידוש השם גדול, ואנשים ראו אותנו איך אנחנו קיבלנו כמו מין חוסן כזה מהשם יתברך. כאילו, היינו עצובים, היינו כואבים, היינו מפורקים, אבל האמונה שלנו החזיקה אותנו. החזיקה אותנו. היום אני מבין מה זה אדם בלי אמונה.

איך הוא יכול להחזיק מעמד בכלל בעולם הזה? החזיקה אותנו ונתנה לנו כוחות והבנו שזה... לא יודעים למה, אבל אנחנו מבינים שזה לטובה. והרב מורנו גם הגיע לנחם אותנו. וממש אחרי המוות זה בעצם משאיר חלל שמחולל דברים. זה בדיוק מה שמיכל עשתה. הדברים שהיא מחוללת עד עכשיו, כל יום ויום ושנייה ושנייה אנחנו רואים את הנגיעות שלה. כמו "אשיבה", הגלריה של אחי ואשתו, שמרגישים שזו מיכל שמה. "אשיבה", ישתבח שמו. הגעתם ל"אשיבה," בית לקירוב לבבות לאהבת השם, בית שבו כולם, כולם, כולם מרגישים אהובים, שכולנו פה בנים של השם יתברך. המקום הוא מדהים, ההווי פה אש, ברוך השם, נפלא. אנחנו פה, ברוך השם, כדי להרים דווקא מהמקום הזה,

דווקא מהמקום שכביכול נראה נמוך, דווקא פה יש את הניצוצות הכי גבוהים. האירוע הזה, השבעה, שהיא אזרה את כולם פה, הראתה לנו כמה אור יש בעם ישראל, כמה אהבה יש במקום הזה. פה, בחולדה, פתאום כולם נפתח להם הלב וזה לא משנה עם כיפה, בלי כיפה, זה לא משנה איך אנחנו נראים. זה גרם לנו הרבה לרצות לפתוח את המקום הזה של לקרב את הלבבות, שזה הלבבות של כולם פתוחים כבר, ברוך השם. אבל "אשיבה" היא לא רק מוזיקה יהודית ולא רק הופעות. ערן, אחיו של שחר, שחזר אף הוא בתשובה, הקים עם אשתו נעמה את מרכז "אשיבה" כגלריה לאומנות יהודית ועם הזמן הפך המקום למרכז רוחני של קירוב לבבות. אחת לשבוע מתקיים ב"אשיבה" גם שיעור תורה, שאליו

מגיעים מבוגרים ובני נוער מן האזור כולו. שחר, אחרי כמה שבועות, אני חושב שזה עוד היה ממש בסוף השלושים, בחודש, הוא מתקשר אליי, אומר לי: אני רוצה לשלוח לך משהו, אבל אל תספר לאף אחד. אנשים שמסתכלים עליי, אנחנו היחידים שנראים, אני לפחות ככה, היחידי שעם ציצית וזקן וכיפה, כביכול עבד השם בקיבוץ. ככה אני רואה את עצמי. ואנשים אמרו: מה, זו תורה וזה שכרה? הבן אדם התחזק ורוצה לעשות תשובה וזה מה שהוא מקבל? פצצה לפנים? המדרש כותב שכשהקב"ה מנחם את ישראל, הוא לא אומר להם "נחמו עמי," הוא אומר "נחמו נחמו." הוא אומר: עם ישראל עבר גלות קשה, אני אנחם אותם בכפליים. הנחמה תהיה כפליים מכל הקושי. זה זעזע את כולם, גם

אותנו, כאילו: השם, מה? דווקא אנחנו בדיוק מתחילים ככה להתחזק. מה עכשיו המכה הזאת? וממש ישועת השם כהרף עין. ככה אנחנו מצפים שיהיה בגאולה השלמה. ופה בסיפור שלנו הייתה מעין גאולה קטנה בכפליים. עשינו הבדלה במוצאי שבת ו... אני מסתכל בצלחת, מכבה את הנר של ההבדלה עם היין, מעל צלחת, ומשאיר את הנר בפנים. ככה זה המנהג שלנו. יש עניין תמיד שיישפך קצת יין. זה שפע לשבוע הקרוב. ואת הנר של ההבדלה בדרך כלל לא מכבים ב"פו", אלא מכבים אותו בתוך היין. ומהכיבוי של הנר ביין נוצרים נטיפים של שעווה. אחרי כמה שניות אני מסתכל על הצלחת, אני מסתכל עוד פעם ואני אומר לאשתי: תראי מה נוצר פה. נוצרה שם בפנים כמו דמות של חלל

כזה, כמו בטן הריונית, עם שני אפונים כאלה, שתי שעועיות כאלה בפנים, עוברים. אז שחר אומר לי: תראה, הקב"ה ייתן לנו. אמרתי ללינור שיהיו לנו שניים ו.... אני לא יודע אם זה כל כך שימח אותה שהוא אמר לה את זה, זה קצת מעצבן אפילו. די, כאילו בסדר. אבל ככה הוא ראה את זה והוא שלח לי את התמונה. אמרתי לו: וואי, אתה לא כזה מדומיין. זה באמת נראה כאילו... זה באמת מדהים, זו תמונה מדהימה. בערך אחרי חודשיים לינור גילתה שהיא בהיריון, ולינור ושחר באו אליי למרפאה. בעצם רצינו לעשות פעם ראשונה אולטרה-סאונד בהיריון, לראות שההיריון תקין ושיש עובר ושיש דופק. אני אומר לה: איילת, חבל לכם על הזמן. יש תאומים בבטן. קיבלתי כבר

בהבדלה. אפילו המספר פה של קופת החולים יצא לי 66, תהפכי אותו - 99. תאומים יש בבטן, חבל על הזמן. אני צחקתי עליו כמובן: מה פתאום תאומים? מה הסיכוי ו?... והוא אמר לי: לא, אני יודע שיש תאומים, בגלל שבהבדלה שעשיתי, אז השעווה של הנר נפלה על הצלחת והן היו שתי טיפות שנראו בדיוק כמו שני עוברים, כמו תאומים ברחם. אמרתי לו: בסדר, שחר, בסדר. בוא נראה. בוא נעשה אולטרה-סאונד. פתאום אני שומע אותה צועקת מאחורי הווילון: אני לא מאמינה! אתה מכשף! אני אתחיל להאמין בעצמי. מה, זה לא הגיוני! אני רץ מאחורי הווילון ואני אומר לה: מה קרה? היא אומרת לי: תראה, יש פה תינוק ופה עוד תינוק, שני עוברים. התחלתי לשיר להשם: איזה

טוב השם! איזה טוב השם! שחר צהל משמחה, התחיל לרקוד. איילת אומרת: וואו, אתה מכשף. ואני כזה: אוקיי, אם היא אמרה "וואו, אתה מכשף", חיברתי אחד ועוד אחד, הבנתי שמדובר פה באמת בתאומים. הרגשנו שיש לנו השגחה פרטית, הרגשנו תמיכה והתעלות, הרגשנו את השם איתנו. ואז אני מקבל עוד תמונה משחר, של האולטרה-סאונד ושל הנר של ההבדלה, אחד ליד השני, שזה נראה אותו דבר. ממש כאילו רואים את הקשר כל כך בצורה חזקה. וברוך השם, אנחנו נמצאים בבית חולים "קפלן" עם שתי תאומות מדהימות, מדהימות. התרגשות ענקית. התפילה שלי ביום שהן נולדו, לא יודע, לא יכולתי לדבר כל כך, רק בכיתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי ואמרתי לו: אבא, תודה! אבא, תודה!

אבא, תודה! אני לא קוראת לזה פיצוי, אני קוראת לזה מתנה. השם פשוט נתן לי מתנה. לפצות על המוות של מיכל, כאילו, אי אפשר, אבל זאת מתנה נהדרת ואנחנו נהנים ממנה עכשיו. עדיין שנה ל... אז הפצע עוד פתוח לגמרי, והשם כבר לא איחר למלא לנו את הידיים. הכול ממנו. הייתה לנו אמונה והיא התחזקה אחרי המוות של מיכל, כי יש לי אולי פה ארבע בנות, אבל יש לי עוד ילדה אחת שהיא למעלה. ו... כמו שאני דואגת לארבע פה, אני מרגישה צורך לדאוג לה גם למעלה. אם זה להדליק לה נר נשמה לעילוי נשמתה, אם זה לעשות מצוות לעילוי נשמתה, שיעורי תורה, אם זה להמשיך עם "אשיבה," אם זה סדנאות של הורים שעשיתי לעילוי נשמתה וכל המצוות הפשוטות,

התפילות, דברים שלא הייתי עושה, אם זו הפרדה של כשרות - בשרי וחלבי, אם זה ספר התורה שאנחנו כותבים עכשיו למיכל. הייתה לנו מחשבה לעזוב את הקיבוץ, אולי לעבור למקום כמו יד בנימין או מקום שנותן את האפשרויות, אתה יודע, בית כנסת, שבת בשקט, אין מכוניות. הייתה לנו מאוד מחשבה כזאת לפני המוות, ואז קלטנו כמה גם כביכול ה"לא-מאמינים," החילונים, הקיבוצניקים שגרים פה - כמה חיבור יש להם להשם יתברך וכמה אהבת חינם יש להם וכמה... כמה אנחנו כולנו מחוברים והכול זה מסכות ו... ומיכל הורידה את המסכות האלה. מיכל הורידה. גם במשפחה, אנשים שלא דיברו שנים, פתאום התחילו לדבר ו... אתה רואה איך הדברים מסתדרים. כאילו אתה רואה

שהפאזל ככה אמור היה להיות. כולם מתחילים ואומרים את פרק צ"ה, צ"ו, צ"ז, צ"ח, צ"ט. אלה אומרים פרק ק- ' מזמור לתודה, אלה אומרים פרק כ"ט - מזמור לדוד. הנה ההבדל. זה הבדל? אצל כולם זה "ברוך אתה ה' אשר בדברו מעריב ערבים." אלה אומרים את זה, ואלה: "אשר בדברו מעריב ערבים בחוכמה, פותח שערים בתבונה ומשנה"... מה? מה ההבדלים? תראו אילו הבדלים כל כך... -אין הבדלים. "מחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים." מה ההבדלים? תראו. ואכן קיבוץ חולדה הולך ומשנה את פניו. הטלטלה הרוחנית שעברה על תושבי הקיבוץ הצטרפה למהלך עמוק שהתרקם מזה זמן מתחת לפני השטח. התהפוכות הרוחניות באות לידי ביטוי לא רק בכל מה שמתרחש במרכז "אשיבה,"

שיעורי תורה שבועיים והופעות של מוזיקה יהודית, אלא גם בהחלטה היסטורית של מזכירות הקיבוץ להקצות מבנה ראוי לשמו שישמש כבית הכנסת של הקיבוץ. קיבלנו חדר ריק, ועם כסף פרטי הקמנו את הדבר הזה תוך חודש. הרמנו בית כנסת פה. זה שזכינו שבזמן כזה קטן אנחנו זוכים שרבה של ארץ ישראל פוקד כאן את המקום הזה ונותן לנו שיעור ומאציל עלינו את ברכתו, זו ממש התרגשות גדולה מאוד מאוד מאוד מאוד. אנחנו מודים לרב. זה לא מובן מאליו שרבני ישראל יסתובבו, ומסתמא יש אירועים יותר גדולים, ויגיעו גם לבתי כנסת היותר צנועים. השנה צלצלו מגן הילדים, בעזרה של רפי, ואמרו לנו שהילדים אף פעם לא ראו שופר. פתחתי את בית הכנסת, הילדים הגיעו,

תקעתי בשופר, פתחנו את ארון הקודש, הראנו להם איך נראה ספר תורה. חזרנו הביתה. רפי שם כמה תמונות בפייסבוק של הקיבוץ ולמחרת היום קיבלתי איזה עשרה טלפונים זועמים של שאר הגננות, איך יכול להיות שאת הילדים של הגן שלהן לא הבאנו לבית הכנסת? והשנה הזאת, אני שמח להגיד, שכל הילדים של כל הגנים בקיבוץ היו בבית הכנסת, ראו שופר. ואני חושב שבתפילת נעילה של יום הכיפור האחרון, אני חושב שרוב רובו של הקיבוץ - דתיים, חילונים, מסורתים - הגיעו לשמוע את התקיעה השנה. הבאנו 200 מחזורים ובקושי הספיקו. -אתה זוכר? אתה זוכר. -התחלנו לחלום, כל האנשים, התחלנו לדבר שחולמים שיהיה כאן איזה מקום ואיזה בית כנסת, והחלום התגשם

והתחילו תפילות שבת ולאט לאט זה הפך להיות תפילה כל בוקר. יש פה מניין של אהבת ישראל, שחציו מגיע מיד בנימין מהקהילה של הרב טל וחציו מגיע מהקיבוץ. וכל בוקר ממש, חול המועד ובגשם ובחושך וסליחות והכול, זכינו לקיים פה כבר שנה מניין. עכשיו התחיל גם כולל, שלומדים כל שבוע כאן ביחד באהבת חברים. באמת היום אנחנו גם חונכים כאן ספרייה תורנית, כמו שהרב הזכיר. רצינו שתהיה פה ספרייה תורנית, שיבואו אנשים, יוכלו ללמוד פה בערב תורה. שמנו קופת צדקה בשבעה של מיכל על השולחן. בסוף השבוע היו יותר מ-4,000 שקל בקופת צדקה שהייתה מונחת על השולחן, וככה זכינו להקים את הספרייה הזאת בעזרה ממש של אנשי הקיבוץ, של כולם. "אשר בחר

בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ברוך אתה ה' נותן התורה." "מי שברך אימותינו הקדושות, שרה רבקה רחל ולאה "ומרים הנביאה ואביגיל ואסתר המלכה בת אביחיל, "הוא יברך את הילדות הנעימות וייקרא שמן בישראל"... הבכורה? -הדר. -הדר. והצעירה? -מעיין. -מעיין. "במזל טוב ובשעת ברכה "ויגדלה בבריאות, שלום ומנוחה "וִיזַכֶּהּ לאביה ולאמה לראות בשמחתה ובחופתה, "בבנים זכרים עושר וכבוד דשנים ורעננים ינובון בשיבה, "וכן יהי רצון ונאמר אמן."