כשהשופט הוא אבא שלי - אני יכולה להיות רגועה בדין

יש אנשים, לא מעט, גם בחורים, גם נוצי מנהר, גם בחורי ישיבות, גם אנשים רגילים, שאותה אימת הדין, אותו ההכרה, בכמה היום הזה הוא גדול ונורא, אותם הכנות גורמים להם דווקא להגיד לעצמם, איך אומרים, wake me up when it over. אני שמה שמיכה על הראש ואני רק רוצה שזה יגמר. מרוב החרדה, מרוב אימת הדין, מרוב הידיעה כמה הדבר הזה גדול וכמה אני כזאת קטנה, אני לא יכולה לעמוד מול הדבר הזה. זאת אומרת, יש לחץ שהוא דווקא מעודד אותנו לעשייה, כמו יום שישי כזה, עכשיו אנחנו בדליין לקראת שבת, יש עוד דבר להכין, אני אספיק עוד עוגה, אני אספיק עוד סלט, אני אספיק עוד משהו, אבל יש חרדה שהיא חרדה משתקת, שהיא לא מובילה לעשייה,

שהיא גורמת לנו דווקא לאיזשהו חידלון, לאיזשהו רצון של תנו לי שזה יעבור לי מעל הראש ולחזור לדברים הרגילים. אנחנו מסתכלים על אבא בתור דמות להרצה, בתור מישהו שיש לנו יראה ממנו, אבל יש פה המון המון אהבה ורחמים וזאת הדרך באמת לבוא לדין לא בחרדה משתקת אלא בחרדה אוהבת. מצבתי שהשופט זה אבא שלי, אז אני יכולה להיות בטוחה בדין, כי אבא שלי אוהב אותי.