הליבה הרותחת ששומרת עלינו

3000 קומטר מתחת לרגלנו יש גיהנום. ליבת ברזל מותכת, רותחת, סוערת בטמפרטורות של אלפי מעלות. כאוס עלים שאי אפשר לתאר. ודווקא הגיהנום הזה הוא מה ששומר על כל חיינו. המדע גילה, התנועה הסוערת של הברזל הנוזלי בליבה, יחד עם סיבוב כדור הארץ יוצרת דינמו ענק. מחולל שמייצר שדה מגנטי עצום. השדה הזה, המגנטוספרה, עוטף את כל כדור הארץ ומסתרע מיליוני קילומטרים לחלל. הוא מדיח את רוח השמש ואת הקרינה הקוסמית הקטלנית, שאחרת היו שורפים כל חיים על פני השטח. תקשיבו לעומק, בלי הכיאאוס הרותח שבפנים אין מגן. בלי האש הסוערת שבמעמקים אין חיים. מה שנראה כמו גיהנום פנימי, ככוח הרסני ובלתי נשלט הוא בדיוק המקור היחיד להגנה.

כוכבי לחץ שליבתה מתקררה ונרגעה איבדו את המגן והקרינה הפכה אותם לשממה מתה. האש הפנימית אינה אויב, היא המגן. חברים, כמה מאיתנו מתביישים באש שבוערת בתוכנו, בתשוקה, בעוצמה, ביותר מדי שאנחנו מרגישים. אנחנו מנסים לכבות אותו, להירגע, להיות מאוזנים. בטוחים שהשערה הפנימית היא חולשה, משהו שצריך להשתיק. אבל הנביא ירמיהו לימד אותנו את חוק הליבה של הנשמה. אחרי שלאגו לו ורדפו אותו, הוא החליט לוותר, לשתוק, לכבות את האש, לא לדבר עוד בשם השם, אבל הוא גילה מה שהוא מטלטל. בספר ירמיהו הוא אומר, "והיה בליבי כאש בוערת עצור בעצמותיי ונלאתי כלכל ולא אוכל. תקשיבו לדיוק. ירמיהו ניסה לכבות את האש הפנימית והיא בערה חזק

יותר. רש"י מסביר, הנבואה הייתה בליבו כאש כלוסה בעצמותיו שכפתה אותו לקום ולדבר בעל כורחו. הוא לא יכול היה להכיל אותה. ודווקא האש הזאת שנראתה כאיסור בלתי נסבל היא שנתנה לו את הכוח לעמוד מול הרוטפים, לא להישוור. האש הפנימית לא הייתה חולשתו, היא הייתה כל עוצמתו. האש שבוערת בתוכנו אינה משהו לכבות. היא המגן שלנו, הדינמו שמייצר את העוצמה לעמוד מול כל מה שמנסה לשרוף אותנו. בדיוק כמו הליבה הרותחת שמגנה על כדור הארץ, השערה הפנימית, התשוקה, האמונה הבוערת, הן בדיוק מה ששומר עלינו חיים. מי שמכבה את האש שבפנים מאבד את המגן. אז בפעם הבאה שנתבייש באש שבוערת בנו, שמרצה לכבות אותה ולהירגה, נעצור, נזכור את

הליבה הרותחת, נזכור את האש הבוערת בעצמותיו של ירמיהו. לא נכבא את האש שבפנים כי דווקא הליבה הרותחת היא ששומרת עלינו.