מהי תקווה ישראלית? | נורית אירן כהן ואיריס חיים בריאיון עוצמתי

א ונמצאות איתי כאן שתי נשים ענקיות ומעוררות השראה שבאמת ידברו איתנו על המון דברים וגם על תקווה ישראלית ואופטימיות. שלום וברכה לאירס חיים שכולנו מכירים את הסיפור המופאים שלך ולאן לקחת אותו בעיקר אני חושבת שזה מה שמיוחד ומרגש ונורית היקרה שהיא צוללנית בזקה נכון והיית הרבה זמן בעוטף בתחילת המלחמה בתפקיד חשוב מאוד א ושתיהן גם מדליקות מסואה שנה שעברה א ככה את המסואות של של תחילת המלחמה הייתי קוראת לזה א הדלקתן אז אנחנו נדבר גם על הנושא הזה ואולי באמת נתחיל בו א אני אוהבת ככה להתחיל מהסוף א איך הרגשתי ריס ברגעים האלה של הדלקת המסוא ובכלל האם כשקיבלת את הפנייה הזאת זה היה נראה לך מובן מאליו או שזה

הפתיע אותך באיזשהו מקום? א מובן מאליו זה שום אף פעם אין מובן מאליו שום דבר בחיים שלי הוא לא מובן מאליו לא הופטעתי כי יש התכנות לפני כן ואנשים שואלים אותי מה התעודת זהות שלך רוצים להמליץ עלייך אז כבר יש איזה מין אנרגיה כזאת באוויר לא לגמרי הופטעתי אבל זה לא היה לי מובן מאליו וכמובן שמאוד מאוד התרגשתי ובדיוק אתמול כשהתחילו להכריז על א נשיא משואות א שבוע שעבר אז חשבתי שהייתי כאילו אמרתי דברים במשואות והיום הייתי מוסיפה עוד משהו. אז הנה הנה הבמה נכון אני חשבתי על זה ש שהייתי אומרת שאניכשאני עומדת פה במשואה אז עומד איתי גם יותם ואת זה לא אמרתי וזהו. אז חשבתי אי אפשר לגלגל את הגלגל אחורה בשום דבר

אבל אני חושבת שזה היה אם הייתי יכולה להוסיף אז משהו אז הייתי אומרת שאני מדליקה מסואה זו יחד עם הבן שלי אותם שגם הוא מדליק מסואה היום אבל אנחנו לא יכולים לתת להם מי שלכן לא נמצא כביכול להדליק מסועז אבל אני חושבת שהיום כל מי שמדליק משוע הוא מדליק אותה גם בשם האנשים שכבר לא איתנו ומה מה היותם היה אומר על המילים האלה שלך שנסאת שם בהדלקת המשואה. זאת אומרת, את בטח שומעת את הקול שלו כל הזמן איתך. כל הוא היה אומר, אמא, אני מאוד גאה בך ואני אגה בדרך שלך ועשיתי את כל מה שאני יכול. וכדיברתי שם בעצם במסואה, אמרתי א שאני מדליקה משואה לרוח העם שלעולם לא נשברת. והיום אני חושבת שגם אפשר היה להגיד גם לא גם לא

רק העם, גם הפרט בתוך העם. כל האנשים שנמצאים היום במדינה שלנו הם אנשים סופר חזקים ומסוגלים ו אדם לא מקבל אתגר בלי שהוא יוכל לעמוד בו. כן. ואני חושבת שגם אנחנו במדינה שלנו מאוד מאודרים אבל זה לא משהו שאנחנו לא יכולים לעמוד בו. והייתי מוסיפה את רוח הפרט בתוך העם שהיא עצמה לעולם לא נשברת ואז זה מרכיב את הרוח של העם הגדול. ככה עם של גיבורי אלק כמאמר עשיר. כן. יפה מאוד. תודה. א נורית, תספרי לי על הרגע הזה של הדלקת המשואה שלך ושל הפנייה שקיבלת. אז א צריך להגיד שבאמת אני הרי הצגתי הצגתי א ארגון. זה לא היה בזכות מעשה שלי. זה היה בזכות כל הארגון ומה שהם עשו, מה שהם תמיד עושים. כן. זקה נמצאים בכל יום

בכל אירוע שבו יש א אדם ש א מת שלא בדרך הטבע וזה לגמרי לא היה צפוי שזה תהיה דווקא אני אני א הייתי מאוד מאוד מופטעת כי באמת כולם מסירות נפש כולם עושים חסד של אמת באמת הדבר הזה של על מנת לקבל בסופ בסופו של דבר את התודה זה משהו מדהים ואני רואה את המתנדבים של זקב ושל צריך לזכור יש שמה 4000 מתנדבים אה בעוטף א היו בערך א בין 400 ל-600 מתנדבים שהגיעו וצריך לזכור גם שהיינו שמה לאורך זמן זאת אומרת העבודה זה היה א יום אחרי יום אחרי יום בשבוע הראשון היה מאוד מאוד מאוד קשוח ו ובאמת זה היה יכול להיות כל אחד שיעמוד שמה במקומי ולכן אני באמת הרגשתי כמו שהבת שלי טהל אמרה אמא את בעצם הגעת לשיא כן מכאן א זה כן

כאילו ואמרתי לה תקשיבי זה אני בצניעות אמרתי תודה על ההזדמנות כי באמת הרגשתי א מין חרדת קודש כזה לייצג ארגון כזה שאלב שמכיל אותי בכל זאת כן אתה יודעת קבוצה של גברים חרדיים רובם. אמ אז אז אה הבחירה בי אני אני לא הבנתי בהתחלה שזה זקה בחרו. אני חשבתי באמת לטומי שאתה יודעת אה א כמו שאת אומרת מול ספר לנו שפנו מול הארגון והארגון אמר אנחנו רוצים שנוריס. זה מה שבסופו של דבר הבנתי, אבל אני לא ידעתי את זה מההתחלה, אז אז עוד יותר הרגשתי שזה כבוד גדול, אה גם אחריות גדולה לייצג בכבוד את הארגון הזה שהוא עושה. דברים ברגעים אלה ממש הייתי אמורה להיות עכשיו בחוף בחדרה, אנחנו מחפשים אה את א האירוע שקרה אתמול. אז

אז כן אני מאוד התרגשתי כי אני לי חשוב יודעת באותה תקופה היו כל מיני קולות כן לעשות יום עצמאות לא לעשות יום עצמ הטקס הזה הטקס ההוא ואני אמרתי לאנשים תקשיבו הטקס הזה זה כמו כל סמל של מדינת ישראל זה לא פוליטי כן אני הרגשתי כבוד גדול להיות חלק מסמל זה סמל כמו שיש לנו את הדגל את המגן דב ביד את המנורה. ככה יש לנו את טקס יום העצמאות שזה מבחינתי משהו שמאחד. ובגלל זה אמרתי זה זכות להיות חלק מהדבר הזה. איריס, הסיפור שלך זייעזע, אני חושבת את כל המדינה. א באופן אישי אני יכולה להגיד שזה אחד הסיפורים שהיה לי הכי קשה להתאושש מהם בתקופה הזאת של המלחמה ולראות אותך כמה מתוך הדבר הזה ומרצה בארץ ובעולם ולוקחת את

זה למקום כל כך אופטימי ושל תקווה ישראלית שזה הנושא שלנו איך עושים את זה וואו אין לנו זמן הרבה לדברכ אבל אני אגיד מה אני חושבת שאיפה זה התחיל זה התחיל בשיבה שלנו אנחנו כמו קודם כל אני דיברתי בהרבה תקווה גם לפני שאותם נהרג. כן. אבל באמת לא הבנתי איך אני קמה ביום שהודיעו לנו ב-15 לדצמבר ג' בתבת וזאת חנוכה היום האחרון של החנוקיה חשבתי שאני זהו אני נשברתי באותו יום ואני לא אני גם יש בינינו עוד שני עוד משהו משותף ביני ובין נורית שאנחנו שתינו אחיות שתינו עוסקות בטיפול תומך בטיפול תומך לחולים סופניים ובטיפול תומך אתה תמיד מביא תקווה לפחות אני הרגשתי שכשאני באה לבית של מטופלים אני מביאה איתי הרבה

תקווה הסוף ידוע מראש אנשים עומדים למות ידוע אבל להביא איזה אור איזשהי דרך הסתכלות שמה שנשאר אפשר למצוא שם גם משהו טוב וחיובי ואני בנויה ככה זאת אומרת בDNA שלי אני בן אדם מאוד חיובי שיודע למצוא אור בכל מקום גם במקומות מאוד חשוכים אבל ביום הזה נשברתי זאת אומרת אם היה יום אחד בחיים היו שני ימים בחיים שלי שהרגשתי בהם יאוש היום אחד זה היום שבו יותר משת משתחרר מבית חולים מאשפוז במחלקה להפרעות אכילה בטל השומר ולא ידענו מה לעשות לא ידענו איך נעזור לו הוא היה נוראר זה ובאמת הייתי בחוסר עונים זה גם תלוי תמיד בחוסר עונים הזה זאת אומרת חוסר עונים מביא אותי למקום של שבירה מה אני עושה עכשיו הדבר השני זה

אותו יום 15 לדצמבר יום שישי שמודעים לנו שאותם נהרג וזהו מה מה עושים עכשיו עם זה הלם זה גם הצורה שבה הטרגדיה המזעזעת הזאת קרתה או שזה או שוב שהוא נהרג ושאין לי אני סיפרתי סיפור 70 ימים שהבן שלי חוזר הביתה הייתי הכי בתקווה ובאופטימיות ולא היה לי אפילו שמץ של ההור שיש סיכוי שזה לא יקרה הוא באמת חזר אגב א אחד מבני המשפחה שלנו ראה באיזשהו קיבל איזה מין מידע כזה רוחני יותר והוא ראה את המספר 15 לדצמבר יותרם חזר אותם חזר לא כפי שרצינו שיותם חוזר. בכל מקרה הגענו לשבעה ובשבעה שלנו הגיעו המון אנשים, רובם אנשים שאנחנו לא מכירים. היינו מאוד מופתעים. אמרנו מה זה כל האנשים? מאיפה האנשים הלה הגיעו? זה המשפחה

שלנו הקיבוץ ורוב האנשים בוא נגיד 99פ 9% ממש אמרו לי את אותו משפט את חייבת להמשיך לדבר כי ב-70 ימים שבהם יותם היה בשבי אני דיברתי רק על כוח ותקווה ואמונה וכ תקווה ישראלית הזאת שהאנשים שנמצאים בשבי הם לא חלשים צריך להחזיר אותם ולעשות הכל אבל זה צריך להיות ביחד וכל המסרים האלה הגיעו לאנשים אנשים צפו ואז בעצם כאילו נקבעה השליחות שאני צריכה להמשיך לדבר ו ששאלים אותי אם קשה לך זה לא קשה לא זה טבעי לי זה היה לי הכי טבעי שבוע אחרי השבעה להתייצב בבית כנסת בירושלים ולהרצות בפני 300 איש שבוע אחרי שהבן שלי נהרג שבועיים ולספר על הדרך על הכוחות על מה עברתי במהלך ה-70 ימים האלה על מפגשים שהיו לי מעם ישראל,

כל מה שאני בעצם מדברת כל הזמן ואני לא מרגישה שאני מתעיי כי אני מרגישה שאני יודעת זאת אומרת כשיש לך שליחות בעולם הזה אז זה לא מעייף אותך אתה פשוט שם עושה את הדברים מדברת על יותם עלינו על הדרך על עם ישראל מתוך מקום הרבה של אחריות גם כן יש רגעים עדיין של שבירה חשבתי עליך הרבה אה כשהחתופים התחילו לחזור אז כשהחתופים חזרו במיוחד הגברים שחזרו הייתה לי שבירה מאוד קשה. גם כתבתי על זה פוסט, כתבתי שאני מרגישה כמו חלידה שקטה. לא עברתי לידה שקטה, אבל זה היה כמו ללדת ילד מת בעצם כי גם אני חיכיתי כל הזמן, חיכיתי 70 ימים והאמנתי שהילד שלי יחזור. מה שמאכלים תמיד בידיים מלאות שאישה הולכת ללדת. כן. והדיסוננס

הזה שרואים את השמחה ואת העמולה ואת האילולה מאוד היה לי קשה. אמרתי גם כשאישה יולדת ילד אה מת מי שלי ידע שיולדת ילד חי היא לא שמחה בפרהסיה זאת אומרת היה לי איזה דיסוננס מאוד קשה בין ה כמובן צורך לשמוח ולהגיד תודה על זה שהחתופים חוזרים לבין הכאב העצום שהרגשתי ולא רק אני חושבת שהצגתי בפוסט הזה כל כך הרבה אנשים אמאות שבסופו של דבר במלחמה הזאת הם ילדים שהם חזרו מתים וזה קורה את הלב בדיוק הדיסוננס הזה שאנחנו רוצים לשמוח אבל אנחנו לפעמים רוצים להתחשב גם ברגשות צריכים להתחשב ברגשות גם של מי שאיבד את הילד שלוכן וזה כאילו זה בדיוק הישראליות הזאת כן זה מה שבאתי לומר שאני חושבת שהלב של כולנו היה קרוע

באותם ימים נכון נכון ועדיין ועדיין אנחנו בכל אירוע כמו שאמרה נורית שיום העצמאות מבחינתי זה גם סמל זה לא חגיגה קודם כל זה סמל למי מי שאנחנו. וביום הזה שאנשים נורא נורא שמחים, הם לא יכולים באמת להיות שמחים כי אנחנו עברנו כזאת טראומה. אנחנו שמחים על זאת שיש לנו מדינה. אנחנו אומרים על זה תודה. זה מין יום הודיה כזה. ככה אני רואה את יום העצמאות. הוא כל כך צמוד ליום הזיכרון. אני חושבת בדיוק מהסיבה הזאתי שאנחנו לא אנחנו ממשיכים לזכור גם ביום הזה. נכון. א ובעניין הזה נורית שחווית ככה את השבעה באוקטובר והיית שם במקום והמראות האלה איך התקופה הזאת שינתה אותך ואת ההסתכלות שלך אולי על המדינה שלנו אז אז זה

מאוד נכון אנחנו כולנו אני חושבת לא רק מי שהיה בשביעי או קשור לשביעי אני חושבת שאנחנו כעם כולנו עברנו איזשהו מיינדציפט אנחנו כולנו בצד השני של השביעי זה לא שזה היה אירוע לפני שנה וחצי פלוס זה אנחנו חיים אני חיה את זה ביום יום כמו איריס אני עוסקת בזה אני מרגישה שהשליחות שלי כעדה שהייתה בשטח וראתה את הזוואות שעשו בנו הצורר אני מרגישה שאני אסור לי לשתוק שאני חייבת אני חייבת לספר לעולם ואני משתדלת כל בערך חודשיים שלושה להיות בשליחות באיזשהו מקום בעולם אה אם זה ארגונים יהודים ששולחים אותי או זקה או מי שזה לא יהיה א אנשים מעניין אותם לשמוע אנשים רוצים אה אה אה לשמוע מבן אדם שהיה שמה וראה ולא רק מספר

סיפורים ואז אז אני חושבת שלא רק אני השתניתי זה ברור שמי שהיה ומי שראה ואני כולנו עברנו טראומה כול לנו עברנו טראומה. יש כאלה שהם גם פוסט טראומטיים בזקה, במיוחד אלה שהיו בימים הראשונים והיה להם איום ממשי על חייהם והיה. אנחנו יודעים את זה. אני עובדת סוציאלית במקצועי ושמעתי הרבה מהסיפורים א של חלק מהחברים. א כל התופעות של פוסט טראומה בהחלט יש. אני מרגישה ש שאני כבר לא בן אדם אנונימי. אני היום מייצגת משהו. כן, זה מצחיק כי נגיד את יודעת יש לכולנו נגיד פייסבוק ולפני השביעי באוקטובר את כותבת היום אני ממש מרגישה שכל מילה שלי משפיעה על איזשהו מישוב ולכן חשוב חשוב חשוב מה אני כותבת ומה אני אומרת ומה

המסר שאני רוצה להעביר אני גם רואה את ההרצאה שלי בהתחלה היו מגיעים המון המון קבוצות מחול כדי לראות מה קרה אה כל מיני חברי פרלמנט, אנשי ממשל, אנשים משפיעים כאלה ואחרים, קהילות יהודיות א ומאחר אני מדברת אנגלית אז אני יחד עם יוסי לנדו ועם שמחה גריינמן אנחנו בעיקר אנחנו היינו אלה שקיבלו את הקבוצות ואני רואה איך ה הכביכול ההרצאה שלי או הסיפור הוא הולך ומתפתח עם הזמן היום נגיד אני אני מדברת הרבה על הניסים באותו היום על הנס הפרטי שלי. הבת שלי היא הבסיס שלה זה זיקים. היא בבית הייתה על הניסים שקראו לחברים שלי ממשלחות שונות שהייתי. אמ סיפורים מדהימים. א בהתחלה הסיפור היה מאוד טרגי כי באמת היינו בתוך זה

אבל אני לא הבנתי בהתחלה עד כמה אני בעצם עברתי טראומה בהתחלה אמרתי אני לא הייתי בשבוע הראשון לא קרה כלום וכמו שאני מרגישה את איריס אני מרגישה שאני גם בן אדם מאוד עם המון חוסן ואופטימית ותמיד שמחה וגם כשעבדנו האומח כביכול כשעבדנו בבתים ובאמת ראינו אפילו שכבר לא היו גופות, ראינו דברים באמת קשים כי כל בית סיפר סיפור ממש מזעזע ואני כל הזמן הרגשתי שהיא חובה עליי להרים את הצוות, חובה עליי להחזיק את הדבר הזה ולא רק זה, זקה בעצמם. זה היה מדהים. ביום הראשון שנכנסתי ואספנו גופות בבוקר, אני לא אשכח את זה שבאותו ערב עשינו אירוע בבערי לחיילים על האש, מוזיקה, ריקודים והייתי בהתחלה בשוק והבנתי שרק ככה. זאת

אומרת אנחנו כל הזמן צריכים להרים אבל כמובן אני סוחבת איתי יש שינויים יש שינויים בכל הרמות בחיים בוודאי. ודיברת על ההסברה שלך, איך את מרגישה כשאת חווה את את ההכחשה הזאתי? ממש כמו מכחישי שואה שאנשים בעולם מקטינים את זה או בכלל מעלימים את מה שהיה שם בתור מי שהייתה שם וראה את הזוואות בעיניים. כן. אני חושב שדווקא בגלל זה זה חשוב לדבר. לצערי לפחות לי קשה מאוד אני מנסה אבל קשה מאוד להגיע דווקא לאלה שמכחישים. רוב אלה שמזמינים אותנו הם בעדינו ואלה שלא אני תמיד אומרת אני מוכנה לדבר עם כל אחד אם רוצה או היא רוצה להקשיב אני לא באה כדי להתווכח זה לא מעניין אותי לא מעניין אותי מה הם חושבים אני יודעת את

האמת אני הייתי שם אני ראיתי ואני יכולה להגיד לך שבצער לי כי אני ילידת דנמר קופנהגן ויש לי חברות שמה ואחש שומעת לאט לאט שגם הם קצת כי המדיה שמה היא נועה נגד זה ואני מרגישה שזה חלק מהשליחות שלי. חלק מהשליחות שלי זה זה להביא את האמת. מי שרוצה לשמוע א אני לא מפחדת מאנשים שלא מסכימים איתי. זה החינוך שאני גם נותנת לילדים שלי, לבנות שלי. אני אומרת תמיד יהיו אנשים שלא מסכימים אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לדבר. כל זמן שיש עניין בהקשבה, כל זמן שיש עניין של כבוד הדדי וזהו וזה מה שצריך. צריך לכבד את האחר שיש לו דעות אחרות ממני. אבל אני לא אדבר עם מישהו שהוא לא ייתן לי לדבר והוא רק רוצה לכפות עליי את

הדעות שלו כי בזה אין לי עניין. מעולה. כן, איריס. בתור מי שמסמלת לנו את התקווה הזאת, את נפגשת עם משפחות שקולות, עם משפחות מהשחול, הרבה נותנת להם את התקווה הזאת. כן. תסרי לנו על המפגשים האלה. אה, יש הרבה מפגשים. אני מרגישה שאני במקום שאני נמצאת בו, לא תמיד זה מתאים שאני אבוא נגיד באופן כאילו להפתיע מישהו ופשוט לנחוט לו בשבעה. אז אני לא מגיעה לשבעות ככה כי אני זוכרת השבעה שלנו השבעה שלנו כל כך הרבה אנשים כל אחד נותן איזה עצה קטנה פה ושם זה לא מתאים אה וגם כשאני באה לשיבות תמיד יש התקהלות כזאת ורוצים לשמוע אותי ואני מרגישה כאילו באתי לעשות הרצאה וזה ממש לא מתאים אז כשבעצם פונים אליי הרבה אנשים

ואומרים לי אנחנו מבקשים שתבואי ואז אנחנו מטעמים את זה ממש מסודר או שאני אגיע אחרי השבעה או שאני אגיע בשבעה אבל זה יודעים מראש שאני באה ואני בודקת גם עם המשפחה מעוניינת ואני אגיד שלאחרונה יצרתי נוצר קשר מאוד הדוק בין שתי משפחות שקולות לביני א לשתי האמהות יש אותו שם שני הבנים שלהם נהרגו באותו זמן פחות או יותר וראיתי שאני מביאה איזשהיא אנרגיה מסוימת אנרגיה באמת מאוד של תקווה ושל כוח ושל בוא לעשות לצאת מתוך המקום יש קושי שיש כל הזמן עצוב עצוב בלב בלב מה שיש אי אפשר לראות את זה בחוץ אני לא מראה אני לא מראה את זה לאנשים לא בוכה בחוץ בוכה מתרגשת אבל א ההתפרקויות והבכי הם נמצאים בבית אבל זה לא זה לא

שזה לא קיים א ואני יודעת שיש אנשים שיש לכל מי כמו נורית יודעת לכל אבל יש שלבים ואני כאילו עשיתי כמה דילוגים באבל די מהר עברתי בכאס לא היה, התמכחות לא היה לנו חמשת שלבי האבל של אליזבת קובלרוס וכולנו גדלנו על זה כל מי שעובד בכלל בסוף החיים ואני כאילו ראיתי שדילגתי על הרבה שלבים אולי הם היו נורא מהירים כעס לא היה השלמה צ'יק צ'ק ויציאה ואני חושבת שיש עוד שלבים לאבל והם לא מוזכרים ב בפרדיגמה הזאת של חמש א יש יציאה לעשייה יציאה לעשייה זה גם חלק חלק מאבל. האבל יכול להיות, זאת אומרת זה גם על זה אפשר לעשות שיח לבד. כן. אבל הרבה משפחות רוצות להישאר במקום הכועס וזה בסדר גמור ואז זה לא מתאים שאני אהיה שם

כי אני לא יכול זה לא זה לא מותאם. א אז כאילו אני בקשר עם אנשים שהם באנרגיה פחות או יותר כמוני אבל אני כן מגיעה להרבה מאוד משפחות מדברת ונותנת פרספקטיבה. א ומה שיותר מעניין אני חושבת להגיד ואני רוצה להגיד את זה פה זה שהעניין העיקרי שלי היום זה בלעשות תיקון בתוך משפחות שחוו ירידות צדדי ואני חושבת שכאן גם אני לא סתם כנראה חוויתי חווינו את החוויה הזאת שיותרם נפגע מש כוחותינו ושאני פגשתי את החיילים שירו בותם ושנוצר בינינו קשר ושאני חושבת שזה עוד משהו שאני הייתי מאוד רוצה לקדם פה פה בישראל כי יש בהרצאות שלי באים אליי חיילים פגועי נפש שאומרים לי אני יריתי לפני 50 שנה ועד היום אני לא מתאושש מזה ותודה

לך על מה שאת עשית וזה התקווה הישראלית כי אנחנו בישראל חייבים להבין שהחיילים שלנו חיילי צהל הם הילדים שלנו הם הכוח שלנו הצבא הוא הכוח שלנו בזק זה הכוח שלנו אבל אם לא נתייחס לזה ככה אז אין לנו בעצם שום בסיס לחיבור. החיבור הוא קודם כל דרך ההגנה על המדינה הזאתי. ולי היה מאוד מאוד פשוט להגיד את ההודעה שלי. לא היה לי שום התלבטות אפילו לרגע אחד. ואני אגיד את זה עוד פעם ועוד פעם. בכל הזדמנות שחיילים לא אשמים בשום דבר שהם עשו. הם קיבלו פקודות. הם באו להרוג מחבלים. לא היה להם מושג ואני לא שופטת אותם ואני מבקשת מכולם בעצם את אותה דרך וזאת הדרך שלי כלפי כל דבר כשאתה עושה משהו אתה גם טועה מי שלא עושה לא

טועה מה שנקרא אבל אנחנו מאוד חכמים בלשפוט בלהעביר ביקורת על כל דבר אה אז אני שמחה שהייתה לי היכולת באיזשהו מקום פשוט להוציא את זה ממני הכי טבעי שיש ולהסתכל על הילדים על הילדים אני קוראת להם הילדים כי הם באמת באמת ילדים הם ילדים לכל נורית יש שתי בנות בצבא נכון כן אחת כמה לוחמים וכמה אמהות ללוחמים אני מדברת שאמרו לי צלת אותנו ביום הזה וזה החיבוק שהייתי רוצה בעם ישראל שלא משנה איך את נראית ולא משנה איך אני נראית ולא משנה מה עשית אם עשית את זה לטובת עם ישראל אז אני אוהבת אותך אמרת כי קודם כל עלול לי דמעות בעיניים כן א כשאיריס מדברת א וזה מעניין כי אני בחמישה חודשים הראשונים לא בכיתי ורק אחרי

חמישה חודשים התחילו להגיע עד דמעות. זאת אומרת רק אז המוח התחיל להבין מה באמת עברנו, מה באמת היה. אה אז וגם רציתי להגיד ש במעמד של יום העצמאות לא אמרו לנו תגידו רק משפט ואני נורא מזדהה איתך. כי אותי עצבן אני באה משושלת של נשים משפחות של נשים לי יש שלוש בנות אני אחת מתוך ארבע בנות אמא שלי אחת מתוך שתי בנות ואנחנו כולנו עם עם המון א נוכחות וו נוחות בתוך עצמנו א את יודעת ואני מצטערת שלא לא הצלחתי להעביר את זה במעמד הזה שלהגיד א משהו בסגנון את יודעת לכבוד בנותיי אחיותיי ואמי ואני חושבת שזה המעמד זה המעמד שלהרגיש תחושת שייכות למשהו שהוא הרבה יותר גדול ממך ואני מתרגשת לראות את הטקס כמו בכל שנה כן

תודה רבה אירס אני מאחלת קודם כל אני אמרתי במסואה שאני מדליקה את מסואה אני איריס אמם של ולא אמרתי ביטם של אמרתי אמם של זה היה לי מאוד חשוב לציין דווקא דוק את הילדים שלי כי אני חושבת שהם אלה שבעצם עשו אותי היום מי שאני ודווקא פחות אולי ההורים שלי ואני מאחלת קודם כל כל עם ישראל ביום העצמאות לקרוא שוב את מגילת העצמאות על כל מה שהייתי מאחלת לעם ישראל לחזור ולהיות ביחד קודם כל יש שם הרבה מאוד את הגם וגם את הסיבות שהגענו לכאן קודם כל את הדרך שמדוברת שם גם דרך רוחנית גם דרך המסורת, דרך המדינית. את אומרת, יש שם דברים שצריכים ריענון. נכון? מי שהיום מדבר על לחזור למגילת עצמאות, כדאי מאוד שיקרא את המגילה

ויבין שיש מקום לכל אחד פה בישראל. לא משנה איך הוא נראה, לא משנה מה הוא עשה, אנחנו צריכים לעבוד על התקשורת בינינו. זה מאוד חשוב על הדרך של הורדת המחסומים והפלגנות. קודם כל, כל אחד בתוך עצמו. פחות שיפוטיות, פחות ביקורתיות. לחזור ולהיות באמת מלח הארץ, להיות פה בשביל הארץ הזאת, בשביל המדינה. פחות מלחמות, פחות ריב, להעלות את התדר לתדרים של מוזיקה ותפילה ועזרה הדדית וטוב ועין טובה והבת לרך כמוך. יש לנו הזדמנות לעשות את זה. אני חושבת שזאת אלה הזמנים, זה הזמן. אז מגילת העצמאות זאת המגילה שצריכה להיקרע שוב ושוב דווקא ביום העצמאות הזה. תודה. אני כמובן מצטרפת לאיחולים שלכן. תודה רבה שבאת. תודה נורי. תודה.