קצר ולעניין: ביקורת נכונה בחינוך - הרב זמיר כהן (עם כתוביות בעברית)

שלום לכולם. אחת ההתלבטויות הכי גדולות שיש להורים בחינוך ילדים זו השאלה כיצד למתוח ביקורת על הילד, בפרט בגיל ההתבגרות, אבל גם ילד בן שבע, בן שמונה, בן עשר, ואני רוצה להעיר לו הערה, אם אני מעיר, הוא נפגע, הוא כועס, לפעמים מתמרד, לפעמים הוא לא מתמרד, אבל אני דיברתי והדברים עברו ליד האוזן, לא נכנסו לו בכלל ללב, לא רואים שום שינוי, שום שיפור. אפילו בשעת הביקורת רואים עליו שהדברים לא עשו בו רושם כלל. עברו לידו וזהו. כיצד נוכל באמת להעביר מסר בשיחה טובה עם הילד שהדברים ייכנסו לו ללב ויחוללו שינוי, לא שיהיה מלאך ביום, אבל לכל הפחות להתחיל את השינוי, להתחיל את התהליך החדש שאנחנו רוצים שהוא יגיע אליו.

ראשית, כלל גדול, ילד שביצע מעשה שאינו טוב והוא שמע משפט של ביקורת כלאחר יד, בדרך כלל הוא לא יתייחס לדברים, ולפעמים גם עדיף לא להעיר. יש מצבים שיש איזו מעידה חד-פעמית של דבר קטן שילד עשה, אפשר גם להתעלם, לא על כל דבר צריך להעיר. אבל אם רואים שהוא מעד בעניין רציני או דבר שחוזר על עצמו שוב ושוב, למשל ילד שגילינו שהוא משקר כמה פעמים. האימא שמה לב שהשקר אצלו מתחיל להיות שיטה. פעם אחת העלימה עין, הבליגה, אבל היא רואה שהוא משקר באופן קבוע, והוא כבר בן שמונה, בן עשר, לא ילד בן שלוש-ארבע שמדמיין דמיונות. הדרך הנכונה היא לא לזרוק משפט כלאחר יד ולהמשיך הלאה, אלא למצוא את הזמן המתאים שהילד רגוע, הוא לא

באמצע משחק ויפריעו לו כעת, הוא יכעס, אלא רואים שהוא משועמם. ואז האימא פונה אליו ואומרת לו: יוסי, יש נושא חשוב שרציתי לדבר איתך עליו. אתה פנוי כעת? עצם הפתיח הזה, כשהיא מדברת איתו בנעימות, בנחת, כבר נותן לו להבין שהוא צריך להכין את עצמו לקראת נושא חשוב. והוא אומר לה: כן, אימא, אין בעיה. בוא ניכנס לחדר. היא עושה מזה עניין, בסבר פנים רגועות, בלי לחץ. היא יושבת לידו, פונה אליו מלב ללב ומקפידה על שני הדברים ששלמה המלך הקפיד לאורך כל הדרך בשיחות המוסר שלו במשלי, בקהלת. כששלמה המלך העיר הערות, מתח ביקורת, נתן מוסר, הוא תמיד הקפיד על שני דברים: א', הוא תמיד הכניס את המילה "בני." "מוסר ה' בני אל

תמאס," "שמע בני מוסר אביך." תמיד הוא מכניס את המילה "בני." ודבר שני שהוא הקפיד עליו, תמיד להעביר את המסר: אם תשמע לי, אתה תרוויח מזה, לא אני. "כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך" וכן עוד הרבה פסוקים בסגנון הזה. שלמה היה חכם. למה הוא הקפיד תמיד על שני הדברים האלה? כשמעירים לאדם, הוא מרגיש נוגדנים, הוא מרגיש שמתייחסים אליו כאדם שלילי, הוא מרגיש פגוע ואז הוא ננעל. מבחינה נפשית הוא נועל את עצמו, הוא שומע את הדברים והוא ממתין: רק תסיים, רק תסיים. אבל כשהאימא פונה לילד לא מיד בביקורת: אתה יודע ששיקרת ותפסתי אותך שקרן כמה פעמים ואני לא אתן לך. זה לא ישפיע, רק ייתן לו דימוי עצמי נמוך. להטיח בו

אתה שקרן? הוא עלול להזדהות עם כך שאני שקרן, להשלים עם זה. אבל היא פותחת קודם כול במילים של אהבה: אתה יודע, יוסי, שאתה הבן שלי ואני אוהבת אותך. הפתיח הזה הוא מאוד חשוב. אני רוצה בטובתך ולכן יש נושא מאוד חשוב שאני רוצה שתשים לב אליו. כבר כמה פעמים כשדיברנו שמתי לב שאמרת דברים שהם לא כל כך מדויקים. היא לא צריכה להגיד לו "שיקרת," לא צריך להטיח בו מילים קשות, ודאי לא לומר לו "אתה שקרן," שזה בכלל הדבקת תווית. אמרת דברים שהם לא היו מדויקים כל כך, חשוב לי שתתרגל לדבר אמת, זה לטובתך, זה יעזור לך כל החיים. אתה בסך הכול ילד טוב, אתה בדרך כלל מדבר אמת, אבל תקפיד תמיד לדבר אמת. גם המשפט הזה הוא חשוב,

לרומם אותו לדימוי עצמי חיובי. שלמה המלך אומר "אל תוכח לץ פן ישנאך, "הוכח לחכם ויאהבך." פשט הפסוק: אל תוכיח אדם שהוא לץ, כי הוא יעשה ממך צחוק, אבל יש כאן עוד הסבר יותר עמוק. לא את מי להוכיח, אלא איך להוכיח. אל תוכיח אדם במילים "אתה לץ, אתה שלילי, אתה לא טוב," כי הוא ישנא את זה, הוא ישנא אותך ואת מה שאתה אומר לו. "הוכח לחכם" - תאמר לו: אתה חכם, אתה נבון, אתה חשוב. תרומם את הדימוי העצמי שלו, ואז הוא יאהב אותך, הוא ישמח שאתה אומר לו גם את הביקורת. והאימא הזו, אם היא הולכת בחוכמה, אז היא יודעת גם לרומם את הילד במהלך השיחה. אז שוב, כשמשוחחים עם ילד בביקורת, הפתיח קודם כול מילים של אהבה: אתה הבן

שלי, אני אוהבת אותך ולכן חשוב לי לדבר איתך. דבר שני: אף פעם לא לתת תווית שלילית, "אתה שקרן," אלא: שמתי לב שכבר כמה פעמים אמרת דברים שהם לא כל כך נכונים, לא מדויקים. אתה תמיד מדבר אמת. המשפט הזה רומם את הילד. אתה חכם, אתה טוב, אתה נבון, אתה ישר, אתה מדבר נכון, אבל אני מבקשת: חשוב שגם מדי פעם לא יצא ממך דבר שקר מהפה. ואז היא עוברת לסיפור מעניין: אתה מכיר את הסיפור על אותו רועה והזאבים שצעק שבאים זאבים וכל אנשי הכפר באו לעזור לו בבהלה, זה עם הקלשון וזה עם המקל, וכשהגיעו אליו, פרץ בצחוק: עבדתי עליכם. וכך כמה פעמים. וכשפעם הגיעו זאבים באמת, כולם מכירים את הסיפור הזה, אף אחד כבר לא האמין לו. ואז

הזאבים טרפו לו את הכבשים. הסיפור משתלב במוסר והיא מסיימת שבסך הכול אני סומכת עליך, אתה ילד נפלא, אני בטוחה שאתה תקפיד על זה. לפעמים היא יכולה גם לאחוז לו ביד של הילד בזמן השיחה, שזה מעביר יותר מסר, או יד על הכתף, הכול בחוכמה, לראות לפי שפת הגוף מה הכי נכון, מה הכי בריא באותה שעה. כשהשיחה עם הילד באה בצורה נכונה, גם אם הוא לא יהיה מלאך ביום, אבל הדברים יחלחלו לליבו ועם הזמן הוא יפנים את הדברים. כמו ששלמה אומר במקום אחר: "חנוך לנער על פי דרכו- " בהתאם לאופיו, "גם כי יזקין לא יסור ממנה." הדברים האלה ילוו אותו לכל החיים, הוא יפנים אותם, עם הזמן ישתנה, וגם לא מגיע למתיחות ולכעסים עם ההורים. בפרט

בגיל ההתבגרות חשוב להרבות בדברי שבח. כל ביקורת להתחיל בדברי שבח. זה נכון גם בשלום בית. כשמתחילים בדברי שבח, זה מוריד את העוקץ של העלבון, של הפגיעה. כשאדם שומע ביקורת, הוא מרגיש שאומרים לו: אתה לא בסדר, ולא נעים לו לשמוע שהוא לא בסדר. אבל כשמתחילים בדברי שבח, זה מוריד את העוקץ של העלבון כי אדרבה, אתה נפלא ואתה טוב ב-א', ב', ג.' בנקודה הזו יש רק מה לשפר, אבל בסך הכול אתה מצוין. בגיל ההתבגרות צריך עוד יותר להקפיד על מהלכים כאלה ואז הילד פתוח לקבל את הדברים. ויהי רצון שנזכה כולנו לראות נחת מכל יוצאי חלצינו. אמן.