במטבח של עדן | קישואים במילוי בשר, דגים של סבתא ובקלאווה שתעשה לכם את השבת | חני פיין פרק 44

שלום שלום, ברוכות הבאות למטבח של עדן. וואו, פרשת השבוע שלנו, פרשת פנחס. נדבר קצת על קנאה ומה קורה איתנו היום עם המצב הזה. נמצאת איתי היום חני פיין. היי, חני, מה נשמע? -מצוין, ברוך השם. יופי. אני מאוד שמחה שבאת אליי לבשל איתי. -איזה כיף לי, כיף לי. כיף מאוד. אז פתיח קטן ואנחנו מתחילות. אז איזה כיף שבאת לבשל איתי, חני. יש הרבה מה לדבר איתך. יש לך סיפור מעניין. -נכון. אבל לפני כן, בואי תגידי לי מהן שלוש המנות שנבשל היום? יפה, אז אנחנו מתחילים עם מנה של קישואים במילוי בשר. יאמי. -על מצע של מנגולד עם לימון וזיתים. טוב! -דיברתי אלייך. מנה שנייה זו מנה שאני מרגישה אליה חיבור אישי מאוד גדול, זה הדגים

של סבתא. -או-הו. דגים קלים מאוד ופשוטים וטעימים מאוד. אבל לא גפילטע פיש. לא. לא, לא, לא. דגים של סבתא, סבתא הונגרייה אומנם, אבל דגים טעימים. אוקיי. -והמנה השלישית לוקחת אותנו לכיוון אחר מהונגריה, שזה בקלאווה. -וואו. -עם פיסטוקים. -או! וקצת... -עכשיו את מדברת אליי. סירופ סוכר, טעים. יש לנו... אני תמיד אוהבת את הגיוונים של כל העדות. -יפה. לקחת מכל אחד את הטוב שלו, ולקבץ את זה לארוחה מושלמת. מדהים, אז יאללה, בואי נתחיל. -יאללה, נתחיל? יפה. אז אני בעצם לקחתי קישוא בלדי, שהוא פשוט יותר קטן. רק בגלל שהוא יותר קטן אני יותר אוהבת אותו, כי אני יכולה לחלק לכל אחד קצת ולשים הרבה בתבנית. מדהים. -מה

שעשיתי, גם קישוא בלדי, יש לו טעם יותר טעים. הרבה יותר. -יפה. מה שעשיתי, שמתי את זה בתנור 20 דקות, רק כדי שזה יהיה רך, וקיררתי את זה בצד. אוקיי. -יפה? עכשיו אני מתחילה עם המילוי. המילוי, בעצם יש לי בשר טחון. יש לי פה דברים קצוצים שקצצתי. עגבנייה, שום, פטרוזיליה ובצל. עכשיו אני אקח כפפה. רק כפפה אחת, לצד שאני לשה את הבשר. אומרים שאם אני לשה את הבשר, אז יותר טוב ללוש אותו כי הוא מוציא את החלבון שלו. נכון, פותח אותו. -ואז הוא נדבק יותר טוב והוא מקבל את הטעמים יותר טוב. אז אני מוסיפה את כל זה לבפנים. יפה. ואני מתבלת את זה. נתתי במתכון תבלינים מדויקים, אבל אני תמיד אומרת, לשחק עם התבלינים כמה

שיותר. אז אני שמה... יפה, עם כפית. מה שאת רוצה, מה שנוח לך. -לא, יותר נוח. אני באמת עם היד מרגישה כמו איזה... כאילו אני איזה סבתא מרוקאית שמתבלת. נו, ומה רע? ואני לא מרוקאית בכלל. אז לפחות שיהיה לך את ההרגשה. -כן, שיהיה לי את הרגשה. אני ובעלי זה השילוב הזה של אני, ההורים, סבא וסבתא מהונגריה ורומניה, ובעלי דרום אמריקה, ברזיל, יוון, מרוקו... -הופה. יש לנו פה כמה ברזילאים על הסט. -יש קיבוץ גלויות. אוקיי. אז אני שמתי מלח, שמתי פלפל, אני שמה קצת בהרט, קצת זה... צ'ילי גרוס, מי שאוהב קצת ספייסי, קצת חריף. אני שמה. יפה. עכשיו מה שאני עושה, אני בעצם לשה את זה ונותנת לכל התבלינים להיטמע בפנים. עכשיו

אני בעצם, אני אוהבת לעשות את המנה הזאת בתבנית. אני שמה, אני קוצצת מנגולד. את עוזרת לי, את קוצצת מנגולד. -למה לא? אם אני כבר פה, כדאי שאני אעשה משהו. -יאללה, קדימה. איך אומרים? טובים השניים מן האחד. -בהחלט. מעולה. אז את קוצצת את המנגולד. אני מביאה לך לפה את התבנית. ומה שאני עושה בינתיים, אני פותחת... את שמה לי את המנגולד פה. -ככה, פשוט ככה? -יפה, ככה. פראי, מפוזר, מהמם. מה שעוד את עושה, את חותכת כל שום לאיזה שתיים, שלוש. ואני בעצם פותחת כל קישוא בצורה הזאת. אני יכולה לפתוח את זה עד הסוף, אני יכולה לפתוח את זה ככה. בעצם עשיתי לזה איזו סירה כזאת. וכל אחד אני אמלא בבשר הטחון. -אוקיי. את זה אני

אשים על המנגולד. בנוסף, אני אוהבת... ואני אומרת כל דבר... בבישול יש לנו יותר את האופציה, את יודעת, השראה, לעשות, לשים את זה ולשים את זה ולנסות עם התבלין הזה, אז אני אוהבת לשים לימון סחוט מעל המנגולד. -על זה? ומי שלא אוהב, לא חייב. זה פשוט מוסיף לי איזושהי חמיצות למנה. עכשיו תראי מה שאני רואה פה לידי, את זה, ואני שמה לב ששכחתי לשים קצת כזה. אז חני, ספרי לנו קצת את הסיפור שלך. יש לך וואחד סיפור. כן, יש לי וואחד סיפור, והיום, אחרי הרבה הרבה שנים, לקח לי המון המון שנים, להתגאות בסיפור שלי. -או. כי שנים, מאז שאני ילדה, בעצם התביישתי בבעיה שלי. התביישתי במי שאני, וניסיתי להסתיר, בעיקר זה הגיע מבית

הספר, מהרצון הזה להיות כמו כולם ולהראות שאני אחת מהם ואני לא שונה מהם. אני בעצם נולדתי לקוית שמיעה מלידה. אני בת בכורה. השמיעה שלי התחילה יחסית קל, אז בגלל זה אפשר להגיד שההורים שלי לא שמו לב שאני לא שומעת, גם בגלל שאני בת בכורה ולא היה למה להשוות, וגם בגלל שהשמיעה שלי התחילה קל. בגיל שלוש, הגננת אמרה לאימא שלי שהיא שמה לב שאני לא מצליחה לשמוע ולהשתתף בריכוז. אימא שלי עצמה שמה לב שאני מחליפה אותיות. אה... -במילים. ואז הם לקחו אותי לבדיקת שמיעה, אבא ואימא, ומגלים שהבת הבכורה שלהם לא שומעת. -וואו. היה להם קשה? להם זה היה קשה. תחשבי, אני מדברת איתך עכשיו לפני... אימא'לה, אני... אני עדיין לא

קולטת את הגיל שלי. לפני 40 שנה. אוי, זה הזיה. לפני 40 שנה, וזה לא היה להתמודד עם זה כמו היום. היום יש טכנולוגיה מטורפת לכל דבר. אני מושתלת בצד שמאל. את יכולה אם את רוצה, לעשות איתי. את רוצה? -בטח. מושתלת בצד שמאל במה? -שתל... קוכליארי, נראה לי, אומרים את זה. את רואה? אני אפילו לא יודעת להגיד את הדברים של עצמי. אבל שתל. בצד ימין יש לי מכשיר שמיעה. התחלתי עם שני מכשירי שמיעה, ועברתי לשתל. והשתל, מתברר שהוא בעצם הציל לי את החיים. ממש הציל לי את החיים, כי הוא גם החזיר לי את השמיעה האבודה שיחסית לא הייתה לי בסדר. יש לי שמיעה יותר חזקה עכשיו. וגם פגשתי אז את קלינאית התקשורת שקלטה שאני לא מספרת לאף

אחד שאני לא שומעת. וואו. -ותחשבי שהעברתי סדנאות. אני קונדיטורית. -כן. מעבירה 15 שנה סדנאות, ולא מספרת לתלמידות שאני לא שומעת. תחשבי איזה הזיה זה. -יואו. ו... -אף אחד לא עלה על זה? אף אחד לא עלה. יום אחד חברה שלי טובה משתתפת בסדנה, והיא אומרת לי: "את יודעת מה אומרים עלייך? "אומרים שאת כל כך אוהבת את הפטיפורים שאת לא שומעת". גדול. זה היה קשה, כי העול הזה שהם... שאני צריכה שהם ישמעו אותי... שאני אשמע אותם, הפוך, היה שלי. והעול הזה צריך להיות שלהן, לא שלי, אם הן רוצות שאני אשמע אותן, הן צריכות להגיד: "היי, חני, מה העניינים? "מה קורה?" -נכון. וזה מה שאני היום מלמדת בסיורים שאני עושה. אם אתם רוצים

להסב את תשומת ליבי, אז תגידו "מה קורה?" ואז פגשתי את קלינאית התקשורת הזאת, והיא בעצם לא ויתרה לי, לא ויתרה לי. "חני, את צריכה לספר לכולם, יש לך אבן על הלב, "את לא משוחררת, "את לא מספרת, את תעופי כזה רחוק אחרי שתספרי, "כי הכול ישתחרר לך", וזה מה שבאמת היה. פשוט עמדתי מול התלמידות יום אחד לפני סדנה, רועדת כולי, כותבת לעצמי בדף מה להגיד בדיוק, ואמרתי. ואת בטח מתארת לעצמך שהן העריכו אותי פי מיליון ואהבו את זה פי מיליון, לראות ש"אוקיי, גם לה יש איזושהי מגבלה, "וגם היא... זה". וזה קרה לפני שש שנים ומאז אני... רק צועקת את זה לכולם. עד לפני שש שנים לא סיפרת? מדהים. כן, את רואה, אני... נאנחת כי אני

נזכרת אז במה שהיה. זה מטורף, זה באמת מטורף. באמת מטורף, גם את משדרת לילדים שלך את ה... "זה אני, זו המתנה..." -כאילו הילדים ידעו, אבל נגיד לחברים לא סיפרו. -לא סיפרו. ואני זאת ששידרתי להם בעצם שצריך להתבייש בזה, את מבינה? -יואו. וברגע הזה הכול השתחרר. עכשיו מה שאני עושה, אני לוקחת את הזיתים ואני מפזרת מסביב. עכשיו, אם למשל אנחנו רוצים מהשאריות האלה שנוצרו לעשות עוד סיר. אני מה זה אוהבת שיש לי סיר נוסף, אני יכולה לעשות עם רוטב עגבניות. ברור. -לשים מה שאני רוצה. -ממש. יפה. עכשיו, את סחטת לפה לימון שלם. כן, לא טוב? -יפה. מעולה. לא, שיהיו לנו נוזלים. ובנוסף, גם הקישוא וגם הבשר קצת מפרישים נוזלים.

מה שאנחנו עושים עכשיו, אנחנו מכסים את זה בנייר כסף. שמים את זה בתנור 20 דקות ראשונות עם נייר הכסף, ואז מורידים לעוד 20 דקות, כדי שיקבל צבע. -אוקיי. אחרי 40 דקות סך הכול, אני מגישה את זה בצלחת הגשה עם טחינה ועגבנייה סחוטה מלמעלה. -מושלם. שלמות. -ממש. -נכון? לא חסר יותר כלום. -לא. ואת יודעת מה אני אוהבת בזה? -מה? שימי לב, כמה זמן עבדנו על זה? צ'יק צ'ק. -כלום. -אבל לא יודעת, גם היה לי מעניין, אז לא הייתי מרוכזת אם עבר הרבה זמן. לא יודעת. -מהיר וקל. אז מצוין, אנחנו נסגור את זה עכשיו, נכניס את זה לתנור ונעבור למנה הבאה. -מהמם, יאללה, קדימה. אז הגענו למנה הבאה שלנו, שזה "הדגים של סבתא". אימא'לה, עם

הדגים של סבתא לא מתעסקים. -נכון. לי ולסבתא יש קשר מאוד חזק. נכדה בכורה. סבתא שעלתה מהשואה. -אה, וואו. והקימה משפחה, ומה שאני אוהבת במנה הזאת, שהיא מאוד מאוד מאוד קלה. כן. -קלה, מהירה, פשוטה, ואת יודעת שאם אני ואת נכין את אותו דבר וסבתא תכין, לסבתא זה יצא שונה. -ברור. למה? היא מכניסה את הלב שלה לבפנים. ברור. גם את את שלך ואני את שלי. ממש. אז יש לי פה דגים. אני יכולה לקחת איזה סוג דג שאני רוצה. זה פשוט חתוך לפילטים. יש לי פה מושט. יש כאלה שאוהבים להשרות את זה במים ולימון וחומץ וכל מיני. אני לא... ממש לא חייב, אני פשוט רק מייבשת אותם מהמים ששטפתי. מייבשת... את תייבשי את הדג השני. ומה שאני עושה,

יש לי פה מחבת. חשוב שיהיה לי מכסה, כי אני רוצה אחרי זה לכסות, שזה יתבשל עם האדים. אני לוקחת את הדג השני, מייבשת אותו. ועכשיו אני לוקחת קמח. עכשיו, קמח, אפשר לקחת איזה סוג קמח שרוצים. אני נזכרת בבן שלי הגדול, אוכל רק בריא, קמח מלא. אז אפשר לקחת קמח כוסמין, קמח מלא. לא משנה, איזה קמח שרוצים. אני אוהבת לקמח את הדג, כי הוא יוצא קריספי למטה. -ברור. ויש כאלה שאוהבים עם עור לאכול את הדג. ברור. -יש כאלה בלי. מה את? ברור שעם. -יפה. אצלי במשפחה, אני היחידה שאוכלת עם העור. ברור שעם. זה כל הטעם. -וכולם "אימא, אימא..." לא, הם הופכים את הדג בשבת ומורידים את העור ממנו, ברמה כזאת. אבל אני לא, אני אוהבת...

-לא יודעת אם זה לא "בורר", אבל לא ניכנס לזה. -אה, יפה. זה לא ניכנס באמת, יופי. עכשיו, אני מדליקה את האש. אוקיי, אני אעזור לך. -כן, בדיוק. רוצה גדול? -כן, מעולה, מצוין. ומה שאני עושה זה דבר כזה. אני אשים שמן זית. זה לא דג, את יודעת, מרוקאי, שצריך הרבה שמן. מספיק לטגן את זה. אני מקמחת את שני הדגים, ואני בעצם חורצת בדג עצמו חריצים ומחביאה בו שוני שום, ואז זה כאילו נותן לו טעם יותר זה. אני בעצם אמרתי לך שזו מנה שאני לא מתעסקת איתה, אני עושה בדיוק כמו שסבתא שלי עושה. כשאני באה אליה, אני, בשנים האחרונות, מאז שסבא שלי נפטר לפני עשר שנים, אז בשנים האחרונות אני באה אליה בימים שהעובדת שלה לא נמצאת

איתה, אני באה להיות איתה, אז היא אוהבת להכין לי את המנה הזאת. -או, יפה. -כן. עכשיו, את רואה? אני שמה פה, בתוך החריץ... חתיכות של שום. -חתיכות של שום. נותנים טעם לזה... אני אשים מלח ופלפל שחור. אני אוהבת את הפלפל השחור הגרוס לשים. ואז מטגנים את זה? -מטגנים את זה רק מהצד הזה, למרות שלפעמים אני כן הופכת את זה, אבל לא צריך. אני עכשיו שמה את זה. אפשר לראות... כן, שהשמן קצת חם. אני אשים... בואי, תשימי לי מלח. שימי פלפל, נשים מלח, יפה. יפה. ואני מעבירה את הדג ככה לתוך המחבת. זה אומר שהשמן חם, שומעים את הפצפוץ של השמן. טוב. -יפה. את יודעת שפרשת השבוע שלנו היא פרשת פנחס. והרבה... אנחנו יודעים שהפרשה

בעצם מספרת על הקנאה של פנחס, שהשם אמר: קנאה טובה היא. הוא בירך את הקנאה הזאת. וגרם לי לחשוב על המצב שלנו היום, שאנחנו כל כך... בצער אני אומרת את זה, כל מי שהוא שומר תורה ומצוות, כביכול, כביכול, לא מקנא להשם כי... מה יגידו, כי רגע, כי איך יסתכלו אנשים שהם לא שומרי תורה ומצוות. אני מצאתי את עצמי. אני לא אדבר על אחרים, אני אדבר על עצמי. אני מצאתי את עצמי שעשיתי סרטון שמדבר על צניעות. דיברתי על זה בשיעור שלי. אני מעבירה שיעורי תורה. דיברתי על זה בשיעור תורה שלי, ויש לי כמה אנשים שעוזרים לי וחותכים לי סרטונים, ודווקא את זה חתכה איזו בחורה ממש מקסימה שקוראים לה שירי והיא עוזרת שלי והיא בעניין של

השפעה, והיא חתכה את הסרטון הזה על הצניעות, שאני מדברת על מה זה צניעות, ואמרתי לה: "אני לא יכולה להעלות את זה". והיא אומרת לי: "מה? למה?" אז אמרתי לה: "כי היום הכול כל כך..." זה היה... דיברתי על צניעות ונקודת האמת, אמונה שלמה בקב"ה. ואני אומרת לה: "כי היום כאילו הכול בוער, "כל האדמה בוערת". כאילו יש מאוד כאילו... אלה דתיים, אלה חילונים, אלה לא, אלה כן. ובגלל שאני רוצה לאחד, אני לא רוצה לעשות שום דבר שהוא כאילו מעלה איזשהן... אווירה לא נעימה או חיכוכים, או יגרום לתגובות לא טובות ואז זה יתחיל התלהטות. אז אפשר להגיד שמצד המחשבה, היה נכון לא להעלות כי אולי באמת זה... אבל בבאמת של הדבר, אני יודעת

שאני נמצאת בעולם שלפעמים אני כאילו... כאילו, פחות נדבר על זה וזה ונגיד... וברור שיש מקומות שאני מאה אחוז. בשיעור תורה שלי, מי שרואה שיעורי תורה, אין אצלי ימינה ושמאלה, זה רק השם, זה התורה זה אמת, המצוות זה אמת. אבל נגיד, כשאני במקומות אחרים שהם פחות דתיים, אז אני כאילו קצת מורידה. אבל קצת, את לא מורידה לגמרי. לגמרי ברור, אבל למה גם קצת, למה? זאת האמת שלי, זאת מי שאני. לא טוב, ביי. מי שלא טוב לו, יום טוב לו. -כן, אבל יש הבדל בין "קצת" ל"לגמרי". לא, לא, זה... את בכף זכות. את בכף זכות, זה יפה. זה יפה, אבל אני צריכה להגיע למקום... -את רוצה את כל האמת שלך עד הסוף. אני רוצה פנחס. אני רוצה "מי שלא

טוב לו, יום טוב לו". זהו, אני רוצה את האמת. אני... אני עובדת על עצמי, ובאמת זו נקודה שכש... ככה, התכוננתי על הפרשה ואמרתי מה נדבר עליה, ואמרתי, וואו, הקנאה המדהימה הזאת שהייתה לפנחס, שהוא עשה אותה בלב שלם ועשה אותה באמת עם... מה זה? הם עשו חטא נוראי שם. גויות ו... הכי נורא שיכול להיות והכי משחית את הנשמה. כאילו אומרים: "מה, אפשר לחשוב מה הביג דיל". דיברתי על זה... לא משנה, עם מישהו מהמשפחה. דיברנו על פנחס וזה... "אוי, אפשר לחשוב, "היום כולם הולכים עם לא יהודיות". אמרתי: "את מדברת על גוף, אני מדברת על נשמה". הנשמה... זה, אין, זה אסון. זה גומר את הנשמה. זה ממש להשחית אותה. מה פתאום? אנחנו לא רק

גוף, אנחנו גם נשמה. וכשקראתי על פנחס, קינאתי בפנחס שהיה לו את העוצמות האלה, ואמרתי: "אני צריכה להתחיל להשתדל, ולא לפחד, "ומי שלא טוב לו, יאללה, תעשה "הסר עוקב", הכול בסדר. הכול טוב. -אני איתך. נכון? -נכון, אני איתך. לגמרי. -זהו, ניתן בראש של פנחס. יפה, אז באווירה של הפרשה... -יאללה. בלתת בראש... -אני לוקחת אורגנו טרי, תימין טרי. גם מי שאין לה טרי, הכול סבבה. אני אוהבת לשים את זה... בואי נראה. אני אעלה את הלהבה טיפה. איך עושים שזה יהיה גם... הנה, אוקיי, מעולה. תימין, אורגנו. אני יכולה לקחת רק את העלים, ואני יכולה כמובן לקחת עם הכול ביחד. זה בסדר. במילא יש את הילדים שירצו עם וירצו בלי, אז אם

אני שמה עם כל הזה, אז יותר קל לי להוציא את זה לילדים שלא רוצים. -נכון. תימין טרי. -טעים. הריח שיש פה... -מטורף. -חבל שהם לא יכולים להריח. לא לוותר, היום אפשר למצוא את זה בכשרות מהודרת. -ברור. כשרות מהודרת, אז הכול בסדר. עכשיו מה שאני עושה, אני לוקחת את הלימון ואני רוצה להוציא אותו עם הקליפה. את רוצה עם הקליפה, מה את עושה? את משתמשת עם הקליפה? מקודם קילפתי. -אוקיי, אז תראי מה אני אעשה. אני לוקחת את זה. אני פשוט אעשה סוג של פילטים בלי קליפה. -זה מה שעשיתי, הנה. את רואה? קילפתי אותו... ככה זה לדעת הכול, גם הקליפה... -בדיוק. אני מקלפת. גם הקליפה... -בעלי תשובה היו אומרים: "מה צריך לעשות?" "תראי,

אלה עושים ככה". "אה, בוא נעשה ככה". "תראי, לא חייבים". "אנחנו עושים את זה..." התלהבות של בעלי תשובה. -הכי לצד השני. -כן. הקליפה גם בלי קשר גם מרירה בלימונים מסוימים, אז אני מוציאה. אני אבחר את אלה שהם פחות עם גרעינים. אני שמה על הלימון עצמו. יפה, בדיוק. עכשיו תקשיבי, מה יש פה? כלום. הכי פשוט, הכי קל. אני עכשיו מורידה את האש, מכסה את זה, עד שהדג, אני רואה שהוא לבן. זה לוקח בערך רבע שעה, יכול להיות 20 דקות. מי שרוצה לזרז את התהליך, הופך את זה לצד השני, אפשר. -אוקיי. כשאני מציעה ואני מגישה, סבתא שלי סוחטת הרבה לימון. -יאמי. שופכת ומגישה ומסתכלת עליי אוכלת. או... חמודה. -שאני צריכה לגמור מהצלחת.

חמודה. ברור, מה את רוצה? היא מהשואה, זה... לא משתחררים מזה. טוב, אז בזמן שזה מתבשל, אנחנו נכין את הקינוח? יאללה, קדימה. -יאללה. אז הגענו לקינוח, החלק האהוב עליי. בואי נראה איך את מכינה את זה. עכשיו מעניין אותי אם זה הקטע שלך. את אוהבת בקלאוות, עלי פילו, אגוזים? תראי, באופן כללי מאוד. -כן. מאוד, זה האוכל שגדלתי עליו, אבל אני כבר בתקופה המאוד ארוכה האחרונה, אני על תזונה קטוגנית, אני לא אוכלת את הדברים האלה. אני אוכלת דברים אחרים. אבל עדיין אני נהנית לבשל ואני מכינה לילדים שלי את הדברים האלה והם אוהבים את זה וכולם אוכלים את זה. ואת נהנית לראות את זה? -מאוד, זה יפה בעיניי. זה גדלתי... זה האוכל של

הבית שלנו. יש כבר את הריח של מי הוורדים. -נכון. -משהו, מטורף. אז אני, מה שאני עושה, אני קודם מתחילה עם סירופ סוכר. אני שמה מים, אני שמה סוכר, אני שמה לימון ואני פשוט מביאה את זה לרתיחה עדינה. יש כאלה שאוהבים להביא את זה לרתיחה, להסמיך את זה. לא ממש חייב. אפשר רתיחה, ולהוריד את האש לעוד חמש דקות. אוקיי. -אוקיי? אז תשימי לב, תראי אם זה רותח. יפה. עכשיו, הרחתי את מי הוורדים, איפה מי הוורדים? הרחתי... -שמת אותם שם. -זה היה בפנים? כבר בפנים? אוקיי. יפה. עכשיו, עלי פילו שהפשרתי לילה קודם, שמתי במקרר. אני לוקחת בעצם לכל חבילה... לכל זה, אני לוקחת... בואי נתחיל עם שלושה עלים בערך. אה, יפה, זה כאילו

כל עלה מופרד פה. -כן. מעולה. תחשבי, נחתוך אותם, כמו שאת אומרת, עם הנייר, נכון? -נכון. אז יש לנו... כמה את צריכה, שלושה או שניים? אני צריכה שלושה, לכל ערימה אני צריכה שלושה. את יודעת מה? חכי, תשאיר ככה. יפה, ואת מביאה סכין? תראי, מספריים חשבתי. אה, יפה, מהמם. -ונעשה את הכול. -מהמם. נוציא את זה. -תוציאי את הניילון. מה שטוב בזה שזה מגיע מוכן. אני לא צריכה לטרוח ולהכין בצק לבד. וזה נחשב יחסית... זה לא בצק שמן, כמו בצק עלים או משהו כזה. מעולה, מצוין. אז נשים את זה בצד אחד, נשים את זה עליו, ואז פשוט נתחיל להרכיב אחד-אחד. אני שמה אחד. עכשיו, בין אחד לאחד, כדי שזה לא יתייבש, אני פשוט שמה שמן. זה בצק

שיש בו אפס אחוז שומן, אז אני חייבת לשים אחרת זה יתייבש. מעליו, את שמה לי עוד עלה. אני שמה שמן ואז אני אשים עוד עלה. בעצם שלושה עלים, כי אם אני אשים אחד או אני אשים שניים, זה ייקרע. תסדרי את זה. -יפה. תודה רבה. אוקיי. עכשיו אני אשים שמן. את אוהבת לבשל עם הילדים. -איך? את אוהבת לבשל עם הילדים? -עם הילדים כן. בואי נגיד ככה, זה... בהתחלה היה לי קשה. בהתחלה היה לי קשה לשחרר. את צוחקת? גם אצלך? -לא, גם לי, ברור. לכל אימא קשה לשחרר. -ברור. כי, את יודעת, הסדר שלנו והבלגן שיש במטבח וזה, אבל כשאת רואה כמה הם נהנים מחדוות היצירה, את אומרת, מה, למה למנוע מהם את זה? ממש. -ולא רק זה, זה כשהם יגדלו, כל

הזיכרונות שלהם... -בדיוק. ממש. -ממש כל הזיכרונות שלהם. אני מורידה את האש לאש נמוכה בינתיים. -אוקיי. יפה, זה יסמיך לנו איזה חמש דקות, ומספיק. עכשיו מה שאני עושה, יש לי פה מרציפן, יש לי פה... פיסטוקים. -פיסטוקים, יפה, ויש לי קצת אגוזים. חלק מהפיסטוקים אני שומרת לסוף, כשזה יוצא מהתנור אני מפזרת, וחלק אני אשים קצת עכשיו. זה משחק לפי העין, כמה שאוהבים ואיזה סוגים של אגוזים שאוהבים. ממש כזה. עכשיו, אני בעצם מקפלת יותר לקראת האמצע. אני בעצם מכווצת, עושה לי כזה מין דוגמה כזאת, את רואה? כמו תפר. -כן, יפה. ממש כמו איזו חצאית קפלים כזאת. -כן. יפה, כזאת דוגמה. אז תגידי, אם את עם מכשירי שמיעה או שתל...

היום, סיפרתי לך לפני התוכנית מה היה היום, שאתמול הייתי צריכה לשים את המכשיר בתיקון, ובהתחלה נכנסתי ללחץ, כאילו: "מה, אני הולכת לתוכנית של עדן בלי מכשיר, רק עם שתל?" קשה לי יותר לשמוע. אני כאילו צריכה גם להסתכל עלייך ולראות שאת מדברת, ולראות את השפתיים שלך. כשאני רואה את השפתיים שלך, אז יותר קל לי לדבר איתך. את מבינה? יותר זה... תחשבי מה עשינו בקורונה, החירשים וכבדי השמיעה? מטורף. -יואו. -זה היה ממש ממש קשה. לא רק זה, אני לא אשכח שבאתי פעם אחת לאיזו פקידה בקופת חולים, וביקשתי ממנה להוריד את המסכה, כי אני לא מבינה אותה. ממש בכיתי, ברמה כזאת. היא לא רצתה להוריד, היא פחדה. ברור, ברור. -כי בהתחלה

לא ידענו מה קרה. אז התחלתי לבכות, ומזכירה אחרת ראתה שאני בוכה, אז היא אמרה לי: "בואי, בואי, בואי", הורידה ודיברה איתי. ואני מדברת על זה כל הזמן, כי חברות שלי אומרות לי: "גם אם את שומעת "ואת מצליחה להבין מישהו עם מסכה, תבקשי להוריד כי את מדברת בשבילנו". נכון. ממש נכון, אפילו לא חשבתי על זה, את מבינה? כי אנחנו לא יודעים. -נכון. ואז יצא החוק שבן אדם כבד שמיעה, צריך להוריד בפניו את המסכה, ואז התחילו המסכות השקופות ואז התחיל כל הזה... ויש לי המון המון חברים וחברות בעולם של החירשים וכבדי השמיעה, וזה עולם שאני... אני פשוט מכורה לעולם הזה, לשפת הסימנים... את יודעת? -קצת, קצת. לא מספיק, לא מספיק. -למה

רק קצת? כולם שואלים אותי. זה לא בסדר, זה לא בסדר, כי... אני לוקחת את השקית... -רגע, זה... יש משהו... אני יודעת. זה לב, זה תמיד, אצל כולם. -טוב, זה קל. אבל איך אומרים "תודה"? נראה לי "תודה", משהו כזה. -אז זהו, אמרתי, משהו כזה. תקשיבי, זה משחק אחד גדול. -מדהים. אני אוהבת לראות אותם מדברים. אני מסוגלת לעצור אותם ברחוב ולרצות לדבר איתם. ברמה כזאת, באמת ברמה כזאת. יש לי חברות שנולדו להורים חירשים. אני מכבה את האש בינתיים. -כן, ומה אנחנו עושות עם המרציפן? כן, אז תביאי לי סכין. -כן. ותראי מה שאני עושה. אני כאילו בעצם יוצרת לי עכשיו... אחת, שתיים, שלוש, ארבע ערימות, כשאני מתחילה את הערימה עם מרציפן.

יפה, אני בעצם שמה מרציפן על כל חתיכה. מעל המרציפן יש לי את האגוזים, שהם גרוסים. אני אוהבת אותם יותר גרוס, אבל... ניקח את זה, מה שערבבנו, ופשוט תשימי ככה מפוזר, על הערימה. -מה הכוונה? תעשי. כן, רק על המרציפן. -רק על המרציפן. -כן, בדיוק. התפזר קצת למטה, בסדר, העיקר שיהיה לי גם על המרציפן. אז מה אמרת, שיש לך חברות להורים חירשים? כן, שההורים שלהן חירשים. זה מאוד מאוד מאתגר. זה עולם מטורף. אבל זה עולם, את יודעת, הילדים האלה, גם החירשים וכבדי השמיעה וגם הילדים של ההורים האלה, הם ילדים הרבה יותר רגישים לזולת. -נכון. אני גדלתי בפנימייה, לא גדלתי בבית, ובפנימייה הייתה לנו ילדה שההורים שלה היו חירשים

שניהם. והיא הייתה באמת... עד היום, היא בחורה מדהימה. רגישה... הדר, אין, היא הייתה ממש... האתגרים של החיים גרמו לה להיות כזאת. -כן. נכון. -עכשיו, תחשבי אימא חירשת שמקשיבה לילד שלה, היא מקשיבה לילד שלה יותר משלנו... מאני ואת, למה? היא צריכה להסתכל עליו. וואי, נכון, אין את זה. "מה? מה? כן". לא, היא משתתפת איתו, היא כולה איתו. את מבינה? -נכון. אני בעצם חותכת, המרציפן הוא במרכז. את מביאה לי את התבנית. מה עם הבשר שם? אם עבר, אז אפשר. עכשיו כשאני הופכת אני בעצם רואה את הקפלים שיצרתי. -וואי, יפה. עכשיו את מבינה למה ליצור קפלים? -כן, לא הבנתי. אז אם יש לי סבלנות אני הייתי יוצרת את הקפלים יותר... מה,

עוד? -כן. עם יותר סבלנות. את שומעת מצוין. אני לא יודעת על מה את מדברת. אל תשכחי שאת גם אישה. גבר קשה מאוד להבין לפעמים. יש להם קול יותר גרוני ועמוק. ואלה שעם השפם... איי איי איי. מטורף. אז עכשיו אני מפזרת עליהם שמן. טיפה ככה. תשמעי, כמה שיש לי פה קצת שמן, את השקדים, את המרציפן, זה לא מתוק מדי. אני, גם בממתקים האלה, לא אוהבת את המתוק, אני אוהבת את המעודן. ברור. -את יודעת, אני... כשאני עושה את הסיורים שלי בשוק, אז אני לוקחת אותם לאכול כנאפה. ואני תמיד אומרת: "הולכים לכנאפה שהיא לא מתוקה". נכון. -עדינה. איפה הכנאפה? סוכר, סוכר, סוכר, סוכר, סוכר, סוכר. להרגיש את הבקלאווה, להרגיש את המילוי. -ממש.

-יפה. אפייה עד שזה נהיה זהוב יפה, כשזה יוצא מהתנור, אנחנו נשפוך על זה סירופ סוכר ונפזר אגוזים. -אוקיי. אה, לא אגוזים, סליחה, פיסטוקים. אז אנחנו נכניס את זה לתנור ונתחיל לצלחת את הכול. יפה, יאללה, קדימה. -יאללה. אז הגענו לסוף, עכשיו נצלחת את הכול יפה. יש פה ריחות, יש פה עניינים. עם מה נתחיל? יפה, נתחיל עם המנה הראשונה. תסתכלי איך המיצים יצאו החוצה. -נכון. אני בעצם לוקחת... בואי נבחר את הקישוא היפה. קישואים יפים. אני מאוד אוהבת את השילוב של הזיתים והמנגולד, שנותן את החמצמצות. ניתן לו עוד אחד, מה את אומרת, זוג? -ברור. זוג. זה סוג של מדיאס. את יודעת מה זה מדיאס? מדיאס, אצל הסורים... -אה, נכון,

נכון. זה קישואים שממלאים אותם. -נכון. -קוראים לזה מדיאס. זה קישואים בבשר. -כן. -יפה. בואי נגיד ככה, יש אצל כל עדה, יש את הזה שלה, אבל בגרסה יחסית דומה. -אז אצלנו שמים משמשים. וואי וואי וואי. -וואו. את רואה, את רק חושבת על זה... -נזכרת בסבתא שלי, עליה השלום. וואי וואי. -אבל אין, דברים של סבתא זה... -אין, לנצח. חקוק. -יפה. עכשיו קצת טחינה. אני אוהבת. ואת תשימי על הטחינה, את סוחטת לי עגבנייה על ה... מה חסר יותר מזה, נכון? -לא חסר כלום. שילוב של הטחינה, של העגבנייה. -ממש. יש כאלה שאוהבים להכניס את זה לתנור קצת, לתת לזה כמו... דווקא אני לא אוהבת שעושים את זה לטחינה, זה מייבש אותה כזה, היא נהיית

כזה... -יש כאלה שאוהבים שהיא נהיית כזה... אוקיי. -טחינה. -מוכן? טחיני. -אה, יפה. פטרוזיליה, תפזרי לנו קצת. אני אסביר לך, שמוליק... שחתך את הפטרוזיליה... זה גבר... -תשימי עלה בשביל הקטע. -או, בדיוק. בשביל הקטע, שיגידו ששמנו פטרוזיליה. -איך הן אוהבות לבחור לי אחד-אחד בתוכנית. פטרייה, עלה, עגבנייה. יאללה, יש לנו את זה? -את זה יש לנו. מנה ראשונה, יפה, קדימה, למנה של סבתא. עכשיו בעצם, תסתכלי. יש כאלה שאומרים שאת החלק השרוף הם הכי אוהבים. -ברור. החלק שהתקרמל החוצה. -ברור. יפה, הדג קיבל את הצבע הלבן, הוא מוכן. את מוציאה לי, תבחרי לי, נראה לי שזה יצא יותר יפה. את מצליחה להוציא? הופה, עדן. תראי אותה,

היא חושבת שאני פעם ראשונה במטבח. באה אליי למטבח ואומרת לי... לא, תקשיבי, אני, הרבה פעמים כשאני מוציאה את הדג, זה מתפרק לי, ואצלך זה יצא שלם. -צריך לדעת להחזיק, נשמה. קודם כול, אני אספר לך משהו. אבא שלי היה דייג. הוא היה אוהב בשעות הפנאי לדוג. היה לוקח אותנו לים. אני למדתי לפלט דגים, לפתוח, לנקות, מגיל ככה. אז נו... -אה, ואוכלים את זה מפולט ישר? לא, מבשלים. -אה, לא דג נא. אף פעם לא אכלת דג נא. אני מאוד אוהבת, אבל לא בתור ילדה. כשגדלתי, בסושי וזה. -כן, זה טעם ש... לא, אצלי כל הילדים אוכלים דגים נאים. -נרכש. וואי, אימא'לה, אין כמו דג נא, אני משוגעת על דג נא. -גם אני. אוקיי, אני חותכת את הלימון.

סבתא שלי, זו המנה של סבתא, אז סבתא אוהבת המון המון המון לימון. תקשיבי, זה להרגיש, כמו שאמרת, להרגיש את ה... -וואי, איזה ריח. -את הגלים, את הספינה מתנודדת, את כל הדברים. זה נראה מדהים. יש לנו את זה? -יש לנו את זה לגמרי. והמנה האחרונה. -יפה, את הבקלאווה. הבקלאווה. טו טו טו טו... יצא מהתנור, קיבל צבע, קיבל את המניפה היפה הזאת. אני לוקחת את סירופ הסוכר שקצת התקרר לנו, כי הפילו חם, ואיך... את מריחה את הוורדים? -וואי, מדהים. -נכון? אני אוהבת את זה מאוד. את אוהבת מלבי? וואי, מלבי אני מאוד אוהבת, אבל להכין בבית, לא לקנות. כל הכבוד. -כל קינוח, אחרי שאת מכינה בבית זה... קשה, קשה. -קשה. סירופ. קצת

פיסטוק, את רוצה לפזר? לא, את עושה את זה מעולה. תקשיבי, אני חושבת שיש לנו ארוחה מפוארת בכלום זמן. ממש, מושלם. כאילו, את יודעת, אני מראה את זה לאנשים, אז אנשים חושבים שכמה זמן עבדנו על זה, ואנחנו לא מגלים להם את הסוד. טוב, היו פה תהליכים, אבל אפשר לתקתק. -אבל יחסית, יחסית זה לא נורא. -האימהות, יש להן את הקטע הזה שלהגיש לילדים אוכל מזין, אוכל טעים, אוכל בריא, כל אחת עם הזה שלה, ובכלום עבודה אפשר ליצור תוצאה יפה. ממש ככה. חני, תודה רבה שבאת אליי. איזה כיף לי. -נהניתי מאוד. -ממש, גם אני. היה לי כל כך כיף, אני אשמח אם תבואי שוב. איזה כיף, יאללה. יאללה, נבשל לנו שוב. תודה רבה, מאמי. תודה, תודה,

תודה. שבת שלום, ושיהיה גם לכן, בנות יקרות, שבת שלום ומבורכת. שיהיה לנו את האומץ להיות קנאיות להשם ולא נראה אף אחד ממטר. שבת שלום.