הרב זמיר כהן - מדעים ויהדות, פרק 7: נפש האדם בראי המדע (כתוביות)

שלום וברכה וערב טוב. אנחנו נתבונן היום בנפש האדם מנקודת מבט יהודית במקביל למחקרים שנעשים במאה השנים האחרונות. כידוע, כל תורת הפסיכולוגיה, ההיכרות עם נפש האדם היא לא כמו במדעים אחרים שהם מדעים מדויקים, כמו מתמטיקה שאפשר לדבר על דיוק. כאן בעצם מדברים על נפש האדם, דבר שמשתנה מאוד מאדם לאדם. כל אדם שמגיע למנהיגות, בין אם הוא מנהיג של כיתה בבית הספר, מנהיג של מדינה, הורה, גם הורה הוא מנהיג, מנהיג את כל המשפחה, חייב להיות מודע למבנה של נפש האדם שאם לא כן, הוא לא ידע איך להתנהל, הוא לא ידע איך לכוון, איך לייעץ, איך לחיות בעצמו. לכן באמת משה רבנו לפני שנפטר, והקב"ה מודיע לו שהוא עומד לעזוב את העולם,

הוא מבקש מהקב"ה ממלא מקום, אבל בניסוח לא שגרתי. נקרא את לשונו: הניסוח הזה, "אלוהי הרוחות לכל בשר", זה ניסוח נדיר, בדרך כלל מדברים "אלוהי השמיים", "אלוהי הארץ". כאן הוא פונה לקב"ה כשהוא מבקש מנהיג שינהיג את ישראל במקומו, הוא מבקש "יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר". מסביר רש"י: כלומר, משה רבנו, שהיה מנהיגם של ישראל, ראה עם הזמן עד כמה האישיות של כל אדם שונה. איך אתה צריך לדבר עם זה, ועם השני לדבר בצורה שונה לחלוטין. פה אתה נכנס ללב של האדם הזה בסגנון מסוים, אצל אחר זה לא יעבוד. כך גם כל הורה בחינוך ילדים צריך לדעת להכיר את הילדים, כל ילד וילד עם האופי שלו, עם הסגנון שלו. אנחנו נתבונן מנקודת מבט

יהודית גם במה שנוגע למורכבות של נפש האדם, מה שפרויד בעולם המחקר חילק את נפש האדם לשלוש רשויות: האיד, האגו והסופר אגו. האיד - שזה היצר החייתי שיש באדם, האגו - שזה האני, והסופר אגו - שזה האני העליון. כך חילק פרויד, ועד היום לומדים את הדברים באוניברסיטאות על פי היסודות האלה. נראה מה שיש ליהדות לומר בזה וגם את החלוקה בכלל של כל האנושות, כל הסוגים, כל הטבעים, כמה קטגוריות יש לחלק את הטיפוסים השונים שיש באדם. זה חשוב גם כדי להכיר את עצמנו, לדעת להיכן אנחנו נוטים, לאיפה שייכים, אז נדע איך להתמודד ואיך לבנות את עצמנו. וגם מה שיותר חשוב לילדים שלנו שאנחנו מופקדים עליהם, אחראים עליהם, מחנך, מחנכת

בכיתה. הרי כל העתיד של הילדים האלה, עשרות ילדים בכיתה אחת, העתיד מופקד בידיים של מי שמלמד אותם, מי שמחנך אותם שנה שלמה ועוד שנה ועוד שנה. זו אחריות גדולה גם על עצמנו, גם על אחרים. אז נראה גם מבחינה זו לכמה קטגוריות אנשים בעולם כולו משתייכים על פי התורה שהיא תורת האלוקים. חשוב לציין מה שכותב הרמב"ם ב"הלכות דעות", שהאדם נולד עם טבעים מסוימים, עם דחפים מסוימים. זה נקרא אופי מולד, שאדם נולד עם אופי מסוים. ויש אופי נרכש, שאדם רוכש אותו במשך החיים, רואה איך אחרים מתנהגים או קרא על איזה עניין, הנהגה מסוימת, ראה, מאוד התחבר לזה, והוא מאמץ לעצמו את אותם דפוסי התנהגות, את אותם רעיונות. יש מולד ויש

נרכש. בתורת הקבלה כותב רבי חיים ויטאל נקודה מאוד מעניינת, שלעיתים אנחנו מושפעים מגלגולים קודמים. כלומר, יש דפוסי התנהגות או סוגים של אופי שהאדם מזהה בעצמו או אפילו לחצים, פחדים שהוא לא מבין מאיפה זה בא לו כי הוא גדל כמו כל האחים אבל הוא עם קשיים, עם התמודדויות שאין לאחרים, והוא לא מבין למה דווקא לי יש את החרדה ואת הלחץ מהעניין הזה. אומר מהרח"ו שהנפש נושאת זיכרונות מהגלגולים הקודמים ופעמים שהלחץ של האדם מדבר מסוים נובע מזיכרון שהוא מביא איתו בגלגול הקודם. דוגמה לכך שהוא מביא: יש אנשים שמתקשים מאוד לשמוע צליל של חיכוך של מתכות. כשסכין מתחככת בסכין אחרת, יש אנשים שמקבלים מזה צמרמורת, ויש כאלה

שזה לא מפריע להם ולא מבינים מה זה כל כך מפריע לו, בסך הכול שני ברזלים נגעו אחד בשני, למה הוא כל כך מתרגש מזה? אומר מהרח"ו: אדם שבגלגול הקודם נפגע ממתכת, נחתך, נדקר, יש לו זיכרונות לא טובים ממתכות, כשהוא שומע צלצולי מתכות בגלגול הזה הוא מרגיש זעזוע, צמרמורת והוא לא יודע שבעצם זה זיכרון של לחץ שהוא נושא מהגלגולים הקודמים. מזה נלמד לעוד מצבים שכשאדם מזהה אצל עצמו התנהלות שהיא לא כל כך מובנת צריך להרגיע את עצמו, לא בהכרח שמשהו לא בסדר אצלו, אלא לומר: אני לא יודע מה בדיוק היה בעבר, ייתכן שאני נושא איתי זיכרונות מגלגולים קודמים אבל היום, ברוך השם, הכול בסדר. שירגיע את עצמו, ידבר עם עצמו. לכל אדם

שסובל מלחצים, מחרדות, מכל העניינים שקשורים לנפש האדם, צריך לדעת שיש לו בתוך הגוף, בתוך הנפש, יש בית מרקחת פרטית שלו. הוא צריך לגשת ולהוציא מהמדפים את מה שנכון לו. אם הוא יצליח להסתכל נכון, בצורה בריאה על החיים, על הבורא, על הבריאה, על תכלית החיים, ישקיע במה שבאמת צריך להשקיע, מה שטפל יעבור לצד, מה שעיקר יוביל, הוא פחות יילחץ ממה אומרים עליו ומה חושבים וחשבונות ופלפולים שהוא עושה לעצמו שמסבכים אותו, מביאים אותו להתנהגויות שהן לא רצויות, הוא יקבל גם ביטחון עצמי, הוא פחות ינהל את החיים על פי מה שאחרים חושבים ועל פי מה שאחרים רוצים, אלא על פי רצון השם. תמיד הוא בוחן את עצמו על פי הקו של התורה:

האם אני בסדר? אז לא אכפת לי מה חושבים. אני לא בסדר - צריך לתקן. אם אני נוגע בדבר אז אתייעץ עם אדם שאני סומך עליו מה יש לתקן, מה אני צריך לעשות. בעולם הישיבות יש מה שנקרא משגיח רוחני. בכל ישיבה יש משגיח רוחני. מה התפקיד שלו? הוא לא מלמד גמרא ולא מלמד הלכות, התפקיד היחיד שלו הוא לעצב את האישיות של הבחורים. אז הוא נותן שיחות מוסר, אם בחור מתקשה, מתמודד עם יצר מסוים, עם כעסים, אז הוא יושב איתו, הוא מבקש פגישה והוא יושב איתו בחדר, פורס את הכול בפניו והוא נותן לו עצות, מכוון אותו לספרי מוסר. בדרך כלל לבחור משגיח רוחני זה אחד האתגרים הכי קשים כשמקימים ישיבה כי צריך להיות אדם שהוא גם דוגמה אישית

בהתנהגות שלו וגם שבקי בידע, יש לו המון ידע בכל מה שנוגע לנפש האדם. לא שהוא למד באוניברסיטה פסיכולוגיה, אני לא מכיר אפילו משגיח רוחני אחד בישיבה שלמד פסיכולוגיה, אבל הוא מכיר את נפש האדם הרבה יותר טוב מהרבה פסיכולוגים שלמדו במשך שנים כי הוא השקיע את חייו בספרי מוסר, בהנהגה, בהדרכה האלוקית של הקב"ה. נפתח קודם כול בחלוקת הקטגוריות של בני אדם, גם של עצמנו, גם של ילדינו ואחר כך נעבור לחלוקה הפנימית של נפש האדם. אם נשאל היום פסיכולוג, פסיכיאטר: קח את כל הטיפוסים שיש בעולם, לכמה קטגוריות אתה תחלק אותם? יהיו בזה המון דעות, גם תלוי מה הכותרת שאתה נותן לכל קטגוריה. אבל התורה אומרת שהקב"ה ברא ארבעה

סוגים של טיפוסים שאם נדע ונכיר את ארבעת הטיפוסים האלה, אנחנו נדע גם לזהות את עצמנו לאיזו מחלקה אנחנו משתייכים, לזהות את ילדינו, וכך נוכל גם לכוון אותם נכון. לא הרבה שמים לב שהסוד הגדול הזה זה יסוד בנפש האדם, יסוד פסיכולוגי, מופיע בהגדה של פסח על פי פסוקים שנמצאים בתורה. בהגדה של פסח אנחנו אומרים: מה פירוש המילים האלה "דיברה תורה"? איפה הוא דיברה? אדם שיעבור על הפסוקים שבתורה ימצא בארבעה מקומות שהקב"ה אומר לכל אבא: תספר לילדים שלך על יציאת מצרים, "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". הסיפור של יציאת מצרים מופיע בארבעה מקומות בתורה במה שהתורה מצווה - תספר לילדים. לא מובן

למה צריך לחזור על זה ארבע פעמים, למה צריך ארבע פעמים, מספיק מקום אחד, כבר נדע - צריך לספר לילדים. מלבד זאת, התורה שינתה. מי שיבדוק את ארבעת המקומות האלה, התורה שינתה את הניסוח גם במה שנוגע לשאלה של הבן וגם במה שנוגע לתשובה של האב. למה התורה שינתה? לימדו אותנו חז"ל שבזה הקב"ה, שהוא יוצר האדם, מלמד את האבא, הוא אומר: תדע לך, אני בראתי ארבעה סוגים של בני אדם. תבדוק כל ילד לאיזו מחלקה הוא משתייך ואז תדע איך לחנך אותו. מה זה רשע? יש ילד שנולד רשע? כל ילד הוא טהור ונקי וצדיק. מה זה שיש ארבעה בנים, אחד רשע? איך אפשר להגיד על ילד שהוא רשע? אבל הפירוש הוא כך: יש ילד שהוא נולד עם אופי מסוים שאם לא

נכוון אותו נכון הוא עלול חלילה בסוף להיות רשע. האחד הוא חכם, מה זה חכם? יש ילד שאתה רואה אותו מטבעו שהוא נוטה לטוב, הוא מחפש תמיד טוב, אוהב לעזור, אוהב לסייע, הוא לא מרדן, אתה מסביר לו, הוא מקבל את הדברים. וזה לא נובע מטיפשות, הוא פיקח גדול, הוא חריף, הוא חכם, הוא נבון אבל הוא נמשך לטוב. אוהב ללמוד, אוהב לעזור, מלמדים אותו הוא מיד מתחבר. זה נקרא ילד חכם. אבל יש עוד טיפוס שהקב"ה ברא בעולם: "האחד רשע". מה זה רשע? הוא פיקח, הוא חריף, הוא מבין ויחד עם זאת, הוא נולד עם אופי מרדן. הוא אוהב תמיד ללכת נגד, אתה אומר לו כך, הוא מנסה דווקא להציק לך, "תסביר לי למה! "אם לא, אני אעשה את ההפך". אופי מרדן.

מבחינת פיקחות וחריפות הוא כמו החכם, הוא חכם לא פחות, אבל האופי שלו הוא לא אופי שמתחבר ואתה מלמד אותו, מדריך אותו והוא מיד שמח לעשות. הוא נוטה למרדנות. ילד כזה צריך להשקיע בו המון, כי אם לא תשקיע בו המון ותלך לפי הראש שלו, חלילה הוא עלול לצאת רשע. השלישי זה תם. מה זה תם? הוא לא פיקח גדול, רואה משהו, שואל שאלות פשוטות, אתה עונה לו תשובות פשוטות, הוא מקבל את הדברים, זורם הלאה. ויש אחד שאינו יודע לשאול שהוא בכלל לא סקרן, לא מעניין אותו כלום. ואם אתה לא תעודד אותו, לא תעורר אותו להתבונן, לראות, להתקדם, להתפתח, הוא יישאר במקום מאוד נמוך. אלה ארבעת הסוגים שהקב"ה ברא בעולם. למה לא כתוב שם כנגד ארבעה

בנים דיברה תורה: האחד חכם, השני רשע, השלישי תם והרביעי שאינו יודע לשאול? לא כתוב שם כך, כתוב: "אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו...". למה "אחד", "אחד", "אחד"? גם בזה יש מסר: כשיש לך כמה סוגים של ילדים בבית, תראה כל ילד כעולם בפני עצמו. זה לא אחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש. כל ילד הוא עולם בפני עצמו. תלמד להכיר אותו. כמה חשוב שהורים ישחקו עם הילדים, ידברו איתם. יש היום הורים שעסוקים מאוד בפרנסה, בעניינים שלהם, הילד מגיע הביתה, מיד מושיבים אותו ליד מסך, סוג של בייביסיטר, נותנים לו שיאכל משהו, מחכים שילך לישון. בקושי מכירים את הילד. אבל כשהורים יושבים עם הילד, משחקים, אומנם היום יש הרבה עול של

פרנסה, גם על האיש, גם על האישה, בדורות הקודמים נשים היו יותר פנויות, היו בבית יושבות עם הילדים, היום זה חסר, אבל לפחות לנצל את ימי שישי, ימי שבת שאפשר לשבת סביב השולחן. בית שומר שבת כהלכה, אף אחד לא ממהר לשום מקום, יש 24 שעות שהלבבות מחובקים יחד. האבא הולך לבית הכנסת עם הילדים הקטנים, עם הגדולים, חוזר, קידוש, יש רוגע בסעודה, הוא מדבר, הם מדברים, שואלים שאלות, מספרים חוויות, דברי תורה, שרים ביחד, ברכת המזון. זה עולם אחר. למחרת, כל היום. אבל למצוא את הזמן של לשבת עם הילדים, לשחק איתם, לדבר איתם, כך ההורים מכירים את הילדים, הילדים מכירים את ההורים, וניתן לכוון כל ילד לפי מה שבאמת נכון וטוב

עבורו. לכן באמת כתוב שם שארבעת הטיפוסים האלה שהקב"ה ברא בעולם: טיפוס אחד שהוא פתוח לקבל, הוא פיקח, חריף, "רק תלמד אותי, אני עושה", מתנהג כמו שצריך. מצוין, ילד כזה תלמד אותו, תדריך אותו, תמלא אותו בידע, הוא יתקדם. אבל יש את הטיפוס המרדן, הוא פיקח אבל הוא תמיד מציק לך, תמיד הוא הולך הפוך, אתה אומר לו כך, הוא רוצה דווקא את ההפך. מה עושים עם ילד כזה? כתוב שם בהגדה של פסח: יש כאן הדרכה פסיכולוגית-חינוכית יסודית מאוד. מה זה "אף אתה הקהה את שיניו"? אין הכוונה תשבור לו את השיניים, כמו שיש כאלה שהבינו כאילו כתוב תן לו אגרוף. לא לזה הכוונה, זו לא דרכה של תורה, דרכה של תורה "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה

שלום". אדם ששיניו קהות, פירושו של דבר שהוא מרגיש חוסר נוחות בשיניים. אדם ששותה חומץ, השיניים מתחככות אחת בשנייה, הוא מרגיש מאוד שלא בנוח בשיניים. "הקהה את שיניו", פירושו של דבר: תן לו להרגיש לא טוב בדרך השלילית. תלמד אותו שמי שהולך בדרך השלילית, גם אם עכשיו נחמד לו, אבל בסוף הוא יפסיד. איך עושים את זה? אתה אומר לו... לא שתגיד לו "אתה תסבול". ברגע שאומרים לילד מרדן "אם לא תשמע לי, אתה תסבול", "אני אתן לך מכות, אתה..." הוא מפתח נוגדנים, "אני אסתדר בלעדיך", הרי הוא בטבעו מרדן אז הוא ילך נגד. מה צריך לומר לו? "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו". היה צריך לומר "לי ולא לך". אבל חז"ל לימדו

אותנו - אל תגיד לילד "לי ולא לך", אלא תראה לו מישהו אחר. תספר לו על אנשים שהלכו בדרך שלילית, לאיפה הם הגיעו. אני, שהולך בדרך טובה, יוצא לי טוב בחיים. ההוא שהולך - לא אתה, ההוא... אדם אחר שהולך בדרך לא טובה, אילו היה שם, לא היה נגאל, כי תראה לאיפה הדרך הזו מובילה שאנשים חושבים שהם נהנים מהחיים אבל אם לא הולכים דרך נכונה, בסוף נופלים בבור. למה הקב"ה שם לך גדרות בתורה? הוא אומר לך תיהנה מכאן ועד כאן ואז תיהנה כל החיים. אז למה לא לפרוץ את הגדר, ליהנות עוד? כי אחרי הגדר, בורא עולם יודע שיש בור והוא לא רוצה שתיפול בבור. אז הוא אמר לך: פה תעצור! כי אם תמשיך לא יהיה לך טוב. אם מצליחים להעביר מסר כזה

לילד שהוא מרדן ש"אם תשמע לי, אתה תרוויח מזה", את כל המנוע החזק שיש בו הוא ינתב אותו לטובה. הוא יכול להיות מוצלח יותר מהבן החכם כי יש לו מנוע של עזות, יש לו מנוע של מרדנות שהוא יכול לקחת את זה לכיוון טוב. לכן באמת רואים בספר משלי, שלמה המלך היה פסיכולוג גדול, כל ספר משלי, ספר קהלת שפע של פסיכולוגיה יש שם לעומק נפש האדם עם הדרכה. מי שלומד את הדברים בעיון מקבל הדרכה בכל תחומי החיים. שלמה המלך, החכם באדם, היה לו איי-קיו יותר מאיינשטיין, יותר מניוטון, יותר מכולם. הרמב"ן כותב בהקדמה שלו לביאורו לתורה: איך שלמה הכיר את כל הצמחים וכל צמח מה התרופה, והכיר את העורקים שיוצאים מירושלים לכל העולם ונטע על

זה נטיעות שמתאימות לאותו אקלים, ידיעות מדהימות שהיו לשלמה המלך, הכיסא עם כל המנגנונים שהוא עשה שם. כיסא שלמה, כשהיה דורך על... כיסא כולו זהב, אבל שבע מדרגות, כשהיה עולה על המדרגה הראשונה היו באים שני אריות מהצדדים, נעים על מסילה כזו, מרימים אותו על כפות ידיהם, מעבירים אותו למדרגה השנייה. דורך על המדרגה השנייה, באים שני הנמרים, מעלים אותו לשלישית. כך כל החיות שהיו בצידי... עד שהיה יושב על הכיסא הייתה יוצאת יונה, מניחה לו ספר תורה, ספר תורה קטן בחיקו כשהיה עומד לשפוט. אז לא היה חשמל אבל ידע איך לעשות את המנגנונים האלה. כשהיה מזהה במשפט שיש עד שהוא משקר, אבל אומרים לו "אתה משקר", הוא אומר "אני

לא משקר". נו, אז מה אפשר לעשות? אבל הוא מעיד. שלמה היה לוחץ על כפתור בכיסא שלו, וכל החיות - היו שם המון חיות מזהב, כל החיות, כל חיה הייתה צועקת בצליל הטבעי שלה. העד היה מדבר דברי שקר, פתאום כל החיות צועקות, אפילו היום זה היה מלחיץ, אפילו שיש חשמל ויש... עוד בזמנם שאף אחד לא זיהה שיש דברים כאלה בכלל. מיד היה מודה על האמת. מאיפה היה לשלמה את כל החוכמה הזו של כל הטבע והטכנולוגיה ששלמה ידע? אומר הרמב"ן ששלמה קיבל איי-קיו גבוה. אז מה, מה עשה לו האיי-קיו הזה? לפי זה הוא יכול לדעת צמחים? על ידי החוכמה שבו הוא ידע לפענח את הפסוקים שבתורה. התורה היא התוכנית האדריכלית של כל הבריאה. כל פרט שיש בעולם

חייב להיות בתורה. לכן בהצפנות היום מוצאים בני אדם, מאורעות, כל אדם, אם אתה כאן, אתה חייב להיות בתורה עצמה. כמו בתוכנית אדריכלית, אם אתה רואה בבניין דלת, חלון - משום שזה נמצא בתוכנית. אם לא היה בתוכנית אתה לא היית רואה בבניין. כך כל פרט שיש בעולם, כל מאורע, הכול מוצפן בתורה בשיטות שונות. היום עם המחשבים מגלים הרבה הצפנות שיש בתורה. יש באתר הידברות הרצאה שנקראת "הצופן התנ"כי", שם הרחבנו בזה, גם בספר "מסע אל האמת", עם כל השאלות שמתעוררות בדרך כלל, איפה הבחירה של האדם אם הכול מוצפן? יש שם תשובות על כל השאלות האלה. על כל פנים, שלמה בחוכמתו ידע להוציא מתוך התורה את כל הפרטים, כל הנתונים, כל סודות

הבריאה, כל סודות הטבע שידע אותם שלמה. זוהי גאונות. שלמה היה מבין גדול בנפש האדם, וכשבוחנים בספר קהלת, ספר משלי, תמיד כשהוא מטיף מוסר, הוא מקפיד על שני עניינים שהם לא במקרה. מי שקורא חושב שבמקרה הוא הכניס את הדברים האלה. אבל כשמבינים איך נפש האדם בנויה, רואים שזה לא במקרה. ואפילו ילד מרדן, אפשר לכוון אותו נכון, שאת כל המנוע של המרדנות הוא יוביל לטובה ויצא תלמיד חכם, יצא צדיק גדול. איך עושים את זה? כששלמה המלך מטיף מוסר, הוא תמיד מכניס את המילה "בני": למה הוא מכניס תמיד את המילה "בני"? דבר שני שהוא מקפיד תמיד כשהוא מוכיח, נותן דברי תוכחת, הוא מסיים עם מסר: אם תשמע לי, אתה תרוויח מזה. למשל: אם

תשמע לי, אתה תרוויח. שלמה לימד אותנו יסוד גדול בפסיכולוגיה האנושית: אם אתה בא לילד, אתה בא לתלמיד, ואתה נותן לו מוסר מתוך אינטרס שלך, הוא לא רוצה לשמוע. אבל אם אתה פותח בפניית אהבה, "שמע בני", אתה הבן שלי, אתה יודע למה אני מדבר איתך? כי אתה יקר לי, אני אוהב אותך, אני רוצה שיהיה לך טוב. ואם תשמע לי, אתה יודע מי ירוויח מזה? אתה תרוויח מזה. ניקח דוגמה. אם שיש לה בבית ילד מהטיפוס שהזכרנו, ילד מרדן, תמיד הולך נגד, תמיד באנטי ו... ההורים מיואשים. חדרו תמיד הפוך, היא מדברת איתו שיסדר, הוא לא שומע לה. בדרך כלל אם האימא לא מכוונת נכון אלא פועלת על פי הדחפים שלה, איך היא פונה לילד? תגיד, אתה חושב שאני

המשרתת שלך? אני צריכה לסדר לך תמיד את החדר? מתי תהיה בן אדם? מתי תהיה מסודר? צועקת, מטיפה מוסר. סיימה את שלה, הוא ממשיך בשלו. לכל היותר, באותו רגע בגלל שהוא רואה אותה כועסת הוא עושה משהו, אבל הוא לא משתנה. אם האימא תיקח את העצה של שלמה המלך, היא תקרא לילד הזה בן ה-8, בן ה-10, בן ה-12 ותאמר לו: בוא נשב, אני רוצה לדבר איתך על עניין חשוב. בנחת, בלי מתח ובלי עצבים, ואז היא פונה אליו באהבה ואומרת לו: אתה יודע, יוסי, אתה הבן שלי, אני אוהבת אותך, אני רוצה שיהיה לך טוב. אם לא היית הבן שלי, זה לא היה מעניין אותי. אבל בגלל שאתה הבן ואני כל כך אוהבת אותך, אני רוצה שתרוויח כל החיים, תשמע לעצה שלי. פה היא

כבר פותחת לו את הלב ואז היא אומרת לו: שים לב שיש לך בחדר המון משחקים שאתה לא יכול לשחק בהם כי חסרים חלקים. למה חסרים חלקים? כי בכל פעם אבד חלק אחר. תשמע לעצה שלי, כשאתה מסיים לשחק, תארוז את הכול, תעלה, תוציא קופסה אחרת, אז אתה תיהנה, יהיה לך טוב. שים לב שכמעט הפסדת את הטיול בשבוע שעבר, ההסעה כמעט יצאה בגלל שלא מצאת את הנעל שלך. אם היית שומע לי שהפינה הזו היא הפינה הקבועה, אתה חולץ את הנעליים בערב, שים אותן שם, אז אתה תמיד תמצא אותן בבוקר. תשמע לי, אתה הבן שלי, אני אוהבת אותך, תקשיב לי, יהיה לך טוב. גם אם הוא לא יהיה מלאך ביום, אבל מסרים שבאים בצורה כזו הם חודרים ללב. אפילו ילד מרדן מטבעו, זה

מה שלומדים בהגדה של פסח, אפילו ילד מרדן מטבעו, אם מעבירים אליו את המסר הזה ש"אם תשמע לי אתה תרוויח, "אם אתה תלך בדרך הלא טובה, אתה תפסיד" - עם הזמן הוא ישתנה. יש את הטיפוס השלישי של התם, שהוא לא חריף ופיקח כמו שני הראשונים, שואל שאלה בתמימות כזאת, תכוון אותו בהתאם, תלמד אותו לפי הקיבולת שלו. שני הראשונים פיקחים מאוד, השלישי פחות. ויש שאינו יודע לשאול, שהוא אפילו לא מסתקרן לשום דבר. אז מה כתוב שם בהגדה של פסח? שאינו יודע לשאול - "את פתח לו", אתה תפתח לו. כלומר, תעורר אצלו סקרנות, תגרה אותו לשאול, תגרה אותו להתעניין כדי שהוא יתפתח, שהוא יתקדם. יש כאן סוד אלוקי שהתורה גילתה לנו שכל בני האדם

בעולם מחולקים לארבעה סוגים של הקטגוריות האלה שהזכרנו שאם נדע לנתב אותם נכון, נרוויח. כעת נעבור לחלוקה של נפש האדם. ד"ר זיגמונד פרויד המפורסם, שהיום לומדים באוניברסיטאות את כל שיטת תורת הנפש שלו, חילק את האדם לשלוש רשויות. הוא אומר שהאדם עצמו, אתה צריך להכיר את עצמך ותדע שאתה מורכב משלושה רבדים. הוא קרא לזה "איד", כלומר בכל אדם יש יצר חייתי שאם לא היו לו את ה"אגו" וה"סופר אגו", הוא היה מתנהג כמו חיה, גונב, טורף, מזיק, לוקח בלי לשאול אף אחד, לא היה אכפת לו גם לרצוח, כמו חיה ביער. זה האיד - תאוות ויצרים. מצד שני, יש את הסופר אגו - זה האני העליון, זה השכל הנקי שדורש שלמות. ויש באמצע את האגו - שזה

האני שהוא בעצם מתווך בין אלה לבין אלה. על דרך המשל, כשמנסים להסביר את הקו של פרויד מבחינת נפש האדם נותנים דוגמאות של סבא, הורים ונכד. הסבא והסבתא, בדרך כלל הם רוצים שלמות. אלה שהם באמת כאלה יקים כאלה, מה שקוראים היום מאוד מדויקים, אז הם דורשים שהילד יהיה ממש מתנהג על פי הספר. הילד עצמו קיצוני לצד השני, הוא לא רוצה גבולות, רוצה לעשות מה שבא לו. ההורים מתווכים בין הדרישות של הסבא והסבתא שרוצים שלמות לבין הילד שיש לו גם את הבלבולים שלו, את היצרים שלו. אז על דרך המשל, כך פרויד חילק את נפש האדם, שיש את שלוש הרשויות האלה: האיד -שזה היצר החייתי, יש את האגו - שהוא המתווך, והסופר אגו - שזה האני העליון

שהוא דורש מהאדם דרישות של הנהגה, של דרך ארץ, של תרבות. למעשה, ביהדות אצלנו הדברים כתובים הרבה לפני ועם הרבה יותר עומק, הרבה יותר סוד. יש גם הרבה שטוענים, יש חוקרים שטוענים, בספר "המהפך" הבאנו את החוקרים שטוענים שפרויד בכלל לקח את כל החלוקה הזאת מתוך התורה שלנו. פרויד הרי היה יהודי, אומנם גדל בבית לא שומר מצוות, אבל הסבא שלו, הדורות שלפני היה בית חסידי. הוא גם נפגש עם אחד מאדמו"רי חב"ד שבא אליו. סיפור ארוך, בספר הבאנו קצת מהפרטים האלה. על כל פנים, אצלנו ביהדות, כידוע, נשמת האדם מחולקת לשלוש רשויות: נפש, רוח, נשמה, ראשי תיבות: נר"ן. כל מי שלומד קצת ספרי קבלה מיד פוגש את המושגים האלה של נר"ן,

שזה ראשי תיבות: נפש, רוח, נשמה. נקרא את לשון הזוהר הקדוש: נשמת האדם, היא כלולה משלוש דרגות, כלומר, יש בה שלושה רבדים. ולכן שלושה שמות יש לנשמה כפי הסוד העליון: אומר הזוהר הקדוש: תדע שנשמת האדם, יש בה את שלושת הגלדים האלה, כמו גלדים של בצל: נפש, רוח, נשמה. הנפש היא הנחותה מכולם, היא זו עם היצרים, עם החייתיות שיש באדם. המקובלים קוראים לה "הנפש הבהמית". כמו שיש לבעלי חיים נפש, גם לאדם יש נפש, מה שבעל חיים רוצה גם הנפש רוצה. היא הנפש הבהמית, היא זו בעצם שמחברת בין הגוף לבין הנשמה. היא המתווכת בין הגוף לבין הנשמה אבל מבחינת הנשמה היא הכי נחותה, היא הכי למטה. היא הנפש הבהמית, כל היצרים החייתיים שיש

באדם: תאוות של אכילה, תאוות אחרות, כל זה הנפש. הרוח היא הקיום, כלומר המציאות ששולטת על הנפש. זה הדירוג הגבוה יותר. היא זו שמפקחת על הנפש, לשים לה גבולות ולכוון את האדם כראוי. "כדקא חזי" - כמו שצריך. זו המציאות היותר עליונה. היא שולטת על הכול. איפה נמצאים הנפש, רוח, נשמה בגוף האדם? אומנם הם ממלאים את הגוף, אבל הנפש, הריכוז שלה הוא בכבד. הרוח בלב והנשמה במוח. כך על פי תורת הסוד. כתוב בתורה: והדם, איפה הוא נמצא בעיקר? התחנה המרכזית של הדם, איפה הוא נמצא? בכבד, כבד כולו דם. הרי כל חלק בגוף, כשרוצים לאכול בשר צריך למלוח אותו כדי שהמלח ישאב את הדם או לצלות. אבל הכבד לא מועיל לו מלח ובישול אחר כך,

אלא רק צלייה, חייבים לצלות אותו. למה? כי כולו דם. רק האש יכולה לשאוב את כל הדם מתוכו. הדם הוא הנפש, הכבד בגוף האדם זה בעצם הריכוז של הנפש, זה התחנה המרכזית, שם היא נמצאת. הרוח גבוהה יותר, היא שוכנת בלב. על מה היא אחראית בתורת הסוד? על הרגשות של האדם. כל אדם יכול לחוש בעצמו: כשהוא כועס הוא מרגיש את הלב רותח, עצוב - הלב מתכווץ, שמח - הלב מתרחב, מתגאה - הלב מתרומם, הלב הוא מקום הרגשות. הלב עצמו הוא שריר בשרני, אבל החלק הרוחני שבתוכו זוהי הרוח. והנשמה שוכנת במוח. המוח זה אוסף של חלבונים, אבל יש את החלק הרוחני שנמצא במוח, שזוהי הנשמה, והיא אחראית על החשיבה, על הרציונל, על השכל, זו הנשמה. אז

הדירוג: מוח, לב, כבד, שזה בעצם נשמה, רוח ונפש, מי ששם לב בהקבלה לדברים של פרויד רואים ממש את היסוד הזה. ויש חוקרים שטוענים - מצאו בספרייה של פרויד ספרי קבלה מתורגמים לצרפתית שבעצם הוא לקח את היסודות האלה, רק החליף את השמות וזכה לתהילת עולם בזכות היסודות האלה שבתורת הקבלה. אדם שמבין את החלוקה הפנימית שלו יכול לנתב את עצמו בחיים לחיים הכי נכונים והכי מאושרים. כל אדם כשהוא מזהה בעצמו יצר חייתי, הוא יכול מאוד לכעוס על עצמו. מה, אני כזה אפס? כזה ירוד? אני כזה בעל חיים? איך בכלל אני חושב על כיוונים כאלה? איך בכלל יש לי נטייה כזו? אבל ברגע שהוא יודע שזה בסדר גמור, הקב"ה ברא לך נפש והנפש היא החלק הכי

רדוד, אבל יש לך גם רוח, יש לך נשמה. הנשמה שהיא נמצאת בשכל, היא עצמה גם יכולה לטעות. איך היא יכולה לדעת מה נכון ומה לא נכון? אתה יכול לשכנע אנשים... מה עשה היטלר? נכנס לשכל של האנשים ושיבש להם את הכול מבפנים. איך השכל עצמו, הנשמה עצמה, איך היא תדע מה נכון? על ידי שהוא לומד מה שהקב"ה אומר בתורה. השכל יכול ללמוד, השכל יכול להחכים, הרגש הוא רגש, היצר החייתי הוא יצר חייתי. אבל הנשמה שנמצאת במוח, היא יכולה ללמוד ולהחכים מתוך התורה ואז לקבל הנחיות ואיזון נכון בחיים - מה נכון ומה לא נכון. ניקח כדוגמה פשוטה עד כמה אדם יכול להתעוות בשכלו בלי התורה. נתאר לעצמנו אדם שמצבו הכלכלי לא טוב, הוא בקושי גומר את

החודש, קשה לו מאוד להתפרנס, ויש לו אפשרות לפרוץ בנק והוא יודע שהבעלים של הבנק יש לו נניח 100 מיליארד דולר ויש לו כעת אפשרות לקחת מהבנק בסך הכול 300 אלף שקל. האדם הזה, יש לו מאות מיליארדים של דולרים והוא רוצה 300 אלף שקל, הוא יודע שהוא לא ייתפס בוודאות ועם ה-300 אלף שקל האלה הוא יצליח לפתוח עסק חדש ולהסתדר ויוכל לפרנס בכבוד את הילדים. ייתכן מאוד שאם הוא יבוא לשאול "נכון או לא נכון" על ידי מהלכים והסברים, יכול להיות שמישהו יאמר לו: תשמע, מה הבעיה? אתה תיקח 300 אלף שקל, ההוא אף פעם לא ירגיש כי יש לו מאות מיליארדים ואתה מסודר לכל החיים, אז למה לא? באה התורה ואומרת "לא תגנוב". סגרה את הדלת. השכל

האנושי יכול לנטות לכיוונים שהם לא נכונים, הוא יכול להמציא רעיונות שיישמעו אידיאליים, מאוד נעלים ונכונים. בלי אלוקים שאומר לך זה נכון וזה לא נכון האדם יכול להתבלבל. כשהתורה אומרת "לא תגנוב" אז זה לא תגנוב. וכן הלאה, אפשר לתת הרבה דוגמאות כאלה שהשכל האנושי יכול להתעוות על ידי הסברים שנשמעים מאוד הגיוניים. אבל כשיש הוראות יצרן, אתה יודע שזה כך. כשהשכל מיושר על פי התורה, הרגש והתאווה, שניהם יכולים להיכנס מתחת המטרייה הזו. וזה חידוש שכותב לנו הזוהר: שהנשמה היא "קיומא עילאה", זה הקיום, המציאות העליונה, "על כולא "ושלטא על כולא", השכל יכול לשלוט בכול. האדם יכול עם ההיגיון שלו על פי התורה לשלוט ביצרים

החייתיים שיש לו, אפילו ברגשות שלו האדם יכול לשלוט על פי התורה. פרויד טען שהאמצע, החלק האמצעי של האגו הוא בעצם המתווך בין האיד לבין הסופר אגו. על פי היהדות יש בזה משהו כי בעצם הרגש גם נותן סוג של איזון. לפעמים האדם עם השכל יכול לראות שהאדם הזה שעשה לו עוול, עם השכל הוא מרגיש "אני רוצה להזיק לו עד הסוף", והוא יכול להזיק לו עד הסוף והשכל אומר לו שמגיע לו, אבל באה מידת הרחמים שבלב, זה כבר הרגש שמתערב פה בתמונה ונותן איזון: נכון שאתה יכול להזיק אבל תרחם. גם את זה הוא מקבל מהתורה: "ורחמיו על כל מעשיו", מקבל הדרכה, אבל הרגש נותן לו את הכוח, הלב נכנס לתמונה ונותן סוג של איזון. כידוע, כל אדם בעולם

מחפש להגיע לגדולה, זה טבע האדם שהוא רוצה להגיע לגדולה. רוב האנשים בעולם, אם יציעו להם "אפשר למנות אותך למלך, "במדינה שאתה נמצא יכתירו אותך למלך, "אתה מעוניין או לא?" רוב האנשים יקפצו על המציאה. מי לא רוצה להיות מלך? חז"ל לימדו אותנו שכל אדם יכול להיות מלך אמיתי אם הוא ייקח את הכלל שבפרקי אבות: מלך - ראשי תיבות: אדם שמשליט את המוח - שזו הנשמה, על הלב - שזה הרגש, שזה הרוח, ואת שניהם יחד על הכבד - שזו התאווה, שזה הנפש הבהמית, זה מלך אמיתי כי הוא יודע לשלוט בעצמו. הוא יודע לכוון את עצמו נכון גם כשהיצר בוער בתוכו, אבל הוא נותן לשכל להיות המנהיג. חכמי הסוד אומרים שזו הסיבה שהאדם הולך זקוף. בעלי

החיים, רוב בעלי החיים הולכים כפופים. המוח, הלב, הכבד פחות או יותר באותה שורה. אבל אצל האדם הוא זקוף כדי שיזכור תמיד: המוח למעלה, הלב פחות, והכבד הכי למטה. זו תזכורת תמידית לאדם שידע איך צריך להנהיג את עצמו. יש עוד נקודה מעניינת שפרויד עמד עליה ובעצם חידש אותה בעולם המדע, שניתן לטפל באדם באמצעות שיחות. ריפוי באמצעות דיבור. הוא טען שאפילו בעיות פיזיות שיש לאדם בגוף קשורות הרבה לנפש האדם. הייתה לו את הספה המפורסמת שלו שהיו באים אליו מטופלים, שוכבים על הספה, נשענים, הוא היה יושב ליד הראש ונותן לאדם שידבר. שואל אותו שאלות ונותן לו שישתפך, שידבר, שידבר, שיספר. הוא טען שעצם הדבר שאדם מספר על עצמו,

מספר על הקשיים, על ההתמודדויות, אפילו שהוא חושב שהוא מספר כדי לקבל תשובה, כדי לקבל פתרון, עצם העובדה שהוא מדבר זה כבר חלק מהריפוי של האדם. חידוש גדול בנפש האדם, וזה הוכח עם הזמן. לא הרבה יודעים שגם זה כתוב אצלנו בתלמוד. יש פסוק ששלמה המלך אומר: מה זה "ישחנה"? תנמיך אותה. כשיש לך דאגה, הדמיון מנפח את זה הרבה ואז אתה מרגיש מוטרד הרבה יותר מהאמת. זה דרכו, כל אדם שיבדוק מכל דבר שהלחיץ אותו, הנקודה האמיתית הייתה מאוד קטנה, אבל הדמיון רץ קדימה: "ואם יקרה כך אז התוצאה תהיה כך "ואז יבואו ויגידו לי כך, ואז יהיה..." הדמיון מנפח את הדבר עד שהוא באמת נכנס לפחד גדול וללחצים. אז שלמה המלך אומר: "דאגה בלב

איש ישחנה", יש לך דאגה, תקטין אותה, אל תנפח אותה. איך עושים את זה? אומרת הגמרא שיש שתי דרכים: ואלו ואלו דברי אלוקים חיים. שניהם נכונים. גם לעניין להסיח את הדעת מזה, תתעסק עם דברים אחרים. אתה צריך לעשות השתדלות כדי לפתור את הבעיה, תעשה השתדלות, אבל את ההשתדלות עשית, אין לך מה לעשות יותר, רק לאכול את עצמך עם דאגות? ניקח למשל דוגמה פשוטה: אדם שלא מרגיש טוב, איש, אישה, הלכו לקופת חולים, הרופא נבהל, שלח אותם לבית חולים, עשו בדיקות, שהבדיקות האלה קריטיות לגלות האם חס ושלום יש מחלה מסוכנת מקננת בגופו. האדם הזה מאוד לחוץ. רק הלחץ והפחדים שלו יכולים להזיק לו יותר מהמחלה. כך אומר שלמה המלך. הרוח של

האדם, המצב הנפשי שלו "יכלכל מחלהו", זה יכול לפרנס את המחלה שלו, בין לטובה, בין לרעה, תלוי איך הוא מנתב את עצמו. שמחה מביאה לריבוי נוגדנים של כדוריות לבנות בגוף, עצבות גורמת ההפך הגמור - להתכווצות. האדם עשה את ההשתדלות שלו, מכאן ואילך תסיח את הדעת מהדברים. דאגה בלב איש תסיח מדעתך. כל ההמתנה הזו עד שמחכים לתשובות שיגיעו, יש אנשים שהם נגמרים רק מהמתח. עשו את הבדיקות, עכשיו מחכים שלושה שבועות עד שיגיעו התשובות האם יש מחלה מסוכנת או שזה שום דבר. האם מדובר, חס ושלום, בגידול ממאיר או באיזו בלוטה שהיא שום דבר, איזה גוש של שומן. האדם נלחץ בשבועות האלה, "מה יהיה?" כאן צריך לומר לעצמו: אני עשיתי את

ההשתדלות שלי. לאחר שעשה את ההשתדלות, השאר בידי שמיים. מסיח את הדעת ממה שמלחיץ אותו, נהיה יותר רגוע. ויש אומרים, ישיחנה לאחרים, זו עוד שיטה, מה שמייחסים לפרויד למעשה זה כתוב בגמרא, כשמדברים עם אדם אוהב ומספרים לו את ההתמודדויות, את הרגשות, את הקשיים - עצם הדיבור פותר הרבה. יש אנשים שמאוד כועסים על מישהו והם כל הזמן בוערים, מדברים עם עצמם בזעם על אותו אדם. עצה טובה: לקחת דף ועט, לרשום מכתב לאותו אדם ושם את כל העצבים להוציא. מסיימים לכתוב, לקחת את המכתב, לקרוע, לזרוק לפח. פתאום האדם מגלה שהוא נרגע. אף על פי שההוא לא קיבל את המכתב, עצם העובדה שאדם כותב והוא הוציא את הדברים מעצמו, העלה את זה על

הכתב, גם כשהוא זורק לפח, זה מרגיע אותו. כי אתה יודע שאתה לא הולך עכשיו לומר לו את הדברים ולא יצא מזה שום דבר, ואם תגיד לו רק תריבו יותר. אבל אתה יכול לפרוק את המתח, "דאגה בלב איש ישיחנה", או בדיבור או לפחות בכתב, ואז פותר הרבה בעיות. יש עוד נקודה מעניינת שפרויד התייחס אליה, כל הנושא של חלומות, איך להתייחס לחלום. עד זמנו של פרויד בעולם המדע התייחסו בביטול מוחלט לכל תופעת החלומות. מאז פרויד מתייחסים ברצינות לחלומות. פרויד טען שניתן וצריך להשתמש בחלום כמפתח לגילוי עולמו הפנימי של האדם. כל זמן שהאדם ער, כך טען פרויד, גם התודעה ערה והיא לא מאפשרת לפחדים, לתשוקות, למאוויים, מה שיש לאדם בתת-ההכרה,

הדברים לא באים לידי ביטוי. אבל כשהאדם ישן, גם התודעה ישנה ואז כל מה שיש לו בפנים צף באמצעות חלום. אז על ידי חלום אפשר לדעת למה האדם הזה משתוקק, ממה הוא מפחד, מה הלחצים. שואלים את פרויד: האם חלום יכול לגלות ידיעות על העתיד? הוא מתייחס לזה בספר שלו וכותב: זו כמובן שאלה שווא. לדעתו חלום לא יכול לצפות עתידות. עצם הדבר הזה שהאדם פורק בחלום את המחשבות של היום זו גמרא מפורשת, חז"ל אומרים שאדם רואה מהרהורי ליבו, ומספרת על חכמי ישראל שהשתמשו במידע המדעי הזה שלא היה גלוי לאומות העולם אבל עם ישראל ידע את זה מתוך התורה, השתמשו בזה כדי לפתור בעיות. הגמרא מספרת שהקיסר הרומאי שאל פעם את רבי יהושע בן חנניה,

יש המון סיפורים על חוכמתו ופיקחותו של רבי יהושע בן חנניה ועל הקיסר הרומאי שהיה אוהב לשאול אותו שאלות. שאל אותו פעם אחת הקיסר הרומאי, אמר לו: "אמריתו דחכמיתו טובא", אתם היהודים אומרים שאתה חכמים הרבה, אם אתם כאלה חכמים תאמר לי מה אראה בחלום. "אימא לי מאי אחזה בחלמאי", תגיד לי מה אראה בחלום. באותו זמן היה מתח בין רומא לבין פרס, אמר לו: אתה תראה שפרצה מלחמה והפרסים לקחו אותו בשבי, את הקיסר הרומאי, ייתנו לך מקל של זהב, רועה צאן יש לו מקל, אמר לו: לך ייתנו מקל של זהב אבל אתה לא תרעה צאן, ישימו אותך רועה חזירים. אומרת הגמרא: כל היום חשב על זה, "הרהר בה כוליה יומא". נלחץ מזה, באמת ייקחו אותו בשבי?

הוא יהיה רועה חזירים? עוד עם מקל של זהב? "ולאורתא חזא", בלילה זה מה שהוא ראה. באמת רבי יהושע בן חנניה ידע שזה מה שהוא יראה בחלום? הוא לא ידע שזה מה שהוא יראה, אבל הוא תפר לו חלום. אמר: נסדר חלום עם סממנים של מלכות, מקל מזהב, עם מה שילחיץ אותו, נופל בשבי, דברים מוזרים שיטרידו לו את המחשבה כל היום, בטוח זה מה שהוא יראה בלילה. ויש עוד סיפור שם בגמרא ששבור מלכא מלך פרס שאל את שמואל, גם הלך באותה שיטה, המציא לו איזה סיפור וזה מה שהוא ראה בסופו של דבר בלילה. אז כבר כתוב בתלמוד שהחלום מגלה ממה אתה לחוץ, מלמד את האדם על הרהורי ליבו. אבל בניגוד לפרויד, התורה אומרת שהאדם יכול באמצעות חלום לראות עתידות.

אפילו אנשים פשוטים, כמו כל אחד מאיתנו, יש המון עדויות על אנשים שבאמצעות חלום ראו מה קורה במרחקים, מה יהיה בעתיד. לא ניכנס כעת לעדויות ולסיפורים, אבל יש המון אנשים, אני בטוח גם כאן בציבור, כי לא היה עדיין קהל ש... כשהיה יותר זמן וביקשנו לשתף, לא היה מצב שאנשים לא שיתפו בסיפור האישי שראו עתידות, ראו דברים שקורים במרחקים. גם כאן לפי החיוכים, רואים שיש לא מעט שיכולים לשתף בסיפורים האישיים שלהם. ובאמת, הרמח"ל כותב שאיך האדם באמצעות חלום יכול לצפות עתידות או מה קורה במרחקים. אומר הרמח"ל, ראינו קודם שיש לאדם נפש, רוח, נשמה, שזה נמצא בתוך הגוף. יש עוד שני רבדים גבוהים יותר: חיה ויחידה. שבזה הרמח"ל

כותב: חיה זו מעטפת רוחנית שעוטפת את האדם מבחוץ, ויחידה זה רק סביב הראש כמו אור כזה, שאלה מדרגות יותר גבוהות של הנשמה. אבל בתוך הגוף זה נפש, רוח, נשמה. כשהאדם נפטר, כל הרבדים האלה יוצאים מהגוף, הנפש, רוח, נשמה, כולם מסתלקים. כשהאדם ישן, הנפש נשארת בגוף, רוח, נשמה, חיה ויחידה מסתלקים. לכן אדם ישן הוא כמו מת אבל הוא לא מת. הוא לא הולך, מדברים איתו הוא לא שומע, הוא בלי הכרה. אבל הוא נושם, חולם חלומות. כשהאדם ישן, אומר הרמח"ל, החלקים, הרבדים שיצאו מתוך הגוף יכולים לפגוש יצור רוחני כמותם, רק רוחני יותר שיש לו גם נפש. כלומר, הנשמה של אדם ישן יכולה לפגוש נשמה של אדם שנפטר, הסבא, הסבתא, ההורים שבעולם

האמת, והם יכולים להעביר מידע על מה שקורה במרחקים, על מה שיהיה בעתיד כי הם בעולם האמת. הגמרא אומרת במסכת ברכות שהמתים יודעים מה קורה עם החיים. אדם שהוריו נפטרו, הם יודעים מה קורה איתו. כתוב שאסור להתאבל על המת יותר מדי. אדם שנפטר לו מישהו... כמה פעמים, השם ישמור, פגשתי הורים שכולים שכאובים וכל הזמן בבכיות על הילד. אפשר להבין אותם, זה כאב עצום שאי אפשר... לא נתפס. אבל בכל זאת, אומרת הגמרא: אסור להתאבל על המת יותר מדי. הנפטר נמצא בעולם האמת, אם בוכים עליו קצת, הוא מבין את זה שמצטערים. אבל אם בוכים יותר מדי זה כבר מציק לו. "הכול בסדר איתי, למה אתם בוכים כל כך הרבה?" וגם זה מראה כאילו שהאדם הזה לא

מאמין, מי שבוכה יותר מדי כאילו הוא לא מאמין שיש חיים לאחר המוות. אז זה גם מעורר עליו קטרוג. לכן כתוב לא להתאבל על המת יותר מדי. יש בגמרא סיפורים לא פשוטים על מקרים כאלה שהתאבלו יותר מדי, בסוף הם עצמם ניזוקו מהדבר הזה. אותם שנמצאים בעולם האמת יכולים לבוא ולהעביר מידע לאותו אדם שישן, ואז המידע הזה מוזרם אל תוך הנפש שנמצאת בגוף, וכך האדם יכול בשעת השינה לגלות מה יהיה בעתיד או מה יהיה במרחקים. זה עוד דבר מעניין שהתורה גילתה לנו מסודות הבריאה, גם את מה שפרויד גילה לפני 100 שנה, שנפש האדם פורקת את הלחצים שלה בשעת השינה, וגם את המידע שפרויד לא עמד על כך שעל ידי חלום ניתן לגלות עתידות. עוד נקודה

פסיכולוגית מאוד מעניינת, חז"ל אומרים שלמצב רוח של האדם יש השפעה גדולה על קליטת הלימוד. לפעמים רואים ילד שהוא לא מרוכז בלימודים או אדם מזהה בעצמו, אפילו סטודנט רוצה ללמוד, בחור ישיבה רוצה להתקדם והוא מרגיש שהוא לא מרוכז בלימוד. חז"ל אומרים שאם יהיה לו מצב רוח טוב, יהיה לו הרבה יותר קל להתרכז. יש שרואים ילד מתקשה בלימודים, מיד עוברים לתרופות. יש כמה דברים שצריך לבדוק מראש, אולי הוא מוטרד ממשהו, אולי הוא עצוב, אולי הוא פגוע, כי אם הנפש שלו מכווצת אז הוא לא מרוכז. ובאמת שמעתי כמה פעמים מצעירים שהעידו על עצמם שהם אף פעם לא היו מסוגלים לשבת. נתנו להם כל מיני כינויים של היפראקטיבי וכולי, ופתאום שמעו

איזו הרצאה שמאוד דיברה אליהם, אתה רואה אותו בסמינר יושב כל ההרצאות וזה אדם שלא יכול לשבת בכיתה. מה מתברר? שהוא כן מסוגל להקשיב, אבל הוא צריך שידברו איתו בנושאים שמעניינים אותו, דברים שנכנסים לו ללב, שהוא יהיה באווירה טובה, בהרגשה טובה. כשהאדם מכווץ בנפש, הוא ננעל. לכן צריך לבדוק גם אצל ילדים, אולי הוא מוטרד ממשהו. לפעמים זה לא קשור לזה, לפעמים זה חוסר שינה. יש ילדים שלא ישנים מספיק והמורים בטוחים שהוא צריך ריטלין. הוא לא צריך ריטלין, הוא צריך לישון יותר זמן. לפעמים זה עניין פיזיולוגי של חוסר ברזל. לפני שמזדרזים לתת תרופות כימיות לילדים שמתקשים בלימודים צריך קודם כול לכסות את כל הדברים האלה:

לבדוק שהוא ישן מספיק, שלא חסר לו ברזל, שאין איזה עניין שמציק לו מבחינה חברתית, שהוא לא פגוע מהמורֶה או מהמורָה או בבית, יכול להיות שהוא מרגיש יותר מדי לחוץ. לא לחינם אמרו חכמים: "לא הקפדן מלמד". כתוב שם: כלומר, תלמיד לא מבין, צריך שישאל. והקפדן, אסור לו שיהיה מורה. אדם שהוא טיפוס עצבני, אישה שהיא טיפוס עצבני, אסור להם ללמד. "לא הקפדן מלמד" כי אם אתה משדר לחץ, משדר מתח, אתה נועל את כל התלמידים בכיתה. ואחר כך יש טענות למה הם לא מתקדמים בלימודים. אבל הם כל הזמן בלחץ. צריך שתהיה אווירה טובה, "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך". אין הכוונה שלא להעיר לו, שלא לנזוף בו איפה שצריך, אבל לא להשפיל אותו,

לדעת שיש לו את הכבוד שלו, גם כשמעירים ונוזפים - בלי השפלה, לדבר עניינית ש"זה לא בסדר, כך צריך להתנהג", לנזוף אבל לא להפוך אותו לאפס ו"אתה לא שווה כלום", "לא יצא ממך שום דבר". כל הביטויים האלה הם לא במקום, לא כלפי ילדים בבית ולא כלפי ילדים בכיתה. "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך". הגמרא אומרת שרבה, רבה היה גדול הדור בזמנו, כשהיה בא לשיעור ללמד את התלמידים היה חשמל באוויר. היו במתח כי הייתה יראת כבוד עצומה, רב כזה גדול היה בא ללמד, כולם היו במתח. הנוהג שלו, של רבה - היה מתחיל את השיעור במילתא דבדיחותא. כל שיעור היה מתחיל בבדיחה. היה רואה שכולם מחייכים, אחר כך היה מתארגן, נהיה רציני ומתחילים

ללמוד. אבל קודם היה מפיג את האווירה הזאת של המתח שבאוויר שירגישו נעימות, ירגישו פתיחות, אחר כך כתוב שהיה מרצין, כך אומרים חז"ל, שאחרי זה נהיה רציני, בלימוד עצמו אי אפשר לעשות צחוק. אבל היה מתחיל קודם כול בשחרור האווירה. רואים עד כמה חז"ל ייחסו חשיבות מרובה למצב רוח טוב של תלמידים, כי נפש האדם מאוד מושפעת מהדברים האלה. והפיקחות והחוכמה הן לא הערובה היחידה להצלחה, גם הנפש צריכה להיות שותפה בעניין הזה. לקראת סיום, נוסיף עוד נקודה שנוגעת לנפש האדם. כמה חשוב לחזק בילדים שלנו ובעצמנו את היסודות של האמונה והביטחון בקב"ה. ילד שגדל בלי אמונה, אין לו ביטחון, כל החיים שלו הוא חי בצורה שהוא תלוש

מהמציאות. אין לו על מי להישען. כמה יש היום שסובלים מחרדות, מלחצים, שאם מראש, עוד מילדות היו מכוונים אותם ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד", ש"הכול משמיים, הכול לטובה, "אתה עושה את ההשתדלות שלך, "ודאי מוטלת עליך חובת ההשתדלות, "אבל לאחר שעשית את שלך איך שהקב"ה ינתב אותך זה לכיוון הכי טוב, "למקום הכי טוב" - כשילד מכוון בצורה כזו, יש לו כלים להתמודד עם מצבים שונים שהוא פוגש במהלך החיים. אחרת, גם אם הכול זורם, הכול בסדר, אבל ברגע של מבחן פתאום קורה איזה עניין מלחיץ, עניין מפחיד, מרגיש קריסת מערכות או שהוא קורס נפשית, או כמו שהשם ישמור, יש אפילו צעירים כאלה שברגע של משבר הזיקו לעצמם, שלחו יד בנפשם.

וההורים לא מבינים, הכול היה בסדר, על דבר כזה קטן? אבל איך הוא הגיע לזה? כי הוא הרגיש שאין תקווה, שאין עתיד. וזה לא נכון, יש תקווה ויש עתיד והכול טוב. והוא חושב שהוא יברח מהצרות שכאן, והוא לא מבין שאם הוא שולח יד בנפשו, הוא יוצא מצרות קטנות לצרות הרבה יותר גדולות בעולם האמת. אבל את זה הוא לא יודע, אף פעם לא לימדו אותו, אז הוא חושב שזה סוג של בריחה. כמה חשוב שנשלח את הילדים שלנו למוסדות חינוך תורניים שילמדו בדרך של תורה, בתי ספר שמלמדים אותם על כל המושגים, כל היסודות הפסיכולוגיים שיש בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו", "איזהו גיבור? הכובש את יצרו", "איזהו מכובד? המכבד את הבריות". מכובד זה לא

שאתה רוצה עכשיו שכולם יכבדו, אתה תכבד, הכבוד שתקבל זה כבוד אמיתי, לא כבוד מזויף כי אתה מכבד את האחרים. אלה יסודות פסיכולוגיים בנפש האדם שחז"ל במשפטים קצרים לימדו אותנו איך להתנהל בעצמנו ואיך לחנך את ילדינו. ויהי רצון שנזכה כולנו לרוות נחת מכל יוצאי חלצינו ולהתעלות בעצמנו גם ברוחניות, גם בגשמיות, שהדברי תורה יהיו להצלחת כל הציבור שנמצא כאן, לכל הצופים בכל מקום שהם, לבריאות איתנה, פרנסה טובה, זיווגים הגונים, זרע קודש קיימא. אמן ואמן.