הרב זמיר כהן - איך מתמודדים עם ניסיונות החיים?

כל אדם עובר בחיים תקופות יותר טובות, תקופות פחות טובות. יש זמנים שאדם מרגיש צער גדול על עיבוד כסף בעסקה כושלת או שכסף נפל ברחוב או חס ושלום גרוע מזה עובדן של אדם קרוב משפחה ואז ההרגשה היא הרגשה מאוד קשה תחושה מאוד עצובה מתכנס בתוך עצמו השאלה איך מתמודדים עם מצבים כאלה יש יסוד גדול שברוריה אשתו של רבי מאיר בעל הנס לימדה אותנו כשהאדם אומר לעצמו כל מה שיש לי בחיים זה לא שלי זה פיקדון שהקדוש ברוך הוא הפקיד ביד ידי. מי שמרגיל את עצמו בצורה כזו שאומר הכסף הוא פיקדון, הדירה פיקדון, הרכב פיקדון, הילדים פיקדון, כל מה שיש לי בחיים זה הפקדה שהקדוש ברוך הוא נתן לי לזמן מה אדם כזה גם אם חס ושלום קורא לו

שפתאום הלך כסף, קרה משהו, במקום לכעוס למה זה הלך, הוא מודה לקדוש ברוך הוא על כל התקופה הטובה שזה כן היה אצלו בידיים, כי הוא קיבל פיקדון מבורא עולם. מספרים על הרב אברהם זלמנס. הוא לימים היה ראש ישיבת נוברדוק אבל בצעירותו היה בחור שלמד בישיבה ואז בתקופה שלפני השואה היה עוני עצום בישיבות. הישיבה זה היה רק מקום שלומדים ומי שרוצה ישן על הספסלים בבית המדרש. וכשהוא למד בישיבה המקסימום שיכל להשיג שכר מיטה באיזה אחסניה שהייתה שייכת לאישה אחת אלמנה. בהסכם שלה הוא מקבל כל ארוחת צהריים פרוסת לחם וחמאה. זה ארוחת צהריים קבוהה. כך נש חודשים היה יושב מגיע ארוחת צהריים אוכל לחם וחמאה ומזה מתקיים מסירות גדולה

לתורה יום אחד היא כרגיל כמו כל יום הניחה לו בצלחת את החתיכת חמאה פרוסת לחם כמו ההסכם שהיה הוא קצת יחר המשיך ללמוד והנה נכנס חתול מהחלון ואכל את החמאה בא אחרי חצי שעה שעה כשנכנס היא אומרת לו בצער גדול אני מצטיירת לומר לך היום אתה אוכל לחם לבד החתול אכל את החמאה שלך הוא אמר לה מה פתאום החתול לא אכל את החמאה שלי היא אומרת לו תמי אני לא עובדת עליך היא חשבה שהוא רוצה להוציא ממנה עוד חתיכת חמאה הוא אומר לה זה לא נכון חתול לא אכל את החמאה שלי היא חוזרת והוא חוזר בסוף אמר לה תביני מה אני מתכוון אם החמאה הייתה שלי החתול לא היה אוכל אותה אם החתול אכל זה חמאה של החתול הקדוש ברוך הוא מראש קבע שהחמאה הזו

מיועדת לחתול אז מה יש לי להצטער אדם שחי מתוך אמונה וידיעה שהכל בהשגחה ואין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלאו נימה אדם שחי בצורה כזו, גם אם הוא רואה שיש לו עסק, יש לו חנות נעליים, הוא תמיד היה יחיד בכל הרחובות שבסביבה. כולם קונים ממנו. הורה עכשיו בא מתחרה פתח ממול. באופן טבעי זה צובט לו את הלב. מה יהיה? הוא יקח לי לקוחות ומה יהיה הפרנסה. אבל אם הוא חי מתוך אמונה שמה ששלי זה שלי והוא לא יוכל לגוע בזה, מה ששלו זה שלו, אני לא אוכל ליגוע בזה. מאותו רגע איך הוא מרגיש? הוא מסתכל על החנות של הנעליים כאילו פתחו שם בית מרכחת. מי שנכנס אליי לא נכנס אליו. מי שנכנס אליו לא נכנס אליי. זה לא קשור אחד לשני.

לא באחד על חשבון השני. כך גם כשאדם חי באמונה, אפילו אם פתחו חנות דומה, אבל הוא אומר לעצמו הכל בהשגחה. מה ששלי זה שלי, מה ששלו זה שלו. וממשיך לחיות מתוך שמחה וטוב לבב.