מסרים לחיים מפרקי אבות: פרק 19 - הרב זמיר כהן (עם כתוביות בעברית) HD

שלום וברכה. ערב טוב. הגענו לפרקי אבות, פרק ג', משנה ה': רבי נחוניא בן הקנה היה מגדולי התנאים והאריך ימים הרבה. חז"ל אומרים שהוא היה זקן מופלג עם בריאות והיה מנהיג בעם ישראל. שאלו אותו תלמידיו, כך מספרת הגמרא במסכת מגילה, במה הארכת ימים? מה זכה כבודו שהגיע לגיל כזה מופלג, בריא ורענן? אמר להם כמה דברים, אבל ביניהם דבר שאם נתבונן בו, כמה נוכל להפיק מזה תועלת לחיים. אמר להם: ותרן הייתי בממוני. לפעמים יש ריב בין שניים, כל אחד בטוח שהוא צודק. כל אדם נוגע אצל עצמו, אדם נגוע בדבר. זה בטוח שהכסף שלו, וזה בטוח שהכסף שלו. אף אחד לא רוצה לגנוב מהשני, אבל הוא בטוח, זה שלי. אומר רבי נחוניא בן הקנה: הגישה

שלי הייתה, ברגע שאני רואה מחלוקת, אני רואה סכסוך, כמובן, בתחילה האדם מנסה לסדר את הדברים להוכיח שהוא צודק, אבל אם הוא רואה שזה הולך למקומות של ריב וכעסים, ותרן הייתי בממוני. הייתי אומר: בסדר, אתה בטוח שזה שלך? תיקח את הכסף הזה. אדם שמקריב מכספו, לא מדובר עכשיו על אדם שאין לו מה לאכול, ברוך השם, חי, הכל בסדר, אבל הוא בטוח שהכסף שלו. וכסף, למה אדם שנותן צדקה, הגמרא אומרת: זה אחד הדברים שקורעים גזר דינו של אדם, אדם שנותן צדקה לעניים, לתורה, ללומדי תורה, לבתי כנסת, לחולים, למסכנים, למה זה קורע גזר דינו של אדם? כי האדם מאוד קשור לכסף שלו, האדם מחובר לכסף. עבד על זה. כשהוא נותן מכספו, הוא מרגיש

שמשהו נקרע ממנו. הוא קורע ונותן צדקה. מידה כנגד מידה, קורעים מעליו את גזר דינו. גם אם חס ושלום, יש עליו גזר דין לא טוב, קורעים. אז רואים שהכסף זה לא פשוט, קשה לאדם להיפרד מהכסף. וכאן הוא אומר: האדם הזה הוא לא עני, יש לו כסף גם כן, כמו שלי יש, גם לו יש. למה שאני אוותר לו? אם אתה רואה שזה הולך למחלוקת, ואתה מוותר בשביל שלא יהיה סכסוך, שלא יהיה ריב, לפעמים בין שכנים, לפעמים על ירושות בין אחים. יש משפחות שהאחים התפרקו לחלוטין אחרי הפטירה של ההורים. היו מאוחדים, אוהבים, כל שבת ביחד, ההורים נפטרו, השאירו ירושה, סכסוכים בין אחים - הכל התפרק. אדם שמקריב מכספו, ואומר: זה לא צדקה, זה לא לעני, יש לאדם

הזה כסף, רק למה אני מוותר? שלא תהיה מחלוקת. שלא יהיה ריב. אפילו שאני בטוח שאני צודק. מאריכין לו ימיו ושנותיו מתוך בריאות. צריך לדעת, נראה לך כאילו אתה מפסיד עכשיו, תאמר לעצמך: אני לא מפסיד. אני מרוויח. זה שמוותר, הוא המרוויח הגדול. רבי נחוניא בן הקנה היה תנא גדול, בעל רוח הקודש, לא כל אחד אפשר לשאול אותו במה הארכת ימים. כל אחד יכול לדעת בזכות מה הוא האריך ימים? רק מי שמבין במה שקורה בעולמות העליונים, לפי שורש נשמתו, לפי התיקון שלו, רבי נחוניא בן הקנה ידע את סודות הבריאה, את סתרי הבריאה. והוא אומר להם: ותרן הייתי בממוני. חשוב להדגיש את הנקודה הזו כי בזמנים של סכסוך בין שניים על כספים, ואתה

יודע שאתה הולך איתו עכשיו לריב, למחלוקות, יצא מזה בתי משפט, סיפורים לא פשוטים, וזה לא כסף שאתה חייב אותו לאוכל. אם זה כסף שאדם חייב לאוכל של הילדים, מה הוא יעשה, הוא נאבק שיהיה לו מה לאכול. אבל יכול להסתדר גם בלי זה. אבל הוא אומר: איפה הצדק? הוא נוכל האדם הזה, הוא עובד עליי. אבל אתה עכשיו הולך להיכנס פה למחלוקות, לריבים, לכעסים ואתה מוותר, תדע שכנגד הוויתור הזה אתה מרוויח פי כמה. אדם שמגיע לגיל מסוים, גיל 80, אם חס ושלום מצאו אצלו בעיה בריאותית, ופתאום הוא קולט שיכול להיות שתוך כמה חודשים הוא כבר לא יהיה בעולם, מה הוא מוכן לתת כדי שיבריאו אותו, וייתנו לו עוד הרבה שנים בריאות? הוא מוכן גם את

הדירה שלו לתת, הוא אומר: אני מוכן לגור בשכירות עד סוף החיים. כמה נשאר לי? אז אם ייתנו לי עכשיו במקום שלושה חודשים, עוד חמש שנים, תיקח את הדירה, אני אגור בשכירות. אז למה לחכות לגיל 80? אדם צעיר אפילו, יש לו ריב, יודע - אני עכשיו מוותר על הממון, מאריכין לו ימיו ושנותיו מתוך בריאות. והוא גם מרוויח שהוא נעשה יותר רגוע. יש אנשים, שבשביל הכסף, שהצדק איתם, אבל רק המשפטים שנגררו במשך שנים, העורכי דין, לא ישנים בלילות, מתחים, כדורים פסיכיאטריים, הרסו לעצמם את הבריאות בגלל שהם בטוחים שהם צודקים. עכשיו, יכול להיות שזה נכון, אבל תמיד צריך לשקול מה כנגד מה, מה האדם מרוויח, מה האדם מפסיד. זה היה רבי נחוניא

בן הקנה, רק הקדמנו כמה מילים להכיר את גדולתו וללמוד לעצמנו. כאן, במשנה הזאת, אומר התנא רבי נחוניא: "כל המקבל עליו עול תורה, מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ". עול מלכות, הכוונה, את השעבוד לשלטון. דרך ארץ, בלשון המשנה פירוש המילים דרך ארץ: דרך העולם. הכוונה - פרנסה, לעבוד קשה כדי לחיות. לעבוד קשה כדי להתפרנס. אדם שמקבל עליו עול תורה, מסלקים ממנו את העול של השלטון אם זה רשויות הממשלה עם כל הדרישות והגזרות שבאים אליו בתביעות, בטענות, משמים מסלקים ממנו את העול הזה, וגם עול דרך ארץ, שהוא צריך להתאמץ, לעבוד קשה בימים, בלילות בשביל הפרנסה, מעבירים ממנו את העול הזה. עומק דבריו של רבי נחוניא, יש

פסוק: כי לאדם לעמל יולד. כל אדם נברא עם גזירה של עמל, כלומר, כל אדם חייב לעמול. במה הוא יעמול - יש לו את הבחירה שלו. הוא יכול לקחת עול תורה, מה זה עול? שור, כשהיה חורש בזמנם, היו שמים עליו את העול של המחרשה, הוא הולך, ומפלח תלמים באדמה. אדם שלוקח את התורה, שם אותה על הצוואר, אומר: זהו, זה הפרויקט חיים שלי. אני צועד בדרך הזו. לא תמיד זה קל, לכן המשילו את זה לעול, זה עול שיש בו מתיקות, שיש בו נעימות, אבל בשעה שאדם מקבל על עצמו, בפרט צריך לשנות הרגלים, לשנות דרך חיים, הוא מרגיש שזה סוג של עול. אבל אדם שמקבל עליו עול תורה, בשמיים אומרים: ידי חובת אדם לעמל יולד הוא כבר יצא ידי חובה. יש לו את העמל

שלו, והעמל שלו זה העמל הכי חשוב. כל הבריאה נבראה בשביל התורה, בשביל המצוות, בשביל המעשים טובים. אז אם הוא לקח את העולם הזה, למה נעמיס עליו עול אחר? מסלקים ממנו את העול האחר, את העול מלכות והעול דרך ארץ. העול של הממשלה, והעול של הפרנסה, שלא יציקו לו. ואם להפך, "וכל הפורק ממנו עול תורה", אומר: עזוב, אני רוצה להיות משוחרר, אני רוצה לעשות מה שאני רוצה, אף אחד לא יכתיב לי, לא רוצה ללמוד תורה, לא רוצה לעשות כלום, נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. למה, כי יש את הגזרה של אדם לעמל יולד, רק הוא צריך לבחור, הוא לוקח את העמל הזה או את העמל הזה. יש בתנא דבי אליהו, דבר שאומר אליהו הנביא, כדאי לקרוא את

לשונו, זה בפרשה יד' בתנא דבי אליהו. הוא אומר כך: שני עמלים הם, אחד עמל בדברי תורה, ואחד עמל בדרך ארץ. דרך ארץ, הכוונה, דרך העולם. הולך לעשות כסף. הרוצה שיעמול בדרך ארץ, אדם שרוצה להקדיש את החיים שלו לעשות כסף, נותנים עליו עמל דרך ארץ, אז משמים נותנים לו: בוא תעבוד קשה כדי להשיג את הכסף הזה. ועליו הכתוב אומר: אדם לעמל יולד. למה הוא דומה? אומר אליהו הנביא בהסתכלות הגבוהה שלו, האדם הזה שהקדיש את החיים שלו לעשות כסף, הוא עושה כסף, אתה רואה, הנה, הוא מצליח. נכון, הוא לא אוכל טוב, לא ישן טוב, עובד קשה, אבל הנה, חשבון הבנק שלו הולך ותופח. אומר אליהו הנביא: תסתכל על הדברים במבט מרומם, למה הוא דומה?

לנאד שנתמלא מים, נאד זה היה חבית שעשויה מעור של בהמה, מילאו אותה במים, את הנאד הזה מילאו, נשפך והלך לו. לאחר שעה, אין בו בנאד כלום. קרה שהחבית הזאת שעשויה מעור, היו לוקחים עז, פושטים את העור של העז, תופרים את המקום של הידיים והרגליים, עושים מזה כמו חבית כזו. נאד של מים, ממלאים את זה במים. זה היה יותר קל מלסחוב כדי חרס. אבל אם הוא נפל, הוא לא יציב כל כך, כל המים שטרח - נשפך, הכל הלך לאבדון. כך אומר אליהו הנביא: אדם מגיע לסוף ימיו, עשה הרבה כסף, חשבון הבנק שלו תפח, יש לו דירת פאר, יש לו רכב שאין לאף אחד בשכונה. אבל כשמגיע הזמן שהוא עוזב את העולם, עזב את הכול, הכול נשפך, כל העמל שלו, הוא לא לוקח

אותו איתו לנצח. והרוצה שיעמול בדברי תורה, נותנים עליו עמל דברי תורה. ועליו הכתוב אומר: נפש עמל, עמלה לו. האדם הזה שהוא עמל, זה לא כמו אדם לעמל יולד, סתם לעבוד, אלא עמלה לו, זה דבר שהוא לוקח את זה איתו לחיי נצח. למה הוא דומה, לאסקופה התחתונה שהכול דשין אותה. אסקופה זו המדרגה הזו שדורכים ונכנסים לבית, ואילן שהכול יושבים בצילו, ונר שעושה מאור עיניים לרבים. אומר כאן אליהו הנביא: אדם שהולך בדרך טובה, קובע עיתים לתורה, מקדיש את עצמו לעבוד את השם בדרך נכונה, האדם הזה, לא רק שהוא עצמו "נפש עמל עמלה לו", כל יום שעובר צבר לעצמו אוצרות לנצח, לחיי העולם הבא, גם בעולם הזה הוא עזר לכל האחרים, עזר לכל

הסביבה. כי כשאדם מתמלא בתורה, החסד, הנתינה שיש לו לגבי כל הסביבה שלו, החברים מתייעצים איתו, יש להם קשיים בזוגיות, יש להם קשיים בחינוך, בעבודת המידות, בחרדות, כל אדם, יש לו את הקשיים, אבל זה שקובע עיתים לתורה יתמלא בתורה, אתה רואה אותו, יש לו מה לענות. יש לו ידיעות, עוזר לכל הסביבה, אז זה כמו... לכן המשיל אותו לאסקופה שכולם, דרך האסקופה הזאת נכנסים לבית. אי אפשר דרך הקירות, דרך האסקופה, דרך הפתח הזה. כך גם הוא, אנשים משתמשים בו כדי להתקדם. ואילן שהכול יושבים בצילו. שמש חמה, אנשים בקושי מצליחים לשרוד, פתאום רואים עץ במדבר, באים, יושבים מתחת העץ, הענפים מסוככים עליהם, נותנים להם חיים. נותנים

הגנה אותם ענפים. כך האדם הזה, כשהוא מקבל על עצמו עול תורה, הולך בדרך נכונה, הוא גם הופך להיות מגן לכל הסביבה שלו, מגן למשפחה שלו, מגן לעם ישראל, אם חס ושלום, יש גזירות קשות למעלה, הגמרא אומרת במסכת ברכות שכשיהודי אומר: אמן יהא שמיה רבה מברך, שבקדיש אומרים יהא שמיה רבה, באותה שעה, ערימות של גזירות בגלל העוונות של ישראל, כל הערימות האלה, הקב"ה מבטל אותם. האדם הזה הופך להיות מגן של עם ישראל. אחרי 120 בא לעולם הבא, הוא לא קולט, כל זה שכר, רק על יהא שמיה רבה?! הלכתי לשיעור תורה, אחר כך היה קדיש, שמעתי, עניתי אמן יהא שמיה רבה. תראה כמה גזירות ביטלת, זה עוד רווח שאפילו אדם לא חושב עליו. הולך לשיעור

תורה, הוא חושב על הקדיש? הוא חושב עכשיו על השיעור. אבל דרך אגב, אתה מרוויח עוד דברים, הולך להתפלל במניין, כמה קדישים יש בכל מניין? כמה גזרות האדם הזה מבטל. אדם שעוסק בתורה נותן שמירה והגנה על עם ישראל. לכן, הוא דומה לאילן שהכול יושבים בצילו. ונר שעושה מאור עיניים לרבים. כשהנר דולק - מאיר לכולם. מאה אנשים יושבים בחדר חשוך, אחד מהם מדליק מצית, פתאום כולם רואים איפה השביל, איפה ללכת, בזכות ההדלקה שלו. כך אדם שהולך בדרך טובה, אומר אליהו הנביא: תדע שהאדם הזה מאיר לכל הסביבה שלו. כמה שכר יש לאדם הזה, זה כשמקבל על עצמו עול תורה. לכן, גם אמר, רבי נחוניא בן הקנה, נקט במשנה: המקבל עליו עול תורה, לא רק

אמר הולך בדרך התורה, יש אנשים הולכים בדרך התורה, אבל כשנחמד לו, הוא מקיים, אין לו מצב רוח - מוותר על השיעור, עכשיו מתחשק לו ככה, מסתכל בזה, לא מתחשק לו, עושה משהו אחר. סך הכל, הוא הולך בדרך התורה, אבל איפה שקל, איפה שקשה, הוא מוותר. זה יותר טוב מכלום, כמובן. אבל אומר רבי נחוניא: זה לא נקרא עול תורה, עול תורה, זה כשאדם שם על עצמו את התורה, על הצוואר שלו, והוא אומר: אני עם זה באש ובמים. קל לי, קשה לי, כשקל - מצוין, קשה לי - אני אתמודד, אבל אני הולך בדרך הזאת. כמו שור, איך הולך בשדה עם העול של המחרשה? הוא יודע, זה התפקיד שלי עכשיו, בסוף אני ארוויח. כך כשאדם יודע את האמת, מקבל על עצמו עול תורה.

בכלל, כל אדם שמקבל על עצמו עול מלכות שמיים, רואה לפעמים ישועות מכיוונים שהוא לא חשב עליהם. כמה סיפורים כאלה יש, גם בדברי חז"ל, גם היום, כל אדם מכיר מהסביבה שלו יכול להעיד על מקרים, היה מעשה שסיפרו שהיה לאחרונה בארצות הברית, בניו יורק, אדם מאוד עשיר, מפעל ענק, מפעל של ייצור, המון חדרים, משרדים, אולמות ייצור, מאות פועלים, והוא יהודי ירא שמיים, הוא הבעלים של כל המפעל הזה. ומהארץ באים אנשים נזקקים עם המלצות של רבנים, מסתובבים בין העשירים שם, מבקשים תרומות, אז גם אליו באים הרבה למשרד שלו. ראה שכל אחד שמגיע מסתבך במסדרונות איך להגיע למשרד, אז הוא שם שילוט במקומות שונים במפעל שלו: למשרד של בעל הבית

- יש חץ ימינה, עשה את זה באנגלית ובעברית. למשרד בעל הבית, תפנה לשם. מגיע לשם, שוב, למשרד -במדרגות, וכן הלאה עד שמגיעים אליו למשרד. ואנשים באים, נותן לכל אחד תרומה כמתנת ידו, מברכים אותו, והולכים. והנה, הגיע איזה רב אחד מארץ ישראל לאסוף כסף לישיבה שלו, גם עבר בכל המסדרונות, בעל הבית - לשם, לבעל הבית - לשם, אבל מאוד צרמו לו המילים האלו, בעל הבית. כשנכנס אליו, אמר לו: תסלח לי שאני אומר לך את זה, אבל אני רגיל שבעל הבית, יש רק אחד למעלה, איפה שהולכים בעל הבית, בעל הבית. תחפש מילים אחרות, לא בעל הבית, רק בורא עולם בעל הבית. אם היה אדם אחר היה מגרש אותו משם. אתה בא לבקש צדקה, עוד נותן לי מוסר? אבל

הוא היה בעל ענווה, אדם שבאמת מחפש את האמת, אמר לו: נתת לי כיוון יפה לחשיבה, אתה צודק, לא חשבתי על זה. נכון, אני לא בעל הבית, בורא עולם הוא בעל הבית. מי שלמעלה, הוא בעל הבית. מבטיח לך שאני אחליף את כל השלטים, אני אכתוב מנהל. אני רק מנהל הכספים שלו. אבל אני לא בעל הבית, ונתן לו תרומה פי 10 מאחרים. מאוד שמח שהוא העמיד אותו על הנקודה הזאת. באמת, אחר כך החליף את כל השלטים, איפה שכתוב בעל הבית, הזמין בעברית ובאנגלית: למשרד המנהל, לך לשם. יום אחד, הוא יושב במשרד, מסתכל במצלמות האבטחה, ראה את אחת מעובדות הניקיון גונבת, מכניסה לתיק שלה מהמפעל שם, היא לא ידעה שיש עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר

נכתבים. הוא יודע, אישה משכונת פשע שם של האלה ש... בניו יורק יש אזורים מאוד בעייתיים של השחורים שם, אז הוא מיד שלח לה מכתב פיטורים, פיטר אותה מהעבודה. הוא לא רוצה אחת שגונבת. למחרת, בעלה הגיע עם אקדח בכיס, החליט שהוא הורג את בעל הבית. מחביא את האקדח, נכנס למפעל, שואל אנשים: איפה המשרד של בעל הבית? אז הם מראים לו ימינה, שמאלה, הוא רואה בשילוט: המנהל, למנהל. עכשיו, הוא מחפש את בעל הבית, לא את המנהל, הגיע למשרד שכולם מכוונים אותו לשם, רואה כתוב: משרד המנהל. נכנס, הוא רואה אותו יושב שם, הוא אומר לו: תגיד לי, איפה המשרד של בעל הבית? עכשיו, הוא התרגל שהוא לא בעל הבית, אז הוא מצביע לו למעלה, בעל הבית

נמצא למעלה. זה היה בטוח שהמשרד נמצא למעלה, לא האמין שהכוונה לבורא עולם, יצא מהמשרד, עלה במדרגות, בינתיים הוציא את האקדח, והוא רואה אותו במצלמות, מיד קלט בשביל מה הוא בא, הזמין משטרה, ניצל ממוות. אדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים בהתבטלות, הוא לא יכול לדעת מאיפה הקב"ה ייתן לו את הישועה. כיוונים שהוא לא חושב עליהם בכלל. זה מעשה שהיה בניו יורק. אדם שמקבל עול תורה, פירושו של דבר שהוא מתבטל לתורה. שהוא אומר לעצמו: מה שבורא עולם אומר, אני הולך איתו. קל, קשה, לא שאין נפילות. לכל אדם יש מעידות ויש נפילות. יש פסוק: כי אדם, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב, ולא יחטא. אפילו אדם הכי צדיק, יש לו את המעידות שלו.

אצל גדולי ישראל, המעידות בדקויות לפי הדרגה שלהם, אצל אנשים רגילים, המעידות בדרגה שלהם. אבל אין אדם שיכול לומר שהוא מושלם. כל אדם, גם שכשיתעלה, יש לו עכשיו מעידה בקומה הגבוהה. בלמטה הוא כבר לא מועד, אבל פה יש לו את המעידות שלו. עולה עוד קומה, עכשיו יש לו התמודדויות מסוג אחר. גם אם יש מעידה, האדם לא צריך להיבהל, אבל הוא יודע, הקו שלי בחיים זה לקבל עליי עול תורה. אין יום שעובר עליו בלי ללמוד תורה. אם הוא זוכה להיות בישיבה, ללמוד בישיבה, זה "ואת עלית על כולנה". מי שצעיר ועדיין אין לו את העול של אישה וילדים ופרנסה, ויכול להקדיש איזה זמן ללמוד בישיבה, זה נפלא מאוד. אבל גם אדם שעובד לפרנסתו, יש לו

את העול של האישה והילדים. אבל הוא אומר: אני קובע עיתים לתורה. אין יום שעובר עליי בלי תורה. הקו שלי בחיים, זה תורה. מה ההכוונה של גדולי ישראל, גדולי התורה, ככה אני עושה. אדם כזה זוכה שפורקין, מסלקין ממנו את העול מלכות, כבדות של הפרנסה, יש לו סייעתא דשמיא מיוחדת. אבל אם הוא פורק מעליו את העול של התורה, אומרת המשנה: נותנים עליו עול מלכות, ועול דרך ארץ. פתאום קשיים מכל מיני כיוונים. סיפרנו כאן פעם את המעשה, כשלמדנו קהלת, סיפרנו את המעשה שמופיע במדרש, על אותו אדם עשיר שהיה לו בן יחיד צעיר, והאבא העשיר הזה מפנק את בנו, נתן לו כספים כמה שהוא רוצה, במושגים של היום, יש לו כרטיס אשראי של האבא, תבזבז

כמה שאתה רוצה. והוא הולך, מבזבז על עצמו, על החברים, כל החברים יודעים, מי שרוצה מסעדת יוקרה, תבוא אליו, הוא ייתן לך על חשבונו. בגדים של מותגים - הוא יקנה לך, רוצה טיולים - אתה בא אליו, הוא מעביר את הכרטיס. והאבא לא אכפת לו, שיבזבז כמה שהוא רוצה. והנה, הנער הזה הגיע לגיל 18, ישב איתו אביו, אמר לו: בני היקר, אתה כבר ילד גדול, אני רוצה שתקבל קצת חוכמת חיים, שתהיה מאוזן לחיים. אתה יודע שלא מפריע לי שאתה מבזבז על כל החברים, כמה תוציא לחודש, מיליון דולר? ההכנסה שלי 100 מיליון. אין לי שום בעיה, תבזבז. אבל אני רוצה שתהיה חכם, אתה יוצא לחיים, שלא יעבדו עליך אנשים. כמה חברים אמיתיים יש לך? מה שאני רואה,

אלפים, כל מי שאתה רק נותן לו משחק שהוא חבר שלך. אני שואל אותך כמה אמיתיים, לא אלה שמשחקים, שרוצים את הכסף שלך. אמר לו: אבא, אם אני עושה חשבון מהיר, נראה לי 300. מסנן את כל הלא-רציניים, שלוש מאות חברים אמיתיים. אמר לו האבא: יש לך טעות חמורה. אין מצב כזה. תבדוק יותר, תבוא מחר, תגיד לי. הלך, הכין שיעורי בית, מה שנקרא, הכין רשימה: אבא, ה-30 האלה שרשומים כאן, אלה 30 חברים אמיתיים ממש. אמר לו אביו: גם זה נראה לי יותר מדי. אתה קונה לכולם, מחלק לכולם, כולם מראים שהם חברים. טוב, אז איך אני אדע? אמר לו אביו: חבר אמיתי זה חבר, שכשאתה צריך עזרה, הוא יעמוד לצידך. בזמנים שלך קשה, הוא יעזור לך. גם אם זה לא

יהיה קל בשבילו, אבל זה המבחן לחבר אמיתי. תבדוק. חזר למוחרת: אבא, סיננתי עוד, שלושה - 100 אחוז, חברים אמיתיים. באש ובמים. אמר לו האבא: גם זה אני לא בטוח. תבדוק אותם. איך אני אבדוק? אני לא צריך כלום, אמרת שהבחינה, כשאני צריך יעזרו לי. אני לא זקוק לשום דבר. אמר לו אביו: תעשה את עצמך כאילו אתה... תשחק משחק כאילו שאתה זקוק, נראה מי יעזור לך. אמר לו מה לעשות, וכך הוא עשה. באותו לילה החליף את בגדיו לבגדים פרועים, פרע את השיער שלו, תמיד הוא הולך מסודר, מאורגן, בגדים יוקרתיים, הטביל את הנעליים שלו בבוץ, כולו אבק, שיער פרוע, נקש בדלת של אחד משלושת החברים, שלדעתו הם החברים הכי טובים. ההוא פתח את הדלת,

12 בלילה, נבהל! איך אתה נראה, מה קרה לך? המציא לו סיפור. אמר לו: אל תשאל... הוא בורח מהמשטרה. מחר בבוקר יש לו משפט, והלילה הוא צריך להיות בתא מעצר, והוא לא רוצה תא מעצר, הוא רוצה שתכניס אותי אליך. אמר לו: מה רוצים ממך, המשטרה? מאשימים אותו שהוא הרג אדם. אתה הרגת אדם? לא יכול להיות! הוא אומר לו: בטח שזה לא נכון. אבל ככה הם חושבים. תכניס אותי אליך, בבוקר תבוא לבית משפט, תגיד לשופט שאני בסדר, אתה מכיר אותי. אמר לו: תשמע, אני אומנם חבר שלך, אבל תעשה לי טובה, אל תסבך אותי. אם אני אעזור לך, אני אבוא לומר שאני מעיד עליך, יגידו שאני שותף לפשע, לך תדע, עזוב, שיהיה לך כל טוב. סגר את הדלת, השאיר אותו

בחוץ. ראה, זה לא חבר רציני. הלך לשני. נוקש בדלת, אותו סיפור, משטרה, משפט. אמר לו החבר השני: אני אגיד לך את האמת, אם זה היה מישהו אחר, הייתי טורק לך את הדלת בפנים, אבל אתה, שכל כך עזרת לי, ואתה עוזר לכולם, תיכנס אליי לבית, תתקלח, תאכל, תשתה, תישן, תראה איך אתה נראה. בבוקר, אני אסיע אותך לבית המשפט אבל אל תצפה שאני אכנס איתך לתוך אולם בית המשפט כי אחר כך יגידו שאני קשור לפשע. אני אביא אותך עד הפתח, אחר כך, שאלוקים יעזור לך. אמר לו: תודה, אם אני אצטרך, אני אחזור. הלך, ראה זה יותר טוב מהראשון, עדיין לא מושלם. הלך לשלישי, נקישות בדלת, אותו סיפור, המשטרה מחפשת אותו, מחר בתשע צריך להיות בבית משפט,

תעזור. אמר לו החבר השלישי: אותך מאשימים שאתה הרגת אדם? אתה עם הלב הזהב שיש לך? אתה חרק לא יכול להרוג, אתה תהרוג בן אדם? תירגע, תיכנס אליי לבית, תאכל, תשתה, תתקלח, תישן, בבוקר אני אסיע אותך לבית המשפט, אני אכנס איתך לתוך אולם בית המשפט, ואני לא אוותר לשופט. אני אסביר לו מי אתה, אני אתווכח איתו. אם יבואו עדים, אני אהפוך את העולם. כל מה שאני יכול לעשות, אני אעשה, עד שאני אראה אותך יוצא זכאי. ראה, זה חבר אמיתי. ברגע של מבחן, הוא איתי עד הסוף. הסיפור הזה נראה כמו סיפור מהיום, אבל זה סיפור שמופיע במדרש לפני 2,000 שנה. אומרים חז"ל במדרש: כל אדם שיבדוק את עצמו, יגלה שיש לו שלושה חברים שבהם הוא משקיע

את כל החיים שלו. האחד, זה רכוש. כמה זמן אדם משקיע ברכוש? המון זמן. משכנתה של בית, כמה עובדים בשביל לשלם משכנתה? עשרות שנים. ריהוט, אוכל, שיהיה קצת חיסכון בבנק, אדם עובד קשה. החבר השני, זה המשפחה. אדם משקיע המון במשפחה, בצדק. כמה בעל משקיע מהחיים שלו, מהזמן שלו, באשתו, בילדים? כמה אישה משקיעה בבעלה ובילדים? בצדק. והחבר השלישי, תורה ומצוות. הולך לשיעורי תורה, הקדיש זמן מהחיים שלו. הולך להתפלל במניין, הקדיש זמן. אלה צריכים עזרה, הולך לעזור להם, הוא הקדיש זמן. התגבר על יצרים. יש לאדם התמודדויות. צובר לעצמו רכוש, אבל זה רכוש רוחני של תורה ומצוות. אומרים חז"ל במדרש: מגיע זמן שכל אדם מזמינים אותו

למשפט. בין דין של מעלה, מגיע זמנו לעזוב את העולם. הרי האדם האמיתי זה הנשמה שהיא לא מתה, הגוף זה כמו בגד. האני שלנו לא מת אף פעם, ממשיך להתקיים. אז מזמינים אותו עצמו שיבוא לבית דין של מעלה. היצר הרע נותן לאדם כמה שיותר שישכח מזה. היצר הרע לא רוצה לתת לאדם שיחשוב שיום יבוא, אני אעזוב. נותן לו הרגשה שהוא יישאר פה לנצח. אבל אדם חכם אומר: בוא נהיה רציניים, בוא נבדוק. לפי 150 שנה, כמה אנשים היו בעולם? פחות או יותר כמו היום. מה הם רצו? פחות או יותר מה שאנשים רוצים היום, אלה רצו ליהנות, אלה רצו כסף, אלה רצו ללמוד תורה, היו כל סוגי האנשים, כמו שיש היום, היו גם אז. מי שיבדוק בכל כדור הארץ, נשאר כאן אחד

מתוך המיליארדים שהיו פה לפני 150 שנה? אפילו אחד לא נשאר. מלכים, שליטים, עשירים, עניים, מסכנים, כל הסוגים. צדיקים, לא צדיקים, אין, מי נשאר היום? יגידו שיש באיזה מקום, מישהו בגיל 116 או 118, או שכן או שלא. אבל גם אם יש, 150 אין. זאת אומרת, זו דרכו של העולם, עכשיו התור שלנו להיות כאן על הבמה, יום יבוא, נפנה את הבמה, אחרים יבואו במקומנו. כולם מצפים שיבוא משיח במהרה, אבל בינתיים, זה המצב. כשהאדם יודע, אומרים חז"ל, שיום יבוא, מזמינים אותו לבין דין של מעלה, הוא אומר: טוב, מה הבעיה? יש לי שלושה חברים את כל החיים השקעתי בהם. הולך קודם כול לחבר הראשון, הרכוש. עומד ליד חשבון הבנק, אומר לו: יש לי פה

מיליון דולר הפקדה. מיליון דולר, בואו תעזרו לי. יש לו מכונית מפוארת, קוטג' מפואר, מבקש: בואו תעזרו לי בעולם הבא. יעזרו לו? מה עונה לו החשבון בנק והרכב, והבית, מה עונים לו? תלך אתה, אני פה. איך אני יכול לעזור לך? כמו החבר הראשון. אומר: טוב, זה לא חבר רציני, ברגע של מבחן, הוא לא עוזר לי. נלך לחבר השני. בא למשפחה. כל כך השקעתי בכם, יש לי עכשיו משפט, תעזרו לי! מה אומרים לו בני המשפחה? בוודאי שנבוא איתך, מה השאלה? אבל עד איפה הם באים איתו? עד בית העלמין. לא יכולים יותר מזה. הוא אומר: טוב, אלה יותר טוב מהראשונים, אבל לא מושלם. הולך לחבר השלישי: תורה, מצוות, מעשים טובים. מבקש עזרה: יש לי דיון, בואו

תעזרו לי! מה עונה לו החבר השלישי: בוודאי שנבוא איתך, ולא רק שנבוא, נעמוד במשפט. כתוב בפסוק: והלך לפניך צדקך. מה זה לפניך? עוד לפני שהנשמה מגיעה לבית דין של מעלה, כל המעשים טובים כבר ממתינים שם כדי לסנגר עליו. זה והלך לפניך צדקך. המשנה אומרת: כל העושה מצווה אחת, קונה לו פרקליט אחד. פרקליט זה עורך דין. המקובלים אומרים: תדע שזה כפשוטו. בירכת, לקחת כוס מים: ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שהכול נהיה בדברו. בירכת ושתית, בראת מלאך. אם היו לנו עיניים רוחניות, היינו רואים איך פורח מלאך, נברא מלאך ופורח, הולך ממתין שם עד 120 של אדם שיבוא לסנגר עליו. חוץ מהעניין שהגמרא אומרת, כמה מעלות יש בעניין של

הברכה. המחקרים שעשו, שאפילו איכות המים משתנה כשמברכים על המים. בספר "המהפך" הבאנו את המחקרים האלה, עד כמה איכות המים משתנה שאם משקים צמחים, רואים את ההבדל בין מים שהושקו במי ברז רגילים לבין מים שהושקו במים שבירכו עליהם. כל אחד יכול לבדוק בבית עם צלחת, מצע של צמר גפן וזרעים, יניח בחדר שהטמפרטורה זהה לחלוטין, שלא יהיו הבדלים בתנאים הסביבתיים. במשך שבועיים ישקה את הזרעים האלה של שעועית או חומוס או עדשים, לא משנה מה, ישקה אותם במים של מי ברז ואת הצלחת השנייה במים שבירכו עליהם או קראו תהילים. אחרי כמה שבועות יראה את ההבדלים. אנשים שלא האמינו, סיפרו לי שלא האמינו למראה עיניהם כשראו את התוצאות. אז

אם בצמחים, זה מצמיח בגובה שונה לחלוטין מהשני, כמה בריאות האדם מקבל. אבל אנחנו מברכים, לא בשביל הבריאות, כי זו האמת, כשאלוקים נתן, אומרים לו תודה רבה, מברכים אותו על כל דבר שאוכלים. אבל באותה שעה בורא מלאך, שהמלאך הזה מסנגר עליו. ראה בן אדם ברחוב בדיכאון, נתן לו חיוך, מה שלומך? הכל בסדר? טפיחה על השכם. נתן לו חיות. בראת מלאך באותה שעה. הניח תפילין בבוקר, לחוץ לצאת לעבודה, הוא אומר: אין מצב, כמו שאני לא מוותר על אוכל, לא מוותר על תפילין. אם אין לי זמן לתפילין אז גם אין לי זמן לאוכל. תמיד מקדים את התפילין לאכילה. האדם הזה, כמה שיותר קשה לו, המלאך שנברא, הוא באיכות יותר גבוהה. כמה שהניסיון יותר

קשה לאדם, שהוא עומד ליפול, ומחזיק את עצמו, שכרו הרבה יותר גדול, לפום צערא אגרא. כמה שיש התמודדות יותר גדולה, האדם בונה לעצמו יותר. הרב יהודה צדקה, זכר צדיק לברכה, ראש ישיבת פורת יוסף, היה תמיד אומר לתלמידים: כשאתה מברך על האוכל, תמיד תקפיד לחלק את הברכה לשלושה חלקים. ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שהכול נהיה בדברו. או בורא פרי העץ. אבל תחלק תמיד לשלושה חלקים. והוא היה מסביר למה: כשאתה מחלק לשלושה חלקים, אתה בוודאות תאמר כל מילה באופן מושלם. אבל אם אתה מריץ את הברכה במהירות, מילים יכולות להתחבר ואז המילה יכולה להשתבש. במקום שתגיד מילה נכונה, אתה אומר אותה בצורה משובשת. ואז, כך הוא היה מוסיף,

הוא אומר: אחרי 120, האדם הזה בא לעולם הבא, הוא רואה גדודי מלאכים שנבראו מהמצוות שלו. אז רואה ביניהם מלאכים בריאים וחסונים. אבל רואה ביניהם מלאך אחד בלי רגל, מלאך אחד בלי יד, למה אתה נראה כך? הוא אומר לו: מה זה למה, אתה בלעת מילה בברכה, לא בראת לי את היד. נשארתי עם מום. כך היה אומר הרב יהודה צדקה, כמה צריך להקפיד. אתה עושה מצווה, תעשה אותה הכי טוב. תעשה אותה בצורה מושלמת, בורא פרקליט שמגן על האדם בעולם האמת. נעבור כעת למשנה הבאה, משנה ו': עדה, כשכתוב עדה בתורה, אין עדה בפחות מעשרה. אלוהים ניצב בעדת אל, כשיש עשרה לומדים תורה כמו יושבים בשיעור, פה עכשיו, ברוך השם, יש הרבה יותר מעשרה, כשיש עשרה,

שכינה שורה במקום. זה לא כמו אדם שלומד לבד, שכינה באיכות גבוהה. ברמה גבוהה. הרמב"ם בפירוש המשניות מסביר שאגודה זה יד, יד אוגדת דברים, מחברת, ויש חמש אצבעות. אז אגודתו על ארץ יסדה. מה זה "בקרב אלוהים ישפוט"? יש פסוק בתורה: כשיש ריב ממוני בין שניים, עד האלוהים יבוא דבר שניהם. בדין של שלושה, נקראים אלוהים. יש פסוק גם בבראשית, כשבאו בני האלוהים לקחת את בנות האדם, אז יש על פי הסוד הסבר מה זה בני האלוהים, אז יש שמסבירים שהכוונה למלאכים. אז יש על פי הסוד הסבר מה זה בני האלוהים, אז יש שמסבירים שהכוונה למלאכים. שהרי אין לו גוף ולא דמות הגוף, אז יש שמסבירים שהכוונה למלאכים. אבל פשט הפסוק, הכוונה לבנים

של המשפחות החשובות. כי אל, פירוש המילה אל בעברית, זה כוח. למה אחד הכינויים של בורא עולם, זה אלוהים? בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. ובכלל, למה לשון רבים? הרי הוא אחד, בראשית ברא. ברא זה אחד. אז זה צריך להיות כתוב: בראשית ברא האל את השמים ואת הארץ. אבל הפירוש הוא, אל זה כוח, כמו: יש לאל ידי לעשות עימכם, אומר לבן. יש אלי ניגוח של המלחמה, איל עם הקרניים שלו, איל ואל, זה חוזק. אלוהים, פירושו של דבר שהוא בורא אחד, שהוא בעל כל הכוחות כולם. הרומאים למשל, האמינו שיש הרבה אלילים. יש אל הים, יש אל האש, אל המלחמה, ויש איזה אל אחד שהוא מעל כולם, והם כולם מתקוטטים ביניהם, יש סיפורי הבל ושטויות של

הרומאים, המצרים הקדמונים, היוונים הקדמונים. היו ממציאים הרבה דברי הבל, הרבה שטויות בסיפורים שלהם. לא הרבה יודעים, דרך אגב, שהסיפור של הנצרות שאימו של מייסד הנצרות התעברה מרוח הקודש, שזה הבל מוחלט, כל מי שמבין מה זה בורא עולם, איך שייך אלוקים, אישה, מה הקשר בגלל? אבל לא הרבה יודעים שאת הרעיון הזה לקחו הנוצרים מהסיפורים של הרומאים. הרומאים סיפרו שהייתה איזו אישה אחת שהאליל העליון שלהם שהוא מעל כל האלים הוא היה איתה, ומזה נולד אחד בשם הרקולס, שהיה גיבור וחזק, וכשתלמידי ישו רצו להפיץ את הנצרות בין עובדי האלילים, הרי היהודים גירשו אותם, כשהם באו להפיץ את הנצרות ביהדות הם עצמם מספרים בספרים שלהם,

שחכמי ישראל צחקו עליהם. כל מדומיין שמדמיין שהוא המשיח, אנחנו עכשיו נקבל אותו אלינו? הרי ישו דמיין שהוא משיח. כמו שכותב הרמב"ם: ישו דימה היותו משיח. כך הלשון שלו. וכבר נתנבאו בו כל הנביאים, סליחה, התנבא בו דניאל כך הוא אומר, התנבא בו דניאל, ומבני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון, ונכשלו. מבני הפרוצים שבעמך. אימו הייתה פרוצה, היא הייתה מאורסת ליוסף הנגר, והרתה לגוי בשם פנדירה. הרי הוא היה משלנו, עם ישראל מכיר את ההיסטוריה שלו. ואנחנו גם יודעים מי היה האבא האמיתי שלו. היה יוסף הנגר שגר בנצרת, ואשתו קראו לה - לא הייתה אשתו, ארוסתו, קראו לה מרים. אז היו מקדשים בטבעת באירוסין. והיא לא הייתה נאמנת, הרתה

לגוי בשם פנדירה, ונולד מאישה לא נשואה. כשתלמידיו הלכו להפיץ בין עובדי האלילים שזה המשיח שהתנ"ך מדבר עליו, עובדי האלילים צחקו עליהם, הרי אז לא היה איסלאם, היה רק יהדות ועובדי אלילים. היהודים לא קיבלו אותם, עשו מהם צחוק, אז הלכו לעובדי אלילים. כדי להכניס אותם לחיק האמונה שלהם, שהוא המשיח. אחת השאלות ששאלו אותם: איך ייתכן שמשיח ייוולד מאישה לא נשואה? זה לא נשמע, זה נראה מוזר, אלוקים ייקח משיח כזה מאישה רווקה? זה לא דרך העולם כך. חסר פה בקדושה. כדי להיחלץ מהאי נעימות הזו, אמרו: היא הרתה מאלוקים. ועובדי האלילים קיבלו את זה. למה קיבלו? כי הם מכירים סיפור כזה במיתולוגיה הרומאית. שהייתה אישה עם איזה

אחד האלילים שלהם, ומזה נולד ההרקולס. האליל הגדול קראו לו זאוס בזה שלהם, אז הוא נולד. ולא הרבה יודעים שכל הסיפור הנוצרי הזה שעבדו על כל העולם, זה בסך הכל העתקה מסיפור קדום שהיה אצל הרומאים. על כל פנים, הקב"ה הוא אחד, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, בראשית ברא אלוקים, ברא - לשון אחד, אלוקים הוא אחד שהוא בעל כל הכוחות כולם. לכן נקרא בשם אלוקים, לשון רבים. הרבים זה לא הולך עליו, הוא אחד, הרבים הולך על הכוחות. שהוא בעל כל הכוחות כולם. בית דין שיושבים שלושה, בלשון התורה נקראים אלוהים. למה, כי הם בעלי כוח, בעלי סמכות לפסוק את הדין. כמו שכתוב בפסוק: עד האלוהים יבוא דבר שניהם. ואגב, נציין, כשיש סכסוך בין

שניים על כסף, סכסוך בין שני שותפים, ועכשיו, זה אומר הכסף שלי, זה אומר, שלי. בין שכנים, בין אחים, בין יורשים, במקום שיריבו ביניהם, הכי טוב שאחד יגיד לשני: אני לא רוצה לגזול את הכסף שלך. אם זה שלך, אני לא רוצה פרוטה. ואם זה שלי, אתה רוצה לגזול ממני? יגיד לו: ודאי שלא. אלא מה, אני בטוח שזה שלי, והוא אומר: אני בטוח שזה שלי. יגידו בינם לבין עצמם: בוא נלך לרב. יש בתי דין לממונות, אפילו לא צריך לתבוע לדין תורה. אם אין ברירה, אתה יכול לתבוע לדין תורה. אתה התובע, והוא הנתבע. אבל הכי טוב, במקום תובע ונתבע, לבוא לבית דין לממונות, כמעט בכל ערי הארץ יש בתי דין לממונות, חותמים על תצהיר שאנחנו רוצים עכשיו

בוררות או גישור. מה שיפסקו בית הדין, זה יכול להיות שלושה, יכולים גם להחליט ביניהם רוצים רב אחד. מה שהוא יחליט מקובל על שנינו. והרב שומע את הסיפורים של הצד הזה, שומע של הצד הזה, אם צריך עדויות - מזמין את העדים, בודק, בוחן, אחרי כמה ימים כותב פסק דין, מה שפסק מקובל על שניהם. ויוצאים ידידים וחברים, אף אחד לא רוצה לגנוב מהשני כי הרי ברור שמישהו טועה כאן, אם כל אחד בטוח שהוא צודק. נו, אז ודאי שיש כאן מישהו שטועה. לא כולם גנבים. מחפשים אמת. וכך פותרים לעצמם הרבה בעיות. על כל פנים, נחזור למשנה שלנו. אומרת המשנה: גם שלושה שיושבים ולומדים תורה, שכינה שורה ביניהם, שנאמר, בקרב אלוהים ישפוט. שהקב"ה נמצא

שם. אפילו שניים, איש אל רעהו, לומדים חברותא - שכינה שורה במקום. יש באמת אנשים שאני מכיר אותם, עובדים לפרנסתם, לא קל להם, יש בעלי מפעלים, מבחינה כלכלית הוא מסתדר, אבל קשה לו לצאת לשיעורי תורה כי יש לו את על העול של הכלכלה. כמה פעמים הצעתי לאנשים כאלה, תשלם לאברך משכורת חודשית שיבוא אליך למפעל כל יום בשעה שהיא טובה לך, שתיים עד שלוש, ארבע עד חמש, מתי שאתה רוצה. אבל שיבוא אליך, תלמד איתו שעה. דף יומי, גמרא, הלכה. הקב"ה נתן לך כסף, אז בשביל הכסף לא תלמד תורה? יצא שכרו בהפסדו. תשתמש בכסף הזה, תממן לך מורה פרטי. אבל תקבע עיתים לתורה. שניים יושבים במשרד, לומדים תורה, שכינה שורה ביניהם. אזכיר, זה כמו

תזכיר. המאירי כותב שא' ו-ת' באתב"ש אותיות מתחלפות. הכוונה, כל מקום שיוזכר שמי, אפילו לבד, אתה לבד, לומר תורה, אבוא אליך וברכתיך. אז אם כך, מה ההבדל בין אחד, שניים, שלושה, חמישה, עשרה? ההבדל בדרגה של השכינה ששורה ביניהם. כמה שיש יותר לומדי תורה, כך יש יותר השראת שכינה במקום. נעבור למשנה ז': רבי אלעזר בא להקל על האדם שעומד בפני ניסיון: האם לתת צדקה או לא לתת צדקה. שמע על משפחה נזקקת, רוצה לעזור להם, שמע על מושג שיש "יששכר וזבולון", שאני יכול להיות שותף להחזיק אברך שלומד תורה, או חצי אברך, רבע אברך, כל אחד לפי הכלכלה שלו, ואני, יש לי חלק בתורה שלו. שמע על בית כנסת שבונים, והוא רוצה לעזור שם, אבל

אז יש התמודדות. עכשיו, יש לו כסף, אבל כמו שאמרנו, לא קל לאדם להיפרד. מתחיל להתמודד עם עצמו, כן לתת, לא לתת, אומר רבי אלעזר: תשמע עצה טובה שהיא מאוד תעזור לך לתת צדקה. תן לו משלו, שאתה ושלך שלו. וכן בדוד, הוא אומר, דוד המלך אמר את המילים: "כי ממך הכול, ומידך נתנו לך". מה זה "מידך נתנו לך"? כשאדם נותן צדקה, זה כמו שהוא לוקח מהיד הזאת של אלוקים, ושם לו ביד השנייה. מידך נתנו לך. כי כל מה שיש לאדם, צריך תמיד לזכור, לא רק מה שיש לי, שלו, גם אני בעצמי שלו. יש מלך שאומר לשר האוצר: תיקח ממשרד האוצר, תעביר למשרד החינוך. אז הוא יידע, משרד האוצר של המלך, משרד החינוך גם של המלך. אומר להעביר מהקופה הזאת

לקופה הזאת, אין לו שום ניסיון לעשות את זה, עושה את זה בקלות. אדם שמתבונן שכל הכסף שיש לו, זו מתנה אלוקית שהקב"ה נתן לו. ובאמת, רואים את זה ממש בחוש. כמו שהגמרא אומרת, שאין סוג של פרנסה שאתה יכול להגיד שמי שעובד בתחום הזה, בטוח יתעשר. אין פרנסה כזו. יש אנשים פרופסורים עם תארים, ואין להם מה לאכול. יש אנשים חותמים את שמם עם האגודל, לא יודעים קרוא וכתוב, איפה שנוגעים הופכים את זה לזהב. מתעשרים, ואתה לא יודע איך הוא התעשר. מאיפה... איך הגיע לכל זה? כשהקב"ה גוזר על האדם שתהיה לו פרנסה, יש לו את הדרכים שלו איך להעשיר אותו. אומנם האדם צריך לעשות השתדלות, הוא לא יכול לשבת בבית, יאמר: אני לא עושה כלום,

מה שאלוקים גזר, זה מה שיהיה. אומנם על פי הטבע, זה נכון שכך היה צריך להיות, אבל אחרי שאדם הראשון אכל מעץ הדעת, התקללנו: בזעת אפך תאכל לחם. מה זו הקללה הזאת? שבלי השתדלות לא תקבל. מצד טבע הבריאה, גם בלי השתדלות היינו אמורים לקבל, הוא ברא אותנו, הוא גם דואג לנו לפרנסה. אבל יש קללה, תעשה השתדלות, תקבל. יש גם עוד פסוק בתורה: למען יברכך ה' אלוהיך, "בכל משלח ידך אשר תעשה". המילים "בכל משלח ידך אשר תעשה" נראות מילים מיותרות, היה צריך להיות כתוב, למען יברכך ה' אלוקיך. זהו. אבל הקב"ה אומר: בכל משלח ידך אשר תעשה. קודם כול אתה תשלח את היד, תעשה השתדלות, אז אני אתן ברכה. אתה יושב בבית, לא עושה כלום, אל

תצפה שאני אוריד לך כסף מהתקרה. אתה תעשה את ההשתדלות שלך. אבל כשאדם עושה את ההשתדלות שלו, אתה לא יכול להגיד: אם אני אעשה את זה אני אהיה עשיר, אם אני אעשה את זה, אני אהיה עני. אני פרנסה שיכולה להעשיר בוודאות, ואין פרנסה שיכולה להעני בוודאות. אדם צריך לעשות את החשבון שלו על מה לעבוד. תמיד גם לקחת רעיונות מגדולי ישראל. אברהם, יצחק ויעקב היו רועי צאן, דוד המלך היה רועה צאן, השבטים היו רועי צאן, למה דווקא רעיית צאן? אז לא היו מחשבים, אבל היו חייטים, נגרים, סנדלרים, למה לא לקחו את העבודה הזאת? יש פה הדרכה: אדם שמחפש עבודה, אם יש לך כמה אפשרויות, תמיד תחפש עבודה שיש בה כמה שיותר לימוד תורה, ופחות

ביטול תורה, מקום יותר צנוע, יותר שקט, פחות ניסיונות. רעיית צאן, היו לוקחים את הצאן למדבר, יושבים על הגבעה, כל היום לומדים תורה, מתפללים כשצריך להתפלל, יש שמירת עיניים, הכל 100 אחוז, אז בחרו עבודה כזו. אדם שיכול לבחור כמה סוגי פרנסה, תמיד תבדוק איזו פרנסה תתרום לי הכי הרבה ברוחניות שלי. שיהיה לי יותר יישוב הדעת בעבודת השם, פחות ניסיונות. הגמרא אומרת שהצדקה לכסף זה כמו מלח לתבואה. בזמנם כדי שהתבואה לא תתקלקל, גם אורז, אם מפחדים שהוא יתקלקל, מה עושים? מערבבים אותו עם כמות של מלח, והמלח לא נותן לתולעים להתפתח במקום. אם זה עלול להתליע, אתה מערבב אותו עם מלח, זה החומר משמר שהיה מקובל בזמנם לתבואה,

כך עשה גם יוסף הצדיק. כשהיו במצרים, יוסף הצדיק מילא מחסנים של תבואה. מחסני ענק. בחפירות ארכיאולוגיות ליד הפירמידה שבנה יוסף הצדיק, מצאו מחסני תבואה ענקיים. בהתחלה הם לא קישרו את זה ליוסף, עד שמצאו שם את השם אמחותפ שכתוב שם על הסלע, הבאנו את התמונות של כל אלה בספר ארכיאולוגיה בחלק הראשון, "ארכיאולוגיה תנ"כית", מצאו על סלע חקוק, רק לא ידעו לקרוא את זה, כתב חרטומים. לפני כמה עשרות שנים הצליחו לפענח, מה כתוב בכתב החרטומים על סלע ענק, וכתוב שם שיר הלל למשנה למלך שהיה יודע לפתור חלומות, והמשנה למלך הזה הציל את מצרים משבע שנות רעב. כך כתוב שם, שהוא הציל את מצרים משבע שנות רעב ויודע לפתור חלומות. כל

מה שכתוב על יוסף, בדיוק מה שכתוב שם בסלע, והוא זה שהמציא את הפירמידות. הוא זה שהמציא את הפירמידות, הצורה שלהן, לפי זה גם יודעים מי המציא את הפירמידות, שזה יוסף הצדיק. הבאנו גם שם בספר את דברי יוסף בן מתתיהו, חי לפני 2,000 שנה, היסטוריון יהודי שכותב: מסורת בידינו שהפירמידות שבמצרים נבנו על ידי אבותינו בזמן השעבוד. יש בעולם אצל הארכיאולוגים יש ויכוחים מי בנה את הפירמידות. אבל יש הוכחות ברורות שהפירמידות האלו נבנו על ידי אבותינו כשהיו במצרים. כשעשו הסכם שלום עם מצרים, בא נשיא מצרים, אנואר סאדאת, המבוגרים זוכרים איזו שמחה הייתה בארץ כשהגיע הנשיא המצרי אחרי מלחמת יום כיפור, לעשות הסכם שלום. ופה

ראש הממשלה בגין, קיבלו אותו בכבוד גדול, אחר כך ביקור גומלין, הזמינו אותו לביקור, בגין נסע למצרים, וסאדאת עשה לו סיור במטוס, והראה לו מלמעלה: פה זה הנילוס, פה העיר הזאת, פה ככה. הרבה ארכיאולוגיה, היסטוריה. כשטסו מעל הפירמידות, הראה לו סאדאת את הפירמידות, אמר לו: זה נחשב מפלאי עולם, כל שנה באים מיליונים של תיירים, לראות את זה, אז בגין הציץ מהחלון, ואומרים שהוא אמר לסאדאת: כן, נכון, עבודה עברית מחזיקה הרבה שנים. וסאדאת כעס עליו, אמר לו: זו לא עבודה עברית, זה אבותינו. אמר לו בגין: זה לא נכון, זו עבודה שלנו. של אבותינו. יש יוסף בן מתתיהו, תפתח ספר יוסיפון, לפני 2,000 שנה. כך הוא כותב, שאת זה בנו

אבותינו שם במצרים. על כל פנים, היסוד הזה שידע אותו יוסף, שהמלח, יש לו כוח לשמר את התבואה, כל מחסני התבואה, הרי התורה מספרת שגם המצרים שמרו תבואה והכול התקלקל להם. הרי יוסף הודיע בחדשות שלפי החלום של המלך, יש עכשיו שנות שבע, אחר כך יהיה שבע שנות רעב. כל המצרים שמעו על זה. וכולם צברו תבואה. והכל התקלקל. כשאחר כך באו לפרעה, אמרו: אפס כסף, אין לנו מה לאכול. בלתי אם גוויתנו ואדמתנו. אמר להם פרעה: אז למה לא שמרתם אתם? אמרו לכם. אמרו: שמרנו, הכול התקלקל. אבל אצל יוסף כל המחסנים לא התקלקלו. היו לו סודות לדעת איך לשמר שבע שנים, ואחד מהם, זה היה להכניס את המלח. אומרת הגמרא: אדם שיש לו כסף, מה ישמר לו

את הכסף כמו המלח של התבואה, שהכסף יישאר לו לתמיד, ולא יהיה עני? כמה אנשים היו עשירים ו... אומרת הגמרא: כשהאדם נותן צדקה, הכסף שהוא נותן זה המלח ששומר לו את הכסף שלא יהיה עני, שיישאר תמיד מבוסס כלכלית. זה הפוך ממה שנראה בעולם, בעולם נראה - אם אתה נותן, יחסר לך. אומר הקב"ה: תדע שאצלי זה הפוך, אתה נותן, יש לך ברכה. ככה גם רואים, כשיצאו ממצרים, שאצל בורא עולם דברים מתנהלים הפוך. איפה רואים את זה? באיזה מקום עם ישראל הצטוו לשמור שבת? כל מי שפותח את החומש, רואה בעשרת הדיברות: אחד מעשרת הדיברות: שמור את יום השבת לקדשו, לא תעשה כל מלאכה. אבל האמת, שעוד לפני כן, כשהגיעו למרה, עוד לפני מעמד הר סיני,

הגיעו למקום שהיה שם באר מים, אבל באו לטעום, הכל היה מר, לא היה מה לשתות. צעקו למשה: מה נשתה? "ויורהו ה' עץ, וישלך אל המים, וימתקו המים". הקב"ה אמר לו: קח את העץ הזה, תחתוך אותו, תזרוק אותו למים. והעץ הזה, מה היה? עץ שכולו מר. העץ עצמו היה מאוד מר. תשליך אותו למים וימתקו המים. אומרת התורה: שם שם לו חוק ומשפט, ושם ניסהו. מה זה חוק ומשפט? שם לראשונה עם ישראל הצטוו על השבת. מכאן התחילו לשמור שבת, עוד לפני מעמד הר סיני. בין יציאת מצרים לבין מעמד הר סיני, התחילו לשמור שבת. למה דווקא שם? מתוך כל כך הרבה מצוות, דווקא את השבת הצטוו במרה. כי הקב"ה מכיר את הקשיים שלנו, וידע שאם הוא אומר לעם ישראל: שש

ימים תעבוד, ביום השביעי תשבות. זה לא פשוט. היום, כל העולם מבין את ההיגיון בזה שגם פריון העבודה, מנוחה, אבל אז לא היה ככה. עם ישראל הביא את הרעיון של היום מנוחה שבועי לכל האנושות. אז היו עובדים שבעה ימים בשבוע, כל השנה בלי הפסקה. כל הזמן היו עובדים. הרומאים היו קוראים לעם ישראל העם הבטלן, שכל יום שביעי הם לא עובדים. זה היה נשמע לא הגיוני, יום אחד בשבוע אתה עוזב הכול? אחר כך קלטו מעם ישראל את העניין הזה. כמשה רבנו בא לעם ישראל ואומר להם: יום אחד בשבוע אתם לא עובדים, זה היה אמור לגרום להתקוממות, מה זה לא לעבוד? לא חבל על היום הזה? אפשר להרוויח כסף. אומר להם משה רבנו: הקב"ה סידר ברכה בשבת: ויברך

אלוהים את יום השביעי, אם אתה שומר שבת, יש לך ברכה בכסף של כל השבוע. זה נשמע הגיוני? זה נשמע הפוך, אם אני לא עובד, איך תהיה לי ברכה בכסף? אתה יכול להגיד לי ששבת זה עם המשפחה, אבל ויברך אלוהים את יום השביעי? שם בו ברכה בכסף? מה זה קשור? עם ישראל, היה להם מאוד מאוד קשה לקבל את הרעיון שאתה שומר שבת, לא עובד, ויש לך ברכה בכסף. מה עשה הקב"ה? אמר למשה רבנו: את השבת, אל תיתן להם במעמד הר סיני, תיתן להם במקום אחר, אני אסדר לכם כבר משהו, שהם כן יסכימו לקבל את השבת. מה הוא סידר? מגיעים למקום, מים מרים. כולם צועקים: איך אפשר לשתות? צמאים. מדבר. משה צועק: מה אני אעשה? אומר לו הקב"ה: קח את העץ הזה, תזרוק

למים. משה אומר: אבל העץ הזה מר. כולם מכירים את זה. אם אתה רוצה שהמים יהיו מתוקים, צריך קצת דבש, סוכר, צריך להמתיק את המים. אתה לוקח מר, מכניס למר, זה יהיה עוד יותר מר. אבל כשהכניס את המר לתוך המר, מה קרה למים? וימתקו המים. אומר משה רבנו לישראל: ראיתם איך אלוקים יכול לפעול? הוא יכול לקחת מר ומר, נהיה מתוק. אז הוא יכול לסדר שאתה לא עובד בשבת, והכסף יהיה לך כפול. תהיה לך ברכה בכסף. אז עם ישראל ראו ממש בחוש איך הדברים אצל בורא עולם יכולים לעבוד הפוך. ואז נרגעו, קיבלו עליהם את השבת מתוך אהבה ומתוך שמחה. אגב, נציין, ההומאופתים טוענים שיש מה ללמוד משם, שמר ומר יכול להיות מתוק. בנו על זה תורה שלמה.

אבל שם זה העומק של הדברים שכתובים. נסיים את המשנה לקראת סיום: "רבי שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה", אדם הולך בדרך, משנן משניות, זה טוב שכל אדם ירגיל את עצמו שיהיו לו משניות שהוא יודע בעל פה, או פרקי תהילים, וכשהוא הולך לבד, בלי אנשים, אין מי שמדבר איתו עכשיו על דברים חשובים, ישנן משניות. פתאום מתפעל מפלאי הבריאה, איזה עץ יפה, איזה שדה יפה יש כאן עם החרישות, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. לא שהוא חייב מיתה על דבר כזה, כאילו מתחייב בנפשו, הכוונה שהוא מפסיד מהחיים שלו. כי את הדקה הזאת, יכולת לנצל לתורה, אתה סתם מנצל עכשיו להתפעל מדברים. זה נכון שאדם צריך מדי פעם גם לראות את היופי של הבריאה,

להתפעל מהיופי של הבריאה. אבל התנא בא לומר: תדע כמה לימוד תורה חשוב, שהמשקל של לימוד תורה יותר חזק מכל הדברים האלה. ולמה? כשאדם עוסק בתורה, אומר הרמח"ל: האור האלוקי נכנס לו לנשמה. יש השפעה אלוקית שהקב"ה הכניס במילים של התורה. כשאדם לומד משניות, לומד גמרא, לומד הלכות, האור האלוקי נכנס לתוכו, מאיר אותו מבפנים, משנה אותו מבפנים, אז אפילו דברים חשובים, להתפעל מפלאי הבריאה, אבל זה עדיין לא במשקל כמו לימוד התורה שהיית לומד עד עכשיו. נסיים בברכה שדברי התורה יהיו להצלחת כל הציבור שנמצא איתנו כאן, כל הצופים בכל מקום שהם, שה' ייתן לכולם בריאות איתנה, פרנסה טובה, נחת מיוצאי חלציהם, זיווגים הגונים, וישמור את חיילי ישראל בכל מקום שהם, שנזכה לגאולה שלמה. אמן ואמן.