תשעה באב | מסע לירושלים של פעם: רואים את הנחמה

הגענו עכשיו בעצם למקום שהיה שהכי קרוב בעצם לאיפה שהיה בית המקדש. אנחנו בעצם ממש בקיר הסמוך של הר הבית הצמוד. את קולטת? יש פסוק שאומר על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו. וכשאנחנו חושבות על זה בעצם איפה שועלים נמצאים? בחורבות, בשמות.

וזה בדיוק מה שאנחנו רואות כאן היום. החורבן של הבית שלנו.

את יודעת מה? גם הזכרת לי משהו. בואי נשב, אני אספר לך.

יש גמרא שמספרת א על רבי עקיבא שהוא בעצם ראה את חורבן בית המקדש. אז הוא צחק וחכמים בכו. שאלו אותו למה אתה צוחק? אז הוא אמר, "ראיתי עכשיו שועל יוצא מקודש הקודשים וכשם שהנבואה הזו של הפסוק שאמר שהשועל"ל יצא התקיימה, אז ממילא אני יודע שגם הנבואה של בית שלישי תתקיים. וואו. אז בואי ננסה לדמיין ולראות איך הכל באמת היה. למרות שלא ראינו, בעזרת השם עוד נראה, אבל איך הכל היה בעצם לפני כמעט 2000 שנה.

הרבה לפני חורבן בית שני, הרבה לפני רומא, ירושלים כבר עמדה פעם אחת על סף קליה. זו ירושלים של ימי בית ראשון, עיר דוד, עירו של דוד המלך, העיר שבה ניצב בית המקדש שבנה שלמה המלך. כעת העיר מוקפת. צבעו של נבוכת נצר מלך בבל סוגר עליה מכל עבר. החומות עדיין עומדות, השערים עדיין נעולים, אבל בתוך העיר כולם מבינים שהמלחמה האמיתית אינה מתחילה כשהחרב פוגעת בחומה, אלא כשהמזון והמים מתחילים להיגמר. יום רודף יום, איש אינו יוצא ואיש אינו נכנס. המזון הולך והוזל וכל קד מים נעשה יקר מזהב. בזמן מצור מים אינם רק צורך פשוט הם חיים עוד לגימה אחת יכולה להחזיק אדם ליום נוסף עוד טיפה אחת יכולה לתת תקווה כאן ליד פיר וורן

בתוך מערכת המים הקדומה של ירושלים מרגישים התקמה העיר הייתה תלויה במקור החיים שלה ובאותה שעה נשמע בירושלים כל אחר לא כל חרבות ולא כל חיילים אלא קולו של ירמיהו הנביא הוא עובר ברחובות קורה, מתחנן ומזהיר. עוד אפשר לשוב, עוד אפשר לתקן, עוד אפשר לעצור את החורבן. אבל רבים אינם רוצים לשמוע. העיר תרודה במלחמה והנביא מדבר על הלב. הוא מזכיר לעם את דבר השם. אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות. בורות נשברים אשר לא יכילו המים. במקום שבו כל טיפת מים יקרה כל כך. המילים הללו מקבלות עומק אחר. המצור נמשך, הרעב מחמיר, ירושלים נשברת ובסופו של דבר גם החומות נפרצות. בית המקדש עולה באש והחורבן הראשון הופך

למציאות מרא. אבל כשעומדים כאן היום, נדמה שהמים עדיין לוחשים את אותו מסר. כל טיפה מזכירה לנו שלא רק הגוף זקוק למים, גם הנשמה זקוקה למעיין שמחייה אותה.

אפילו שעדיין לא ראיתי את בית המקדש, אני מרגישה שאני מתגעגעת אליו. אני כבר לא יכולה לחכות לרגע שאני אראה אותו. הזכרת לי משהו שגם אני מרגישה ש שיש משהו שכמו חורבן בית המקדש שזה משהו שהוא לכאורה קצת ישן ולא משהו שראינו אנחנו אז אולי לפעמים קצת קשה להתחבר לגעגוע ולחוסר הזה ואנחנו יכולות להתחבר אליו מחוסר שיש לנו בעצם

מתוך הרצון

מתוך מתוך גם דברים אישיים ש שחסרים לנו בחיים א כמו עובדן אפילו ודברים דברים שיכולים לחבר אותנו לגעגועים לגאולה גם כללית וגם פרטית ומתוך הכאב של היחיד אז בעצם התחבר לכאב של הרבים.

אני יודעת שאין בן אדם בעולם הזה שאין לו חיסרון ואין לו איזשהו צורך שהוא היה רוצה שיתמלא.

נכון?

ובית המקדש זה בעצם הסימן לשלמות שכשהוא יגיע בעזרת השם אז לא יהיה לנו יותר חיסרון. אז בדיוק מתוך המקום הזה אנחנו יכולים להתפלל על זה ולבקש שכל הצרכים שלנו, כל אחד והחיסרון שלו יתמלו ודווקא מתוך המקום הזה לקחת על עצמנו את הקבלות האלה ולהשתפר עוד קצת ולהתחבר לכאב הכללי שלנו כעם. את יודעת, אני מסתכלת כאן על הלבנים וכל אחת באמת שונה וזה בעצם כל אחד ואחד מאיתנו עם ההנהגות הטובות שניח למען עם ישראל ואם אבן אחת הייתה חסרה כאן אז זה לא היה מחזיק זאת אומרת כל אחד ואחד חשוב וכל מעשה טוב של בן אדם הוא מרכיב את התמונה הכללית בעצם את הגאולה השלמה

כל עם ישראל ערבים זה לזה

אמת ושנזכה כן. בעזרת השם.

בקרוב. אמן.

אמן.