"הוא לא יכול היה להריח חציל שרוף, זה הזכיר לו את הריח במשרפות" שרית כמיסה דור שני לניצולי שואה

מה קורה בבית של ניצולי שואה שלא מדברים בו על השואה, שלא משתפים בכאב ובטראומות? איך זה לגדול בצל השואה בלי לדבר על הפיל שבחדר? האורחת שלי שרית קמיסה, הם לחמישה וסבתא לתשעה נכדים, בת לזוג שורדי שואה. שרית כמיסה, תודה שבאת אלינו לאפן. ביום הזיכרון השואה ולגבורה. את דור שני לשורדי השואה, נכון? ורציתי לשאול אותך מה אומר לך יום הזיכרון לשואה ולגבוה? אה האמת שזה יום שאני די מתעלמת ממנו כי הוא קשה לי. אני לא רואה אף פעם סרטים על השעה. אף פעם לא ראיתי ולא תמונות ולא ספרים. חוויתי את זה מספיק. אז ביום הזה אני די מנסה לעשות דברים שאני אוהבת. אה, כשאבא שלי היה בחיים אז הייתי הולכת איתו לתקסים. אבל מאז

שהוא נפטר אני ביום הזה עם עצמי לא הולכת לתקסים ולא יושבת לראות סרטים על השואה זה כבד עליי כי מה היה שם בבית הרי ההורים שלך הם שניהם סורדי שואה נכון שניהם ניצלו מהשואה באיזה גיל הם היו בזמן המלחמה אבא שלי א היה בן 13 ואמא שלי הייתה הייתה קטנה יותר, בת שמונה ובעצם הם עוברים את כל המלחמה. כן. איפה? אז אבא שלי נולד בהונגריה ויחסית א הגרמנים להונגריה הגיעו די מאוחר והם היו חיים מאוד טובים בהונגריה. הם היו נקראים עמידים. אבא שלו היה סנדלר, הייתה לו סנדלריה. הוא היה עושה נעליים מאוד איכותיות לשוטרים, לחיילים. הייתה לסבא של אבא שלי, סבא רבא שלי מאפשים את הלחמים. היה להם א חצר מאוד מאוד גדולה עם חיות,

פרות, כבסים. היו מאוד עמידים. בית עמיד, לא בית אני. ו בשנת ווא אני לא זוכרת בדיוק כן אבל משהו כמו ב-42 פשוט הרימו אותם אמרו להם יש לכם כמה שעות לאסוף מטלטלין כמה שפחות ולהתייצב ביער שקרוב לכפר שהוא נולד בו באילונדה והם הלכו לשם אמרו להם אתם כבר חוזרים לחזור הם לא חז חזרו משם הם התחילו לנסוע ברכבות אה הגיעו לאהושוויץ בסופו של דבר עברו שם את הסלקציה הראשונה סבא שלי ואשתו סבתא שלי והבת הקטנה לאבא שלי הם היו שלוש אחים אח בכור אבא שלי ואחות קטנה אז האחות הקטנה בסלקציה עם האמא אבא ש אבא גם למרות שהוא לא היה ממש מבוגר, הוא היה בן 43. אה ושני האחים נשארו יחד. ומפה התחיל המסע, המסע ההישרדותי שלהם, של

שניהם. הם סיפרו? הם דיברו בבית? ממש לא. אני עד כיתה ז' בכלל לא ידעתי שאני בת שלד שואה. מה זאת אומרת? לא, לא דיברו בבית, לא אמא ולא אבא. לא ידעתי, לא דיברו על זה, לא דיברו על מאיפה הם הגיעו, מאיפה הם עלו לאר ידעתי שהם עלו מרומניה וזהו זה מה שידעתי ממש זה היה טבו לא מדברים על העבר אין עבר בבית הזה יש עוה עתיד וזהו בן כמה מה בני כמה הם היו בערך כשהם אה הגיעו לארץ כן הגיעו לארץ ואחר כך התחתנו ואת נולדת זאת אומרת אה אבא שלי הגיע בן אה א 17 ישר גייסו אותו לצבא. אמא שלי הגיעה בת א 15 משהו כזה 16. ואת בעצם את הבכורה? אני הכי קטנה. הכי קטנה. אז אז שאת נולדת כמה בערך היו? אמא שלי הייתה בשבות גיל ה40.

זאת אומרת זה היית די בת זכונים. בת זכונים בדיוק. בבית שלא מדברים על השואה, לא יודעים מה זה שואה. אבל יש כל שנה כזיכרון, יש ימ זיכרון, יש מול הטלוויזיה רואים. אבא שלי היה בן אדם שלא מביע רגשות, הוא היה מאוד א בעל פסון מאוד א הוא לא מחייך הרבה. אף פעם לא ראיתי אותו בוכה. אה ולא מדבר בעיקר. ואת חושבת שאת את היום מבינה שזה קשור לשואה? ה חלק מור, ברור. אני היום אני רואה את כל הסימנים שהעידו שהם באו משם. היום אני יודעת לפרש אותם. אז כילדה, כנערה, כנערה אולי קצת כן, כי יותר כבר הבנתי ושאלתי וחקרתי, אבל א היום אני יודעת לפרש את מה שראיתי. איך איך איך את האווירה בבית? איך איך באמת ראית את ה מה

הניואנסים של ההתנהלות המשפחתית? א עבודה קשה גם של אמא גם של אבא כדי לפרנס א חרוצים מאוד מאוד לא זקוקים להרבה לא היינו עניים חלילה ממש לא אבל מה שצריך יש לא מעבר אם הייתי צריכה משהו כילדה לא הייתי מקבלת זאת אומרת אם אפשר להשיג את זה ביד שתיים כאילו הייתי מקבלת ככה. א אם הייתי רוצה משהו מאוד מאוד מאוד, הייתי פונה לאבא, כי מאמא זה בטוח לא יגיע. היא הייתה מאוד קשוחה, מאוד רסערית. אבא שלי ה יותר רך, יותר קשוב, היותר מלומד מבין שניהם, כי הם לא למדו. אמא שלי אפילו לא דיברה טוב עברית. אה, בטח שלא לקרוא ולכתוב. א אבל אווירה אווירה לא לא נעימה, לא שמחה, לא כאילו אנשים מבוגרים, גם הסבא והסבתא חיו איתנו

אז זה האווירה של אה בית אבות כזה. אין שמחת חיים, אין יש חיבוקים, נשוקים, ילדים. אין, אין, אין. אף פעם לא קיבלתי חיבוק, לא נשיקה, לא, אני אוהב אותך, אני אוהבת אותך. אף פעם לא, אף פעם לא. זה לא היה רפרטואר אצלנו בבית. זה חלק מזה שהם היו מחזיקים ככה מבחינה רגשית בגלל מה שהם עברו, בגלל הטראומות. כן. הם לא ידעו, לא הייתה להם עובר רגשות. לא, הם לא ביטעו רגשות. הם הם היו מאוד קשוכים אבל מאוד וואו לא פשוט לגדול ככה כן זה הייתי ילדה חנונית אבל כי ההורים בבית החזיקו כמו שוטרים זה פשוט משטר ואיך היה יחס למשל א אמרת בגדים אבל אוכל אוכל זה היה קטע אף פעם לא זורקים קונים ביום ראשון לחם עד שהוא לא נגמר. אין

טרי, אין חדש, צריך לגמור את זה. אבא שלי א היה לו כבוד ללחם כמו לאיזה הוא היה מחזיק אותו ככה תחת הבית שכי ופורס אותו כמו חיילים. היית רואה את העבר מהצד. אה הוא היה מחדד את הסכין. היה לו סכין מיוחדת. שה מחדד אותה שהיא תמיד תחתוך כמו שצריך את הלחם. אה, תפוחי אדמה היה אסור לתת לו. זה כי הוא לא סבל את הירק הזה. אה ואני יודעת למה. לא משנה שאמא שלי כל יום שהשתי שמה לו בצלחת והוא היה צועק עליה. למה צני לא אוכל את זה? אבל א היה אסור להתקרב אליו עם תפוחי אדמה. כי מה? כזה עשה לו זכרונות. את יודעת מה הזכרונות? אני יודעת בוודאות. א כשהם באחת מצעדות המוות אז א הם הלכו המון המון שעות ואוכל לא היה ומים לא

היה והם חיפשו בפחים וזה מה שהם מצאו. שירים של אוכל, של תפוחי אדמה, קליפות א כי זה מה שבע חילקו שם, לא חילקו להם דברים מיוחדים זה מה שהם עצאו, זה מה שהם אכלו. ומרוב שהם אכלו את זה, כשהוא הגיע לארץ, הוא פשוט לא יכול להסתכל על זה. זה לא משהו שהוא לא היה אצלו. יש הרבה הרבה סיפורים את יודעת על שורדי שואה שהיה להם טראומות שהתבטאו בלילה בצקות בחלומות בדברים מאוד מאוד אזה כן אבא שלי היה קם כל בוקר שטוף זהה אז כילדה לא הבנתי את זה אבל הוא היה קם שטוף זהעה אני זוכרת שהוא מחליף את הגופיה שלו ומתלבש לעבודה והמיטה רטובה לא יודעת כי ילדה לא ידעתי לפרש את זה היום אני יודעת שהוא היה חולם כל לילה, כל לילה, כל

כך הרבה שנים, כאילו זה לא עזב אותו, זה לא עזב לו את המוח, ה המראות, הקולות, הריחות היה לו קטע של ריחות גם אם היה ריח של משהו שרוף, לפעמים נשרף חציל או משהו, הוא היה משתגע מזה, לא יכול להריח את הריחות האלה שלו. כ היה במח המשרפות, היה עולה לו הריח של השרוף. הוא היה נחנק מזה. אה, אבל סך הכל כאילו מתי הוא התחיל הוא התחיל לדבר? מתי הוא התחיל לדבר על מה שהוא עבר? אז זה קרה אחרי שאני כבר התחתנתי. אחרי שהתחתנתי אה איזה פסח אחד בעלי אמר לו מרדכי אנחנו אף פעם לא שמענו את הסיפור ספר לנו. הוא ניסה להתחמק. כניסה וניסה ובעלי ישב עליו ככה טוב עשה לו מחבש והוא התחיל לספר ווישבנו ככה הילדים שלי ובעלי ועד איזה

שתיים לפנות בוקר ושמענו זה לא היה הסיפור המלא זה היה קטעים קטעים קטעים כאילו הוא מאוד התרגש זה היה לו מאוד קשה לספר את זה הוא אף פעם לא סיפר את זה אז בעצם זאת הייתה הפעם הראשונה זה הפעם הראשונה שהוא סיפר ושאנחנו הבנו מה הוא עבר. איך הרגשת? זה הרגשתי. היה לי ממש קשה. היה לי שבוע שלא הפסקתי לחלום ו ולנסות להרגיש וועשה לי רע. ווזה גם נתן לי להרגיש כמה אני אוהבת אותו וכמה אני מכבדת אותו. למרות שהייתה לי ילדות לא קלה בבית, לא גדלתי כמו ילד נורמלי. א אפילו פחות מנורמלי דוגמה באספות הורים אז ההורים של כולם צעירים וחמודים וההורים שלי זוג מבוגרים שלא מתלבשים לפי צב האופנה ולא הייתקיסטים והייתי מתביישת

נורא ממש הייתי מתביישת והייתי אפילו בשם משפחה הייתי מתביישת כאילו כולם שמות כאלה נורמלים ורק אני איזה שם משפחה כזה לא ידוע מה שם משפחה פיליפ פיליפ אין כמעט כאלה שמות ואני אומרת להזזל לא יכלו להחליף את זה הרי אבא שלי כהן אתה יכולת להיות גם כהן בסדר פיליפ תשאיר אותו שם שים לי משהו נורמלי אולי בגלל שהוא באיזשהו אופן נשאר שם בעצם הוא די נשאר בתוך השואה המון המון שנים למרות שהוא חי פה וכימשפחה יש משהו איזה חלק חלק מאוד מאוד גדול בנפש שלו שלא שלא עזב את זה. לא שחרר. לא, הוא לא שחרר. תשמעי, אה, הם לא קיבלו טיפולים פסיכולוגיים. הם קיבלו כן בגיל 80. אמא שלי, כאילו אבא שלי כבר לא זכה לזה. למי זה עוזר

בגיל 80? לא עוזר. א אבל א יש איזה סיפור אחד שאת זוכרת ממה שהוא סיפר באותו לילה? כן. הרי אבא שלו היה סנדלר. וכשהתחילו להתחמם העניינים והשמועות התחילו לרוץ שהולכים לפנות אותם אז א' הם היו גם משפחה חרדית ממש ממש חרדי הם הלכו לחיידר וסבא שלי היה עם פאות וזקן וסבתא הייתה עם כיסוי מלא בית מאוד מאוד חרדי והשמועות התחילו לרוץ והאבא החליט שהוא עושה להם נעליים. הוא עשה להם נעליים מאור, משהו חבל על הזמן, כמו שהוא עשה לשוטרים ולחיילים שם, זה לשמור עליהם, שלשמור עליהם מה שלא יהיה. הוא עשה גם לעצמו. ובזכות הנעליים האלה הם שרדו, הם הגיעו לסלקציה ומהסלקציה לקחו אותם למקלחות, גילכו אותם ולקחו אותם למקלחות.

במקלחות אבא שלי הבין שהוא חייב את הנעליים והוא אמר לאחיו תשמור עליהם והם כיסו אותם עם כל מיני דברים שהם מצאו במקלחות א שם פעם הראשונה שהם ראו גם ערימות של משקפיים ערימות של נעליים א והם הזדעזעו הם כאילו אמרו אוקיי איפה כל האנשים האלה שזה שייך להם הם היו במקלחות ו פתאום ירד להם מהסימון מה איפה הם? עכשיו הם בני 13 ו-15 ילדים. ו ואחרי המקלחת אמרו להם החברים הגדולים יותר שהיו שם, תלכלכו טוב טוב את הנעליים, שיהיה בוץ, כי אם לא יקחו לכם אותם. וכל פעם שהיה סSס בא ומסתכל להם על הבגדים, הם היו את המכנס גם שמים על ה כדי שזה לא יראה גבוה, כי זה היה נעל גבוהה. והיה מלוכלך מאוד. אז השאירו להם כי כל היתר

לקחו להם את הנעליים, תנו להם כפכפי עץ ועם זה הם הלכו. והתחילו ללכת לצעדות המוות, לעבור ממקום למקום. מאושוויץ הם עברו לבוכנולד ו והוואה אומר שהוא אמר שבדרך אנשים נפלו, פשוט נפלו. היה שלג וקר ובלי אוכל ובלי שתייה ואנשים לא שרדו והם כל הזמן רק הקפידו לשמור אחד על השני ועל הנעליים. זה סיפור א שעובר במשפחה הנעליים של סבא. א עוד המון סיפורים. ואמא. אמא הייתה ברומניה, משפחה מאוד עניה, חמישה ילדים. כשהתחילו הפרעות היה שם תינוק בן תשעה חודשים וסבא נלקח לצבא ונשארה סבתא שיש לה תינוק, האמא ועוד ארבעה אחים. אני מאוד. היא מספרת שסבתא הייתה הולכת ומלקטת אוכל מהשכנים שרובם היו גויים בשביל שיהיה לה מה לתת

להילדים והתינוק כל הזמן היה בוחק הוא היה רעב היא לא הצליחה להעניק אותו כי היא לא אכלה ולא היה לה מה לתת לו ו באיזשהו שלב העלו אותם כולם לרכבות ואמרו להם אתם לא חוזרים לפה והורידו אותם בבוקרסט. בבוקרסט הם היו בתוך הבית כנסת הגדול וכל כמה ימים היו לוקחים משפחה ומשיאים אותה. אה השיאו אותם לעיר ארד. בארד היו שם המון גויים וערד לא בארץ. כן כן הבנו אה המון המון גויים שבאמת היו חסידי אומות עולם לקחו לעצמם משפחות בשביל א לשמור עליהם אז הם היו בין המשפחות שזכו שמשפחה של גויים אמצא אותם נתנה להם את המרתף הם חיו במרטף היה אסור להם לצאת מהמרתף משך ארבע שנים הם היו במרתף ודאגו להם קצת לאוכל ולשתייה. ומדי

פעם סבתא הייתה יוצאת ומבקשת מהשכנים. הילדים לפעמים היו יוצאים בלילה לשחק קצת א לנשום אוויר ו ככה הם עברו את המלחמה. איך איך בעצם א מדור שני את מתחתנת? יש לך ילדים איך זה נוכח היום? עדיין השואה נוכחת בחיים שלך? אני חושבת שזה נוכח אצלי יסרטות שכנראה עברו בDNA אה כשילדים היו קטנים אז אה אובר קניות של בגדים לילדים. אם מישהו חלילה אומר אמא אין לי נעליים למחרת כבר היו ארבע זוגות נעליים אין כזה דבר שלדי יגיד משהו אין לי ולא יהיה לו אותו דבר עם אוכל הזמן אני רדפתי אחריהם לאכול ארוחות וממתקים כאילו מה שהם רצו לא היה אצלנו הגבלות א חסרים חסרים שלי לא היה זה חום ואהבה לילדים. המון המון גם חוסר יכולת

לשחרר. זאת אומרת א מאוד אה היה קשה לי לשחרר אותם. לא לא יכולתי לתת להם ללכת לבד, לנסוע עם חברים, לעלות על אווטובוס. ממש לא. הייתי מסיעה לא חזור הלא חזור. ואת את זה לזה שלבית שבו גדלת כאילו את רואה את הפ ככה התנהגו אליי גם לי לא נתנו לצאת לו לטיולים טיול שנתי לא יצ טיול שנתי לא יצאתי א טיולי בני עקיבא לא יצאתי ואם יצאתי כבר אז היה לטיול הגדול של השבוע הזה שנוסעים לבני עקיבא ואז הם באו לבקר אותי כאילו אף הורה לא הגיע רק שלי הגיעו לא היה משהו. איך איך אפשר להנח לשמור את הזיכרון של ה של השואה ושל הקיום של עם ישראל בעינייך לדורות הבאים? כי הרי כל דור שעובר זה יותר מתרחק ויותר נשכח העוצמות שיש לנו

כדור שני דור שלישי ואנחנו הכרנו את ההורים שלך אני את הסבא והסבתא שלי אנחנו דיברנו גדלנו היה כאילו היו נוכחים בחיים היום זה כבר מאוד מאוד זה דור הולך ונעלם אמא שלי כבר אישה בת 90 שהיא כבר לא 100 א וזה זה פשוט דור הולך ונעלם וחבל שאף אחד לא באמת מנציח את זה כמו שצריך והילדים שלנו רק עכשיו מתעוררים לשאול את השאלות ילדים שלי א כמו שאני התעוררתי בעצם בגיל די מבוגר כי אבל כי לא ידעתי אז הם מתעוררים עכשיו מסעות לפולין ו וכל יש לי בנים שני בנים שהם קצינים אז גם אצלהם אה זה מאוד נוכח עכשיו הטיולים כקצינים ליד ושם לפולין גם בעלי כקצין נסע לפולין והחזיק ספר תורה בכניסה לאהושוויץ ואמר לי זה בשביל אבא שלך

אנחנו נדרוך פה עם הספר תורה על אדמת ארושוויץ סיפרתי שאבא שלך היה לו יחסים מורכבים עם עם הדת ועם המצוות נכון שבהרוב ימיו הוא ככה חזר. הוא הרי גדל בבית חרדי. וכשהוא יצא משם והגיע לארץ הוא הוריד את הכיפה והוא כל הזמן היה אומר שיש לו חשבון מיוחד איתו. ווא הוא היה דתי לפי דעתי. מתי שנוח לו. לרוב לא היה לו נוח. אבל אחרי שהוא התחתן עם אמא שלי אז הוא היא הייתה מאוד דתיה אז הוא מאוד כיבד אותה ואני כל הזמן הייתי מתביישת כי הוא היה הולך בלי כיפה ואני בבתי ספר דתיים ו הוא היה צריך לבוא והייתי אומרת לו אבל אבא תחבוש כיפה כי לא נעים לי מהחברות ווא אומר לי אל תדאגי אני יש לי חשבון נפרד איתו אנחנו מסתדרים א

בסופו של דבר כשסבא שלי נפטר אבא שלי אמא אז בשביל לכבד הוא חושיפה ואז הוא השאיר אותה כבר. עם איזה איזה מסר את רוצה שנצא מהיום הזה? מסר לדורות הבאים. לא לשכוח. לזכור ולא לשכוח ולחפור ולמצוא. ולא מזמן לפני כמה שנים מצאנו איזה בן דוד שלא ידענו על קיומו בכלל. הרי תכלס י אף אחד לא ידע מי חזר מי לא חזר. אבא שלי הגיע לבנולד ומשם הוא שוחרר עם כל ילדי בוכנולד, עם הרב לאו. הם די עזרו להחביט הרב הרבה שנים ומשם לקחו אותם לצרפת לבית ילדים ושמה עשו עליהם כמו ניסיונות כאלה שמו להם המון אוכל על השולחנות וכולם החזירו כיסים והחביאו וזה וככה איזה חודש ימים עשו להם את הטריק הזה כדי שהם יבינו שלא לא יחסר להם יותר.

כאילו זה היה מין קטע של טיפול שהם ניסו לעשות עליהם. ומשם הם הגיעו לארץ. אבא שלי לחם בכל מי מלחמות ישראל. הוא ישר גוייס להגנה. א עבר קורס קצינים. הוא היה קצין ביחידת אלכסנדרוני. אה והוא כל הזמן אמר לא לשכוח. אל תשכחו מה שהם עשו לנו. תנחילו את זה לילדים שהילדים שלכם ישרטו בצבא. זה צבא של עם ישראל. אנחנו הקמנו אותו. אנחנו שמרנו על המדינה. לא לעזוב לרגע. זה הצב שלו. לא לעזוב. ואני משתדלת. משתדלת. הילדים שלי ברוך השם בוגרי ישיבות, צבא קצינים אה משתדלים. תודה רבה שבאת. תודה לכם.