מודעות עצמית - הרב אליהו עמר (עם כתוביות בעברית)

הנושא שאנחנו, בעזרת השם, נדבר עליו הערב יעסוק בדמותו של משה רבנו, אבל כמובן לא רק סיפורים על משה רבנו כי זה דבר יפה אבל זה צריך ללמד אותנו מה הדברים האלו נוגעים אלינו. אז יש קטע מאוד מעניין שמופיע בספר במדבר. שמה מסופר שכשמשה רבנו יצא ממצרים היו איתו 70 זקנים. אפילו יש לנו תיעוד של המעמד של 70 הזקנים, שמשה רבנו במתן תורה, מיד, 50 יום אחרי היציאה ממצרים, משה רבנו, הקב"ה אומר לו: עלה אליי אתה, אהרון, נדב ואביהוא - זה ארבעה - ו-70 מזקני ישראל. זאת אומרת, הקבוצה הזו זו הייתה קבוצה מאוד מלוכדת שנמצאת מסביבו של משה רבנו. תוך כשנה, קצת פחות משנה, שמאז מתן תורה משה רבנו מוצא את עצמו עם אהרון ומשה.

נדב ואביהוא נפטרו, 70 הזקנים נפטרו. כולם מתו במיתה מאוד מאוד חטופה. נדב ואביהוא בחנוכת המשכן והזקנים נפטרו כחודש ועשרים יום לאחר מכן. בקיצור, חלפה שנה. משה רבנו מוצא את עצמו לבד, כמובן חוץ מאהרון, שנמצא איתו. משה רבנו מוצא את עצמו לבד ואז הוא פונה לקב"ה והוא אומר לו: ריבונו של עולם... אה, רק לא ציינתי. למה באמת כולם נפטרו? אז כתוב שהסיבה היא שבמתן תורה הם הביטו במקומות שהיה אסור להם להביט מבחינה רוחנית, ראו כל מיני מחזות אלוקים. לא הייתה להם הרשאה, סיווג רוחני, שיהיה מותר להם להסתכל. אז כמובן במתן תורה הקב"ה לא רצה להכות בהם כדי לא לערבב עצב בשמחה, אבל העונש רבץ עליהם ופרעו את זה במהלך השנה.

באותה שנה הם לא השלימו את שנתם, אף אחד, לא נדב ואביהוא ולא 70 הזקנים. כך או כך זה לא משנה. משה רבנו מוצא את עצמו לבד, לבד בלי כל אלה שעוזרים, מסייעים ומנהיגים את העם. ואז הוא פונה לקב"ה ואומר לו: ריבונו של עולם, אני מבקש ממך שתיתן לי אנשים שאני אוכל להאציל מעליהם, גם הם יהיו כמוני ויוכלו לעזור לי ולסייע לי בהנהגת העם. ונבחרים 70 זקנים נוספים. זה למעשה תיעוד מאוד מאוד ייחודי. לאחר מכן אנחנו מוצאים דבר מאוד מעניין, שמרים מדברת על אח שלה משה לטובת הגיסה ציפורה. משה רבנו היה נשוי לציפורה. משה היה האח הקטן, מרים זו הייתה האחות הגדולה. משה רבנו היה בגיל 80, מרים הייתה בת 86, אהרון היה בגיל 83. זאת

אומרת, מרים, אהרון, משה. משה הוא הקטן למעשה. ואחרי מתן תורה משה רבנו לא חזר בחזרה לאשתו, לא חזר לביתו, אלא נשאר דבוק באלוקיו. וככה זה התנהל לאורך תקופה מאוד ארוכה. ומרים לא הבינה למה משה רבנו מתנהג בצורת הנהגה פרושה כזו כי הרי גם היא נביאה וגם אהרון נביא וגם משה נביא. ומרים הייתה נשואה לכלב בן יפונה ואהרון היה נשוי לאלישבע בת עמינדב, ולמה משה, שנשוי לציפורה, החליט כביכול לפרק את מערכת הנישואים? ואז כתוב שהיא דיברה עם אהרון על משה רבנו לטובת הגיסה. בדרך כלל זה הפוך, מדברים נגד הגיסה לטובת האח. פה זה קרה להפך: דיברו לטובת הגיסה כנגד האח כביכול. ואז אומרת התורה משפט מאוד מעניין שהקב"ה כעס מאוד:

"והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה." משה רבנו זה האדם העניו ביותר שיש בכל ההיסטוריה היהודית. והקב"ה מתגלה למרים ולאהרון ואומר להם: איך העזתם לדבר על משה רבנו וכו.' מרים נענשה, אהרון גם כן קיבל שמה מעמד של עונש והסתלק ממנו באותו רגע... זאת אומרת, העונש היה קטן. מרים אבל הצטרעה במשך שבעה ימים. עד כאן התיאור שמופיע בתורה. הדבר המעניין הוא שמי כותב את הפירושים האלו? מי כותב את התורה? משה רבנו הרי, כידוע, הוא זה שכתב את התורה. מה הכוונה? שהקב"ה אמר לו: תכתוב כך וכך. הוא לא כתב מעצמו, הוא לא המציא. התורה היא לא ספר סיפורים שמשה הגה בדעתו, התורה היא אלוקית ויש לזה הרבה הרבה הוכחות. אבל

מי אמר למשה רבנו מה לכתוב? זה הקב"ה. אני רוצה פה לרדת לרובד טיפה יותר עמוק. כתוב שמשה רבנו קיבל... יש דיון האם הקב"ה במהלך ה-40 שנה כל פעם היה מתגלה למשה רבנו, אומר לו: עכשיו תכתוב כך וכך, עכשיו תכתוב: אסור לאכול חזיר, עכשיו תכתוב: צריך לשמור שבת, עכשיו תכתוב את הסיפור עם קורח. אני אומר לך, תתעד את זה, תכתוב את זה. וככה לאט לאט 40 שנה. בסוף ה-40 שנה מגילות, מגילות. בסוף ה-40 שנה הוא אומר לו: קח את כל המגילות האלה שכתבת, תאגד אותן שיהיו ליחידה אחת. זה פירוש אחד: תורה מגילות מגילות ניתנה. לפי פירוש אחר בגמרא בגיטין, התורה ניתנה חתומה. מה זאת אומרת "התורה ניתנה חתומה?" הקב"ה אמר למשה רבנו: שב,

תתחיל לכתוב מבראשית ועד ל"עיני כל ישראל," שזה הפסוק האחרון, את כל החמישה חומשי תורה. מה, הוא כתב לו את העתידות? התשובה היא כן ולא. מה זאת אומרת "כן ולא?" הוא כתב לו את כל התורה כולה כרצף של אותיות מבראשית עד "לעיני כל ישראל." אמר לו: תכתוב א,' תכתוב ר', תכתוב ב', תכתוב... תכתוב את האותיות בזה הסדר. ואז כל פעם הוא היה אומר למשה רבנו: קח את הספר שאמרתי לך לכתוב, בוא, אני אגיד לך איך לחלק את האותיות למילים. כי הרי אלו אותיות ברצף, אפשר לחלק אותן באין-ספור וריאציות. בוא, אני אסביר לך עכשיו איך לחלק. ואז לפי המאורע פתאום היו מחלקים והיית רואה שלפי החלוקה זה "לא תאכל חזיר," "לא תלבש שעטנז," אבל

כשמשה רבנו קיבל הוא קיבל את הכול כרצף אותיות. לאט לאט במהלך ה-40 שנה ביאר הקב"ה למשה רבנו את כל הקטעים בספר התורה. ככה, אגב, הגמרא מכריעה שתורה חתומה ניתנה. התורה ניתנה חתומה כבלוק אחד ואפשר היה לחלק את הכול בצורות שונות. למשל, הרמב"ן כותב בהקדמתו לתורה שאם ניקח את התורה מתחילתה ועד סופה ברצף, תהיה אפשרות לחלק את כל האותיות לפי שמות של הקב"ה, לפי איך שהקב"ה, השמות שלו. ויש לבורא עולם הרבה מאוד שמות. שמות הכוונה גילויים, צורה שבה הוא מתגלה לברואיו, אבל אין לנו השגה מי זה בורא עולם עצמו. אבל איך הוא מתגלה, מה הפנים שהוא מראה לנו, פעם פנים של הסתר פנים, פעם הארת פנים, כל פעם זה מופיע בצורה אחרת.

אתה תוכל לקבל רצף שמותיו של הקב"ה אם אתה תחלק את המילים של ספר התורה. להבדיל, למשל, אני לוקח דוגמה מפורסמת: קורח, שחלק על משה רבנו. מה היה קורה אם קורח היה מתעשת ובדקה ה-90 הוא היה אומר למשה רבנו: סליחה. אתה יודע מה? שכנעת אותי. אני לא חולק עליך, אני לא רוצה להתחרות על משרת הכוהן גדול. חבר'ה, מקפלים את ההפגנה, אני מסיר את המועמדות, נותנים למשה רבנו להיות המנהיג. אז כמובן קורח לא היה נבלע באדמה ולא היה את כל מה שאנחנו קראנו שקרה בסופו של דבר לקורח. אם זה כתוב בתורה מראש, אז איך זה לא היה קורה? התשובה היא: הקב"ה היה אומר למשה רבנו לחלק את המילים בצורה שונה לפי הבחירה של קורח. קורח היה בוחר טוב,

חלוקת המילים, שמשה רבנו מחזיק את המגילה אבל בלתי מפוענחת אז הקב"ה היה אומר לו: תחלק את זה בצורה כזו וכזו. והחלוקה הייתה שקורח חזר בו וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. בפועל, קורח לא חזר בו וקורח נבלע באדמה. בסיומו של האירוע אומר הקב"ה למשה רבנו: קח את המגילה הזו שנתתי לך של רצף אותיות ואני אתן לך צורת פענוח. ובצורת חלוקת האותיות פתאום מופיע דבר מאוד מעניין, שקורח בסופו של דבר נבלע בתוך האדמה. זאת אומרת, משה רבנו קיבל את התורה כדבר חתום ועם הזמן הקב"ה פותח לו את המילים, מחלק לו אותן לאותיות, לפרשיות, לדברים, ואתה מקבל את התרי"ג מצוות, את האירועים שקרו במדבר וכו.' אחד עשר פסוקים אחרונים

בתורה, יש דיון גדול מי כתב אותם. "וימות משה עבד ה' ויקבור אותו בגיא" ושמה כתובים כל האותות והמופתים שעשה משה רבנו. במילים אחרות, שם כתוב, ב-11 הפסוקים האחרונים בתורה, הספד על משה רבנו. מי כתב את זה? אז כתוב, יש בזה דיון: האם משה רבנו כתב את זה - הרי זה חלק מהתורה - אבל משה כותב בדמע, הוא בוכה, "וימות משה עבד ה"...' בן אדם כותב על עצמו את המודעת... מודעת האבל שלו. זה נורא ואיום. אז הוא היה בוכה. יש פירוש אחר שאומר שיהושע כתב את 11 הפסוקים ואז הוא אומר "וימות משה," משה נפטר. ונתנו לו רשות לכתוב את ה-11 פסוקים האחרונים בתורה. הגאון מווילנה הולך עם ביאור מהפכני. אומר הגאון מווילנה: משה ויהושע

כתבו. אה, איך זה יכול להיות? זה או משה או יהושע. הוא אומר: שים לב מה אומרים לך חז"ל, "משה כותב בדמע." מה זה "בדמע?" למה לדמעות קוראים דמעות? הכוונה היא בלשון הקודש המילה "דמעה" היא מלשון "דימוע." מה פירוש המילה "דימוע?" ערבוב, ערבוב. יש לנו גם מושג, למשל, אם פרי קדוש של תרומה נפל בתוך ארגז של פירות חולין אז הוא "מדמע" אותם, הוא התערבב. אני מרים תפוז, יכול להיות שזה תפוז של תרומה. אסור לי לאכול, אני לא כוהן. אז זה נקרא "דימוע." "דימוע" הכוונה ערבוב. מהי דמעה? דמעה מערבבת לך. אתה לא רואה את הדברים בצורה ברורה. לכן, חס וחלילה, בן אדם בעצב נוראי בוכה. למה האדם בוכה? כי הוא לא רואה את העתיד, הוא

לא רואה לאן זה הולך להוביל, אז הכול מיטשטש אצלו, הכול נהיה לא ברור אצלו. זו הכוונה "דימוע." אז ככה, אומר הגאון מווילנה: הרי התורה כולה ניתנה ברצף של אותיות. אין לזה פענוח. זה "מדומע", זה מעורבב, כל האותיות כתובות ברצף. אני לא יודע מה משמעות המילים. עם השנים, משה רבנו מקבל כל פעם הוראה: פתח את הקטע הזה, תעשה חלוקה, פתח את הקטע הזה, תעשה חלוקה. והוא מחלק לפי מה שהקב"ה מצווה אותו ולפי זה יוצאים החוקים, המצוות, המשפטים, האירועים בתנ"ך. כשהגיעו ל-11 הפסוקים האחרונים, משה רבנו כתב אותם, אבל הוא כתב אותם ב"דימוע," רצף של אותיות. הוא שואל את הקב"ה: טוב, הגענו לקטע האחרון. מה הפענוח? אומר לו הקב"ה: לך

זה מדומע, לך זה יהיה בלתי מפוענח. כשמשה רבנו נפטר אומר הקב"ה ליהושע: עכשיו תקבל נבואה ואני אסביר לך איך לפענח את הכתוב. משה כותב בדמע כי משה כתב את התורה מבראשית ועד "לעיני כל ישראל," ויהושע הוא זה שביצע את החלוקה הרוחנית על פי הנבואה של הקב"ה. יש, למי שחושב אולי שספר התורה נכתב על ידי משה רבנו ומה שהסברתי כרגע נשמע לו קצת תלוש מהמציאות, אז יש לזה הרבה מאוד הוכחות ויש אפשרויות, יש גם הרצאות מאוד ברורות שנקראות בשם "תורה מן השמיים," סדרת הרצאות יפהפייה, שמוכיחה מעל לכל ספק שמשה רבנו לא היה יכול לכתוב. אם הוא החליט להמציא את התורה, הוא לא היה יכול לכתוב את התורה כי יש בתורה בשחור על גבי לבן

אין-ספור דברים שלמשה רבנו לא הייתה אליהם נגישות, משה לא היה יכול לגשת אליהם. הדוגמה הכי מפורסמת היא לגבי הדגים הטהורים והטמאים. הרי הסימן לדג טמא ודג טהור זה... אני יכול ללכת ליפן, לשוק הדגים, ולהרים דג ולדעת שהדג הזה הוא טהור או הדג הזה הוא טמא. לפי מה? אז כתוב בתורה שדגים צריכים שיהיו להם שני סימני טהרה: סימן אחד זה הסנפירים - וזה יש בכל אחד, סימן שני זה הקשקשים. סנפיר וקשקשת. אומרת הגמרא בחולין: אם אתה רואה דג שיש לו קשקשים, גם אם לא ראית את הסנפירים שלו, בוודאות שיש סנפירים. אבל אם אתה רואה דג עם סנפירים, יכול להיות שאתה אוכל כריש. יש לו סנפירים, אין לו קשקשים. אבל השאלה הנשאלת היא מניין

שבאמת... אולי ימצאו בים איזה דג שיש לו קשקשים ואין לו סנפירים? מה אז אנחנו נעשה? מי נתן למשה רבנו את הכתפיים הרחבות להגיד כזה מידע בזמן שמשה רבנו, יש לנו ידיעה שהוא הסתובב מקסימום במזרח התיכון. היה באזור מצרים, היה קצת באפריקה ונפטר במדבר סיני, ליד ערבות מואב. מי נתן למשה רבנו? היית בהודו? היית במזרח הרחוק? היית באוקיינוס השקט? היית בתהומות העמוקים ליד אינדונזיה? 11 קילומטר עומק, המקום הכי עמוק בעולם במים. מה? מאיפה אתה יודע מה קורה היום? חוקרים היום בלי סוף את התהומות. איך לקחת על עצמך סיכון? אז גמרא שם אומרת בהקשר שונה: "וכי משה קניגי היה או בליסטרי היה?" מה, הוא היה צייד חיות? מאיפה הוא

הכיר? התשובה היא: הוא באמת לא ידע. התשובה היא: משה רבנו לא ידע ומשה רבנו לא הכיר, אבל הקב"ה אמר לו: עכשיו תכתוב את זה ואני אומר לך, אני יצרתי את העולם, אני הקבלן, אני האדריכל, אני היוצר, אני מתחזק, אני מנשים כל רגע את העולם. אין יותר ברייה שונה מזו. מה שאמרתי לך - דג שיש לו קשקשים, בראתי לו גם סנפירים. וזו הוכחה קטנה. יש בלי סוף הוכחות שנועלות את זה מכמה וכמה כיוונים שאין אפשרות לתורה שתינתן שהיא לא תהיה תורה מן השמיים. אז מה היה חלקו של משה רבנו? משה רבנו כתב על פי ציווי השם ובורא עולם אמר לו איך לחלק את ספר התורה. אם זה ככה, הגענו לשאלה: משה רבנו כותב "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם "אשר על

פני האדמה." אני אומר לך: בבקשה אדוני, קח עט, תרשום מה שאני אומר לך. איך קוראים לך? דוד, יפה. תרשום: דוד האיש הכי עניו שיש בשכונה. כל הכבוד. ואתה כותב ובלי שמץ של טיפה אולי משהו? איך משה רבנו? אתם יודעים מה? עצם זה שהוא כתב על עצמו שהוא הכי עניו אני חושב שזה כבר הופך אותו לא להיות הכי עניו. איך משה רבנו כתב את הדבר הזה על עצמו? "והאיש משה עניו מאוד?" מה גם, שאני רוצה לאתגר אתכם. משה רבנו, כשהיה צריך לדפוק על השולחן, הוא דפק, הוא דפק חזק. יש לנו כמה וכמה אירועים שאתה רואה שמשה רבנו מגיב בצורה מאוד נחרצת בלי אפשרות לסטות ימין ושמאל. יש מקור מאוד מעניין, מצאתי אותו בילקוט שמעוני על פרשת שמות. שמה

מסופר שמשה רבנו ברח ממצרים. אז הוא היה בגיל 20, גדל בארמון של פרעה. וכשהוא ירד לראות בסבלות אחיו, אז הוא ראה איש מצרי מכה איש עברי. משה רבנו בלי להתבלבל מסתכל על המצרי, הורג אותו, טומן אותו בחול, מעלים ראיות וחוזר בחזרה לארמון. באמת מצד משה רבנו לא היה ניתן לעלות על שום דבר כי הוא ראה את המצרי הזה מכה איש עברי. אגב, חשוב לי להסביר. ולמה באמת הוא הגיב איך שהוא הגיב? הסיבה היא למה הוא הכה אותו. למה המצרי הכה את העברי? אז כתוב שם בחז"ל שהסיבה לכך כיוון שהמצרי הזה נתן עיניו באשתו של אותו יהודי והוא רצה להכות אותו ולהגיד: הוא מת בעבודה. עבד קשה מדי, לא עמד בהספק והרביץ לו. משה רבנו מסתכל על הבן

אדם, הוא רואה שהיהודי הזה חוטף מכות מהמצרי לא כמו מכות שעבד מקבל כדי לזרז אותו - שזה גם לא בסדר, אבל זו הנורמה של העבדים - הוא מקבל מכות מכוונות. הבן אדם מרביץ לו ואתה רואה שצורת ההכאה היא שהוא לא יחזור הערב הביתה. יש מישהו שמעוניין לחסל אותו. כשראה את זה משה רבנו, אז הוא ממש הציל אותו. זו הצלת נפשות לכל דבר ועניין. הכה את המצרי, הרג אותו, טמן אותו בתוך החול, העלים ראיות. משה רבנו שילם על זה במחיר של החירות שלו. בסופו של דבר הלשינו לפרעה. דתן ואבירם, הם הלשינו לפרעה על משה רבנו ומשה רבנו נאלץ לברוח ממצרים. משה רבנו- עם כל הענווה שלו - כשהיה צריך לתפוס מישהו ולחסל אותו, הוא חיסל אותו וגם הכניס

אותו בתוך החול. משה רבנו בורח ממצרים ועובר לכוש. כשהוא הגיע לכוש, שמה כתוב שהוא פגש את מלך כוש. קראו לו קוקנוס. קוקנוס, זה היה שמו של המלך של כוש. מה הסיפור היה עם הקוקנוס הזה? הקוקנוס, היה לו צבא מאוד גדול ויצא למלחמה. בינתיים הוא השאיר את עיר הבירה שלו עם יועץ מאוד חכם. ליועץ הזה קראו בלעם. בלעם בן בעור הקוסם, זה שעם ישראל אחרי 40 שנה נתקל איתו. בלעם הזה היה מכשף גדול מאוד וברגע שהמלך יצא למלחמה הוא נעל את שערי העיר, הטיל כישוף על כל מיני מבואות העיר. מבוא אחד הוא עשה אותו שמי שייכנס לשם זה יהיה אזור ביצתי, שלא יוכלו לחצות אותו. אזור אחר - הוא הכניס שם נחשים ארסיים בתוך בורות, כמובן הכול

בדרך כישוף - שכל מי שינסה לחצות את האזור הזה יוכש עם הנחשים למוות. בקיצור, מלך כוש מאוד הצליח בחוץ, אבל כשהוא חזר הביתה השערים היו נעולים. כמו שהוא התקרב, הם קיבלו שם אש וגופרית. הוא מנסה לאגף. עם הבריכות שמה טבעו לו חלק מה... עם הביצה שם טבעו לו חלק מהחיילים. הוא מנסה ללכת דרך אזור הבורות, הכישו אותם הנחשים. בקיצור, הוא הבין שמישהו פה סגר את כל הפינות. הם נשארו בחוץ במשך הרבה מאוד שנים. ואז משה רבנו הגיע ופגש את המלך בחוץ. בקיצור, לימים, המלך מת בחוץ, מחוץ ל... לא הצליחו לכבוש ונוצר מצב כזה שאין יכולת השתלטות. ואז כיוון שראו את משה רבנו והיה דומה ככה בצורה... גינוני מלכות וכו' וכו- ' אמרו

לו: אתה תהיה המלך שלנו בכוש. אמר להם משה רבנו: אם אני המלך שלכם... אחרי תשע שנים. אמר להם: אם אני המלך שלכם, אני מכניס אתכם פנימה. איך? אבל נחשים וזה. אמר: תנו לי, אני אסתדר. כל אחד שילך, יצוד חסידה ויאכיל אותה. החסידות, יש להן מקור ארוך מאוד. תאכילו את החסידות. אחרי שנוצר מצב של כימיה בין הלוחם לבין החסידה שהוא גידל, ביקש מהם משה רבנו להרעיב את החסידות במשך מספר ימים. ואז הוא אמר: כל אחד ילך עם החסידה שלו ביד ועם הסוסים, אנחנו הולכים לאזור של הנחשים. הגיעו לאזור, אמר להם משה רבנו: תשחררו את החסידות המורעבות. והחסידות עם המקור שלהן נחתו כמו חיצים, תק, תק, תק, תק, בכל הבורות, שלפו משם את

הנחשים והתרוממו באוויר. הדרך נפתחה והם פרצו לתוך העיר. בלעם ברח מהצד השני. לימים, משה רבנו נתקל איתו פעם נוספת כשהוא בא לקלל את ישראל. ומשה רבנו היה מלך בכוש במשך 40 שנה. ארבעים שנה הוא היה מלך. הדבר המעניין הוא: למה אחרי 40 שנה הוא הפסיק להיות מלך? המדרש כותב: כי הוא לא היה מוכן להתחתן עם המלכה. זאת אומרת, הביאו לו את מלכת כוש של המלך הקודם. הוא לא היה מוכן. הוא יהודי, הוא לא מתחתן עם גויה. ארבעים שנה לא קרב אליה, למלכת כוש, ואז היא התלוננה: איך יכול להיות? איזה מין מלך זה? אחרי 40 שנה היא נזכרה להתלונן. בכל מצב, זה היה ביזיון לשלטון המלכותי וכולם ידעו שהוא לא מהמקור שלהם, הוא לא מכוש, אלא

הוא ממצרים. ואז אמרו לו: תלך. ואז הוא הלך ואז הוא הגיע למדיין. הסיפור עם מדיין זה אחרי הסיפור עם כוש. ושמה הוא מסביר, המדרש מספר שיתרו, חמיו לעתיד, לקח את משה רבנו ואמר: אם הוא נראה מצרי, לך תדע אם הוא ברח ממצרים, איזה עבריין הוא. למה הוא ברח? ואז הוא לקח אותו, זרק אותו בתוך בור. ומשה רבנו ישב בכלא 10 שנים. לא יודעים את כל ההיסטוריה הזו על משה רבנו. היו לו תהפוכות, עליות, ירידות. הוא בגיל 80 הגיע בחזרה לגאול את עם ישראל ממצרים אחרי היסטוריה מאוד מאוד ענפה שהייתה לו. בכל מצב, משה רבנו הביע דעה והביע עמדה בהרבה הרבה מאוד נושאים: גם במדבר עִם עַם ישראל, זו לא הייתה בדיוק ענווה שהוא אומר לקורח:

אדוני, אם אתה לא מתקפל, אז תדע לך, הקב"ה יברא ברייה ואתה תיכנס קומפלט עם כל המשפחה ועם כולם בתוך האדמה. וקורח לא תפס את הסיפור ברצינות, ונפתחה האדמה וכולם נכנסו בפנים. משה רבנו, כשהיה צריך להכות על השולחן, הכה על השולחן. איפה הענווה? ואתה עוד כותב "והאיש משה עניו מאוד?" אתה קורא את התיאור, אתה אומר: תשמע, יש פה משהו שלא כל כך מסתדר. אם אתה מנהיג, אתה צריך להכריע בהחלטות וכל מיני דברים. איך זה הולך עם הענווה? זו למעשה השאלה שיש על היסוד הזה שכתבנו: "והאיש משה עניו מאוד- " איך משה רבנו כותב את זה על עצמו? אני רוצה לאתגר את זה עוד טיפה ואז אני פותח, כי הנושא הזה לא קשור למשה רבנו, הנושא הזה קשור

אלינו, לכל אחד מאיתנו, לכל אחד שמתמודד ורוצה קצת ענווה ומתמודד כנגד הגאווה, רוצה לדעת מהי ענווה, מהי גאווה, איפה זה עומד. הקב"ה, כתוב ש"תועבת ה' כל גבה לב- " הוא לא אוהב אנשים גאוותנים. בורא עולם רוצה את הענווה. ענווה היא דבר חשוב מאוד בעבודת השם. אדם שהוא ענוותן זה אדם שפותח לעצמו שערים טובים מאוד. אני חייב לדעת את ההגדרה מה זו ענווה, מה זו גאווה, לא מבחינה פילוסופית - פרקטית. אני לא רוצה להיות גאוותן ואני רוצה להיות ענוותן. איפה זה עומד? איפה זה נמצא? אז רגע אחד לפני שאנחנו נוריד את זה לרמה הפרקטית, אני רוצה להוסיף פה עוד דבר. יש גמרא מאוד מאד מפורסמת. מכירים את הגמרא הזאת בסוף מסכת סוטה.

הגמרא מספרת שרבי יהודה הנשיא היה ענוותן גדול מאוד. רבי, ככה זה היה הקיצור שלו. קראו לו רבי, רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, היה "ענוותן סגין," היה ענוותן גדול. ככה כתוב. מה זאת אומרת "ענוותן גדול?" שמוחל ומעלים וכו.' תקראו בסוף מסכת כתובות איזו הדרכה נתן רבי לבן שלו, שעומד להיות נשיא אחריו. אמר לו: זרוק מרה בתלמידים. אתה צריך, איך אומרים? לתפוס את התלמידים בצורה קצרה. איפה הענווה? רבי נותן הדרכה איך מתנהג נשיא. הוא אומר: נשיא צריך להיות תקיף, צריך לעמוד, צריך להגיד, צריך זה. צריך לדפוק על השולחן, במילים אחרות, כי הוא נשיא. ואיפה הענווה של רבי יהודה הנשיא? כתוב שרבי יהודה הנשיא היה ענוותן גדול.

איך זה מתנגש עם שני הדברים? הגמרא מוסיפה ואומרת: "משמת רבי יהודה הנשיא בטלה הענווה." כבר אין... יש אנשים שהם בעלי ענווה, לא במדרגה שלו. הוא היה במדרגה מאוד מאוד גבוהה. כשקראו את המשנה הזו בבבל, זו הייתה תקופה מאוחרת, כמו איזה 120-100 שנה אחרי שרבי יהודה הנשיא נפטר. היה שם רב גדול מאוד שקראו לו רב יוסף. רב יוסף אמר לתלמיד שקרא את המשניות, אמר לו: אופס, תעצור. אל תגיד "משמת רבי יהודה הנשיא בטלה הענווה", למה? כי יש אותי. אתה מכיר אותי? אני, קוראים לי רב יוסף. אני הכי ענוותן, לפחות ענוותן כמו רבי יהודה הנשיא. עצם זה שאתה אומר את זה, אם אמרת - זו גאווה. מצאתי עוד מקור, ממש, אני אומר לכם, קטעים

שאתה מרים גבה: משה רבנו כותב על עצמו שהוא ענוותן, רב יוסף אומר: אני בעל ענווה. מצאתי עוד אחד - רבי אבהו. רבי אבהו היה גר בקיסריה. היה חכם מאוד והיו מאוד אוהבים אותו גם בבית הקיסר. כשהוא היה מגיע כל פעם לבית הקיסר, היו יוצאים ושרים לקראתו: "החכם של היהודים." היה להם כנראה איזה המנון מיוחד לכבוד רבי אבהו "החכם של היהודים." אגב, הכבוד הזה לא בלבל אותו. הוא היה יושב ועוסק בתורה ומוסר שיעורי תורה. והוא שלח את הבן שלו פעם אחת לישיבה בטבריה. הוא היה גר בקיסריה. הוא שלח את הבן שלו לטבריה. ואז אמרו לו שהבן שלו החליט להתנדב בחברא קדישא. אנשים נפטרים וזה. הוא הולך, עוזר לקבור אותם. זו מצווה גדולה מאוד

להיות בחברא קדישא. זו מלאכה לא קלה בכלל. והבן שלו, ברוך השם, ספג חסד ורוצה להיות מהחברא קדישא. אתם יודעים איזה מכתב הוא שלח לו? הוא אמר לו: אם הייתי רוצה שתעבוד בחברא קדישא, הייתי מסדר לך פה, בקיסריה, ב-ג"ח של קיסריה, לא הייתי שולח אותך לטבריה. שלחתי אותך לטבריה ללמוד תורה. תורה היא הייתה אחד הדברים הכי חשובים לו. והוא אומר משפט מאוד מעניין. אומר רבי אבהו: תשמע, אני כל החיים חשבתי שאני הכי ענוותן. אני הכי ענוותן. האמת היא, בסוף פגשתי איזה יהודי צדיק. קראו לו רבי יצחק מעכו. זה היה השם שלו, בעיר עכו. עכו היא עיר קדומה מאוד. היה שם אחד מהאמוראים שקראו לו רבי יצחק. כשפגשתי אותו, אמרתי: שמע, אתה

יודע מה? נראה לי שאני לא מספר אחת בענווה. הוא, רבי יצחק, הוא המספר אחת בענווה. יפה מאוד שהוא מפרגן לו להיות המספר אחת, אבל איך אתה חושב שאתה מספר אחת? אולי זה שאתה חושב שאתה הכי ענוותן זו הגאווה הכי גדולה? נכון? ככה זה מתנגש לנו בעולם המושגים. אז אם זה ככה, אחרי שהצגנו את כל הדברים, אנחנו כבר מתחילים להבין שאולי אנחנו מדברים ענווה, אומרים ענווה - חושבים משהו אחד, במציאות מדובר בדבר אחר לחלוטין. אז מה זו ענווה ומה זו גאווה? זה קשור אלינו, לכל אחד מאיתנו. מצאתי שני מקורות. מקור אחד מופיע בשיטות של הראשונים - המאירי, ומקור שני כתוב בשם הרב מבריסק. הוא מביא את זה ב"חידושי הגרי"ז," הוא מביא את זה

על מסכת סוטה. אני אפילו אקריא לכם את המילים כי המילים הן חזקות מאוד. כותב הבריסקר רב, הוא כותב ככה: הוא אומר: "תדע לך, ונלאו כל חכמי הלב להבין "איך ייתכן שהעניו יכריז על ענוותנותו, "הלוא זה ההפך הגמור מענווה." הוא שואל את השאלה בצורה הכי פשוטה: איך רב יוסף, משה רבנו - איך הם אומרים על עצמם שהם ענווים? הוא עונה את התשובה והוא אומר: "תדע לך, "ענווה איננה אי-ההכרה בערך העצמי." הרבה אנשים, אתה אומר לו: בוא'נה, שמע, אתה יודע? יש לך ידיים טובות. איך אתה בונה, מסדר, תק, תק, מה ש... יש לך ידיים של זהב. ואז הוא משפיל את העיניים ואומר: מי אני ומה חיי? ידיים שמאליות. לא יודע, תאמין לי, איך זה יוצא כל

פעם... גם תדע לך, אתה יודע מה? הרבה פעמים שאני בכלל עושה משהו זה מתקלקל. במקרה עכשיו אתה ראית שעשיתי טוב. זו לא ענווה, זה בן אדם שמשקר את עצמו. למה? כי אם הקב"ה נתן לך מתנה - וכל אחד שיושב כאן יש לו מתנות: יש אחד שיודע לשיר יפה, אתה אומר לו: בוא, תעלה, תהיה חזן. אתה רואה הוא מחזן יפה. יש לו את זה, נולד עם זה. יש אחד שיש לו ידיים טובות, יש אחד שיש לו אינטואיציה, אתה מדבר איתו - קולט את הקודים העדינים. יש אחד... כל אחד, כל מי שיושב כאן, כל מי שיושב כאן, יש כאן אנשים, אני בטוח, בלי להכיר באופן אישי כל אחד, אין פה בן אדם שיושב שאין לו מתנה. אם אתה מתכחש למתנה שהקב"ה נתן לך - זו לא עוונה. אתה משקר

את עצמך. זה שקר עצמי כי בורא עולם נתן לך משהו שהוא דבר חיובי, נתן לך דבר שהוא דבר טוב. זוהי לא עוונה. ענווה היא לדעת מה בורא עולם נתן לי, אבל אני יודע שהוא נתן לי את זה במתנה. אומר משה רבנו: אני יודע שאני עליתי לשמיים. היחידי שעלה לשמיים זה משה רבנו. מה אתה אומר "והאיש משה עניו מאוד?" אתה היחידי מכולם שעלה למעלה. אומר משה רבנו: זה שקראו לי לעלות לשמיים זה לא בגלל שאני, אדון משה, אני האיש החשוב. מה פתאום. קראו לי לשמיים מכיוון שהקב"ה החליט לקרוא לי. באותה מידה הוא יכול היה לקרוא גם לך. למה הוא בחר בי? מתנה. אני יודע למה בורא עולם נתן לי מתנה? לי הוא נתן מתנה אחת, לך הוא נתן מתנה אחרת. כל אחד

יש לו מתנה. ומשה רבנו חש את זה בצורה כל כך עוצמתית שהוא ביטל את עצמו ברמה הגבוהה ביותר. הוא אמר: "ונחנו מה?" אנחנו שום דבר. אלא מה? מה זה "אנחנו שום דבר?" אתה הרי המנהיג פה, לא? מי פה מחליט על העניינים? אומר משה רבנו: אני המנהיג. אתם יודעים מה ההוכחה הגדולה ביותר שלא משה רבנו היה המנהיג? ביום שהקב"ה אמר למשה רבנו: אתה צריך להיפטר מן העולם - משה רבנו ירד. הגיע כמעט עד 50 שערי בינה, אדם שעלה לשמיים, ידע את כל התורה, לימד את כל התורה. אתם יודעים מה מסופר על השבת האחרונה של משה רבנו? כתוב אותה שבת "דיו זוגי הייתה," ככה מביאה הגמרא בתמורה טז. אומרת הגמרא: היו שני מנהיגים באותה שבת, היה את משה רבנו

והיה את יהושע, ומשה רבנו סמך את ידיו על יהושע ואמר לכל עם ישאל: זה המנהיג הבא. ואז באותה שבת הוא אמר ליהושע: לך תדרוש. ויהושע דרש, נתן דרשה יפה מאוד. ומשה רבנו הגיע באמצע הדרשה והתיישב. ובאותו רגע הוא פשוט לא הבין את הדרשה של יהושע. איך יכול להיות? אבל כל מה שיש ליהושע זה ממך. הרי בורא עולם דיבר עם משה ומשה לימד את התורה לכל ישראל. אם יהושע יודע משהו זה רק מה שמשה רבנו אמר. הוא לא יכול להמציא. ישב שמה ולא הבין את השיעור. למה? אומרת הגמרא: באותה שבת נסתמו ממשה רבנו מעיינות החוכמה ונפתחו אצל יהושע. זה אתה? בורא עולם נותן לך במתנה, אתה קורא לזה "אני?" ואת זה משה רבנו לא הבין בשבת האחרונה לחיים

שלו, את זה משה רבנו הבין ברגע הראשון שהוא הוריד את התורה. מצאתי גמרא מאוד מעניינת, הגמרא במסכת שבת בדף פט אומרת שהשטן, אחרי שהיה מתן תורה, הוא בא לבורא עולם, אמר לו: איפה התורה? איפה התורה? למה זה היה? כי הוא רצה לקטרג, כאילו, מה, נתת תורה לבני אדם? מה כבר הם יעשו עם התורה הזאת? אמר לו הקב"ה: לך תחפש, אני יודע? מסתובבת התורה. אז הוא הלך להרים - ההרים אמרו שהם לא יודעים, לגבעות, הלך לשמיים, לארץ. בסוף הגיע למשה רבנו. אמר למשה רבנו: איפה התורה? התורה שלך, איפה התורה שלך? אמר לו משה רבנו: לא יודע על מה אתה מדבר. לא יודע... התורה שלי? לא מכיר. אז כתוב שהקב"ה אמר למשה רבנו: משה, אבל אני נתתי לך את

התורה. בדאי אתה? מה, אתה אומר לו שאתה לא... שאתה לא יודע על מה הוא מדבר? אמר משה רבנו לקב"ה: הוא אומר שהתורה שלי? תורה שאתה נתת לי אותה במתנה, שימו לב לדיבור. אתה נתת? אני היום מלא בחוכמה, אבל זה בגלל האיי-קיו שלי? מה פתאום. אתה נתת לי את הכול במתנה. אני ככלי ריק, "ונחנו מה"? אתה לקחת אותי ומילאת אותי בחוכמה. אני יכול להגיד שהתורה שלי? השטן שואל איפה התורה שלי. אני לא יודע על מה הוא מדבר. לי אין כלום. יש משהו שאתה נתת לי. אמר לו הקב"ה: אם כך אתה מדבר, אז התורה תיקרא על שמך. "זכרו תורת משה עבדי." אז הקב"ה נותן את התורה על שמו של משה רבנו. וזה היה למשה רבנו מהיום הראשון שהוא קיבל את התורה ועד

יום מותו, שביום מותו לקחו לו את החוכמה ובזמן שהוא קיבל את התורה הוא קיבל את החוכמה. ומשה רבנו לא התבלבל. הוא אמר להם, לעם ישראל, במהלך כל התקופה: "ונחנו מה?" אנחנו שום דבר, אנחנו כלום לעומת מה שבורא עולם מילא אותנו. במילים אחרות, ענווה היא לא בן אדם שאומר: אני שום דבר, אני אפס, אלא אני יודע שהקב"ה נתן לי דברים טובים, יש לי ידיים טובות, יש לי אפשרות... לא יודע מה, כל אחד... יש אחד שיש לו כוח פיזי - אני יכול להרים דברים כבדים, יש אחד שיש לו כוח שכלי - אני יכול לעזור עם עצה טובה, יש אחד מומחה בשלום בית, יש אחד מומחה בחינוך ילדים. כל אחד יש לו את הדברים הטובים שבורא עולם נתן לו. נתנו לך מתנה -

תדע שזו מתנה. והקב"ה רוצה שתשתמש עם המתנה בצורה טובה. עכשיו, ולמה הוא נתן לך? אלה כבר חשבונות שמיים. זה בחר בך הקב"ה, בסדר, אתה הצינור - זכית. זכית להיות הצינור. זה משה רבנו. אומר רב יוסף: אני יודע מי אני ואני יודע מה אני, ולמרות כל מה שאני יודע אני עדיין חושב שזו ענווה. זה לא ממני, זה רק הקב"ה נתן את הדבר הזה. זה למעשה מאפיין ומסמל על עניין הענווה. אבל מצאתי עוד דבר במאירי. המאירי כותב דבר מאוד מעניין. יש לו חיבור שנקרא "חיבור התשובה" ושמה הוא כותב, אומר: תדע לך שיש הבדל בין משה לבין אהרון. משה רבנו הוא הענוותן ואהרון הוא היה שפל רוח. מה ההבדל בין ענווה לבין שפלות הרוח? אומר המאירי: ענווה

היא בן אדם שיודע להרכין ראש, אבל זה בן אדם שאם הוא רואה עוול, הוא יודע גם לדפוק על השולחן ועדיין זה עונה בגדר של ענווה. שפלות הרוח זה גם אם אתה רואה עוול, אתה לא מסוגל לדבר, לא מסוגל להגיד. לא מסוגל לדבר ולא מסוגל להגיד שום דבר. זה נקרא שפלות הרוח. משה רבנו, כשירד מהר סיני ראה את עם ישראל עושים את העגל, הוא לא התבלבל, לקח את העגל, כתת אותו, נלחם, והוא עדיין בגדר ענווה. אהרון היה שפל רוח, הוא ידע שקורה פה דבר לא בסדר. שפלות הרוח שלו לא נתנה לו להגיד: רבותיי, אתם טועים. ומה אנחנו צריכים לעשות? כותב המאירי: אנחנו צריכים לשלב - גם שתהיה לנו ענווה וגם שפלות הרוח, לדעת לאזן בין שני המרכיבים האלו.

אבל זה למעשה עיקר העבודה: קודם כול לדעת את הערך העצמי, לדעת מתי צריך לשתוק ומתי צריך לדבר ולדעת לאזן בין הדברים. לפעמים צריך, גם בעל ענווה, לפעמים צריך לדפוק על השולחן ולהגיד "כך וכך זה הדבר" אם יש כל מיני דברים שמחוללים, שזה למשל כבוד שמיים. אני ארד לנקודת הסיום. סיפור מאוד מעניין שמסמל על העניין הזה. היה לפני משהו כמו 200 שנה בערך, קצת פחות, היה ויכוח גדול מאוד בין שני בתי דפוס גדולים מאוד באירופה. היום, ברוך השם, ארון הספרים היהודי זה אחד מארונות הספרים היפים ביותר שיש בעולם. יש לנו תלמוד בבלי. תלמוד בבלי הוא תלמוד שכבר חובר בבבל לפני כ-1,600 שנה, אחד מהספרים העתיקים ביותר, תלמוד שהוא מלא

מלא וגדוש בחוכמה, בלוגיקה. היום ביפן לומדים את התלמוד בבלי כי הם למדו שיש שם שיטות מבחינת פיתוח ויכולת החשיבה שהם דברים שהם עוזרים לאדם לפתח. אנחנו לא לומדים את זה בשביל זה, אנחנו לא לומדים בשביל הזיכרון ולא לומדים ליכולת פיתוח החשיבה. אנחנו יושבים ולומדים כי זו תורת אלוקים חיים, כדי לעשות את רצון הבורא, אבל בחוכמה האלוקית טמונים הרבה מאוד דברים. בקיצור, החליטו להביא את התלמוד בבלי, להביא אותו לדפוס בצורה מסודרת ועם כל המפרשים שנמצאים מסביב שנועדו לבאר: רש"י, תוספות ועוד. היה בית דפוס של אחים, רבי פינחס מקוריץ, שני אחים לבית קוריץ. קראו לדפוס הזה "דפוס סלביטא." סלביטא זו הייתה שם של עיירה,

ששמה היו מדפיסים, היה להם שם בית דפוס. הם החליטו להשקיע הון עתק כדי להדפיס את התלמוד בבלי בצורה יפה ומסודרת. עוד היום יחסית הדפוס הוא מאוד מפותח. בתקופה ההיא לקחת 2,700 דפים עם המפרשים ולהדפיס אותם לכרוך, לאגוד, לשווק - זו הייתה השקעה אדירה. והם החליטו שהם מוכנים להיכנס לסיפור אבל בתנאי אחד. מה התנאי? שעשר שנים אף אחד לא ישיג את גבולם. זאת אומרת, שייתנו להם לפחות עשר שנים למכור את הסחורה. זה פרק זמן סביר שהסחורה תימכר. אחרי עשר שנים השוק פתוח, אין להם בעלות על השוק. יכולים עוד אנשים להיכנס, להתמודד, להשקיע ואולי לעשות קצת רווחים מהעסק הזה. אבל עשר שנים הם בלעדיים בשוק. הם השקיעו המון כסף

בהדפסה והם רוצים להחזיר את ההשקעה. אז עשר שנים רק הם מותר להם להוציא. רבותיי, מה שקרה זה שהם הוציאו את הש"ס "דפוס סלביטא," זה היה להיט. אנשים שילמו במיטב כספם כדי לקנות את הש"ס שלהם, את ההדפסה שלהם. ותוך משהו כמו שבע שנים בערך הם ממש חיסלו כמעט את המלאי. נותרו סטים אחרונים. זה הלך הרבה יותר טוב ממה שהם חשבו. במקביל, בעיר וילנה, עיר אחרת באירופה, הייתה משפחה, האלמנה והאחים רום, שהם למעשה גם רצו להדפיס והדפוס שלהם היה כבר יותר משוכלל ויותר הכול. חלפו שבע שנים. מצד אחד, עוד לא הסתיימו עשר השנים של הזכיינות. מצד שני, הם כבר סיימו. הרי למה הם רצו עשר שנים? כדי לא להיתקע עם סחורה, שלא תהיה תחרותיות

בשוק. והנה הם כבר, לא רק שלא נתקעו עם סחורה, הם עומדים לסיים את ההדפסה. אז רצו האלמנה והאחים רום להיכנס לשוק אחרי שבע שנים ולהדפיס מהדורה חדשה. וכדי לא לגרום נזק לקבוצה הקודמת, הם החליטו שהם מוכנים את הסטים האחרונים שנותרו ב"דפוס סלביטא", לרכוש את זה במחיר מלא, לא במחיר סיטונאי. במחיר מלא כמו שלקוח היה רוכש כדי שלא ייפגעו הדפוס של סלביטא אפילו לא ברובל אחד. האחים סלביטא, האחים למשפחת קוריץ, שהיה להם את "דפוס סלביטא," התנגדו לזה נחרצות. אמרו: מה פתאום. יש לנו עוד שלוש שנים. אנחנו רוצים לעשות הדפסה מחודשת ובשלוש שנים האלו לשווק עוד פעם. אמרו להם: אבל זה לא הוגן כי הרי כל העניין היה שאת ההשקעה

הראשונה אתם רוצים להחזיר בעשר שנים. החזרתם את ההשקעה הראשונה בשבע, אין בעיה שתדפיסו פעם שנייה, אבל תיתנו לשוק להתמודד. אתם לא יכולים לסגור את השוק. בקיצור, היו בזה דעות לכאן ולכאן וחלק מהרבנים צידדו כמו "דפוס סלביטא" והיו תלמידי חכמים גדולים וטובים, וחלק מהרבנים צידדו כמו "דפוס וילנה" של האלמנה והאחים רום וכל צד... כמובן אין צד שאין לו צד, אז כל צד סבר: אלה נתפסו על העשר שנים ואלה נתפסו על הזכיינות. בקיצור, נוצר מצב מאוזן. החליטו להביא את פסק ההכרעה והדין לפני מי שהיה הרב הגדול ביותר באירופה, רבי עקיבא איגר. הוא היה כבר ישיש מאוד. היה תלמיד חכם עצום בקנה מידה. מי שלומד "חידושי רבי עקיבא איגר

על הש"ס," אלה חידושים חזקים מאוד וקושיות. יש לו שאלות וקושיות. היה מעיין גדול מאוד. והחליטו לבוא אליו לדין תורה. הוא קיבל את הצדדים. עבר, בדק, ראה כל צד את כל הטענות ופסק לטובת האלמנה והאחים רום שהם יכולים להדפיס את "דפוס וילנה." כמובן שירכשו את העודפים שנותרו מ"דפוס סלביטא" ואין ל"דפוס סלביטא" בעלות על השוק. הם סיימו את הליין, החזירו את ההשקעה הראשונה. הם יכולים עוד פעם להדפיס, אבל הם לא יכולים לנעול כבר את השוק. ההם יצאו משם, התעצבנו. אמרו: איך זה יכול להיות? איך פסקו נגדנו? איך פה? איך שם? וזה. ואז הם עשו משהו שלא ייעשה. הם פרסמו. הרי היו רבנים שהסכימו איתם, הם לא היו תלושים באוויר, אבל

הסמכות העליונה ביותר הכריעה כמו הצד של "דפוס וילנה." ואז הם החליטו שהם יפרסמו שרבי עקיבא איגר הוא כבר זקן. הבן שלו, רבי שלמה איגר, שגם היה תלמיד חכם גדול מאוד, הוא כבר מנהל את העניינים. והבן זה לא האבא. האבא צדיק, אבל הוא זקן. הבן הוא יותר בעניינים והוא משך בחוטים לטובת זה שיצא פסק לטובת "דפוס וילנה." אבל הדין הוא דין שקר ודין מעוות. וככה זה התפרסם. כשהדברים האלה הגיעו לרבי עקיבא איגר הוא הזדעזע. היה בצלילות הדעת עד יומו האחרון. הוא ביקש שייקחו אותו לבית הכנסת. הוא הגיע לבית הכנסת, פתח את ההיכל ואמר: ריבונו של עולם, אם היו פוגעים בי, מי אני? מה אני? ומה חיי? ריבונו של עולם, פגעו בתורה שלך. זה

היה דין תורה והם אומרים שדין התורה הזה הוא דין מעוות. ריבונו של עולם, אני מעולם לא עיוותי את הדין. הם טוענים שהבן שלי הוא המוציא והמביא, ואתה יודע... מול ספר תורה פתוח, מול ההיכל: ואתה יודע שאני פסקתי באמת לפי האמת הצרופה, לאמיתה של תורה. כמובן כדיין, האדם יראה לעיניים, אבל לפי מה שאני רואה בעיניים פסקתי לטובת "דפוס וילנה." ריבונו של עולם, אם התורה שלנו היא תורת אמת אני מבקש ממך: תעשה דין באותם אלה איך שהם התנהגו ואיך שהם פגעו בדין של תורה. על כבוד תורתך אני לא מוחל. רבי עקיבא איגר, הענוותן, השפל, זה שסלח ומחל לכולם, פעם באו לכבד אותו, הוא קפץ מהעגלה, הוא לא הבין מה רוצים ממנו. למה? את מי

לכבד? הוא הלך עם כולם ביחד. הוא חשב שהגיע איזה מישהו. באמת, באמת, לא הצגה. ידע את גדלותו הגדולה בתורה. וברגע שמישהו פגע בכבודה של התורה, הוא ידע גם לדפוק על השולחן, ידע בדיוק את המקום. הסיום של הסיפור הזה הסתיים בצורה לא כל כך נעימה. מה שקרה זה שמשמיים סובבו ויום אחד אחד העובדים שעבד בבית דפוס הזה, גוי אחד, ב"דפוס סלביטא" החליט להתאבד ותלה את עצמו על מכונת הדפוס, על מכונת המריבה, על זה הוא תלה את עצמו. והגיעו המשטרה וזה ומיד האשימו את היהודים שחיסלו אותו ואז תפסו את הבעלים של "דפוס סלביטא," את האחים לבית משפחת קוריץ, והכניסו אותם לכלא. ובסופו של דבר פסקו עליהם פסק דין מוות. בהשתדלות מאוד מאוד

גדולה היהודים שחדו והמירו את זה שייתנו להם גזר דין מאסר עולם בסיביר. עולם. הכוונה עולם, עולם בסיביר. אז השופטים החליטו להתפשר. נורא ואיום מה שהם... איזה דין מעוות שהם קיבלו. אבל הם טענו על עיוות הדין - ממש מידה כנגד מידה. אמרו להם שהם יעברו בין קבוצה של 250 חיילים רוסים משני הצדדים, 500 חיילים, שכל אחד יש לו שוט בידיים שלו. הם יעברו שלוש פעמים, דהיינו 1,500 הלקאות שוט ואחרי זה יעלו וישלחו אותם לסיביר. והורידו להם את הבגדים, את החולצה, את הכול ואמרו להם לרוץ ככה עם ידיים אזוקות מאחורי הגב ולקבל את המכות שלוש פעמים, ללכת הלוך וחזור. אחד האחים רץ שמה והייתה לו כיפה לבנה גדולה על הראש שלו וכתוצאה

מההצלפות של השוט, הופ, הכיפה נפלה כי הם רצו עם גב כפוף. הכיפה נפלה. הם מעלים ומורידים, מעלים ומורידים. הכיפה נפלה והוא לא היה מוכן לזוז והוא נשאר עומד על המקום, והמשיכו לתת לו, אף אחד לא ויתר לו. ואחד החיילים עם הקצה של השוט פגע לו בעין ועיוור אותו על המקום. בסוף אחד החיילים הבין שהוא נתקע פה על משהו, אז הוא הרים לו את הכיפה ושם לו על הראש, ההוא רץ כל עוד נפשו בו. הוא יצא מהסיפור הזה בחיים, אבל יצא מזה עיוור. ואחרי זה הם נשלחו למאסר עולם בסיביר. לא משנה, הייתה שם הפיכת שלטון אז שחררו אותם בסוף מסיביר. אבל הם מבחינתם קיבלו כביכול מאסר עולם. כשהם חזרו בחזרה... הם היו שני אחים צדיקים. הייתה להם

מעידה. הם טעו, מעדו בדבר אחד. הם אמרו: אנחנו יודעים שכל מה שסבלנו על דין מעוות זה בגלל שדיברנו על רבי עקיבא איגר ועל הדין המעוות שלו, שזה היה שקר ובאמת זה לא היה נכון והיינו צריכים להיכנע ולהתכופף ולקבל את דעת התורה. והנה, פגעה בהם מידת הדין. זה למעשה היסוד המדהים. ענווה היא ידיעת הערך העצמי, ענווה היא לדעת מתי לשתוק ובאותה מידה גם לדעת מתי לדבר. משה רבנו אמר מצד אחד "ונחנו מה" למרות שהשמיצו הרבה את משה רבנו, ומשה רבנו ידע גם להגיד לקורח: הלו, אתה עובר פה איזה קו אדום. אם אתה תמשיך ככה, אתה תיבלע בתוך האדמה. וכך היו גדולי ישראל לאורך כל ההיסטוריה. ענווה היא לא לא-לדעת את הכישרונות, או כמו

שכותב הבריסקר רב: "אי-הכרת הערך העצמי," אלא ענווה היא לדעת שכל מתנה שבן אדם קיבל, המתנה הזו מגיעה מאיתו יתברך. ואני אסיים רק בדבר אחד, משפט אחד מסכם. יש מעלות ויש חסרונות, יש גאווה ויש ענווה. אם אדם יודע את המעלות שלו - זו לא גאווה, ואם אדם יודע את החסרונות שלו - זו לא ענווה, ולמה? כי יש אנשים שאין להם שום דבר, כלום, מה שנקרא אצלנו, אפס מאופס, והוא מסתובב נפוח כמו איזה טווס, שחצן. אתה אומר: מה? בוא, בוא, דבר. מה יש לך למכור? כלום. חוץ מהבלון הנפוח שלו אין לו כלום. זאת אומרת, אתה רואה בן אדם מלא בחסרונות אבל הוא גאוותן. ולהבדיל, יכול להיות אדם מלא ביתרונות, כמו משה רבנו, והוא ענוותן. הענווה

והגאווה היא לא קשורה למעלה ולחיסרון. כל אחד מאיתנו יש לו מעלות, כל אחד מאיתנו יש לו חסרונות. אדם צריך להכיר במעלותיו ולשפר את חסרונותיו. אבל לדעת שהכול זה מתנה מאיתו יתברך זו ענווה. ואם אתה חושב שמשהו זה אתה - זוהי גאווה. זו ההגדרה הסופית לכל הדברים האלו. אז משה רבנו יכול לכתוב "והאיש משה עניו מאוד." הוא מודע לכך שהוא באמת האדם העניו ביותר וזה לא גורם לו להיכנס לגאווה כי זו מתנת שמיים. ורב יוסף יכול להגיד "אני ענוותן" ורבי אבהו יכול להגיד "אני בעל ענווה," הכירו מה מעלותיהם וידעו שאלו מתנות שבורא עולם נתן להם. ולהבדיל, יכולים להיות אנשים שיגידו "לא, מה אני? מה אני"? אבל הוא גאוותן גדול. הוא

חושב בלב שלו הוא בטח שווה משהו, ואף אחד לא שווה כלום. אדם כזה, למרות שאולי אמר מילים אחרות, עדיין הוא נמצא במשבצת של הגאווה. הקב"ה יזכה אותנו, בעזרת השם, שנזכה לעבוד על הענווה ולהתרחק מן הגאווה, לדעת את המעלות ולשפר את החסרונות. חזקים וברוכים תהיו.