לא האמנתי שאעמוד לפני הבחירה אם למות משריפה או מירי | פתוח ספישל חטופות | חלק א' והגדת לבנך

לא חשבתי לא עליי, לא אחותי. לא אוכל לחשוב על שתי ילדות שאני אני שומעת או אראה אותן, נשרפות בחיים. וברגע הזה אני בוחרת במוות אחר עבור כולנו. מוות ביריות שיהיה כואב אבל יהיה קצר. סיפור יציאת מצרים. כך נולדנו כעם ומאז אנחנו מצווים והגדת לבינך להעביר את זה מדור לדור הלאה הלאה בסופו של עניין יש לכל אחד ואחת מאיתנו את ההגדה שלה הנה אני מחזיקה הגדה שסבא מוריץ קנה לי בתשמ לנכדה האהובה שלנו מעת סבא וסבתא זה תמיד עושה לי לבכות אין כמו לדבר את סיפור פור יציאת מצרים של הדור הזה בכל דור ודור חיי עבדם עם החטופות שהשתחררו וידעו על בשרם מה זה לצאת ממצרים. את מרב הכרתי לפני חודשים רבים בסלון בבית והבנתי מה

זאת אישיות של אישה. נכון. דניאל בשיחה המקדימה היא אמרה לי משהו כל כך נכון ומדויק. זה כבר לא זמן במדינה של לספר בדיוק איך קרה ומה נחטפנו, אלא יש כבר שלב חדש במציאות שלהבין מה מתוך זה אנחנו עושים כעם, כביחד. ואת לנה המורה לתורה, היכולת הזאת של פה לדבר דברי אמונה. בואו נעשה ככה. החג הזה, חג החירות בנוי משלבים שלבים. שלב הראשון הוא שלב והגדת לבניך. זאת אומרת ימי הגדה, ימי סיפור פסח. ספרו למי שבטעות לא שמעה, לא שמע על ההקשר במלחמה שלכם. שלוש חתופות. שלוש משוחררות. מה קרה באותה שבת? אה, 16:29 הזקות, רצים לממד, לא מבינים את הקונספציה, לא מבינים את הבלאגן שהולך בחוץ. אנחנו רגילים באזור בנירוז. בת ככה

ת ו10 אנחנו שומעים צרחות בחוץ. יא יוצא לעזור אומר נעמד אומר לי מרב אני חייב לעזור מישהו זקוק לעזרה יוצא חוזר אחרי 15 שניות שהקיבוץ מפוצץ מחבלים וכבר הם רטפים אחריו ואנחנו בשיא הלחץ הם יורים לנו על הממד זורקים אה מטען חבלה אבא ממד ואותי חוטפים באיזשהו שלב ואת יא אה מעמידים ככה על הברכיים עם שני א מחבלי נוכבות בצדדים וככה בעצם הפרידו בינינו ועכשיו מתחיל מסע של שוי שאין לי מושג כשאני הולכת לשבי של 53 ימים שכל יום הוא נצח וזה מקום אפל חשוך ויש לך בו תקווה לצאת ממנו אבל באותו רגע הנקודת אור שאתה רואה היא שאת רואה היא ממש קטנה נכון נדבר עוד מעט על א יציאת תקווה חירות וואי התמודדת שם אז אה אמ רק

בשביל לעשות בהירותיה כבר לא איתנו אייה לא בחיים הוא עדיין חטוף הוא חלל הוא נמצא בעזה ואנחנו ממתינים לקבורה מכובדת בארץ באדמת ישראל שזה מה ש יתן לנו קצת נחת מהמצב הלא נורמלי שאנחנו נמצאים בו ואת נחטפת בעצם מרב יחד עם יגל ועוד או הילדים של יא נכון הם בעצם היו בבית של גרושתו של יאירנה והם נחתפים בעצם רבע שעה אחריי אנחנו לא נמצאים ביחד בשבי רק בימים האחרונים אני ויגיל מתאחדים ואני אין לי מושג שהם חטופים כל ה-5 ימים אין לי שמץ של מושג אני ככה מתפללת ומקווה שהם ניצלו כי אני נחתבתי 9 :3 בערך זה די שעה מוקדמת יחסית ו שיערתי לעצמי שהצבא הגיע והם לא נחטפו אבל לצערי הרב הם נחטפו גם והם היו 52 ימים בנפרד

כל אחד מהם דניאל תני בבריף את ההתחלה הזאתי כי את יודעת זה מה שקורה לנו בחיים בהתחלה יש משהו שקורה הוא הסיפור הוא ההגדת ואחר כך נהיה עסוקים חיים שלמים במשמעות של הדבר הזה תני את הסיפור שלך אני מתערכת בחג באחד החגים היותר שמחים לעם היהודי חג שמחת תורה בקיבוץ נירוז שבו התגוררה אחותי א עם בעלה שהוא בן משפחה מאוד ותיקה ושורשית בקיבוץ נירעוז כבר דור שלישי בקיבוץ היפה הזה א ואנחנו נהנות להזמנה ושמות פעמינו היינו לקיבוץ עוד בשי לאוקטובר א נהנים מארוחת ערב טובה 20 אנשים א ואני תמיד אומרת לא היה שום דבר בערב הכיפי הזה שיכול היה לבשר את הזוואות שעתידות להתרחש רק בעוד מספר שעות א כפי שמרב אמרה 6:29 אנחנו

מתעוררים לבוקר מאוד מתוח של התראות צבע אדום ויחד איתו מתח טילים שמהר מאוד מרגיש א כמשהו שונה אחר א לא רגיל מבחינת ההיקף האזורי מבחינת העצימות א אבל אנחנו בשלב הזה נכנסים למעמד וממתינים לעדכונים בקבוצת הוואטסאפ של נירוז אנחנו שלושה מבוגרים ושלוש ילדות קטנות תאומות בנות שלוש ושלושה חודשים בביטי דאז בת 5 וחצי אמיליה א מקבלים דיווח ראשון בסביבות שבע ו10 על חדירת מחבלים לקיבוץ א מנסים לשמור על כל רוח אשערים שמדובר באיזשהו אירוע פחה שהצבא שאמור להיות בהמוניו סמוך לגדר וכיתת הכוננות של הקיבוץ יטפלו א וככל שעובר הזמן א אנחנו בעצם מבינים וקוראים הודעות מאוד מאוד קשות של תושבי הקיבוץ שלצערי רבים מהם

כבר אינם בחיים הודעות קשות מאוד א על מחבלים שמסתובבים, על ירי שעוד לא שמענו אותו והתקרב רק לאט לאט א ועוד זבואות שאנחנו קוראים ולא מאמינים והשאלה העיקרית שעולה תוך כדי היא בעצם איפה הצבא איפה כוחות ההצלה א שוב כמובן שהכל הוא כרגע מאוד מטומצט ומקוצר אבל א אני זוכרת את עצמי יושבת שם על המזר זרן אה שעליו לנה אחותי באותו לילה כשהיא ישנה עם הבנות זה החדר שינה של הבנות המעמד ואני לא מצליחה להוציא מילה מהפה אני רק ממלמלת כמו מנטרה תפילת שמע ישראל לא מילה לא מצליחה להוציא חובקת את הבת שלי ותפילת שמע ישראל ובאיזשהו שלב א בסביבות השעה 10 פורצים אלינו אה מחבלים הביתה. אנחנו מאוד מבינים שמדובר ביותר מאדם

אחד, שניים או יותר. וזה אחרי שאנחנו כבר התחלנו לשמוע ברדיוס הקרוב אלינו א ירי ללא ערב. א אנחנו שומעים אותם פורצים, מנצים, מחרבים לנו את הבית, עושים ממש ליל בדולח בבית של אחותי וגיסי. א ואנחנו יושבים שם שוב שלושה מבוגרים ושלוש פעות רועדים את חיינו גיסי עמד שעון אל הדלת כשידית הדלת מורמת כלפי מעלה במשך ארבע שעות שהרי רוב הדלתות של הממדים הם הן לא דלתות נעולות הן נועדו להגן מפני הדף טילים ובטח לא מפני מתקפת טרור שתהיה אצלך בתוך הבית הוא לוחש לאחותי שתקום לעזור לו שהם עוד רגע כאן ואנחנו שומעים אותם בצרחות ברבריות של אלהוא אקבר אה פשוט מחרבים כל מה שנקרא בדרכם ודלת מפרידה בינינו דלת תרחיש אמה שק

אנשים שחוו את זה יכולים להבין א לכל אחד אחר יהיה קשה קשה מאוד א להסביר מה זה אני תמיד אומרת שכל היום הזה הוא אוסף של אה של תחושות שאין אין להם עדיין אין להם עדיין מספיק מילים בעברית כדי להמחיש את עוצמת הפחד, ההלם, השוק שבו התושבים היו. התחושה הקשה הזאת שהלכה והתגבשה של נטישה שאנחנו לבד. כשאת מסתכלת על ה קבוצת הוואטסאפ של נירוז שנקראת הפרלמנט של נירוז ואת רואה את ההודעות ואת מבינה כמה שאנשים האלה היו לבד. לגמרי לבד היחידים שנלחמו בהם בשביעי באוקטובר במאות אנוכבות שהסתובבו בקיבוץ הם חברי כיתת הכוננות והתושבים שהיו להם נשקים או בידיים חשופות א אז אנחנו יושבים שם אחוזי אמה בבית הזה של שרון ודוד

והם מגיעים אחרי מספר דקות הם מגיעים הם דופקים בדלת בטירוף צורכים לנו לצאת החוצה. שרון ודוד מנהלים איזשהו מאבק כיקש עם המחבלים על אותה הדלת. הם לא מצליחים לפתוח את הדלת. אה וזה אולי באמת הנס הראשון מתוך א שרשרת ניסים שלדעתי א א מאפיינת את הסיפור שלנו. הרבה פעמים שואלים אותי איך את יכולה לדבר על ניסים בקונוטציה של סיפור כזה? ורק מי ששומע את הסיפור שלי שלנו מתחילתו ועד סופו מבין שזה סיפור שטור בניסים ממש ככה הם א לא מצליחים לפתוח את הדלת הם עוזבים את הדירה הדבר הבא שהם עושים הם מנתקים אותנו מהחשמל אז אנחנו עכשיו גם בחשכה מוחלטת וגם ללא אוויר וברגע הבא הם מציטים את הבית הם מציטים אותנו על מנת

שנישרף בעודנו בחיים או שנמות בצורה הנוראית הזו מלאה בייסורים או שנצא החוצה ויראו בנו בחוץ אחד מהשניים הם לא הפסיקו לראות לעבר הבית א ואנחנו עוברים א כל כך הרבה רגעים שאנחנו ממש רואים את המוות שוב ושוב ושוב אני זוכרת שאת אומרת לעצמך ולמל אמיליה אני צריכה לבחור באיזה מוות יהיה יותר קל למות. ברגע מסוים הייתה איזשהיא אפוגה מהירי. גיסי לא חושב בכלל. פותח את החלון, מושך איתו את אחת התאומות, יוצא, מסמן לנו לצאת. אבל באותו רגע אחותי צורחת ששוב יורים עלינו. אנחנו סוגרות את החלון ושוב א מבינות שהמוות קרוב מתמיד. א מתחבקות, נפרדות, נפרדות מהילדות. א ואני למעשה מאבדת את ההכרה א אבל אני באמת לא יודעת

להסביר איך זה קורה אבל מתוך האילפון הזה אני מצליחה לחשוב בפעם האחרונה באמת בצלילות ואני מבינה שהתודעה שלי לא יכולה להכיל את המחזה הזה של ילדות שנשרפות בעודן בחיים לא מסוגלת לא חשבתי לא עליי לא אחותי לא יכולה לחשוב על שתי ילדות שאני אני שומעת או או אראה אותם נשרפות בחיים וברגע הזה אני בוחרת במוות אחר עבור כולנו מוות ביריות שיהיה כואב אבל יהיה קצר השארנו בשלב הזה כבר הודעות למשפחה לחברים א כל תעוד אפשרי כדי שאם הוא יגיע ידעו מה קרה לנו אה אבל אני לא יכולה לעשות את זה לבד אני לא יכולה לפתוח את החלון אנחנו כבר שלוש שעות בקירוב בבית בוער בחדר אפוף עשן אנחנו כמעט נחנקנו למוות אה אני מגששת את הדרך

באפלה, בעלטה, סליחה, מאירה את אחותי שהיא כבר חצי לא איתנו, מבקשת ממנה לקום, לעזור לי, מסבירה לה שאנחנו לא יכולות לעשות את זה לילדות. היא לא מצליחה לדבר, אבל היא מבינה ביחד בכוחות משותפים אנחנו פותחות את החלון מולנו בערך שישה מחבלים עם קלטים שלופים לעברנו. מסיבה שאני לעולם לא אדע, אותם המחבלים לא יורים בנו. א מושכים אותנו מאותו חלון א מפרידים בינינו בחטיפה. הם גוררים את אחותי משם ואני לא אראה אותה יותר עד השחרור שלה. את נותרת עם אמיליה ועם אחת של שרון ודוד? בדיוק. הילדה השנייה א התאומה השנייה נשארת בידיים שלי. א ולמעשה א אנחנו נחטפות א אני ביתי ואמא א בכניסה לעזה א אחד המחבלים שנמצא איתנו על

משאית המוס במחבלים א לוקח ממני עוקר מידיי את אמאינית שלי בת השלוש אה ובמשך 10ה ימים הילד דה הזו מחזקת איפשהו בעזה, לא הם ההורים שלה, לא איתי. א לנצח זה יהיה לנו חור שחור. א כי היא לא תדבר את זה. כל מה שהיא כל מה שאנחנו יודעים א זה רק מפיה. אחרי 10ה ימים א הילדה מוחזרת למקום המסתור שבו הוריה הוחזקו. הם הוחדו בשעת החטיפה. ואני אומרת שהיא הוחזרה במצב נפשי וגופני רע מאוד ושוב כל זה ממש על קצה המזלג וכאן למעשה א מתחיל הסיפור שלנו א המסע שלנו אל תוך 49 ימים נוראים בשבי חמס מתוכם 38 ימים מתחת לאדמה מספר מקומות בעומקים שונים בתנאים לא אנושיים א ועוד 12 ימים באיזשהיא דירה מעל הקרקע גם בתנאים קשים מאוד

אה אבל לצידי לנה כל הזמן הזה לנה מה זה אומר לפני שנשמע את לנה שאתם כל הזמן מועברות ומוחזקות יחד כן עד יומיים לפני השחרור שלי אנחנו ביחד אנחנו לא מכירות לפני אין לנו שום אה הכרות מוקדמת אין סיכוי בעולם הזה שהיינו מתחברות אלמלא ה מקרה הזה וגם הסיבה היחידה שאני חושבת שהתחברנו זה כי בלילה אחד בעישון לילה מתוך קבוצה של בערך 16 אנשים אנחנו נלקחים מעכשיו לעכשיו א חמישה חתופים ביניהם אור שפה פה הקשר בין בן בין כל הדבר הזה שנרקם כאן לכבוד עם ישראל בחג הזה אור שלכם נמצא בשלב מסוים איתם כן זה קורה ביום השליש הרביעי אם מגיענו לעזה מתוך המנהרות שולפים אותנו חמישה אנשים שאין שום קשר ביניהם א מעלים אותנו

לאיזשהיא דירת ביניים פחד אימה שאי אפשר בכלל להסביר מה שקורה שם אני אדלג על זה כי אנחנו לא נישא שם הרבה זמן. אה ומשם מעבירים אותנו לדירה שתהיה דירת המגורים שלנו למשך ה 12 ימים הקרובים אה גם נורא והיום אבל זה מה שבעצם א מאפשר לנו להכיר טוב יותר כי אין שום דבר לעשות חוץ מלדבר אחת עם השנייה. אותי בהמשך להבין את הקשרים של עכשיו בין חטופים בכלל ובוודאי על פגישות של אחר כך בקשר המאוד עמוק שנרקם ברגעים מאוד מאוד מפחידים שאתה פוגש נשמה אחרת את זוכרת את אור את זוכרת את כל ה איך זה אומרת זוכרת ברור שאני אני הכרתי אותו גם קודם זה לא ש אור בן קיבוץ אני כן אני גר בקיבוץ 25 שנה הכרתי את כולם את דניאל לא

הכרתי כי היא בא לבקר לא גרה בקיבוץ כן וגם הרב בא לבקר אבל שלי היה הוא בן קיבוץ לא הייתי בגלל הפרש גילאים אז לא הייתי איתו בקשר אבל הכרתי אותו ברור והיינו ביחד כן בדירה הזאת אני דניאל מילה ואור ועוד תאילנדית וזה מה שהיה לנו כן בהגדה בלהגיד הרי גם תשימו לב על עצמכם פנימה הרי בימים הראשונים יש את מה קרה ובאו ופרצו והגיעו אחר כך יש לנו את האפשרות לפרוט את זה להמיס את זה להבין את זה הימים הראשונים זה אדרנלין מטורף זהגלם עמום המושג הזה הלם ושוק הוא ממש מקבל משמעות אחרת את יודעת אנחנו אומרים כל דבר שני כמעט וואי אני בשוק אני בהלם לא לא לא איכות המושג זה אלם אמיתי עושים אב מושג הזה אמה אמה אמיתית זה

לא אני מת מפחד זה באמת אתה באמת מת כמעט מפחד זה חושך מצרים על אמת זה לא אני אמרתי כמה פעמים לידניתי מד השגי שאם עד עכשיו לא קיבלנו איזה התקף לב כאילו אז הלב שלי עדיין חזק אם לא מתנו מהתקף לב מהפחד אז כנראה שהלב עדיין עובד טוב ממש ככה. אז לנה ספרי לנו את הסיפור השורשי המרכזי כי אחר כך נתפרס אל תובנות המשך. אז הסיפור שלי התחיל בזה שבשבילוקטובר כל המשפחה שלי הייתה בקיבוץ. אנחנו גרנו בקיבוץ 25 שנה. אני ויטלי בעלי סדל עזב את הקיבוץ. אמא שלי הגיעה ב-2021, עלתה לארץ, שכרה בית בקיבוץ וסשי ספיר, בת זוגתו, הם באו לבקר אותנו בשמחת תורה ולקחו חדר ארוח ממש קרוב לבית שלנו. א אני תמיד אהבתי לקחת את החדר

הרוח הזה כי אין שם ממד וחשבתי שאם מקרה בלאגן פתאום צבע אדום אז הם ירוצו אלינו. זה ממש חצי דקה לרוץ אפילו פחות כמה מטרים ויהיו אצלנו במעמד אבל כשהתחיל הבלאגן האמיתי באותו בוקר לא הייתה להם שנייה לצאת מהחדר ולרוץ אלינו אז הם נשארו בחדר באיזשהו שלב קיבלנו הודעה שיש מחבלים בקיבוץ והתחלנו לשמוע כל הבלאגן ועליות וצעקות ואופנאים והכל ואחרי כמה זמן אני לא יודעת באיזה שעה קסה שכתב הודעה שפורצים להם את הדלת. אז אני ובעלי יצאנו ממד וראינו דרך הדלת איך איזה 10ה מחבלים עם רבים פשוט פורצים את הדלת ונכנסים פנימה לחדר שהם היו שם. סשה וספיר. אני ידעתי שאין שם עמד ואין שם איפה להסתתר. חשבתי שפשוט נכנסים

והורגים את כולם. לא ידעתי שלהיחתב זה גם אופציה. אז א פשוט חשבתי שהרגו אותם. באותו רגע. חשבתי שהרגו אותם אבל לא יכולתי לראות. הלכתי מהחלון כי פחדתי שפתאום אני רואה שמוציאים גופה או משהו. בכית לא רציתי אה בכית לא מה פתאום מה אתקדת אותו מת לגמרי באותו רגע פשוט הפסקתי להרגיש כלום הפסקתי להרגיש כיוויתי שקרה נס וברוך השם קרה בכל זאת קיויתי שקרה נס והם נשארו בחיים אבל חשבתי שהם נרצחו בעצם ובדיוק אמא שלי התקשרה אליי אמרתי לה אם הרגו אתשה ובגלל זה היא חשבה שהרגו אותו והיא אומרת אומרת לי פורצים לי את הדלת אז אמרתי לה ביי והיא אמרה לי ביי וזהו סגרתי טלפון ובחינתי גם אתה ארגו ואנחנו פשוט התיישבנו במעמד

לא סגרנו את הדלת לא כלום התחלנו לחכות שיגיעו אלינו כי מה אכפת לנו וכשהגיעו אלינו הם פשוט נכנסו ראו את המפתחות של אוטו של ויטלי אמרו לויטלי שהם רוצים את האוטו שלו הוא חנה רחוק מהבית הוא יצא עם חלק מהם וזהו לא ראיתי אותו יותר לא ידעתי מה קרה לו? ואני נשארתי בבית עם כמה ואחרי כמה זמן אמרו לי בואי נלך. יצאנו הלכנו יצאנו מהגדר הקיבוצית ישבנו מחוץ לגדר במין חורשה כזאת אני הייתה הייתי גם נעומית בכמה חמסניקים והתחלנו לחכות שאיזשהו טרמפ יקח אותנו לאזה ועברו מכוניות ואופנאים וטרקטור מגלה עכשיו טרקטר מגלה הלו עליו את נאמית אבל לא היה שם מקום תשי לנו מי זאת נאומית נעומית זה השכנה שלי נעומית דקלחן אמא של

סגי דקלחן שהיא אחר כך נפצעה לעגלה הזאת מילד של מסוק היא עשתה משהו נפלה היא הייתה יחד עם כן שרון עשתה משהו גאוני מזכר א ריסס את הרכב ההוא שהיו עליו כמה מתושבי נירוז הנה אפרופו ניסים רק כל המחבלים את כל המסוק לא באמת הוא לא הוא לא ממש הצליח לעשות ב זה לא משהו שאפשר לידי א כל המחבלים שהיו על המשאית הזו נהרגו ומרבה הצער א תושבת נירוז הפרת קץ גם אה נהרגה מהירי הזה אבל כל השאר שהיו מנירוז נשארו בחיים נאומית צליחה לצאת לא היא נפצה היא נפצעה אבל הם הצליחו כולם לצאת היא העמידה פני מתה וזה מה שהציל אותה האחרים שיצאו ניסו לברוח לכיוון הקיבוץ חמס אחר אחרים הגיעו ביניהם אחותי בעלה והילדה שלהם שוב א לקחו

אותם ברכב אחר אל תוך העזה אבל הנה נאומית ניצלה בזכות א העמדת פני חשבו שהיא מתה כן היא הייתה פצועה אז פה את את מ אם עם הם נאמית אבל היא עלתה על העגלה אבל היא לא היה מקום וכנראה שזה גם מזל וונס ואני פשוט נשארתי לשבת עם השני חמסניקים באיזשהו שלב כשכולם עברו והם הבינו שזהו אין יותר הם אמרו בואי נלך וככה ברגל הגעתי לאזה אני הייתי אחרונה וכן אחר כך צרפו אותי במנהרות כבר לקבוצה עם ותיקני רוס שלצערי רובם כבר לא בן חיים הרגשתם שהמחבלים יודעים מי שייך למאיפה באת או שזה באופן ממש אקראי תקשיבי כל מי שבא נרוז ומנרים פשוט הלך ישר לחניון זה היה כולנו היינו בחניון כן בדיוק זה היה מאוד פשוט כן כן כולנו היינו

בני נראה לי גם היינו אחד ליד השני בלי לדעת אתם ידעתם שאתם בחניין אז לנו לא הסכימו להגיד איפה אנחנו הם אמרו לי בהתחלה ואז כשהעבירו אותנו לדירת מסתור אחרת הם שיקרו שאנחנו בעזה אבל לפני בשלושה ימים ראשונים שאלנו כמה זמן מפה נסיעה לאזה אמרו שעה וכשהעבירו אותנו ברכב זה היה בערך 20 דקות אז ידענו שהם משקרים וגם אני ספרתי את הקומות שאני עולה וזה היה קומה חמישית ואמר לי לא אנחנו בקומה שלישית זאת אומרת הם לא רצו שנדע איפה אנחנו שאחר כך לא נספר עלים שהפול יהיה גדול אני רק מהצלב האדום ידעתי איפה אנחנו כן גם אני אבל בגדול זה לא היה למשנה בשבילי עזה וחני יונוס מה זה משנה לי כן נכון פה אנחנו מסיימות את את

הקטע הראשוני של ויגד את את הסיפור שלך תנו לי רק כדי לעשות פינלי של תובנה אחת ולתמיד את אמרת ידעתי שהם הרגו את סשה מבחי מה אז חשבתי אבל עוד פעם אני כיוויתי שזה לא קרה כיויתי האוטומט הזה או ההבנה אני עכשיו צריכה לבחור באיזה מהות התפקוד הזה עוד מעט ניגע בזה אחר כך בהרחבה יותר או התפעול שלי מה אני עושה עכשיו תנו לי מילה רק על הזמן הזה של תפקוד בשעת לחץ לחץ זאת אפילו לא מילה אבל תנו לי תנו תנו לי כל אחת את שלה, את תובנת חייה על סגירתה והגדת את הסיפור הבסיסי הזה. אני יכולה להגיד שאני יודעת שאני מתפקדת בלחץ. מצוין, אבל עד שאתה לא בלחץ כזה, אתה לא מבין איך אתה מתפקד בלחץ. תודה דניאל. אהבה של אמא. אין

בעולם כמו מבינה שברגע הזה אם את לא יכולה להציל את הילדה שלך, את האחינית שלך, את עושה הכל כדי שהמוות תהיה קל יותר. זה התפקוד ה לגמרי. תודה. אני פשוט עוד פעם אני הפסקתי להרגיש משהו ולא הרגשתי כלום. כלום כלום כלום. אוטומט. כן. אפילו כשהשתחררתי כבר בקושי הרגשתי באותו יום כשנודע לי ש כשהשתחררתי הרי נודע לי שויטלי נהרג ו סשה חטוף לא ידעתי לפני זה אז באותו יום זה היה היום הקשה אחד הקשים בחיים שלי אבל בגדול א כיפאון לא הרגשת רגשי כן כן לגמרי אני פה פיזית אבל חייכם לא גם חוץ מזה לא היה אכפת במת שאלים אם פחדתי לא פחדתי בכלל דניאל יודעת שכאילו זה כאילו באמת באמת שום דבר גם זה לא רק שהיא לא פחדה גם אני

למה אני צחקתי שהיא סיפרה על הבית המפקיד הזה כי היא יודעת למה צחקתי כן אז לא רק שם אבל ה היא הייתה בימים הראשונים כמו שאדרנלין מטורף את בפחדים שעוד רגע באים ויורים ממך ואת לא יודעת מאיפה זה יבוא לך והגברת הזו לא משנה איך אנחנו כמו סרדינים מתחת ליד אמר פחד אימה היא ישנה היא הגוף שלה נכנס לאיזשהו מוד אחר ואני רואה שהיא היא היא ישנה בצורה שהיא כאילו משהו שמזכיר שינה של תינוק שינה רגועה כאילו זה מעצבן הכל בסדר כן אנחנו א אז כמו שאמרתי אני לא ארחיב הרבה על כלח זה עצון כן מה כשעד ה עד הפחדה אבל היא גם ישנה נגיד אחרי אחרי איזה ביסקוט קטן שנתנו היא הייתה חוזרת לישון ואני הייתי נרדמת יחסית מוקדם

ומתעוררת שתיים שלוש לדעתי לפנות בוקר ואצלה זה היה הפוך אז שאני הייתי קמה הייתי מחכה לה כבר שעות וואו שאם מישהו ידבר איתי כאילו וזה שעות יואו ש וזה היה מעצבן אותי אז הייתי עושה לה רעש לפעמים משתאלת ואחר כך הייתי אומרת לה הרעשתי לך בכוונה תקומי לא באנו לפה לבית מלון קומי כבר אני רוצה לשתות קפה אני מחכה לה כאילו הם לא יעשו לי קח לה איזה תה או משהו אני מחכה לה שנקום ונבקש לשתות משהו כאילו את מרגישה אחריות יותר אני לא יכולתי לישון בכלל אז הרגשתי שאני צריכה לטצפט על הכל להיות בקונטרול כל הזמן זה מדהים כשעובר זמן ופה נסיים את הקטע של והגדת זה מדהים כשעובר זמן אתה יכול לנתח רטרוספקטיבית את המנגנונים שעזרו לך לשרוד. זו הקפיה. את היית למשמרת וזאתי אמא לביאה. מדהים.