"הייתה תחושה של סוף העולם": ד"ר חנה כהן על המסע בין החיים למוות

משהו מצחיק אני זוכרת אחד אמר שב-19467 כן ש50 יהיה כך וכך איך הוא יודע שבכלל יהיה עולם ועכשיו אני מצת את עצמי ואני מספרת על הנינה החמישית שלי וזה זה לא נתפס

למה כי הייתה תחושה של סוף העולם בעצם זאת אומרת זהו לא נר

כן שזה מין כן את אומרת נכון הייתה תחושה כן ש משל אבי הם באו מצד זאת אומרת הם היו חסידי גור אלכסנדר וזה הוא היה בטוח שהכל שקר במצולות הים שבכלל לא תהיה תקומה לחיים יהודים דוקור חנה כהן

כן

מה שלומך הבוקר איך קמת בוקר

ברוך השם ברוך השם יום יום באמת אני כל יום שאפשר לקום ולעשות מה שצריך לעשות באותו יום אז רק להודות להודות על זה

וואי אז בוא נספר למי שצופה בנו בתוכנית הזאת איך הגעתי אלייך בעצם כי אני ידעתי מהרגע שראיתי אותך שאני צריכה עוד רוצה וצריכה שתשמימו לי את

האמת שלא הבנתי למה לא הבנתי בשביל מה זה טוב אבל הגענו לזה כי אני מאוד אוהבת את מה שאת עושה אז חשבתי אז בטח גם את הקטע הזה היא גם עושה עם כל הלבד

אז אני הגעתי אליי איך בעצם כשהגעתי למוחדת במקרה

אני ממש במקרה

נכון

שאלו אותי אם אני מוכנה לעשות איזה משהו טכני אמרתי כן בטח לא ידעתי למי כן

ואז הגעתי ותכף הכרתי אותך מהתמונות

אז אני באמת הגעתי עם הילד שלי מאוחדת הגעתי לארץ פה בקיץ והילד שלי היה צריך איזשהו טיפול ולא היה מישהו יחתום על איזה ניירת אז נכנסתי דוקטור חנה כהן ואני מצפה את יודעת לראות איזה רופה בת 30 40 50 ואני רואה אישה

ככנה כזאת

לא יפהפיה וחיונית עם אינ תכלת אישה א אדור היותר בגל בגילי אני ממש רואה את זה כזכות שאני יכולה לעשות עבודה דווקא עבודה רגילה למשל פעמיים זה היה מעצבן אותי לכתוב אישורים וסיכומים ועניינים. הייתי הייתי הרבה שנים הייתי עובדת מפעת הוראה אז תמיד היו לי סטודנטים מתמחים הייתי תמיד מעבירה להם את העבודות האלה

לא אבל

עם הזמן גם למדתי שגם זה מאוד חשוב חשוב לבן אדם

מאוד

אם הוא צריך משהו לחברת פטוח זה חשוב

נכון וזה היה כל כך מתוק איך כזה את הייתי מזוודה ופתחת את הרוחסן והוצאת את החותמת ופתחת את המחשב אמרתי ואז שאלתי אותך דוקטור בת כמה את אני זוכר ואת ענית לי 86

נכון

ואמרת לי אבל ואני הסתכלתי עלייך ואת לא הבנת אפילו למה אני כל כך מתפעלת

נכון אני רגילה אני רגילה לעבוד ואז אמרתי לעצמי חני את צריכה להכיר את האישה הזאת טוב כי יש לא ידעתי אז כלום על זה שאת שורדת שואה או על זה לא ידעתי אבל אמרתי לעצמי מאותו רגע

חני כדאי לך עם האישה הזאת. אז החיתי ואני יושבת אצלך עכשיו בבית במושב ו ממה היית רוצה שנתחיל לדבר ככה? מה אני רוצה לך להוביל את הרעיון הזה?

זה לא רעיון טוב.

זה לא רעיון טוב? למה?

לא, אני אגיד לך, אני דווקא רגילה, אני כל הזמן מדברת עם אנשים כן, זה חלק עיקרי מהעבודה, מהתפקיד לדבר.

כן. כן.

אני לא חירורגית. כן. אני לא כן

אני יודע אם אני זה דרך הפה זה העבודה העיקרית

כן

אבל א מצב כזה אני לא כל כך יודעת מה להגיד

שיש מצלמה

א רוצה שנתחיל קצת בילדות שלך שנכיר אותך ככה איפה נולדת לפני 86 שנה

משפחה שלי אנחנו באים אה מאזור בפולין מפולין א מעיירה קטנה ש לא רחוק מכוזני זה כולם לא מכירים בגלל המגיד ו

אז זה היה 15 קומטר צפונה מקושליץ ליד נהר הויסוע זה הנהר הגדול כן

העיירה קטנה כמעט כולה היו עם יהודים לא היו ודאי הרוב היה עם יהודים אה יהודים היו די עניים היינו לא היה שמה הרבה רווחה שטות כזאתי.

כן. כן.

אה,

ילדות שמחה הייתה לך?

מה?

ילדות שמחה הייתה לך?

ממש לא. איך יכול להיות? אנחנו אני נולדתי לתוך השואה

והייתי בת שנתיים כז כבר התחילו לפנות את הגטו. זאת אומרת אם יש זכרונות ראשונים זה זה אנשים עם מגפיים שחורים וכלבים ומאוד מפחידים.

כמה אחים ואחיות הייתם? אחות אחת היא נפטרה בינתיים אבל שרדנו את השורה הורים ושתי שתי בנות זה דבר מאוד היה יוצא דופן מאוד מאוד יוצא דופן נכון

כן יש פה תמונה של הורי ברקע את א סבא וסבתא שלי מצד אבא שמקום דמם א לא הכרתי כמובן לא זוכרת אותם אבל כל החיים שלי ניסיתי למצוא תמונה שלהם ולא הצלחתי. זה היה ממשפכתי יש לנו משפחה בניו יורק חשבתי אולי שהלכו לי שמה תמונות ולא הצלחתי למצוא תמונה שלהם אבל זה א אולי נספר כי איך הם איך הם נרצחו כי זה היה באושרק פלץ

כן

אה אולי צריך להסביר מה זה זה המקום שהגרמנים אספו את כל היהודים מהגטו הלו אותם לרכבות למחנות אז ה תחנת רכבת הזו זה היה בקוץ מכל המקומות כן

אה אני לא זוכרת את זה הרבה אבל כנראה שהיה שמה הרבה היו הרבה אנשים ובלאגן והגרמנים הייתה להם שיטה איך להשליט סדר כל שעה על השעון הם אספו שניים שלושה יהודים שהיו נראים מכובדים העמידו אותם לקיר וירו בהם למוות לעיני כולם אז היה קצת שקט זמן מה זה

אז כל שעה עגולה הייתם שומעים יריעות

כן משהו כזה היה אימה גדולה אבל אה אבי הצליח להוציא את אמא שלי ואת אחותי משמה עם איזה גוי עם עגלה עם קשת ככה ואחר כך הוא שלח את הגוי בחזרה להוציא את ההורים שלו ואת אחותו והגוי היו דווקא די בסדר אבל הוא החר ברבע שעה אחר כך סיפרו לנו שרבע שעה קודם לקחו את את צבי אה שמו היה שמריהו דוד הוא ימד שמה הוא היה איש יותר מבוגר סבתי הייתה אשתו השנייה הייתה עם הזקן עם שתי גמרות שהוא לא נפרד מהם אף פעם והיא פשוט הלכה איתו לא לא רץ לא כיונו אליה אבל אז גם יראו בה במקום

כן

א הסיפור הזה הוא זה הלך אבי כנראה הוא כל החיים שלו הוא היה מאשים הוא לא סיפר את זה אף פעם

אבל הוא הרגיש אשמ

הוא הרגיש כן השם כל החיים ואני שמעתי את זה שהוא היה בן 81 שכנעתי אותו לתת עידות בעמך זה כן ואז שמעתי אותו בחדר עם ה עם המריינת והוא בכה ואז הוא סיפר את הסיפור רק אז שמעתי את כל הסיפור

כן

אה יודע

אתה רואים שילד זוכר זכרונות בצורה שזה נחרט איזה ריכות את זוכרת באוויר באותה תקופה איזה צלילים איזה זה

אה אני לא יודעת אם אנחנו בק בנתיף הנכון אני אגיד לך למה אני אספר משהו מ מעכשיו שמתחבר לזה זה מהתחלת המלחמה הזאת אני התעוררתי בבוקר עם תחושה שהייתי בטוחה שאני לא אפגוש את התחושה הזו אף פעם זה הייתה כאילו תחושת אמא של כל הגוף. אי אפשר אי אפשר לצאיר את זה. את שואלת על ריחות. א זה מה שהיה בעיקר כל הזמן. הסכנה, הפחד הגדול והסכנה הגדולה. א אבל זה עזב אותי התחושה הזאת. אני אמרתי לעצמי לא את לא את לא מוכנה לפגוש את הדבר הזה בשום אופן. כן לשרדי שואה התקופה הזאת עכשיו של המלחמה אתה תחרי שמחת תורה ש קשה אפילו יותר את אומרת

זה איכשהו כן עובדה שהגוף שכל את זה

מעורר את הטראומה

כן כן משהו כזה

חשוב שנדע את זה את יודעת למשל זה משהו שחשוב שנדע

אני לא יודעת אני זוכרת כי ילדה קטנה היינו הרבה היינו בחוץ הרבה מסתובבנו גם ממקור מסתור אחד לשני אני זוכרת שלוליות עם שקב של כוכבים בתוכם ואני הייתי עושה כל מיני חלומות נחמ משהו נחמד סביב לזה זאת אומרת א תמיד כן כנ שזה דרך הילדות זה ככה כדי לשרוד אז בונים מסביב לזה משהו משהו נחמד

למה ש בתקופה מסוימת הצבא הרוסי כבר עמדו בצד השני של הנהר, רק לא עברו את אם היו עוברים את הנהר אז הרבה יהודים היו עוד נשארים בחיים אבל הם נשארו שם הרבה זמן אני חושב עמדו שם שמונה חודשים אבל ירו ירו מרגמות וזה והשמיים היו אדומים

ואני חשבתי שזה נורא נחמד כולם דיברו על הצבא צבא האדום זה מתאים שהשמיים יהיו אדומים

ממש סיפרת לעצמך סיפורים

כן בתוך כל האמה הזאת בנית לו סיפור תוך כל בדיוק אז יש הרבה סיפורים כאלה מהתקופה הזו היו הרבה ניסים היו הרבה הרבה ניסים בדרך

ספרי לי קצת

ש כל הזמן אולי נספר היה איזה תקופה כמה חודשים שהסתתר אסם של באחד הכברים אצל גוי שהוא הוא מאוד פחד להביא להביא לנו אוכל. אז אכלנו כמה חודשים. רק מה שהיה שמה בתוך העסם זה היה קרוף וחיטה. ומתברר. עכשיו אני מבינה הרבה יותר הבנתי שזה מה שהציל את החיים שלנו. כי באוכל הזה היה הכל. בחיטה מלאה יש את כל החלבון וויטמינים וכלוב. ויטמין C ופייבר היום אפשר לדבר שעות רק על זה

כן

אה ולא היינו חולים בתקופה הזו אבל בוקר אחד בוקר אחד זה נגמר ושמענו צעקות ויריעות והיה לנו ברור שהגרמנים מצאו עוד אנשים כן שסתתרו ושמענו את הקולות הולכים ומתקרבים ו היו שם עוד בני משפחה היינו בסך הכל נדמה לי תשעה אנשים שמה

כן

והם התחילו להיפרד אחד משני ואותנו לימדו להגיד שמע ישראל זה הנקודה הייתי מאוד קטנה ולמדתי שמע ישראל ושהגרמנים הגיעו ממש קרוב אז הם שמעו אני לא זוכרת את זה אבל סיפרו לי הם שמעו שמפקד אמר טוב זהו עשינו נו מספיק להיום ועזבו את המקום. זאת אומרת היו הכל היה ככה. זאת אומרת זה היה כל הזמן כפסע בינך לבין המוות אבל אבל הוא דילג עלייך

מלאך המוות דילג עלייך

ממש ממש ו א נפרדנו מאבא בשלב מוקדם הוא היה לו סיפור אחר אבל הוא שרט גם ואחותי ואני היינו עם אמא כל הזמן

כשאחותך הייתה בת כמה

השנתיים יותר מבוגרת ממני

שתי ילדות קטנות פעם פה

ממש א כן אבל א ילדות ולא בנים זה היה יתרון גדול מבחינת התנהלות בין הגויים הם פשוט פחדו היה פחות מפחיד אבל א זה אני ממש זוכרת יום אחד היינו מוקפים פתאום באיזה 20 אנשים חמושים זה היה ברור שזה פרטיזנים ו בפולין היו שני סוגים של פרטיזנים היו הטובים שהיו הקומוניסטים היו קשורים לצפה האדום ושם היו הרבה יהודים גם אבל והיו הסוג השני שהיו שונאי ישראל הם רצו ללחם בגרמנים אבל את היהודים שנו עוד יותרכן

הם אמרו שדבר אחד טוב עם הכיבוש הגרמני שהם מתפתרים מהיהודים

וואי

ואם היא כנראה הבינה מיד שזה הסוג הלא טוב

כן

ואגב היא הייתה נראית ככה מאוד ים תיכונית אני הייתי בכלל התחילה לספר להם שהיא מברשהם כל מיני סיפורים עד שאחד אמר אבל את לא נראית לי ככה אז היא אמרה לו לא אתה לא יודע אנחנו מהקרפטים אצלנו כולם נראים ככה איךשהוא אני לא יודעת אם

אישה פקחית הצליחה

ככה מאוד מאוד ככה שרדנו בזכותה

ווא

אז הוא כנראה או האמין או שחשב מה שחשבנו הוא נתן לנו אוכל וזה ונתיים לנו ללכת אז ככה צרדנו ממקום למקום

וואו וואו

ומה שהיה ככה קצת טרגי אחרי המלחמה איך שהו היינו תקועים בגרמניה כי א אחרי היינו עוד א בפולין אז היה איזה היה איזה פוגרום על יהודים של הפולנים אחרי המלחמה ושלושה אנשים מהמשפחה שלנו נרצחו שהם הלכו לחפש הם הם נתנו תינוק לאיזה משפחה של פולנים לשמור אותו ולא מצאו אותו והסתובבו לחפש אותוכ ופולנים רצחו אותם ואז מהר מאוד רצינו לעזוב את פולין

כן

והאמריקאים והעלות הבריטים הקימו כמו מחנה מחנה פליטים גדול בברלין אז נסענו לשמה מצאנו את עצמנו בגרמניה של אחרי המלחמה

איך נראית ירמניה של אחרי המלחמה

אני אני זוכרת את זה הכל היה הרוס כמו התמונות מאזה הכל היה זה היה שם מישהו מהעיירה שאמר שהוא וחלק מהמשפחה שלו מצאו איזה מקום בדרום של גרמניה. הוא אמר להוריי, "תבואו איתי ביחד נחשוב מה לעשות." היה בלבול גדול. היהודים היו כמו עליי ברוח. אף אחד לא ידע. צריך לחשוב. לא הייתה תקשורת. כן.

ממש גם לפני השואה ובתוך אנשים היהודים לא ידעו באמת מה קורה.

כן. נכון. ואז נסענו לי שמה והתחיל איכשהו להתפרנס ואיךשהו והרבה מאוד התקופה הזו הרבה מאוד יהודים באו לבית שלנו כי היינו אני חושבת ברדיוס של 500 קימטר הבית היחיד

של אמא אבא ושתי בנות

משפחה

משפחה לא היה דבר כזה

אנשים היו בודדים ומסכנים אני זוכרת אחד נכנס אלינו בערב שבת אני חושבת שהוא רק הריח את המרק של אמא שלי הוא התיישב ובכה כל הערב לא היה מסוגל אפילו לאכול זה אני ממש זוכרת ככה אבל אנשים באו וסיפרו לאנשים זרים הם לא סיפרו ניצולי ישועה כולם יודעים לא לא דיברו אבל ביניהם כן

ואת כיילדה אני הייתי ילדה קטנה ואני זוכרת שהייתי מתחבה מתחת לשולחן שלא המצאו אותי שאני רציתי לשמוע את כל שאני לאפסיד משהו הייתי נרדמת מתחת לשולחן

יואו וזה לא פגע לך באופטימיות את שומעת סיפורים קשים

לא א לא אני נורא רציתי לשמוע והיו ביניהם גם סיפורים נורא קשים נורא נורא קשים אבל אנשים דיברו א משהו מצחיק אני זוכרת אחד אמר שב-1900 זה היה מתי זה היה 19467 כן שבע ש50 יהיה כך וכך איך הוא יודע שבכלל יהיה עולם ועכשיו אני מצת עצמי ואני מספרת על הנינה החמישית שלי וזה זה לא נתפס

למה כי הייתה תחושה של סוף העולם בעצם זאת אומרת זהו לא נורא

כן שזה מין כן את אומרת נכון הייתה תחושה כן ש אבי הם באו מצד זאת אומרת הם היו חסידי גור אלכסנדר וזה היו הוא היה בטוח שהכל שקר במצולות הים שבכלל לא תהיה תקומה לחיים יהודים אמא שלי הייתה שו שונה היא הייתה הרבה יותר פייטרית והיא ואם הקימו את הגרעין הראשון של ביתר בעיירה וואו

והיא הייתה הרבה יותר מכוונת לחיים ולעשות משהו ממנה יש לי את העניין הזה שאם כבר נשארנו אם כבר נשארנו בחיים אני זוכרת היא גם אמרה את זה להרבה מהניצולים שבכלל אמרו שאין להם בשביל מה לקום מחר כן כן

אמרה לי מה זאת אומרת נשארת בחיים זה שטר חובה

נכון זה מה שאמרתי כשהייתי אצלך במפעה ואמרתי לך

איך את עושה את זה את אומרת לי נשארתי בחיים

נכון עד היום אותי כן אני כאן זה נכון זה זה העניין

אז זה הופך את החיים את שואלת אופטימי בוודאי למשהו מאוד אופטימי כי יש מה לעשות.

כן. את יודעת, את מזכירה לי את הפרסוף פרשתי אשר ברא אלוהים לעשות. כן. מה זה מה זה הלסות הזה?

נכון. נכון. את יודעת, את כל הזמן מזכירה לי ש אין מה לעשות. אנחנו באיזשהו מקום קצת משווים בין השואה לבין מה שקרה לנו עכשיו שהשורדי השבי שהם יוצאים מתוך המנהרות ומתוך הפה הם רואים הם פתאום רוצים לעשות הרבה יותר מאנשים רגילים אלה ששרדו את המתקפה אלה ששרדו את השמעתי חלק מהם שהם בעצם שמה הם שמה הם מצאו את נקודת החירות שלהם שמה הם מצאו יכלו להגיד מה זה מה זה להיות בן חורין זה רק להיות משובט לקדוש ברוך ולא לשום דבר אחר. זה המסר הגדול. אולי אם באמת היינו יכולים ממש להפנים את זה, אולי היינו יכולים יותר בקלות לשחרר את כולם, אבל אין לי אין לי אין לי תוכנית פעולה.

כן. הלוואי והיתה לך. אם יש מישהו שאני סומכת עליה, זאת מה להצטרף אולי לקבינט ולדבר איתם. אני באמת שואלת ממש מעניין אותי ה כשאת רואה אנשים בדור שלנו הפרופורציות שיש בדור לפעמים את בא לך כזה לקום ולהגיד להם לומר להם דברים מהניסיון שלך זאת אומרת להגיד את אנשים שהם צעירים ואת רואה שמתעסקים בדברים מסוימים או יש לך לפעמים שאת אומרת

לא לא זה מה שבא לי להגיד בא לי להגיד בואו נתמקד על מה שבאמת חשוב היום עכשיו אם זה חלק מזה אז גם זה אבל לאו דווקא את זה יש פה משימות של איך לשרוד בארץ הזו

ואיך איך סורדים בארץ הזאת מה את חושבת

היא רק בתחושה עמוקה שהארץ הזו היא לא שלנו זה הארץ של ה של השם אין לנו שום זכות למסור אותה למישהו אחר זה התחושה מאוד עמוקה שאנחנו זה המחויבות שלנו לארץ שלנו.

כן. אז בעצם אחרי המלחמה מתי אתם עולים לארץ? זאת אומרת מדברת על הארץ ומתי בעצם אתם עולים לארץ ישראל? מתי זה קורה? אני אנחנו אני תמיד רציתי לעלות לארץ ואני אנחנו אחותי גמרנו רק תיכון ואז עזבנו את גרמניה וההורים שלי מאוד שמחו ש לא החזיקו אותנו לידם כי רצו שנצא משם ואז יצא לי להיות שנתיים כמעט בניו יורק מכל מיני סיבות של המשפחה ואחר כך התחלתי ללמוד רפואה בשוויץ בבזל זה לא היה רחוק כל כך מההורים.

למה דווקא רפואה?

למה רפואה?

איך הגעת לזה? כן,

לא ידעתי מה זה להיות קודם כל רציתי מאוד ללמוד ביולוגיה זאת אומרת מדי עסות ולא חוכמות של מדי הרוח ורפואה זה הכי מעשי. חשבתי שזה הכי מעניין רק אחר כך גיליתי שבעצם זה הייעוד שלי באמת אז זה לכך קצת זמן

זאת אומרת בהתחלה את לא בטוחה שאת תהיי דוקטור את אומרת בוא נלמד

נלמד אבל אחרי שלוש שנים היא קיבלו אותי בירושלים בבית ספר לרפואה בירושלים מה שמאוד רציתי זה היה גם כן ניסים ונפלאות היום עם פסיכומטר לעולם לא הייתי מתקבלת חושבת כן זה קשה שהפסיכומטריה זה לפני הקבלה זה הזוי כן כן אבל

איכשהו קיבלו את זה וגם נס כן

וואו

אז בעצם את עולה לארץ עולה חדשה

כן

שלמדת שהיא עברה את המלחמה אבל לא אני לא היו לי הקטע של עולה חדשה אחותי כבר הייתה כאן לפניי ניסוע

איך הייתה העברית שלך

מה

עברית טובה הייתה לך

אה לא אבל הייתה לי עברית את מה שיביא לי אני עד גיל 10 10 וחצי לא הלכתי לשום בית ספר כי אולי לא היה להם לב לשלוח את הבנות לבית ספר ואז אבי לימד אותנו זאת אומרת הדבר הראשון שלמדתי זה סידור וחומש כן

אבל אז ככה היה לי בסיס טוב בעברית אבל לא בדיבור אבל אני טובה בזה זה לקח לי מעט מאוד כן את טובה בשפות

כן איזה כיף לך

כמה ילדים שלי ו זה לא כך מעט מאוד זמן עד ש זה ואז התחילו החיים האמיתיים

כן אז בעצם את עולה לארץ בגיל באיזה גיל היית עד כמה

הייתי בת 22

צעירה ב

21 כן 22

ואיפה את משתקעת באיזו עיר

בירושלים אני אז היה בית ספר לרפואה

ושם שם את גרה בבית ספר לרפואה לא אני כן שכרתי עם עוד בחורה ואז הכרתי מהר מאוד את מי שהתחתנתי

שגם הוא למד רפואה נכון הוא למד רפואה כן הוא היה רופא רופא באיזה תחום הוא

באפוזנגרון הוא היה מנהל מחלקה בשאר את צריך

התקרשנו באיזשהו שלב זה קורה

זה קורה כמה שנים אחרי זאת אומרת כמה שנים הייתם נשואים

כמה שנים היינו נישואים 3 34 שנים ארבע ילדים ברוך השם

עשינו משהו

מה זה עשית המון

אלול עופות חממה

כן אז זהו אז בעצם כשאני מגיעה אלייך כאן זהו לא כך רואים אחר כך נעשה שהמצלמה קצת תראה דבר מקומות הגעתי למושל כן רמת רזיאל

היינו משוגעים ממש מטורפים

זהו אז ושאלתי לך מהפים שנינו אז עבדנו נו באדסה

כן

הכביש היה חצי רוחב מאיתנים לפה זה היה חצי ממה שהוא עכשיו

אני זוכרת איזה זוג חברים מאדסה רצו לראות איפה המשוגעים האלה הולכים לגור

יואו אז ספרי קצת קוראים לכם לאיזשהיא משימה ליישב את המקום הזה למה בעצם הגעתם לכאן א קצת זה חיפשנו משהו מחוץ לעיר

כן

א באמת קשה שלנו את זה כן כולם חשבו ש היינו גרנו בדירה ממש טובה בבית וגן כמו אנשים נורמלים ו רצינו משהו כזה עבדנו מאוד קשה

וואו ואז אתם מגיעים ויש לכם את אומרת 2000 תרנגולות נכון

אלול 2000 עופות כן א הילדים עזרו לאסוף ביצים וזה הייתה פה

אבל מתי יש לך זמן את רופה בעלך ואז רופי מתי

אני בעצמי לא יודעת עבדנו כל הזמן לא התעייפנו מהר היום עם הנכדים אומרים לי מיכמ אני עייף אמרתי מה זאת אומרת מה אכפת לי שתעייף נראה מה אתה יכול לעשות בזמן שאתה עייף

יפה או אני מאמצת את זה לילדים שלי אוקיי יפה מאוד

נכון אז מה אם עייף אז נראה כמה אפשר לעשות למה

יופי יפה מאוד יפה אז את הילדים שלך את מגדלת פה במושב תוך כדי התרנגולות וכל הבלאגן וה

והעבודה איך היחסי שכנות עם האנשים פה איך תראי זה לא הצד החזק פה אני מוכרחה להגיד חצ

הרבה כל אחד בא למושב היום אין פה חתלאות שאנחנו באנו היה לרובם היה לולים

כן

אחר כך זה נגמר המדינה גם העבירה את המכסות לצפון מכל מיני סיבות אנשים זה הפך לי מן שכל אחד בנה את החלומות שלו

אה זאת היום כשאת הולכת פה בישוב מכירים אותך אנשים

אה בטח בטח מכירים אבל אני אף פעם לא הייתי רופעה פה לא רציתי לא רציתי את זה

רצית להפריד

אבל לא כי עדיף לי תמיד הייתי תמיד אמרתי מישהו יש לו בעיה תמיד הייתי בודקת ילדים או משהו אבל לא באופן לא תמורת כסף ולא באופן רשמי לא רציתי לחתום על אישורים ודברים כאלה לשכינים

כן כי מה כי את רוצה כזה להפריד בין החיים הפרטיים לציבוריים לא זה לא זה לא היה נראה לי אבל זה לא הייתה בעיה אף פעם

כן

כולם אנשים טובים

כן ספרי לי קצת חוויות מלהיות להיות רופה, רופת משפחה, נכון? זה ה זה התחום שלך?

כן. זה לא היה מיד. אני קודם רציתי להיות רופואת עיניים.

באמת. למה דווקא עיניים?

אה כי זה נראה לי שירוג מאוד עדינה ונחמדה ו אבל זה לא הלך. אנחנו עשינו קודם כל אחרי שגמרנו ללמוד, ברחנו מירושלים מהאולימפוס לאפולה. רצינו להיות בפריפריה. כי מה

אה ככה מתוך סוג של אידיאולוגיה לא להישאר ב כןכ

ואז א פרצה מלחמת ששת הימים אז היינו באפולה

ואני מאוד רציתי לחזור לירושלים

התחלתי חזרנו והתחל התחלתי התמחות ואז כבר היו לי שלושה תינוקות וראיתי שאני בא הביתה כל יום נורא מאוחר ואמרתי זה לא אני לא יכולה אני זה לא מה שאני רוצה ואז עבדתי עם פרופסור אולגשטיין א במחקר בחקר לסרטן איזה תקופה מהדסה זה היה מאוד נחמד אבל אף פעם לא ידעתי מאיפה יבוא אם המשכורת תהיה או לא

הבנתי זה לא היה יציב

זה לא היה יציב כי זה היה מה שנקרא לגרנטים כן,

זה היה גנטים של מחקר ואז היא אמרה לי כדאי לך לעשות התמחות. לא רציתי התמחות רגילה כי אז באים הבית המאוחר.

כן.

עשיתי התמחות בפתיולוגיה.

אה וואו.

זה קודם לא רציתי אבל לי זה יצא טוב מאוד כי עשיתי רק פתולוגיה הבחנתית בלי הדברים הקשים. אז למי שלא מבין מה בעצם תסבירי מה זה מה זה הפתולוגיה הזאתי כן

זה מקצוע שבסופו של דבר זה היה מאוד מעניין כי א בודקים כל דבר ש מישהו יש לו גידול או משהו עושים ביאופסיה

זה הולך לפתולוג שמסתכל במיקרוסקופ ומאפחן מה זה

כן

זה זה בעיקר מכל דבר מכל תחום ברפואה זה נוגע

גם מתוחמתים מן הסתם גם כן זה אני לא עשיתי שחר אותי מזה כן

א אבל אה היו לי מורים נהדרים מאוד נהניתי מהזה ואז אולי זה אני כן אספר אבל היה לי חסר המגע עם אנשים ידעתי שזה לא ממש הייעוד שלי כן

כי זה לא להתעסק באמת עם האנושות של

כן אבל מבחינה מדית זה היה מאוד מעניין ולמדתי שם מאוד הרבה הרבה מאוד לחשוב חשיבה ברפואה

כן

ובקראת סוף ההתמכות הם אפילו הם הקימו איזה תת מחלקה מעבדה לרפואת האור לדרמטולוגיה ורצו שאני אנל את זה היה פשוט תפור לי תפור עליי דבר כזה

מתנאים מצוינים וזה ואז כבר גרנו פה זה כבר היך

במושב

במושב

כן

ואז אז נתנו לי ככה לקראת סוף ההתמחות לנהל מה שנקרא CPC פיולקס שאז הרופאים במחלקה מביאים איזשהו מקרה והפתולוגים בסוף אומרים מה באמת היה כן אז צריך להכין הייתי מכילה את זה בלילות רק כן שהיה שיגעון

ואז ואז באמצע פרזנטציה עם הכל א התחלתי לחשוב אם לא שכחתי לפתוח את המים על הגגות על הגג של הלול

אה וואי את יושבת שם ואת חושבת חודש אלול ואז חשבתי שבכל זאת את החיים האלה של האקדמיה זה לא בשבילי ופרופסור יוטבת אז הקים מרפעה להוראה זה היה משולב עם פנימית א' בהדסה ואז הלכתי להיות להיות רופת משפחה. לא ידעתי כלום. לא ידעתי איזה משחה לרשום לי עיניים או משהו. לא ידעתי איך איך עובדים בתרופה.

שזה היה לפני כמה שנים. בעצם כמה שנים את רופת משפחה?

או אני אגיד לך מ-74 משהו כזה.

אז זה כמעט 50 שנה.

כן.

50 שנה.

כן.

יואו. ואז מצאתי שבאמת זה מאוד מדבר אליי. כן. אבל לא ידעתי איך היו את זה.

למה מדבר אלייך? כי מה?

כי בגלל הלכה עם אנשים שזה העיקר.

את אוהבת אנשים?

כן. כן. כן. והשנים הראשונות אז עסקתי הרבה בהוראה ברפואת המשפחה. הייתי מרצה לרפואת המשפחה. זה ככה עולה לי בראש. את חושבת שבגלל ששרדת מלחמה כל כך קשה, זה גם באיזשהו מקום מוביל אותך לרצות להיות במגע עם אנשים? זאת אומרת, את עושה איזה קישור בן?

אני יודעת, זה נשמע נחמד להגיד את זה ככה, אבל כן, כאילו מסתדר כזה.

כן, נכון. אני לא יודעת אם זה נכון. אני חושבת זה אופי של א מה זה קשור? לא יודעת להגיד. אני לא יודעת להגיד. היו הרבה אנשים שעברו דברים כמוני או יותר קשים ובגלל כל מיני דברים אחרים בפנימיות שלהם בחרו במשהו אחר. זה לא יודעת.

כן. באמת אי אפשר להפיין סורדי שואה בצורה. אני שבת על הסבתא שלי, סבתי שהייתה באושוויץ והיא מאוד מאוד נחמדה ומדברת ולעומד זאת צבי שהוא לא הרבה דיבר. זאת אומרת היו אנשים שדווקא התעטפו באיזה שתיקה והיו אנשים שחיפשו את המגע הכי

נכון זה תלוי בכל כך הרבה גורמים ב

גם מהעולם החיצוני וגם בפנימיות של הבן אדם

נכון

בבחירות בעצם אנחנו כל הזמן בוחרים מה יותר חשוב נכון

כן

אם היית יכולה לחזור אחורה זה מעניין לדבר עם אדם שהוא כבר עבר הרבה בחיים וגם הרבה שנים בחיים היית בוחרת את אותם בחירות או שאת אומרת מה אני מתחרטת?

אוקיי,

בוודאי אני לא מתחרטת שבחרתי להיות רופה ולא אשת מחקר למשל. כן.

כן.

מעניין. יש לי שתי נחדות שהילדים לא בחרו להיות רופים אבל יש לי שתי נחדות שחושבות על זה ברצינות.

אה וואו.

ואחת מאוד מתאים להיות רופה. מה היה? אני חושבת מאוד מתאים לה. אבל היא רואה את כל הקשיים. כל כך קשה להתקבל שאני לא יודעת אם היא באמת תמשיך למרות שיש לה את יש לה ציונים מצוינים וזה והשנייה היא באמת היא מאוד מוכשרת היא מבריקה

היא בחורה מבריקה והיא אם היא תרצה באמת שיא תלמד רפואה אבל לא מתאים להיות רופה היא גם אומרת את זה רופה כמוני בוודאי לא תהיה היא תהיה במחקר כן

לא מול אנשים

בלי אנשים היא לא רוצה אנשים כן כן

אז זה בעצם זה הבחירה

כן זה הבחירות

את יודעת אחד הדברים שיעלו לי כשראיתי אותך ככה יושבת במרפאה זה היה אה תמיד אומרים שהעולם שייך לצעירים נכון יש כזה משפט אמרתי ממש מעניין אותי אם את מרגישה שיש אנשים שנכנסים נכנסים למרפאה לדוקור חן הכהן ומצפים לראות אולי מישהי צעירה יותר ומסתכלים עלייך באיזשהו או חשש או לא יודע מה זה בטח קרה רק אני לא הרגשתי את זה

מעולם לא הרגשת שם

אני לא הרגשתי זה לא אומר שזה לא היה

כן

אני לא הרגשתי את זה

שואלים אותך שאלות על למה לא יצאת לפנסיה יש שמה בחדר שלי יש שם התעודות שלי

נכון

ואז לפעמים אני רואה בן אדם מסתכל על השנה מתי למה גמדיומה שלי מרפואה וככה אבל מה הוא באמת חושב

ועושה חישוב אולי של מתקה בהי מה קורה כאן אבל האמת שאף פעם לא התריד אותי מה שמטריד זה אף פעם לא התריד אותי

מה ש להגיד מה ש נכון ואני מעדי להגיד אבל אה

א אני שמחה על כל א כל יום שעובר ולא מישהו בהנהלה מסתכל על זה ו מקווה שלא יראו את זה אני בדיוק עבדתי לשאול האם מישהו בהנהלה אומר לך הגיע הזמן לפנות את הדרך או

אני אגיד לך אין לי השליות יש מחזור גדול ברופאים במיוחד בירושלים

כן

יש לי מבית ספפה יש לי כמה אנשים ואחד שבאמת אנחנו אנחנו בידידות אני פלתי בחלק מהמשפחה שלו גם כן הרבה ז אנחנו בידידות והוא בא אליי והוא אוהב להביא לי קפה הפוך והפעם אמרתי לו, "לא, שתיתי כבר קפה, תביא לי מים." אז הוא הביא לי מים. אני לא יודעת מה נכנס לי לראש. א לקחתי את מים וירכתי בכל רב.

וואי. באמת היה בדרך כלל לא עושה שום דבר חריג במרפעה. כן,

זה היה חריג והוא כל כך התרגש מזה. הוא בירך אותי. הוא הרגיש כאילו שאני והוא מתפללים

לאותו שם וזה נכון.

זה נכון.

אחר כך הוא איזה לפחות שתיים שלוש דקות בירך אותי בערבית ברכות אז זה היה מרגש. זה היה מאוד יוצא דופן כן זה לא קוראים דברים כאלה וזה יש דבר

כן

שמצאנו איזה חיבור אנושי כן ו

וואו כן

כן אז קוראים אבל יש כם דברים הרבה פחות דרמטיים מספיק אמא מילדה עם כאב גרון ואני רואה את האינטראקציה ומה קורה ביניהם זה אני יכולה להתרגש מזה כן או

כל דבר דבר אחר זה מה ש היום לפעמים אם יש לי סטודנט פה ושם זה מה שאני מנסה ללמד שה מה אפשר לעשות ברבע שעה מול בן אדם כן ה

אז בוא תספר מה אפשר לעשות ברבע שעה מול בן אדם

מה אפשר לעשות א זה גם עניין של בחירה אפשר להסתכל על הנתונים לחשוב על ההבחנה לחשוב על לטיפול, להפנות ליועצים ושלום עשיתי עבודה, הכל בסדר.

עשית מה שביקשו ממך בעצם? כן.

אבל אפשר גם להכניס חלק מעצמי לתוך הפגישה. ואם לא עושים את זה, אני חושבת שהעבודה היא מאוד לא שלימה. כי אין בן אדם שבא עם איזשהיא בעיה אפילו קלה שאין לו את ההחרתה הזו אולי יש לי איזה גידול ממיר או מי יודע אם לא איך אפשר להתייחס לזה זה כבר לא מופיע ב בדף מהבדה אם אני לא מכניסה חלק מעצמי כן

לתוך המפגש לא עשיתי כלום לא מזמן הייתה אצלי בחורה היא באה עם שום דבר מיוחד אני לא יודעת, רצתה בסוף שולע וזה. אה, פתאום אני רואה שי דמעות בעיניים, חשבתי, "וואי, אני בטח פספסתי פה משהו, אני אמרתי, רגע, רגע, מה העניין אני יש לי זמן שבי היא אומרת, לא, לא, אין שום דבר מיוחד, רק אף פעם אף אחד לא מקשיב לי ככה."

את גם פסיכולוגית בתוך כל הדבר הזה?

כל דבר הוא פסיכולוגי. בן אדם הוא לא אין אין

גם גוף ונפש זה כל כך מחובר זה הכל מחובר

הכל מחובר

פעם יצא לי להיות משר צדק איזה תקופה הייתה שם רופה אורחת סינית

זאת אומרת מארצות הברית אבל היא הייתה רופה היא הייתה עמדי רגיל וגם רופה סינית היא הייתה מסתובבת ככה בידיים על הראש כל היום והיא אמרה שהיא לא מבינה איך איך פה רופאים עובדים ועושים כל הזמן הפרדה בין גוף ונפש. אומרים זה פסיכולוגי, זה לא זה לא שייך. כן. שלי פסיכולוגים.

כן.

זה לא

זה הכל הכל ביחד.

את חושבת גם שבגלל שיש לך בגלל השנים הרבות של הניסיון שיש לך

ניסיון מאוד עוזר.

זהו. וגם אנשים מסתכלים עלייך כמו אדם חכם שזאת אומרת לא אם שאלתי מקודם את השאלה ההופכית אם לפעמים מסתכלים עלייך בחלילה בזלזול אז הנה השאלה ההופכית היא האם מסתכלים עלייך לפעמים כ אני מקווה ש

משכיל ברב בשנים

כן

כן אבל אבל זה לא תמיד לפעמים אני רואה ש זה דתורופט זה יש לו הרבה יותר השפעה ממני כן מאמינים לו על על עיור כן כן,

אצלנו זה לא על עיוור. אנחנו צריכים להוכיח את עצמנו הרבה יותר.

כן. מה זה להיות רופא שיש לו אמונה? זה יש הבדל בין להיות את בעצם יש לך את הקדוש ברוך הוא מעלייך כל הזמן?

זה מה אנחנו עושים בסך הכל מפעילים איזה שן קטעים של ידע פה ושם אבל אם בלי אמונה בשם שהוא בעצם מנהל את כל העניינים. אי אפשר לעבוד ברפואה. אם מי שרוצה באמת ללמוד מה זה ענווה שילך ללמוד להיות רופא,

כן?

אז הוא יראה מה זה מה זה ענווה באמת?

כי מה

ששום דבר לא ממש תלוי בן. אנחנו רק יכולים להשתדל ולהיות עם הידע כמה שאפשר. כן. להשתמש בידע אבל אה שום דבר לא תלוי בנו באמת

נכון

אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליך כמה את יפה כל זמן אני מסתכלת וואי זה מצחיק להגיד את זה אבל אני מסתכלת עליך אומרת איזה אישה יפה ואז אני רוצה לשאול אותך כן יפייפיה זה גם הן יפייפיה אני רוצה לשאול אותך משהו ואז בא לי לשאול אותך משהו זה קשה להזדכן

אה אני אני חושבת שזה מאוד קשה. א אני אישית מרגישה שאני מאוד מבורכת, שאני יכולה להסתכן ב עם כל כך הרבה טוב

ועצמאות מלאה גם זה מדהים. בלי הרע, בלינ רע, בליין הרע?

לא. וגם א הילדים קרובים, הנכדים זאת אומרת ממש התברחתי בצורה לא רגילה ואני מרגישה את זה כל יום. אני ממש לאט מודיע

כן

קצת המילה

זאת אומרת יש אנשים שהם מזדקים ב

אבל הזקנה היא קשה כן מה שהכי קשה זה הבדידות רוב הזקנים מאוד בודדים בכל העניינים עם בית מוגן ופעילויות זה זה הכל מן בואות כאלה זה לא זה לא ממלא את הבדידות באמת להפך לפעמים כן זה מאוד קשה וגם המערכות מתחילות א להקשה מתחילים

זאת הגוף הנפש נשארת חסינגוף מתחיל סימנים של כישלונות המערכת הזו כושלת זאת כושלת זאת אומרת כן זה קשה צריך הרבה להתפלל איך עוזבים את העולם הזה

כן אל תשליכיני ליד זקנה זה איזה תפילה לה שאומרים אותה כל הזמן ונשט שאפשר להבין אותה רק מגיל מסוים

נכון כן

אתה משנה את זה בגיל מסוים אבל אחר כך אתה מבין באמת למה הכוונה

נכון נכון נכון זה לכן אני אומרת א מי שרוצה לדעת מה זה ענווה שינסה להיות רופא וללוות כל כך הרבה אנשים ומצבים קשים

מה מה לסיום את מאחלת לדור הצעיר ככה לאנשים שמסתכלים עלייך ויש להם ככה עוד הרבה שנים ומגדלים ומתפתחים

לקום בבוקר ולהודות להשים מהבוקר עד הערב על הקיים ‏Ja.