"באותו לילה החלטנו לברוח": אפרת טגאי בסיפור חיים מעורר השראה

גדלתי באתיופיה בכפר קטן שנקרף אל הסוסגה. כאילו מקום ובעיקרון היה רוב היה גויים. באתיופיה בעצם נחשבנו כפולשים. ככה הם מינו שאנחנו גורמים למחלות ולכל מיני דברים רעים במדינה. בעיקרון נולדנו 12 ילדים ונותרנו ארבעה. כיוון שאוראי לא לא הצליחו לגדל ילדים אז הם ככה יתרחקו מהכפר כי היו שם לפעמים כל מיני מחלות ילדים אז ההורים שלי מאוד האמינו במשנה מקום משנה מזל וככה לא תלמידי פעם ככה על דוד

גדלתי עם אבא ואמא כל חיי וזה אומר שזה בטבע מלא עצים מלא פירות של היער, לראות את הקופים באים גונבים מהתבואה זה ללכת ולקטוף את הפירות מהעץ ליד הבית. מלא מעיינות. אני תמיד מגדירה את אתיופיה כארץ בראשית. פשוט מקום אה מדהים, חלום. אבל תמיד היה את הנקודה הזאת שיום אחד אנחנו נגיע לירושלים. ככה קראו לארץ ישראל באתיופיה. לא לא ידענו להגיד ארץ ישראל. לא שמענו עלרץ ישראל, שמענו על ירושלים ואבי תמיד נהג להגיד לנו שאני לא יודע אם אני אזכה ואתם תגדלו ואתם תגיעו לירושלים בירושלים והיה מספר שיש את בית המקדש וכמה מדהים ומפואר בית המקדש ועשו לי זהב זה ברמה שיוכלתי לדמיין את זה וזה זה כאילו זה היה כיף הייתי

בערך בת שש רק זוכרת שהירו אותי באמצע הלילה ובעצם אמרו לנו זהו יוצאים לירושלים לא נפרטים מחברות לא נפרדנו מהשכנים פשוט ברחנו באמצע הלילה והגענו לכפר של המשפחה המורחבת לכפר פלסוסגה בתקופה שהיינו שם איזה שבועיים א אחי הגדול לחליו וממש תוך ים ספורים הוא נפטר וכשהוא נפטר אבא שלי מאוד מאוד מאוד ההור שלי והאמא שלי כמובן מאוד מאוד נבהלו וחזרנו עוד פעם לכפר של ליד הגויים לכמה חודשים ככה להתאושש ואחרי זה עוד פעם הצטרפנו למשפחה א עשינו מן א סעודת עוד דייר כזאת לפני יציאה לדרך וככה באמצע הסעודה הגיעו מסתבר שהלשינו עלינו לממשל והגיעו חיילים ולקחו את כל הכסף שאספנו לדרך את כל המצרחים והמזון ואת החמורים שהם

היו בעצם ה נושא כלים שלנו. הם לוקפו הכל ולקפו את הגברים לכלא. שרו חבורה של נשים וילדים. כשאבא שלי הגיע לכלא, הוא גילה שיש עוד כמה עשרים יהודים שתפסו אותם. גם פתאום נכנס איזה בן אדם ואבא שלי אומר לו אה אני מכיר אותך, אתה חבר בתיק שלי, אתה זוכר אותי? קוראים לי את השמנגה. ואז הבן אדם כזה קצת חושב וקולט שכן וואי אתה חבר ילדות שלי מה לא מתאים לך להיות בוגד במדינה וככה אתה עוזב את הארץ אז הוא אומר לו אני רק משנה מקום כי נפטר לי ילד אז הוא אומר לו מה מה כל הצידה הזאת ולמה כל כך הרבה אוכל אמר לו אתה יודע אנחנו עוד לא סיימנו את המסע אז אני לקחתי צידה לדרך כאילו זה מה שאוכלים בדרך ולשמחתנו מי לו וככה

הוא שחרר אותו ואת כל החבר'ה שהיו עם אבא שלי ובעצם באותו לילה כאילו החלטנו שהם בורחים כי עדיף לא לא להתמאמע. בשביל להתחיל את המסע היינו צריכים להגיע לסודן ובשביל להגיע לסודן צריך מאורי דרך. מאוד דרך בעצם לוקחים סכום כסף לכל משפחה והם בעצם מובילים אותנו לארץ ישראל למדינה הכי קרובה בשביל להתקדם ומתחילים ללכת והדרך מאוד מאוד מאוד קשה אני זוכרת שהיה ממש את החום הכבג את הצימאון והרב ממש כאילו האוכל מתחיל המזון מתחיל להיגמר וככה מתקדמים ואנחנו גם מגלים שהמורה דרך הם תימו עם שודדים שהם נפגשים באיזשהו מקום והם באים מתחילים לראות להביל את הקבוצה ואז האמהות שטפו בצידי השמאלות שלהם את הכסף יתפילו ככה

לשלוף ולתת להם על מנת שלא יהרגו אותם וזה מה שקרה באמת מבחינתי זה היה כמו יציאת מצרים כאילו לא יודעת להסביר איזה נבואה הגיע אליהם מה מה הם ירגישו אבל זה היה תחושה שכאילו הייתה איזה נב שבועה ועכשיו זה היה זמן להגיע לארץ וכשהתחלנו ללכת ממש גם מבחינת המטבח שחצינו והקושי בדרך וואז בשלב הסוים כשהתחלתי ללכת הנעל שלי נתקעה ב באדמת בצורת כאילו הסנדל שלי נתקעה בחריצים שם וממש כאילו נזכרתי בכללים כאילו אסור לעצור צריך להמשיך ואלה אסור להתעכב כי אנחנו בדרך לירושלים כאילו זה זה החלום והמהצון הזה כבר להתקדם ופשוט השארתי את הסנדל והלכתי המשכתי עם סנדל אחת כאילו בדיעבד היום בתור בוגרת אני אומרת זה היה שנייה

אחת לעצוב ולקחת את הסנדלים אבל בתור ילדה זה הייתי כל כך כאילו קמעה כבר להגיע שלא לא רציתי להתעכב על זה והלכנו במהלך א חודש שלם הגענו לגבול סודן וקיבלנו תדרוך שכשמגיעים לסודן מה צריך להגיד, מה אסור להגיד ונאמר לנו שכאילו לא להגיד שאנחנו יהודים בשום פנים ואופן אה לומר שאנחנו פליטים שברחנו מאתיופיה כי יש מלחמת אזרחים שהכל כמובן אמת פעם שנה בחיי ראיתי סודנים אז אולי הוא שמה מצחיק אבל אה בתור אתיופית כאילו הסודנים נראו לי הרבה יותר שחורים ובגלל שהם חיים במדבר אז כאילו להם גם עיניים אדומות נורא נורא נבענו שלפו את הנשקים שאלו מה מה אתם אתם רוצים לאן אתם רוצים להגיע א סיפרנו שאנחנו ממש מפוחדים

וחייבים ככה מקלט וממש בהתחננו שיכניסו אותנו אה בשמחתנו הרבה כאילו הקבוצה שלנו עברה אבל היו המון קבוצות שסירבו לקבל אותם ונאלצו לחזור את כל המסע הזה בדרך והרוב המוחלט כאילו נפטרו גם בחזרה הזאת הבית כאילו לאתיופיה ובעצם התחילו למות מה מאוכל לא מזין ומהאוכל לא לא בריא וכמובן התחילו גם כל מיני מחלות כל הם היו מתים עשרות בני אדם ואני גם זוכרת שאנשים לא בכו כי פחדו להראות שיש פה לוויות אז כאילו זה היה כזה לראות אלומקות אלומקאות שאנשים עוברים בשקט מוחלט משהו מזעזע וכל הזמן הזה אנחנו נורא נורא נורא פוחדים על על אבא כי הוא חלש והוא הוא פחדנו שהוא לא ישרוד ובתוך כל הכאוס הזה והלחץ הזה א היא אכלתה אחותי

ניסתה לפנות אותה לבית חולים של הצב האדום היא שחבה אותה על הגב שלה ובדרך לבית חולים של הצלב האדום היא בעצם נפטרה עלה שם על הגב גם הקושי של ה של הבשורה שעכשיו אמא אין לנו אמא וגם הקושי של לסחוב בן אדם מת חזרה הביתה על הגב שלה בגלל שהאחות הגדולה אז הכל כזה היה עליה. אני בתור ילדה הייתי כבר אז בת 9 וחצי חשבתי מחשבה של ילדה אומרת כאילו איך הם יודעים שנפטרה אולי הם קובעים לי אותה חיה כאילו לא יכול להיות שנפטרה ואני זוכרת ממש מסתכלת על ה שנייה מה זה זה הרגע בעצם שהבנתי שזה או שאין לנו אמא נו כל מיני אנשים בתוך העדה שדאגו ועשו רישומים איפה יש יהודים כי בגלל כן שבסודן היו המון פליטים מאתיופיה לא רק

יהודים אז כדי שידעו באיזה בית יש יהודים ואיך להבריח אותם וככה קבו מהן מקום כזה שיוצרים שדה תעופה המעולתר ובשם צריך להגיע בנסיעה ארוכה ולהבריח משם יהודים לארץ ישראל במטוס. יום אחד ברוך השם הגיע התור שלנו. זה הייתה וואי כאילו התרגשות כאילו עצומה לדעת שאתה אני כאילו היום אני מבינה שבעצם חוילו סוג של אם אני יכולה לדמן את הגאולה אז כאילו ככה ככה אני רואה אותה כאילו זה היה התרגשות של פנימית שאי אפשר לתאר אותה במילים זה היה כאילו התגשמו כל החלומות שלנו זהו כאילו עכשיו עכשיו הכל טוב הכל דבש הולכים לערב זהבת חלום ודבש שנחתנו ואני ממש זוכרת את הירידה במטוד ויורדים כזה, כל המבוגרים יורדים, משתתחים על

הרצפה של השדה תעופה, מנשקים את האדמה הקדושה וכאילו זה היה תחושה כאילו פה אני כבר יכול למות, זה בסדר, העיקר הגעתי לארץ ישראל. זהו, אחרי 5ח וחצי שנים אמרו שאנחנו חייבים אה לפנות את המרכז כיתה ל לעולים הבאים. אז אחותיה אמרה שהיא היא לא עוברת לשום מקום עד שלא עוזרים לה למצוא דירה שקרובה לאבא שלנו והגענו ככה לאשדוד עברנו לאשדוד היו עוד משפחות שעברו איתנו משם לאשדוד וזה היה ממש חוויה כיפית שבועיים אחרי שגם להשדוד שחו לי את בעלי הייתי בת 15 לפני שבוחרים את הכלה בעצם בודקים את המשפחה ככה זה בעדה שלנו וככה מסתבר דבר שבאו לצפות בביא לא ידעתי ובעצם כשהייתי כבר בכיתה ח הכל לי עם מי אני מתחתנת אני מאוד

מאמינה שההורים ידעו מה מה לבחור לנו כאילו ומה מתאים לנו ובסוף כאילו הם רוצים שיהיה לנו הכי טוב וברוך השם לא טעו זכיתי ברוך השם בבעלי המדהים אורן זה אחותי ואבא שלי לפני 31 שנה בערך

ההורים שלי מה שאני זוכרת אותם הם מדברים עם הקדוש ברוך הוא בצורה מאוד ישירה אפילו אני זוכרת עוד בארץ אחרי שעלינו את אבא שנכנס לחדר כאילו אני זוכרת אותו בתפילת שחרית ובתחילת ערבית מתו בבוקר הוא אומר לו כמו חבר הוא מדבר עם הקדוש ברוך הוא אני אומר הלוואי עליי אומר לו תודה לך על הילדים שלי על המשפחה שלי תודה לך שלא חסר לי כלום תודה שהצלחתי לקום בבוקר תודה על הבריאות על הכל היה אומר תודה לא שמעתי את אבא שלי מעולם מעולם מתלונן כן, אפילו שהוא עובד אישה בסודן וילדים וקבר וכאילו גם היה לו יכולת כזה מה שהיה בעבר היה בעבר עכשיו בוא נתמקד בעתיד במה שהקדוש ברוך הוא נותן לי אני שמח יהודי צריך לדעת שכאילו בסוף הבית שלו זה בירושלים בארץ

ישראל ואין מקום אחר אין מקום אחר מלמד ארץ ישראל ושאין לו מה להסתיר את היהדות שלו אין לו מה לברוח מזה כמובן היהדות זה הכוח שלנו זה מה שמייחד את עם ישראל בסופו של דבר גם הגויים כאילו יודעים שאנחנו צריכים לשמור על היהדות שלנו ולשמר את זה ולא מצפים באמת שנהיה כמוהם זה גם לא אנחנו לא נהיה כמוהם זה לא לא יכול להיות אנחנו במממהות שלנו לא מסוגלים להיות משהו אחר ‏Ja.