מסרים מחכמת שלמה - פרק 12 - אל תתייאש - הרב זמיר כהן HD (כתוביות)

שלום וברכה וערב טוב. אנחנו נמצאים בספר קהלת פרק ח', פסוק ט'. בתחילת הפרק הזה פונה שלמה המלך לכל אדם ואומר לו: תהיה חכם, תחכים בחוכמה האלוקית, ובין העצות הוא אומר לו "פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלוהים". כלומר, כשיש מלכו של עולם שאומר לך אז כדאי לציית, בפרט שבהר סיני הייתה שבועה של עם ישראל. יחד עם זאת, הוא אומר לו: אם מעדת ונפלת אל תתייאש, "אל תיבהל מפניו תלך". כלומר, גם אם טעית, אז לא מפניו, מהכעס שלו, מלשון וחרה אף השם, מפני השם, "אל תיבהל מפניו תלך", אלא תדע שהוא אוהב אותך אחרי הכול, אתה יכול לתקן, אתה יכול לשנות. מצד שני, "אל תעמוד בדבר רע", אל תישאר במצב לא טוב אלא תעלה ותתרומם. "כי כל

אשר יחפוץ יעשה", כלומר אלוקים לא כפוף לאף אחד אחר ואם הוא רוצה למחול, לסלוח, לחבק ולאהוב הוא יכול לעשות את זה. אז תשתמש בהזדמנות הזאת. "באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה" וכן הלאה, את זה ראינו בשיעור הקודם. וכעת, בפסוק ט' הוא אומר: "את כל זה ראיתי ונתון את ליבי לכל מעשה אשר נעשה תחת השמש, "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו". לאחר שאמר שתדע שהכול עולה לפני הקב"ה והכול גלוי לפניו, ואדם שעושה מעשים לא טובים, הדברים, אם הוא לא מתקן את עצמו זה נשאר, עושה מעשים טובים - מקבל שכר, "את כל זה ראיתי", אומר שלמה המלך. כלומר, ראיתי גם מתוך הניסיון, גם מתוך ההיסטוריה. "ונתון את ליבי", לא רק ראייה שטחית אלא

גם התבוננתי בדברים "לכל מעשה אשר נעשה תחת השמש עת", כלומר מה קרה בזמן - "אשר שלט האדם באדם לרע לו". המילים "לרע לו", יש להן משמעות כפולה: אדם ששלט באדם אחר כדי להרע לו, ואז מה קרה? זה הפך להיות לרע לו, לאותו אדם שרצה לשלוט בשני ולהציק לו, הקב"ה מסובב את הדברים שבסוף הוא זה שייפגע. למשל, פרעה שלט בעם ישראל, לקח אותם כעם של עבדים, נתן להם שיבנו בעבודת פרך. בספר "יוסיפון", ספרו של יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון מסוף ימי בית שני, הוא כותב שמסורת בידינו שהפירמידות שבמצרים נבנו על ידי אבותינו בזמן השעבוד שם. הבאנו את המקורות בספר "ארכיאולוגיה תנ"כית", אז לכאורה פרעה מרגיש טוב - "תראה איזה פירמידות,

איזה עוצמות, "מה עשיתי, אני מרוויח, שלטתי בעם אחר ואני מרוויח". אבל מה קרה בסופו של דבר? עשר מכות, כל הצבא טבע בים סוף, המצרים קיבלו מכה אנושה. כך גם אדם שיתבונן בעוד סיפורים מתוך ההיסטוריה. המן ביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים וחש בתוכו שנאה עצומה למרדכי כי כולם משתחווים אליו ורק מרדכי "לא יכרע ולא ישתחווה". זרש אשתו וכל אוהביו אמרו לו: מה הבעיה? היום היית במסיבה עם אסתר ומחר יש לך עוד מסיבה. הרי כך הוא סיפר להם: "וגם למחר אני קרוא לה עם המלך "וכל זה איננו שווה לי", הכול לא שווה כשאני רואה את מרדכי לא כורע ולא משתחווה. "ויאמרו לו זרש אשתו וכל אוהביו, יעשו עץ גבוה חמישים אמה, "בבוקר אמור

למלך ויתלו את מרדכי "ואתה תבוא עם אסתר אל המשתה שמח, וייטב הדבר בעיני המן ויעש העץ". חמישים אמה זה עץ באורך 25 מטר. אפילו היום קשה למצוא קורה של 25 מטר. מאיפה היה לו עץ כזה גבוה? חז"ל אומרים שהיה שווה לו, היה לו ארמון פאר, פירק את הרעפים כי הקורה המרכזית הייתה חמישים אמה. פירק את הגג של הבית, אמר "אחרי זה נסתדר". אבל כשאדם טעון בשנאה, להוט כולו, אמר "אני חייב, כמו שיעצו לי - חמישים אמה". חמישים אמה זה היה גובה שמכל הבתים בשושן הבירה היו רואים אותו תלוי, לכן אמרו לו: תיקח חמישים אמה שמקצה העיר יראו את מרדכי תלוי, זו נקמה הכי מתוקה שיש לך. אל תתלה אותו בסתר, שכולם יראו אותו. פירק את הרעפים של

הבית שלו, תקע את הקורה הזו בתוך האדמה אל תוך הלילה. בשעת לילה מאוחרת הלך לראות אולי אחשוורוש ער ויסכים לתלות את מרדכי. ואז "נדדה שנת המלך", זה סיפור ידוע ממגילת אסתר. בסופו של דבר, מי נתלה על העץ שהוא כל כך טרח והתאמץ לתלות עליו את מרדכי? הוא עצמו נתלה עליו. הוא רצה להרע לאדם אחר, אבל הוא לא שם לב - אתה רוצה להרע לו? אתה כולך בוער משנאה? תדע שבורא עולם יהפוך את זה. בסופו של דבר המן הוא זה שנתלה. וכן עוד הרבה סיפורים כאלה בהיסטוריה שאדם ניסה להזיק לאחרים, בסוף הוא נפל בבור שהוא כרה לאחרים. על זה כתוב בפסוק "יושב בשמיים ישחק, ה' ילעג למו". מה זה "יושב בשמיים ישחק"? יש צחוק אצל הקב"ה? מה מצחיק

אותו? על מה יש לו לצחוק? כשמתבוננים בעומק בכל העניין הזה של הצחוק שנמצא אצלנו בני האדם, רואים שזו תופעה מאוד מיוחדת. בעלי חיים רואים ובני אדם רואים, בעלי חיים אוכלים ובני אדם אוכלים, בני אדם זזים, גם בעלי חיים. יש הרבה מכנה משותף בין אדם לבין בעלי חיים, אבל פעם מישהו ראה פרה צוחקת כשהיא רואה את חברה שלה מחליקה בבוץ? אין בעולם בעלי חיים שצוחקים. אפשר אצל הקופים לפעמים לראות איזה עיוות כזה ש... אבל אתה לא רואה צחוק כמו אצל בני אדם, שמעו בדיחה טובה, ראו מעשה מצחיק וצוחקים. כלומר, הצחוק הוא ייחודי לבני אדם. מה זה בעצם הצחוק? אם ננסה להבין, מה זה העיקום הזה של השפתיים כלפי מעלה ואדם משמיע קולות של

צחוק? מאיפה זה בא? מה פשר התופעה המוזרה הזאת שהיא קיימת אצלנו ואין בכל בעלי החיים? התשובה היא, הצחוק לא שייך לעולם החי אלא רק לעולם המדבר. למה? כי האדם נברא בצלם אלוקים. ואלוקים "יושב בשמיים ישחק". ניכנס לדברים יותר בעומק, נבין מה המשמעות של הצחוק אצלנו ואיזו בשורה טובה יש בצחוק הזה. מתי אנשים צוחקים? שומעים בדיחה, רואים דבר מצחיק - צוחקים. אבל כששומעים בדיחה, מיד כשמתחילים לספר כבר צוחקים? בדרך כלל, אנשים מקשיבים, רציניים, ברגע שהסיפור לוקח תפנית שלא חשבו עליה - אז צוחקים. כלומר, אם המוח עובד בסגנון מסוים, מצפה שהסיפור ימשיך במסלול הזה. פתאום שומעים תפנית, זה גורם לפרץ צחוק. פתאום האדם מרגיש

צורך, זה עושה אותו מאושר, שמח, עד כדי שהוא פורץ בצחוק. מתי יושב בשמיים ישחק? המן מכין את העץ כדי לתלות את מדרכי, הקב"ה מחייך, הוא אומר לו: אתה כזה רע? תדע שזה בשבילך. פרעה מענה את עם ישראל, מטביע את התינוקות שלהם בים, אומר לו הקב"ה: תדע, זה מה שיקרה בסופו של דבר לפרעה ולעמו. הוא מצווה "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו", את כל התינוקות, למה? כי אמרו לו החוזים בכוכבים "היום נולד מושיען של ישראל "והוא עתיד לסבול במים". הם צדקו, אותו יום נולד משה רבנו והוא מת במדבר ולא נכנס לארץ ישראל בגלל מים שאלוקים אמר לו "תדבר עם הסלע" והוא הכה את הסלע, לכן לא נכנס. אז הם ראו משהו בכוכבים. אבל פרעה פירש את זה לא

נכון, אמר: תזרקו את כל התינוקות שנולדו היום ליאור כי אני לא רוצה להסתבך עם מושיען של ישראל. מה קרה כתוצאה מהגזרה שהוא גזר "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו"? לאימו של משה לא הייתה ברירה, שמה אותו בתיבה, הניחה אותו ביאור ליד הקנה סוף, בת פרעה יצאה לרחוץ ביאור, רואה תיבה, פותחת, אומרת: מילדי העבריים זה, איזה ילד מתוק. ניסתה לבקש מהמצריות שיניקו אותו, הוא לא מוכן. לא מוכן לינוק מחלב של לא יהודייה. אחותו מרים עומדת מרחוק, אחותו הגדולה, לראות מה יקרה עם אחיה שנמצא בתיבה, רואה את כל מה שקורה שם, ניגשה לבת פרעה ואומרת לה "האלך וקראתי לך אישה מינקת מן העבריות"? היא אומרת: בסדר, תביאי מישהי, אלה לא

מצליחות. למי היא קראה? לאימא שלו. היא מניקה, הוא יונק בשמחה. אומרת לה בת פרעה: תניקי את הילד ואני אשלם שכרך. עוד פרעה משלם לאימא של משה רבנו שהיא תניק את הבן שלה, למה? כי הוא ציווה "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו". ומשה גדל כנסיך בביתו של פרעה, בארמון של פרעה, ומשם הוא יצא לגאול את ישראל. "יושב בשמיים ישחק", אתה חושב ללכת במסלול כזה, אומר הקב"ה: תראה שאני יכול לנתב לכיוון אחר. הצחוק האלוקי הוא לא כמו אצלנו, הקב"ה אינו גוף ולא דמות הגוף, לא שייך אצלו צחוק כמו שאנחנו צוחקים. רק אצלנו הצחוק בא כי אנחנו נבראנו בצלם אלוקים. מה המטרה שהקב"ה ברא את הצחוק בעולם דווקא בבני אדם? בצחוק יש בשורה גדולה

לאדם. כשהאדם רואה אפילו בדיחה שלא קשורה אליו, שמע סיפור, פתאום הסיפור קיבל תפנית שהוא לא חשב על התפנית הזאת, מיד הנשמה שמחה. כי זה אומר: גם אם אני בצרות, פתאום יכולה להיות תפנית שתוציא אותי מצרה לרווחה. לכן הנשמה צוחקת באותה שעה. הנשמה שמחה כי יש לה הוכחות מהסיפור הזה לחיים הפרטיים שלה, שגם אם יש קשיים ויש צרות, וגם אם הרופאים אומרים שאין תקווה, וגם אם האדם נמצא על סף ייאוש, אבל הוא יודע, הנשמה יודעת מתוך כל הסיפורים שיש בעולם, שהקב"ה יכול בשניות לחולל תפנית והכול יתהפך לטובה ולברכה. לכן בכל תפנית שהאדם שומע, הנשמה מרגישה צורך לפרוץ בצחוק פרץ של שמחה כי זה נותן לה חיזוק לחיים הפרטיים שלה שאצל

בורא עולם הכול יכול לקחת תפנית מזווית שלא חשבת עליה, ובסוף הכול יהיה לטובה ולברכה. אומר שלמה המלך: הוא רצה להרע לו, בסוף זה התהפך עליו לרע לו. משמעות כפולה במילים האלה. ממשיך שלמה לחזק אותנו ואומר כך כדי שנתבונן בראייה יותר רחבה, יותר כוללת על פי מה שהוא גילה, על פי מה שהוא ראה: אומר שלמה המלך: "ראיתי" ברוח הקודש, פה הוא מדבר על ראייה רוחנית גבוהה כי הוא מדבר על ממדים של עולמות עליונים, "רשעים קבורים", בקבר המצבה נראית כמו כל המצבות שמסביב. אבל זה שקבור שם, כשהוא בא לעולם האמת, "ובאו", אני רואה את הנשמה מגיעה למעלה, "וממקום קדוש יהלכו", מגרשים אותם מגן עדן, לא נותנים להם להיכנס לשם. "וישתכחו

בעיר", לא רק למעלה מגרשים אותם, גם כאן, אדם שהוא רע, אדם שהוא בעייתי, כשהוא כאן הוא עוד שולט באחרים, אבל כשהוא הולך מכאן, מנסים לשכוח אותו כולם, לא רוצים לזכור אותו. ולא רק שאותו שוכחים, "אשר כן עשו", גם המעשים שהוא עשה, הקים איזו אנדרטה, בנה איזה משהו על שמו, רואים את זה בעולם. סדאם חוסיין, איזו אנדרטה ענקית עשה על שמו, אבל ברגע שנפל, הרסו את הכול, שברו את הכול, לא רוצים לזכור אותו בכלל, את אותם אנשים רעים. "גם זה הבל". אומר שלמה: תדע לך, היצר הרע שמפתה את האדם, כל זה הבל, לא יוצא מזה טוב. פה הוא עומד על שאלה מעניינת, אומר שלמה: אתה תשאל אותי, אם הכול כל כך פשוט וברור שמי שעושה טוב מקבל טוב,

מי שעושה רע מקבל רע, אם הכול פשוט, אז איך אנשים חוטאים? איך בכל זאת אתה רואה שיש אנשים שעוברים עבירות, אנשים שלא עושים את רצון השם? הרי אתה עכשיו דיברת וכל הפרק הזה דיבר שיש דין ויש דיין אז איך בכל זאת יש אנשים שעושים דברים רעים? הוא אומר: אתה יודע למה? "אשר אין נעשה פתגם", פתגם זה כמו פתגם המלך, חוק, החוק של המלך לא נעשה על מעשה הרעה מהרה. כלומר, הענישה האלוקית היא לא מיידית. אם האדם היה עושה רע ומיד נענש, אף אחד לא היה חוטא. הסיבה שאנשים ממשיכים לעשות רע כי אין ענישה מיידית. זה מה שהוא אומר: "אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה", החוק על מעשה הרעה, כלומר העונש, "מהרה". זה בא לאחר זמן, "על כן מלא לב

בני האדם בהם לעשות רע". לכן הלב מרשה לאדם לעשות דברים רעים כי הוא לא רואה תוצאה מיידית. למה באמת לא רואים תוצאה מיידית? למה אלוקים לא מעניש מיד? זו שאלה, אדם מזיק לשני, מציק לו, הוא צריך להיענש מיד. עובר עבירה, צריך שייענש מיד. הרי שלמה המלך בעצמו אומר שבגלל שלא נענשים מיד, לכן אנשים מרשים לעצמם לעשות עוד שטויות. התשובה היא: יש שתי סיבות עיקריות למה הקב"ה לא מעניש מיד. האחת, מתוך אהבת האדם, ארך אפיים. אבא שאוהב את הבן, לא על כל טעות מיד מכה אותו. מסביר לו, מדריך אותו, רומז לו, מנסה לקדם אותו, מעודד אותו, מחזק אותו. אם הוא רואה שאפסה כל תקווה, הוא גם עובר לעונש. אבל אב שאוהב את הבן הוא לא מחפש

להעניש את הבן, הוא רוצה שיהיה לו טוב. לכן יש אצל הקב"ה הנהגת ארך אפיים שמאריך אפו, שלוש עשרה מידות רחמים, "אל רחום וחנון, ארך אפיים..." אף זה כמו וחרה אף השם, כעס. ארך אפיים - מאריך כעסו. כלומר, לא מעניש מיד, אולי האדם יתקן את עצמו, אולי הוא ישתנה. סיבה שנייה יותר עמוקה, אם הייתה ענישה מיידית, לא הייתה בחירה לבני אדם. הרי כל מה שהקב"ה ברא את העולם כדי שהאדם יעמוד בניסיון, תהיה לו אפשרות לעשות טוב, תהיה לו אפשרות לעשות רע, כשיבחר בטוב, יקבל שכר לפי מעשיו. "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין", זו התכלית של הבריאה. מה היה קורה אם על כל חטא הייתה ענישה

מיידית? למשל, אם היה מפורסם בעולם שכל אדם שגונב, באותה שנייה הבית שלו עולה באש, מישהו היה מעז לגנוב? אוכל ארנבת - נחנק במקום, מישהו היה מעז לאכול ארנבת? אם הייתה ענישה מיידית אף אדם לא היה חוטא. והקב"ה רוצה שתהיה בחירה בעולם. זו עוד סיבה שהוא נותן את ההנהגה של ארך אפיים, של הסבלנות כדי לאפשר בחירה לבני אדם. וממילא זה גם מעצים את השכר של מי שבוחר בטוב. זו סיבה שלישית אבל היא תוצאה של הראשונות. בגלל שאין ענישה מיידית והאדם בכל זאת נזהר לא לעשות רע, הוא יודע - "עכשיו אני יכול לגנוב, אף אחד לא ידע, אין עונש, "אבל אני לא עושה את זה כי זה רצון השם". השכר שלו במצב כזה הוא הרבה יותר גדול מאשר היה

מגיע לו אילו היה יודע ש"אם אני עכשיו חוטא, אני מיד נענש ובכל זאת אני חוטא" או שהוא עומד בניסיון. כשהאדם לא רואה תוצאה מיידית ובכל זאת עומד בניסיונות, ממילא שכרו גדול. ממשיך שלמה המלך ואומר: הוא לא אומר מאה, אומר מאת. כל ספר קהלת כתוב בצורה שצריך להשלים את המילים שבין המשפטים. כך כתב שלמה בחוכמתו את הספר כאילו שהוא מחק מילים באמצע, אתה צריך להשלים את המילים. גם כאן, מה זה "אשר חוטא עושה רע מאת"? מה זה "מאת"? מאת ב-א', כן? כתוב, לא ב-ע', מאת, מסבירים כאן המפרשים: תשלים את המילה מאת אלפים. כלומר, אפילו אם החוטא יעשה רע מאה אלף פעמים, אתה רואה שהוא חוזר על החטא עוד פעם ועוד פעם, הוא מאריך לו,

הקב"ה הולך איתו בסבלנות. הוא אומר: אני יודע שדווקא בגלל זה שרואים שיש אנשים שעושים דברים רעים ולא נענשים, זה עצמו עושה טוב, נותן שכר גדול ליראי האלוהים אשר ייראו מלפניו. כלומר, כמו צל שעובר במהירות, כך גם אדם שהוא רשע, בפועל לא יהיה לו טוב בסופו של דבר. מה מיד השאלה שעולה? אבל אנחנו רואים אנשים שבאמת הם אנשים רעים, ובכל זאת אתה רואה שהוא חי טוב, יש לו כסף ויש לו עושר, יש לו הכול. לשאלה הזאת "מפני מה יש צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" מתייחס שלמה בפסוק הבא: הבל זה דבר שהוא לא נראה, כמו אדים באוויר. הוא אומר: יש דבר שאתה לא מבין את ההסבר שלו, דבר לא מוסבר. הוא אומר: אני רואה במציאות בעולם, יש צדיקים

שסובלים כאילו שהם רשעים, ויש רשעים שטוב להם כאילו שהם צדיקים. מה ההסבר? מה ההיגיון? בהמשך אומר שלמה: תדע לך שאתה צריך ללכת בענווה כלפי אלוקים. ברגע שאתה יודע שיש בורא לעולם שמנהיג את הבריאה אז ודאי שיש לזה סיבה. אבל מה הסיבה? בספר "חובות הלבבות" בשער הביטחון בפרק שלישי, פרק ג', כותב כמה סיבות אפשריות למצב שאתה רואה צדיק שרע לו. בדרך כלל, חשוב להדגיש את זה, בדרך כלל צדיק טוב לו ורשע רע לו, זה בדרך כלל. אבל למה לפעמים אתה רואה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו? גם הלפעמים הזה זו שאלה גדולה, למה זה קורה בכלל? אומר שם "חובות הלבבות", יש כמה סיבות אפשריות: יש צדיק כמו שכתוב בפסוק "איש בער לא ידע וכסיל לא

יבין את זאת "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון". אבל הוא אומר, התשובה: "להישמדם עדי עד", כלומר מקבלים את מיעוט שכר מצוותיהם בעולם הזה ומגיעים לעולם הבא בלי כלום. למה? כדי לנקות אותם בעולם הבא, אי אפשר להכניס אותם למקום של הניקיון כשיש עליהם את האור של המצוות המעטות שיש. אז מקבלים שכרם כאן ושם עוברים את הניקוי הלא פשוט הזה. לעומת זאת, אצל הצדיק זה בדיוק הפוך, "צדיק כתמר יפרח", לא כמו עשב. הרשעים - "בפרוח רשעים כמו עשב". אבל הצדיק - כמו הדקל - צומח לאט לאט, צריך הרבה סבלנות בהתפתחות שלו, "כארז בלבנון ישגה", אבל מה התוצאה? "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו". כלומר, כשרואים צדיק שסובל

זה אומר: או שיש לו מעט עוונות מהגלגול הזה, שעם כל הכבוד לצדקות, יכול להיות שהוא נכשל במשהו והסבל הזה מנקה אותו, "ייסורים ממרקים עוונותיו של אדם", או שיש לו מהגלגול הקודם ועכשיו הוא מנקה אותו. כמו שחז"ל מספרים, בתנ"ך כתוב על איוב שאיוב מתלונן בפני הקב"ה "למה אני כל כך סובל?" הרי הוא היה עשיר והיו לו ילדים ומשפחה ונכסים והיה אדם טוב. ולפתע נחתו עליו צרות, צרה אחר צרה. חבריו באו לנחם אותו, לעודד אותו, ישבו איתו כמה ימים בלי לפצות פה. היו איתו כמה ימים בלי לדבר, לא היו מסוגלים כשראו לאיזה מצב הוא הגיע, כל גופו מלא צרעת, עוני, ילדיו נפטרו, איזה סבל. לא היה להם מה לומר. אחרי כמה ימים התחילו לומר

לו: איוב, אתה צריך לתקן את עצמך, כנראה שיש לך איזה עוון, תבדוק מה אתה לא בסדר. ואיוב נעלב, הוא אומר: אני כן בסדר. אמרו לו: אבל אם אתה סובל כל כך הרבה, כנראה שעשית איזו עוון. והוא לא מבין מה הם רוצים. ומתחיל ויכוח גדול ביניהם, כמו שרואים שם בספר איוב. לקראת הסוף, "ויען ה' לאיוב מתוך הסערה". הקב"ה מתערב בשיחה, והוא אומר לאיוב "איפה היית ביוסדי ארץ"? איפה היית כשבראתי את העולם? אתה היית איתי ביחד וראית את כל ההיסטוריה העתידה? אם היית איתי, לא היית שואל שאלות כי היית רואה את כל התמונה. האדם נולד, חושב שהחיים מתחילים בלידה, מת - חושב שהחיים נגמרו במוות. זה לא נכון, החיים האלה הם בסך הכול קטע מתוך

סרט אחד ארוך. יש לפני, יש אחרי. הראה לו הקב"ה את דמותו של תרח. תרח היה אביו של אברהם אבינו שהיה מוכר עבודה זרה. אמר לו: תדע שאתה זה הוא. בגלגול הקודם, אתה - איוב היית תרח. ואותה נשמה חזרה לעולם, רק בלבוש אחר. מחליף את הבגדים בסך הכול, אבל זה אותו אדם שהיה לפני. הגוף הוא סוג של לבוש, אז החלפת את הלבוש, אבל אתה אותו אדם שהיית אז. אז נכון, היום אני מעיד עליך שאתה "איש ירא אלוהים וסר מרע", כמו שכתוב שם בספר איוב, שהוא היה איש צדיק, אבל יש לך איזה כתם מהגלגול הקודם. הייסורים האלה נועדו לטהר אותך, לנקות אותך, ואז שוב תחזור לגדולתך ולמעמדך. כמו שכתוב בסוף ספר איוב שחזר שוב, כל מה שהיה לו לפני כן,

הכול חזר אליו. אז יש מצב שהצדיק הוא באמת צדיק אבל יש לו איזה דבר שאנחנו לא יודעים מה הוא היה בגלגול הקודם. יש מצב של צדיק שסובל בעוון הדור, שזה דבר שמעורר שאלה, למה הוא צריך לסבול בעוון הדור? אם הוא צדיק, הוא צריך לסבול? אבל התשובה שבגלל שכל נשמות ישראל מחוברות וקשורות אחת בשנייה, בסבל הקטן שלו הוא יכול להציל אלפים אחרים בגלל הצדקות שלו. הוא במקום גבוה, זה כמו לב, לא כמו אצבע קטנה. מבחינת... אם כל עם ישראל זה גוף אחד, אז הצדיק הזה הוא כמו לב. הסבל שלו מקביל לסבל של אלפים. אותם אלפים שניצלו בזכותו מצרות, מסבל, אפילו ממוות, כשהוא מגיע לעולם האמת, הוא מקבל שכר על ההצלה של כולם. ואם שם נשאל אותו

"תגיד, היה משתלם הסבל שקיבלת של צדיק סובל בעוון הדור?" הוא יאמר "ודאי. על סבל קטן, תראה איזה שכר אני מקבל בעולם באמת". אז גם זה לטובתו. יש עוד דבר מעניין, ש"חובות הלבבות" כותב שם, וזה לא כל כך מפורסם, הוא כותב שלפעמים צדיק גמור סובל כי הוא יכל לחזק אחרים שיתחזקו בתורה, מצוות, מעשים טובים, תשובה - והוא לא עשה, לכן הוא סובל. כלומר, צדיק שהוא צדיק רק בשביל עצמו ולא אכפת לו מהעולם, הוא אומר "טוב לי עם עצמי, אני ברוך השם לומד תורה, "הילדים שלי מחונכים, טוב לי עם עצמי, אני מאושר עם אשתי, "מה אכפת לי מהעולם?" על זה הוא נענש. מאוד מעניין, את זה מביא שם ב"חובות הלבבות" בשער הביטחון פרק ג' שזו עוד סיבה

שצדיק יכול לסבול. למה? כי הוא דואג רק לעצמו ולא דואג לאחרים. החת"ם סופר כותב: למה אברהם אבינו, הקב"ה קרא לו "אברהם אוהבי", כינה אותו בשם "אוהבי"? היו הרבה צדיקים שלא זכו לתואר הזה, שהקב"ה יגיד "זה אוהבי". כדוגמה, הוא מציין את חנוך: "ויתהלך חנוך את האלוהים "ואיננו כי לקח אותו אלוהים". חז"ל אומרים שחנוך היה אדם בתקופה ההיא שלפני נח, שכל כך התקדש, כל כך התעלה, עד שהקב"ה הפך אותו למלאך, גוף ונשמה, הפך אותו למלאך ולקח אותו למעלה בתור מלאך. אז לכאורה, אדם שהפך להיות מלאך הוא יותר מאברהם אבינו. למה הוא לא קורא לו חנוך אוהבי? למה דווקא אברהם אוהבי? משיב החתם סופר: מלאכים לא חסר לקב"ה למעלה, הוא רוצה

אנשים שידאגו לאחרים. אם אברהם לא היה דואג לאחרים, היה יושב עם עצמו, מתקדש, מתעלה, גם הוא יכל להגיע למדרגות גבוהות. ואברהם, עם כל הגדולה שלו, שהוא נביא, אלוקים מדבר איתו, והוא הולך לשכנע אנשים שעבודה זרה זה שטויות, אל תשתחוו לפסל. לאברהם, לדבר על זה בכלל זה תת רמה. הוא צריך לשכנע אנשים שהעץ שחתכו אותו, חצי שמו אותו תחת הסיר לבשל גחלים, ואת החצי השני עשו ממנו דמות, הוא צריך לשכנע אותו זה לא אלוהים. תפעיל את השכל שלך, איך אפשר להגיד שזה אלוהים? אתה נטעת את העץ הזה. אבל אז היה יצר הרע, זה לא היה שכל, זה היה יצר שבוער באדם. עד שביטלו את היצר הרע של עבודה זרה. אצל אברהם, ללכת לדבר, לשכנע אנשים

שעבודה זרה זה הבל? זה הוריד ממנו. אבל היה שווה לאברהם אבינו להקריב את זה כדי שעוד אנשים ידעו שיש בורא לעולם. לאדם כזה קורא הקב"ה "אברהם אוהבי", זה אוהב אותי באמת כי הוא לא חי רק לעצמו ורק מנסה להתפתח בעצמו אלא הוא דואג גם לאחרים. ואומר "חובות הלבבות" שאפילו צדיק אבל אם הוא דואג רק לעצמו ולא דואג לאחרים, הוא יכול בסופו של דבר לסבול. למה לא דאגת לאחרים? זה מוסר השכל גדול לעצמנו, לפעמים אנשים אומרים לעצמם: תראה, אני לא עכשיו הרב הראשי לישראל שאני אוכל עכשיו לדבר. אבל לאמיתו של דבר, כל אחד ואחת מאיתנו יש לנו תמיד את המעגל שמסביב, שכנים, שכנות, קרובי משפחה שאפשר לדבר איתם, "בוא לשיעור תורה, תראה

עוד הרצאה, עוד שיעור", לשלוח קישורים להרצאות שונות, "למה הילד שלך לומד בבית ספר כזה? יש בתי ספר תורניים". לא להגיד "העיקר הילדים שלי בבית ספר תורני, בלי אייפונים, "בלי שטויות, טוב להם שם, מה אכפת לי מהעולם?" זו טעות, צריך לדאוג גם לאחרים. לשכנים, לשכנות לספר, לקרובי משפחה, "יש בית ספר תורני, "אני כל כך מאושר שהילדים שלי שם", גם אם אני בעיר הזאת והם בעיר אחרת. אבל גם בעיר ההיא יש בית ספר תורני, אפשר לפנות לארגון "לב לאחים" שהם נותנים ייעוץ לבתי ספר תורניים ולדאוג, אפשר להציל נשמות. כמה כאלה שנדקרו במועדונים, עישנו דברים נוראים, סבלו, מאושפזים, כמה כאלה היה אפשר להציל אם מישהו היה מדבר עם

ההורים שלהם שישלחו אותם לבתי ספר תורניים, והיו גדלים בלי כל השטויות האלה, גדלים רגועים, חיים את המציאות, לא את העולם של הדמיונות, כמה היה אפשר להציל. וזו אחריות שמוטלת עלינו, לדעת לדאוג גם לאחרים. מצד שני, אומר "חובות הלבבות", אתה רואה לפעמים רשע וטוב לו. למה הרשע הזה? אז אמרנו, לפעמים יש מצב שהרשע מקבל את מעט שכר מצוותיו בעולם הזה. אומר "חובות הלבבות": לפעמים יש עוד סיבה, שאומנם האדם הזה הוא לא בסדר, אבל הקב"ה יודע שעתיד להיוולד ממנו בן צדיק והאבא צריך לעבוד קשה, להשיג הרבה כסף כדי שהבן שלו יירש את כל העושר הזה. זו עוד סיבה. דברים שאנחנו לא חושבים עליהם, אבל מהלכים של בורא עולם. והוא מביא שם

עוד חמש סיבות לכאן ולשם, שהקב"ה מנהל את הדברים בצורה הכי נכונה, הכי מדויקת, גם אם לנו זה נראה מוזר. שואל "חובות הלבבות": אז מה זה שכתוב "הנסתרות לה' אלוקינו"? הרי יש תשובות על כל השאלות, למה זה רע לו, למה זה... יש תשובות, אז למה כתוב "הנסתרות לה' אלוקינו"? הוא משיב: כי אנחנו לא יודעים לדייק בכל מקרה ולומר שזה בגלל זה. לא יכולים לדעת האם הצדיק הזה סובל בגלל גלגול קודם או בעוון הדור או בגלל שהוא לא מוכיח אחרים - זה כבר "הנסתרות לה' אלוקינו". כלומר כך, אנחנו אמורים להרגיע את עצמנו ולדעת שעל כל שאלה יש תשובה. גם אם אני לא יודע את התשובה, ודאי שיש תשובה, רק אני לא יודע במקרה הזה מה התשובה הנכונה

מתוך כמה תשובות אפשריות. על זה נאמר "הנסתרות לה' אלוקינו". נקרא שוב את לשונו: "יש הבל" - דבר נסתר, כמו אדים. ועל זה מתפלא שלמה המלך ומעיר שזה דבר שהוא מטריד הרבה אנשים ויכול לבלבל אותם. נקודת המוצא היא שהאדם צריך לבוא בענווה. אדם שבא בענווה כלפי אלוקים, הוא לא מתנשא, הוא לא אומר לעצמו "אם אני לא יודע את ההסבר אז אני בועט בכול". באמת, אדם שיתבונן מיהו לפני הקב"ה, יראה את כל הכוכבים שהקב"ה ברא, כל הגלקסיות, קצת יקבל פרופורציה, איפה אני ואיפה אלוקים? אדם שייקח את המפה של תל אביב וינסה לצייר את עצמו בתל אביב, ייקח מהעירייה את מפת העיר תל אביב, אתה יכול לצייר את עצמך בתוך העיר? אם עשית נקודה ברחוב

זה כבר בניין. אז האדם ביחס לתל אביב הוא כלום. ותל אביב ביחס לכל הארץ, קח מפה של ארץ ישראל - תל אביב היא נקודה. וארץ ישראל ביחס לעולם - לפעמים צריך להפוך את הגלובוס כמה פעמים כדי לגלות איפה ישראל מסתתרת שם. אז מי האדם ביחס לכדור הארץ? וכדור הארץ ביחס לשמש? כלום. והשמש עצמה, יש כוכבים גדולים ממנה שהיא כמו נקודה ביחס לכוכבים האלה. והגלקסיות, ובפסוק כתוב "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה... לכולם בשם יקרא". אצל הקב"ה לכל כוכב יש שם כי יש לו תפקיד, יש לו מטרה. יש היום מדען שיודע להסביר מה התפקיד של כל כוכב מכל הגלקסיות? אפילו לא יודעים, לא מכירים את כל הכוכבים הרחוקים. ואצל הקב"ה לכל כוכב יש שם, יש

לו מטרה. ואם הוא התפוצץ ונולד כוכב אחר, אז יש מטרה למה זה התפוצץ ולמה זה נולד. כשהאדם חי בצורה כזאת, מקבל ענווה כזו, הוא אומר "אני אמור להבין את אלוקים? את כל החשבונות שלו?" אז קיבלנו כיווני חשיבה, אבל ודאי שבורא עולם "אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא". כך כשאדם מסתכל אפילו על הגוף שלו, על גוף האדם, לא צריך להסתכל על כוכבים, כמה הגוף שלו מורכב. פעם חשבו שמכירים את כל פלאי גוף האדם, עד שגילו שיש מולקולות, היו בטוחים שכבר יודעים איך הגוף בנוי, גילו את הדי-אן-איי. כל פעם שבטוחים שהגיעו כבר לפסגת הסודות שמסתתרים בגוף האדם, ראו שלא יודעים כלום, יש עוד הרבה הרבה דברים. מי יודע? גם היום, כמה

שיודעים ועומדים נפעמים איך מערכת החיסון עובדת, איך מערכת העצבים, איך מערכת הראייה, מערכות אדירות כמו חשמל ותדרים ושדרים ו... מערכת החיסון, כמו חיילים. יש במערכת החיסון את הכדוריות הלבנות שהן קוטלות חיידקים. אבל יש ביניהם כאלה שהם בעלי עוצמה שהם מזהים את החיידק, מדווחים. אחרי שהם טורפים את החיידק, הם מסמנים על עצמם איזה סוג של חיידק הם טרפו ומעבירים מסר לגוף שייצר עוד נוגדנים שמתאימים לאותו חיידק. ואיך הם מגיעים, אותם נוגדנים, כדוריות לבנות, למקום של הפיגוע, איפה שיש פצע שנכנס אויב, החיידקים נכנסים? הם לא רק עוברים דרך העורקים. כמו שיש אזעקה ויש אמבולנסים שעולים על איי תנועה ונכנסים דרך אין

כניסה, כך גם הכדוריות הלבנות משנות צורה, יכולות להיכנס דרך הדפנות של העורקים, של הוורידים, לעקוף את הכול כדי להגיע במהירות למקום של הפיגוע. אדם מסתכל בגוף האדם, עומד נפעם, מקבל ענווה כלפי הקב"ה. זקני ירושלים סיפרו סיפור מעניין שמלמד עד כמה... נותן כיוון חשיבה שהאדם בגאווה שלו כבר בטוח שהוא אלוקים. הקב"ה ברא אותו בצלם אלוקים והוא מדמיין שהוא האלוקים האמיתי. זקני ירושלים סיפרו מה שראו בעיניהם מוסר השכל, כשבנו את בית הכנסת ברובע היהודי בירושלים, בית הכנסת "ניסן ב"ק" קראו לו. לפני שנים רבות הביאו צייר, אומן ממדרגה ראשונה, ביקשו ממנו שיצייר על הקיר, אמרו לו מה הם רוצים שיצייר והוא צייר. היה יודע

לצייר בתלת-ממד, מאוד מרשים. כשהוא צייר ציפורים, ביקשו ממנו "על הקיר הזה צייר ציפורים", אנשים נכנסו לבית כנסת, בשנייה הראשונה לא הבינו מה הציפור עושה פה על הקיר. הציפור הייתה נראית כאילו היא חיה. כל כך היה אומן בציור שלו. אחר כך אמרו לו "כאן בפינה הזאת תצייר ספרייה". לא יכלו להעמיד ספרייה, אז אמרו לו שיצייר ספרייה. הוא צייר ספרייה שהייתה כל כך מוחשית, עד שהוא עצמו כששתה קפה, הניח על המדף ואז לפתע ראה שהכוס נפלה והתנפצה. הוא עצמו כבר התבלבל מרוב שהספרייה הייתה נראית מוחשית. זקני ירושלים היו אומרים, כתוב בגמרא במסכת ברכות על הפסוק "אין צור כאלוהינו" - אומרת הגמרא "אין צייר כאלוהינו". כשהאדם

מצייר ציור, כל אחד מאיתנו מצייר ציור של בן אדם אז יש ציור, והקב"ה יצר צורה בתוך צורה, שבתוך גוף האדם עוד יש מערכות ויכול העובר להתפתח - צורה בתוך צורה. אין צייר כאלוקינו. באותה תקופה הם שאלו: וכי זה שבח לקב"ה שהוא צייר? יש לו כל כך מעלות, כל כך גדולה, אז צריך להגיד "אין צייר כאלוקינו"? מה המעלה הזו שהקב"ה צייר? אז הם אמרו כך: הצייר הזה שהם הביאו לצייר בבית הכנסת "ניסן ב"ק" צייר ציפורים שמי שראה אותן היה בטוח שהן אמיתיות, והוא צייר ארון של עץ שהצייר עצמו חשב שהוא אמיתי. ואלוקים יצר ציור שהציור חושב שהוא אמיתי, הציור עצמו חושב שהוא אמיתי, האדם עצמו חושב שהוא אלוקים, שהוא מעל הכול. אין צייר

כאלוקינו, תראה איזה ציור הוא יצר, שהציור עצמו כבר מדמיין כאילו שהוא הצייר, כאילו שהוא עשה את הכול. אבל אדם צריך לבוא בענווה לפני הקב"ה, מקבל את הדברים מתוך אהבה. מותר לשאול, מותר להתעניין, אבל לא נשבר אם הוא לא מקבל תשובה על אותה שאלה שמטרידה אותו. ממשיך שלמה ואומר: טוב, אז מה המסקנה של כל זה? במקום להתעסק עם שאלות שיסבכו אותך, אתה יודע שיש עליהן תשובות, אתה לא יודע התשובה הנכונה כאן, מה בדיוק... תהיה שמח, מה זה "לאכול ולשתות ולשמוח"? מסבירים כאן המפרשים, הרי אחר כך כתוב "והוא ילוונו בעמלו" - מה שילווה אותו לעולם האמת. אז ברור שלאכול הכוונה לאכול מלחמה של תורה. יש פסוקים שהתורה אומרת על עצמה

"לכו לחמו בלחמי" - תאכלו את המזון שלי. כלומר, הלחם כאן הוא משל לתורה, יינה של תורה. אז הוא אומר: אתה יודע מה הכי טוב? במקום להעסיק את עצמך בשאלות שסתם יטרידו אותך וילחיצו אותך - "ושיבחתי אני את השמחה". אתה סומך על הקב"ה שהוא "אל אמונה ואין עוול", תהיה שמח. "אשר אין טוב לאדם תחת השמש" - כל זמן שאתה חי בעולם הזה, כי אם לאכול מלחמה של תורה ולשתות מיינה של תורה ולשמוח, שאדם יהיה שמח בחלקו, במה שהוא זוכה להשיג, "והוא ילוונו בעמלו" - זה מה שילווה אותו בעמל העתידי לחיי עולם הבא. "ימי חייו אשר נתן לו האלוהים תחת השמש" - בזה הוא מנצל את החיים שלו בעולם הזה וממלא אותם בתוכן נכון. אומר שלמה: תדע

שלמסקנות האלה הגעתי אחרי המון מחשבה, "נתתי את ליבי לדעת חוכמה" והלב שלי, הוא מעיד על ליבו, "גם ביום ובלילה שינה בעיניו אינו רואה" - הלב הזה אפילו בלילה הוא לא... כל כך היה מעסיק את עצמו בשאלות שגם בלילות היה קשה לו להירדם. כלומר, כמה שאדם יתאמץ להבין עד הסוף את דרכי ההנהגה של הקב"ה, הוא לא יצליח להבין עד הסוף. וזה הגיוני, אחד החכמים אמר "אילו ידעתיו הייתיו". שם הוא דיבר על המהות האלוקית, אם הייתי יודע מהו בדיוק כבר הייתי כמוהו בדיוק. כלומר, אדם כלפי אלוקים צריך לקבל ענווה, לדעת שאתה פחות ממנו וסומך עליו. אדם לא יוכל להבין עד הסוף כל מעשה שאלוקים עושה, מה השיקולים, כי אתה לא רואה את כל התמונה,

את הגלגולים הקודמים ואת העתיד. אדרבה, הקב"ה עשה את זה בכוונה שהאדם יתאמץ לחפש תשובה ולא תמיד הוא ימצא את התשובה. למה עשה את זה הקב"ה? כי כך בעצם גדל שכרו של האדם, שגם כשהוא לא מבין את מעשה האלוקים אבל הוא הולך איתו בענווה, זה מגדל אותו. "וגם אם יאמר החכם לדעת, לא יוכל למצוא". אפילו אם יגיד האדם "טוב, עכשיו אני לא יודע. עוד מאה שנה אני אדע", הוא אומר: תדע, אתה לא תוכל לדעת הכול, תוכל לדעת הרבה, אבל לא תוכל לדעת הכול. ממילא האדם הולך בענווה, חי מתוך שמחה, יודע שהוא הולך בדרך אמת, טוב לו בעולם הזה וטוב לו בעולם הבא. ויהי רצון שנזכה במהרה לגאולה שלמה בחסד ורחמים, אמן ואמן.