הרב זמיר כהן - הסוד הגדול לעושר אמיתי (כתוביות)

היה אדם אחד עני מרוד. בא לרב שלו, היה צדיק מלומד בניסים, התחנן לפניו: אני רוצה כסף כדי לעשות עם זה צדקה, לא בשביל ליהנות מכל מיני דברי הבל. הרב, כששמע את זה בירך אותו: אני מברך אותך שתהיה עשיר בקרוב. מאותו רגע, כל דבר שנגע בו מיד פרח והצליח עד שנהיה עשיר גדול. ובתחילה באמת היה נותן צדקות, הרי בשביל זה הוא רצה את כל הכסף הזה. אבל לאט לאט כמו שכתוב בפסוק: הגיע למצב ששום עני לא יכול להיכנס אליו לבית. הלך מישהו, סיפר לרב שלו. הרב מיד ביקש מהשמש שלו: תארגן את המרכבה ואת הסוסים. כשהגיעו לשם, הוא מיד ירד במדרגות בריצה, יצא החוצה: כבוד הרב, איזו זכות! פתח לו את השערים, הכניס אותו. ארוחת פאר, קיבל

אותו בכבוד גדול. כבוד הרב, מה זכיתי? קם הרב, עמד ליד החלון וקרא לו. אמר לו: תגיד לי, מה אתה רואה פה בחוץ? מסתכל, לא רואה משהו מיוחד. רואה את הרחוב, אנשים הולכים, באים, כמה עשרות. הוא אומר לו: עכשיו בוא, בוא איתי. לקח אותו הרב, שם בפינת החדר היה ראי ענק עם מסגרת זהב מפוארת. אמר לו: תסתכל, מה אתה רואה? עמד, הסתכל, "אני רואה אותי". אמר לו: מה ההבדל? למה כאן אתה רואה אנשים, פה אתה רואה את עצמך? ההבדל שהזכוכית הזאת מצופה בכסף מהצד השני אז אתה רואה רק את עצמך. אני יכול לסלק את הכסף ממך, ואתה תחזור לראות אחרים. אמר לו: הרב, לא, לא, לא, אני מבקש סליחה, מהיום אני משתנה, ודאי נקבל אנשים בחזרה. הוא קיבל

זעזוע, קלט. אמר לו הרב: כשיש כסף, הכסף מצפה אותך, אתה כבר רואה רק את עצמך. אבל כשאתה לא מצופה בכסף, אתה באמת מרגיש את הצער של השני. ובאמת, זה כלל גדול: שאדם שהוא שבע, אומרים חז"ל, הוא לא מרגיש ברעבונו של הרעב. בקריאת שמע אנחנו אומרים: חז"ל שואלים: ממתי מקדימים בעלי חיים לבני אדם? תמיד האדם הוא לפני בעלי חיים. האדם הוא נזר הבריאה. מכאן למדו חכמים שאדם שמחזיק בעל חיים בבית, אסור לו לאכול כל זמן שבעל החיים שלו רעב. אתה לא יכול לומר: אני רק מסיים לאכול, באתי מהעבודה, אני מסיים לאכול, אני מגיש להם אוכל. אסור לך לאכול לפני כן. לומדים מהפסוק: קודם "בשדך לבהמתך", אחר כך "ואכלת ושבעת". למה? כי השבע לא

מרגיש ברעבונו של הרעב. עכשיו, כשאתה רעב, אתה גם זוכר שיש לך ארנבות רעבות שם, אבל כשאתה תהיה שבע, אתה עלול אחר כך ללכת לעיסוקים שלך ולשכוח את אותם בעלי חיים שמצפים למזון שלהם. קל וחומר אדם שהוא מרוכז בעצמו, יש לו הכול, יכול לשכוח את העניים. לעומת זאת, כשהאדם מפתח רגישות לאחרים, כמו שהתורה מחנכת אותו, גם כשהקב"ה נותן לו שפע, הוא יודע לנצל את זה לטובה. הקב"ה נותן לו עוד כהנה וכהנה כדי שימשיך לעשות מצוות. בתורה כתוב: ודרשו: "עשר", המילה השנייה מיותרת. אבל "עשר בשביל שתתעשר", יש בזה גם סגולה גדולה לעושר. כשאדם נותן מעשרות, נותן משלו לאחרים, הקב"ה נותן לו עוד כהנה וכהנה.