היפך הרצון - הרב יצחק פנגר (עם כתוביות בעברית)

שלום לכולם, ערב טוב. מה העניינים? כמה זמן לפי דעתכם ייקח לבן אדם לספור עד מיליארד? מיליארד שניות. -מיליארד שניות, שזה אומר?... אהה... "מיליארד שניות..." אל תזרוק לי... תן לי שעה, שעתיים, יום, שבוע, שנה, לא יודע, תן מספר. מה אתם אומרים? אהה... עשר שנים. -עשר שנים? אהה... בו! שעתיים. -שעתיים. מה? מי אומר עוד משהו? חכי, אל תישברי את. חודש. -חודש? בסדר. שבוע. -שבוע. זהו, נגמר? חמש שעות. -חמש שעות. יאללה, בואו נעשה חשבון זריז, זריז. תקשיבו טוב. בואו נגיד שאדם סופר מספר לשנייה, בסדר? אחת, שתים... לפעמים הוא סופר מהר: אחת, שתיים, שלוש, ארבע... נכון, אבל מיליון שלוש מאות תשעים וחמש ייקח שנייה, אוקיי?

אז שנייה למספר. שישים שניות בדקה. אז הוא ספר עד שישים. שישים כפול שישים בשעה - 3,600 בשעה. בשעה 3,600 בלבד. כפול 24? אני אגיד לכם, משהו כמו, נראה לי... תעשו את זה... 82,400 נראה לי. תבדקו את זה. 86,400 בשעה, נכון? במה? ביום, ביום, בסדר, תירגעו. אז ביום 86,000. תכפיל ב-365 יום בשנה. עד כמה לספור בשנה? שלושים ואחד מיליון בשנה רצוף, כל הזמן... נגיד שזה היה אפשרי. אני צריך אלף כאלה, כי מיליארד זה אלף מיליון. ייקח לי 31 שנה, במקרה הטוב. כמובן זה בלתי אפשרי רק לספור 24 שעות בלי לאכול, בלי להפסיק... למה אני אומר לכם את זה? תראה מה זה, כמה התפיסה שלנו של כל מה שקורה סביבנו היא לא אמיתית. אנחנו

מדמיינים דברים שנראה קטן כגדול, דברים גדולים כקטנים, דברים קלים כקשים ודברים קשים כקלים. ראיתי מחקר שהראה עד כמה הזיכרון שלנו מטעה אותנו, תלוי בשאלה שאני אשאל אתכם. למשל, בדקו אנשים והראו להם סרטון של תאונה, לא על אף אחד מישראל. מכונית נכנסת בעץ ומתרסקת בעץ. שאלו אנשים: לפי דעתכם... ראיתם את הסרטון, באיזו מהירות המכונית נסעה? ופה חילקו אותם לשתי קבוצות. קבוצה אחת שאלו אותם: באיזו מהירות המכונית התרסקה בעץ. קבוצה שנייה: באיזו מהירות המכונית נגעה בעץ. שניהם ראו אותו סרטון. התוצאות היו עשרות קמ"שים הרבה יותר למי ששאלו אותו באיזו מהירות המכונית התרסקה בעץ. זאת אומרת, אנחנו רואים דברים, נותנים לזה

פירוש, מקדדים את זה בזיכרון וכשאנחנו נצטרך לשלוף את זה, זה מאוד יהיה סובייקטיבי. לגבי התאונה, שאלו אנשים: באיזה צד, באיזה חלון החלון התנפץ: בצד של הנהג או בצד השני של הנוסע? אז אנשים אומרים בהחלטיות: אהה... אחד אמר: בנוסע, אחד אמר: בצד של הנהג, בצד של הנוסע. ותכלס, החלון לא התנפץ בכלל. אבל בגלל ששאלו אותם באיזה צד החלון התנפץ - תן לי להיזכר... שאלו אנשים: תיזכרו בפעם שאתם נשכחתם בקניון. זוכרים את הפעם הזאת? ספרו לנו עליה. ואנשים לא שכחו אותם בקניון, חבר'ה. כששאלו את האימהות: שכחת? -מה פתאום. בחיים לא. הוא מדמיין, הוא ראה סרטים יותר מדי, הרב. אבל כמעט כל אחד יש לו זיכרון: כן, נראה לי שכחו אותי

פעם. נראה לי... נראה לי... אני אחד כזה ששוכחים אותו. "שכחו אותי בבית" וכן הלאה. זאת אומרת, הרבה פעמים מה שאנחנו רואים מול העיניים שלנו ומה שאנחנו נזכור יהיו שני דברים שונים. זה תלוי מאוד בבחירה של הבן אדם איך הוא יפרש את מה שיקרה לו. כי אחרי זה, כשהוא ידלה את זה ממאגר הזיכרונות שלו, הוא ייתן לזה עוד כמה פירושים בדרך וזה מה שיקבע את היחס שלו למה שקרה. ולכן היום אנחנו נדבר על איזשהו ספר ששלחו לי, ספר חמוד. אני... שוב פעם, אני לא ממליץ על ספרים, אבל הרעיון נחמד. הספר נקרא "דה טולס" - הכלים, פיל סטוץ וברי מייקלס. פיל הוא פסיכיאטר. הם נחשבים שהם מטפלים כביכול בסלברטיס בלוס אנג'לס, אוקיי? כל ה"מובי

סטארס" וכן הלאה, הם המטפלים שלהם. בין השאר, מן סתם, יש להם כמה מטפלים, כי אתה יודע, כל אחד עם הבעיות שלו. אבל עניין אותי, עניין אותי מה, מה, מה, מה יש לך למכור? בוא, אני רוצה לראות מה עובד. כי הרעיון היה נחמד. הרעיון הוא שבעצם הם באו מעולם הפסיכיאטריה, מעולם של לנבור בעבר, עולם של לנבור בבעיות: בוא תספר לי עליהן. פה פה פה פה.... שנים, שנים, שנים. הם חיפשו תכלס איך אני יכול לעזור בפועל בצורה מהירה לשנות את הבן אדם אקטיבית. הם בנו חמישה כלים. אני היום בשיחה אקח... נקווה שנספיק שניים. היה רעיון נחמד. שוב פעם, אני יצקתי לזה תוכן יהודי כמובן. לקחתי רק את הרעיון מהם. אבל זו נקודה מעניינת שננסה

להבין איך אפשר בעצם בשני מהלכים. על פי הקבלה יש שבע ספירות. שבע ספירות. יש עשר ספירות, אבל שבע הספירות הן אלה שאחראיות בעצם על שבעת ימי השבוע. כאשר שתי הספירות הראשונות הן חסד וגבורה. חסד זה יותר פן של אהבה, של השפעה, של אחדות וכדומה, נתינה. גבורה היא בדיוק ההפך: להתגבר על משהו, להפוך משהו, להימנע ממשהו. אני אתחיל דווקא בגבורה כדי לסיים עם החסד, בסדר? לכן אנחנו ניתן שני כלים, כאשר הכלי הראשון הוא כלי שנקרא גבורה. ותכף נראה, זה כלי שנקרא "היפוך הרצון." היפוך הרצון. והכלי השני יהיה כלי של אהבה. איתו נסיים כדי שנצא עם משהו חיובי. הכלי הראשון זה כלי של היפוך של רצון. מה הכוונה? כל אחד מאיתנו יש

לו משהו בחיים שהוא יודע שהוא צריך לעשות והוא לא עושה. משהו שכאילו... אהה... בלי נדר, הרב, בלי נדר. לא, אני רוצה, אבל אתה יודע. אתה נהנה לדחות את זה. יש לך הרגשה כאילו, אתה יודע, בלי... כל אחד מאיתנו יש לו משהו שהוא יודע שאם הוא יעשה את זה, זה יהיה לו טוב. הוא צריך לעשות את זה, הוא צריך לגמור עם זה מתי שהוא. אבל יש לי פחד מסוים, פחד מלעשות את זה. לא פחד פיזי, אני לא מפחד, אלא יש משהו שאני מפחד ממנו. והפחד הזה בגדול הוא מעין כאב שחוצץ ביני לבין, נקרא לזה, אין-סוף אפשרויות, בסדר? בואו נגדיר את עצמנו כבן אדם. הנה, זה אני, אוקיי? הבן אדם. אתה רואה אותי? כן? נצייר סביבנו עיגול. העיגול, נקרא לו אזור

הנוחות שלנו. לכל אחד יש כזה אזור נוחות כזה... נעים לך בו, מה שנקרא... פה כיף לך, פה לא מבקשים ממך יותר מדי. פה אתה רגיל, פה נוח לך. מחוץ לאזור הנוחות יש קיר, קיר. שהקיר הזה, מאחורי הקיר, יש פוטנציאל אין-סוף אפשרויות. אין-סוף אפשרויות. והקיר הזה, נקרא לזה קיר של כאב. כאב כי כל שינוי הוא כואב, כל שינוי הוא קשה. אין שינוי שהוא קל. אתה צריך לעצור משהו ולהתחיל משהו חדש. אני נוסע עם הרכב, אני צריך לעצור את הרכב, לסובב אותו ולנסוע אחורנית או בכיכר או לא משנה איפה, אבל אני חייב לעצור מומנטום מסוים. לעצור מומנטום זה כאב, דורש פה מאמץ כל שהוא. זה לא יבוא מאליו. ואני מפחד מכאב. אנחנו לא אוהבים לסבול

כאב. עכשיו, אנחנו צריכים להבין. אנחנו נלמד היום, תכף תראו, כמה... איך כן פורצים את זה ואיך לומדים אפילו ליהנות מהכאב. לא כמזוכיסטים: אח... אח... הרב, כואב לי. נראה לי שאני נהנה מזה, הרב. לא זה הכיוון. הכיוון הוא שנבין שבכאב יש פוטנציאל, בסדר? שבכל פעם שאני מרגיש כאב כל שהוא, וכאב, הכוונה כאב של גדילה, של שינוי - אני יכול לטפוח לעצמי על השכם: משהו פה קורה. ברוך השם, הנה אני חוצה את הקווים, אני כובש יעד נוסף. ואנחנו צריכים להבין שאנחנו באנו לעולם בשביל זה. תכף נראה מה התבנית. אבל אדרבה, כאב או פחד, ככל שאתה בורח ממנו, הוא רק גדל. להבדיל, זה כמו איזשהו... נקרא לזה נורת חשמל ויש לך צל, כשאתה

מתקרב לנורה, כשאתה מתקרב, נקרא לזה, הנורה - זה מייצג את הכאב, נגיד. כשאני מתקרב לכאב אז הצל מתקטן. זה פחות כזה נורא. ככל שאני מתרחק מזה, ככל שאני דוחה את זה, ככל שאני בורח מזה, הצל נהיה גדול, גדול. זו כמו איזו מפלצת... וכל מה שאני צריך לעשות זה למצוא דרך לקפוץ למים. בריכה קפואה, קור כלבים. אני בדיוק הסתכלתי קצת על התמונות שלי מה... מהעבר. היו שמה תמונות מטריאתלון בחורף בקיסריה. אתה רואה ים גלי, קור כלבים. אתה רואה את העננים באופק, ואתה רואה אותו עם בגד ים... כמו עיזון. אה? אתה יודע מה זה להיכנס לים בקור הזה לשחות עכשיו קילומטר וחצי, תלוי איזה מקצה אנחנו עושים. אתה יודע מה זה? אז בהתחלה זה:

אה... אה... אה... אבל ברגע שאתה נכנס למים, שלום על ישראל. זה כמו בריכה. מישהו דוחף אותך למים. מכיר את הבדיחה הזו? "בדיחה..." סיפור. לא יודע אם זה היה או לא היה. אחד מיליונר, הייתה לו בריכת תנינים והוא אמר: מי שחוצה את הבריכה דוך, וואלה, מקבל מיליון דולר. פתאום שומעים: פוף! מישהו קופץ למים. מתחיל לשחות והתנינים... רודפים אחריו. הוא כזה... והתנינים... והצליח להגיע לצד השני... טוב, כולם "וואו"! המיליונר ניגש אליו: בוא'נה, אחי, אתה תותח! איך עשית את זה? מאיפה האומץ? עזוב, את האומץ, מי ה#@!% )קללה), שדחף אותי למים? אתה מבין? זאת אומרת, לפעמים צריכים לדחוף אותנו למים. נכון, נכון, נכון. משהו שידחוף

אותנו, ואני מעדיף שאני אדחוף את עצמי, לא אף אחד ידחוף אותי. ואני אומר לכם, זו נקודה מאוד חשובה כי תמיד כדאי לקחת אחריות על החיים שלך. פעם דיברנו על זה, אבל הרבה אנשים באים, שואלים אותי או לא משנה: הרב, אנחנו זוג ולהתחתן או לא להתחתן, הרב? מה אתה אומר? אתה רואה משהו ב... בשערות שלנו? אתה רואה משהו כאילו, הרב? עכשיו, אני לא מזלזל כאילו, אבל מה קשור לרב? מה, הוא פה חוזה בקפה? מה אתם רוצים ממנו? לא, לא, נראה לי שהוא רואה דברים, הרב. יש לי הרגשה שהוא רואה דברים. בסדר, שיראה גם את המספרים של הלוטו, נתחלק חצי-חצי, יהי רצון. מה רואה עכשיו? אני לא מזלזל, לא מזלזל, רק אני אומר: נו, ריבונו של עולם,

תחליט, בוא. אותו דבר להתגרש, כאילו בלי זה... הרב, אוקיי? החלטנו, אוקיי? החלטנו. חאלס, חאלס, חאלס. הרב, אני מתגרשת. מה אתה אומר, הרב? להתגרש או לא? לפי השמות. מה אתה אומר? מה אתה אומר, נו? קוראים לי עיזה והוא עיז. להתגרש, הרב? מה זה אומר עלינו? הכלל הוא בדברים האלה... סתם, אני אומר לכם, אם יבואו להתייעץ איתכם וכדומה, אתה, אל תחליט בשביל אף אחד. אל תחליט. כי אני אומר לכם מראש: לא משנה מה תחליט עבורם - הם יכעסו עליך. תזכור מה שאני אומר לך. נגיד, אתה אומר להם: לפי העפעפיים של שניכם, וואלה, תתחתנו. תתחתנו, עליי. אתם זיווג משמיים. מה זה אומר? שזה טוב או לא? אני לא יודע. אבל נגיד והם התחתנו רק כי

הרב אמר, "יש לנו ברכה של הרב," מתחתנים ופתאום רבים. אה! בוף! אה! בוף! מה זה "פתאום"? כאילו יש משהו אחר? בוף! בוף! והם מתחילים לריב כאילו. והנה הרב הזה, תאמין לי, יאללה, יאללה, תאמין לי, כל הרבנים האלה, רואים בעפעפיים, אתה מבין? עכשיו, נגיד, אמרתם לא להתחתן. לא, תיפרדו. אני רואה בשמיים שיש פה קצר בנשמות... להיפרד! יופי, נפרדו בגללך. עכשיו כל החיים הם ילכו עם ההרגשה: נראה לי שאני פספסתי את הזיווג שלי, הוא היה הנשמה התאומה שלי. הרב הזה, רואה בעפעפיים... אתה מבין? לא משנה מה תגיד, אתה תסתבך, אח שלי. אותו דבר להתגרש, לא להתגרש, לא משנה, מה שתגיד - לא טוב, לא טוב בסוף. ולכן הדעה שלי: קחו אחריות על

החיים שלכם. אף אחד לא יכריע בשבילכם. זו אחריות שלך. ויש בזה מנגנון הרבה יותר חזק מאשר שמישהו אחר החליט בשבילי. אין לי בעיה להתייעץ, אין לי בעיה להתייעץ כמו בהשקעות. אני יכול להתייעץ, לגיטימי להתייעץ. אולי אני נגוע, אולי אני לא רואה את התמונה כמו שהיא. יכול להיות, אין לי בעיה להתייעץ. אבל ההכרעה - זו החלטה שלךָ, שלךְ. קח אחריות על החיים שלך. ולכן כשאני אומר שאני רוצה עכשיו לפרוץ את המחסום הזה, אני לא רוצה שמישהו ידחוף אותי, אני רוצה שאני אדחוף את עצמי כי אני חייב להיות מוכן למה שהולך לקרות. ומה שהולך לקרות בעצם - שלושה שלבים בשינוי הזה. ובסוף שלושת השלבים אני אתן לכם את הכלי, איך שהם מביאים את

זה בספר שלהם, את הכלי בדיוק איך עושים את זה. סתם, קטע של קצת דמיון מודרך. חמוד, זרמו עם זה. אני ניסיתי את זה השבוע. וואלה, יש בזה משהו. אני אספר לכם על הניסיונות שלי, אל תדאגו. טוב, בקיצור, שלושה שלבים לפני כן. שלב ראשון: על פי היהדות, אדם יש לו צורך לגדול. תכף נסביר כל דבר. אדם יש לו צורך פנימי לגדול. הוא חייב לגדול, גם אם הוא יהיה מולטי-מיליונר, גם אם הוא עכשיו דונלד טראמפ, אוקיי? הנשיא של ארצות הברית של אמריקה. מולטי-מיליונר, הגיע לפסגת חייו. אין יותר מאשר נשיא ארצות הברית. אין. זה לא שכאילו אולי אחרי שהוא ראש ממשלה, הוא יהיה נשיא. לא, אין נשיא. זה הוא כבר נשיא, אוקיי? זאת אומרת, די, נגמר.

הוא הגיע לפסגת חייו. מה נראה לך אחרי סיום הקדנציה? הוא ילך עכשיו לישון? לדוג דגים באיזה אקווריום? לא. אבל למה? אתה מולטי-מיליונר. יש לך... לנכדים של הנכדים שלך יש כבר כסף. היית נשיא ארצות הברית, יאללה, פרוש, פרוש. תגדל עציצים ותחייך אליהם יום-יום. לא, הוא לא ישקוט, אני חותם לכם, עד הרגע האחרון בחייו... ימשיך, ימשיך וימשיך. ואין לי בעיה עם זה, להפך. אני מראה שאין... ברור שאנחנו נהנים מחופש, אבל אנחנו נהנים מחופש רק אם אנחנו עובדים. אם חס ושלום אדם הוא כל החיים בחופש, הוא מובטל או לא משנה מה, הוא ממש מסכן. אני זוכר שהיה לי חבר. אני לא אנקוב בשמו, כי אולי הוא רואה. היי, מה העניינים? אבא שלו

מיליונר, אבל באמת מיליונר. כאילו הוא עושה אפצ'י, נופלים לו יהלומים וכסף ונדל"נים ו... מה שתרצה. עכשיו, הוא הבן היחיד. אין לו מתחרים אפילו, אחי. הוא רק צריך לשבת ככה ולהתפלל... לא משנה, חס ושלום. כאילו שהוא יקבל חלק מה... עכשיו, אבא שלו כבר קנה לו כמה דירות. רק מהשכר דירה הוא חי כאילו מפוצץ. רק מהשכר דירה, נו, זהו. לך תנוח. -לא, הוא עבד איתי בתור מציל. אתה מבין איזו עבודה משפילה? זה לא תגיד... זו עבודה, אתה מבין, של ה... מי רוצה להיות מציל? אין בעיה, אני מציל. אני גאה בזה, אני לא מתבייש בזה. אבל הייתי מציל, כשהייתי סטודנט הייתי מציל. הייתי מציל בבריכה, אפילו לא בים שזה, אתה יודע... אחי, אני עם

החסקה. בבריכה, אחי. זה אפילו 35 שקל לשעה. טוב, לא משנה, בקיצור, אז למה אני אומר את זה? מכיוון ש"יאללה, לך תנוח. "אני במקומך הייתי עכשיו"... מה "במקומך? "במקומך? מה? גם היית מחפש משהו לעשות כי אדם בא לעולם הזה עם צורך פנימי לגדול, ותכף נסביר את זה. הנקודה השנייה שנצטרך להבין היא שכל ההתחלות קשות. כל ההתחלות קשות. לא משנה מה תבחר בחיים, בשלב מסוים אתה תיתקל בקושי, כי תמיד אנחנו נראה את זה. אלוקים ברא את העולם כאשר הקליפה קודמת לפרי. חייב להיות איזשהו מחסום התחלתי כדי לברור. אני היום בבוקר למדתי עם החברותא שלי, תלמיד חכם, אחד מהפוסקים הגדולים. אנחנו לומדים ביחד חברותא, מה שנקרא. אנחנו לומדים

ביחד. והוא אמר לי: כשהוא עשה שימוש, ''שימוש" זה כאילו כשהוא עשה סטאז' אצל אחד הרבנים הגדולים בארץ, אחד הדיינים, אז הוא אמר שהדיין הזה יש לו מהלך שמי שרוצה לעשות אצלו שימוש כאילו, סטאז', הוא לא מקבל אותו. הוא אומר לך: לא, אין לי זמן בשבילך. ואתה בא עוד פעם: אולי בכל זאת, הרב, וזה? בבקשה, נו. הוא אומר לו: לא, אין לי זמן. יש לי אנשים אחרים. לא. הוא ידחה אותך כמה פעמים, בערך ארבע פעמים, ואז הוא כן יקבל אותך. למה? הוא רוצה לראות שאתה רציני. הוא רוצה לראות שאתה באמת אכפתי. לא כאילו: הרב, אפשר ללמוד אצלך? -לא. -לא צריך, יאללה, מה אכפת לי, יאללה. תראה שאתה רוצה. תרדוף אחרי זה, אתה מבין? תראה שהדבר

יקר לך, הדבר חשוב לך. וככה אתה גם תצליח בסופו של דבר. כי כל ההתחלות קשות, כל אוניברסיטה שמכבדת את עצמה... האוניברסיטה הפתוחה זה משהו אחר, זה כאילו המהלך. אבל סתם, אוניברסיטה רגילה - תנאי קבלה קשים, סיירת בצבא - תנאי קבלה קשים, להבדיל, ישיבה - תנאי קבלה קשים. ברור שאם משהו איכותי, משהו יוקרתי - אני אצטרך לעבור מסכת של קשיים בהתחלה. ואני מדגיש: בהתחלה. כי אחרי זה, להבדיל, כמו בים, הגלים הם בהתחלה. אני עובר את הגלים הראשונים ואז הים נפתח בפניי, פחות או יותר. לא אומר שלא ימשיכו להיות קשיים, אבל לפחות בהתחלה... אני צריך להבין שיש איזשהו מבחן מסוים, בסדר? ההתחלות הן קשות. והדבר השלישי שאנחנו נלמד

זה שהאוצר נמצא בכאב. האוצר נמצא בכאב. אנחנו נלמד את זה. אתם תראו שבתוך הכאב, במקום לברוח ממנו... שוב, לא שאני מנסה להיות מזוכיסט אבל יש כן הנאה במאמץ, בקושי. נגיד, כשאני הולך לחדר כושר, יש לנו חדר כושר כזה בקריית ספר. אז נגיד, כשאני בא אז אני לא מחפש לצאת כאילו: יאללה, יאללה, יאללה, הלכתי הביתה. אחרי זה אני מרגיש מתוסכל: בשביל מה באתי בכלל? אני רוצה להרגיש... הכי כיף שנתפסים השרירים. זו הרגשה: אח... אח... וואלה, עשיתי את זה. תאמין לי, עשיתי את זה. אתה לא יכול לקום: אח... אח... וואלה, עשיתי את זה. זה סימן טוב, למה? אני מרגיש: הופה, אם כואב לי - אחי, אני בדרך הנכונה. אני פרצתי פה משהו. למה,

עברי את המחסום של ה"קלי-קלות," ממילא יש לי סיכוי לגדילה. ואתה מחפש את זה. אני סיפרתי לכם בפעם שעברה. נסעתי עם הרצים באילת, סיפרתי לכם? אני נסעתי לאילת לפני שבועיים או שלושה. נסעתי לאילת, נסעתי ביום חמישי. כאילו יש לי אחרי כן תוכנית ברדיו. ב-02:00 סיימתי תוכנית ברדיו. ב-02:30 הייתי בבית. ב-02:35, פחות או יותר, לקחתי כבר את אשתי. נכנסתי לאוטו, ב-05:30 אני בכביש הערבה, אוקיי? אני בכביש הערבה ופתאום אני רואה כאילו אורות קופצים בצדדים, מלא אורות קופצים. חשבתי גחליליות או משהו. עכשיו, אני מסתכל יותר טוב, אני רואה אצנים. מרוץ. חבר'ה רצים: אה, אה, אה, אה... עכשיו, אני רואה עם פנסים פה... ואתה רואה את

ה... מרצדים ומלא כאלה, יואו, יואו! אמרתי: כמה גחליליות, כאילו איזה יופי. אתה קולט בצדדים... מרצדים. אבל תראו, אנשים מסכנים, כביש הערבה, חבר'ה, זה ארוך, ארוך. זה בדרך לגיהינום מה שנקרא, כאילו יואו... עכשיו, ב-05:30 בבוקר. חבר'ה, תישנו! איזה כיף בכרית, חבר'ה. וזה היה סופה, היה קור כלבים. "משוגועים" מה שנקרא. עכשיו, תאר לך, אני נוסע לידם, מצפצף להם... אחי, מה העניינים? בוא, אני מגיע לאילת. כנסו. בבגאז' אני מכניס אתכם. מי ייכנס? עזוב אותנו, לך מפה. פרזיט. לא, תבין, הוא נוסע באוטו, הוא אוכל חינם. בוא, אני מציע לך טרמפ עם חימום באוטו, מוזיקה, מה שצריך. ריח של ספא יש לי באוטו. בוא, בוא, בוא. הוא לא

ייכנס, אתה מבין? כי הוא רוצה את הכאב. הוא רוצה את הכאב. אם הוא ייסע באוטו, הוא לא ירגיש כאב. בלי כאב החיים לא שווים. תדע לך, החיים לא שווים בלי כאב. במפורש אני אומר לך. עכשיו, אנחנו לא מחפשים כאב. יאללה, בוא נחפש כאב. תביא, תביא, יש למישהו פה להכאיב לי? חס ושלום. אני רק מדבר שאם יש לך כבר כאב, בוא נלמד להבין שהאוצר נמצא בפנים. אז בואו נתחיל. בראש ובראשונה אמרנו שהאדם יש לו צורך בלגדול. על פי היהדות, כך אומר הפסוק באיוב, "האדם לעמל יולד." בסדר? "האדם לעמל יולד." איוב פרק ה, פסוק ז: "האדם לעמל יולד." זאת אומרת, אלוקים הביא אותנו לעולם עם מציאות של עבודה. לא תוכל לברוח מזה. לא משנה מה תעשה, אתה

תצטרך לעבוד בשלב מסוים. אתה תראה את זה. יהיו לך התמודדויות, לא משנה באיזה תחום: אישה, ילדים, בעבודה, לימודים, עם עצמך, עם ההורים, עם השכנים, עם הכלב, עם התוכי. לי יש תוכי שהוא התחיל לקבל שריטה. הוא מקרקר לי, לא קרקורים של תרנגול. חאלס! חאלס! בא לי לתפוס אותו כאילו: תפסיק כבר לצעוק! אתה מבין? לא, זה תוכי מתוסכל. הוא... פיצול אישיות. נראה לי שהוא עורב באמת, נראה לי שהוא עורב. היו שני עורבים כאלה, דיברו אחד עם השני. אז אחד אומר לו: בוא'נה, אני אקרע אותך. אז הוא אומר לו: קרע, קרע... טוב, לא משנה. קוניור. מי שיש לו קוניור נקבה, אני מחפש שידוך, בסדר? שלי נראה לי כבר בדיכאון. כבר בגיל המעבר והוא...

הוא חייב פה איזו מישהי. אני כבר לא עושה לו את זה, מה שנקרא. אה? לא, אני מלטף אותו וזה. חאלס. לא, הבאתי אותו לילדים ו... נהייתי "צער בעלי חיים," "תנו לחיות לחיות", נהייתי הכול. איזה שעבוד... אתה מבין? לא משנה. בקיצור, אז "אדם לעמל יולד." אדם לעמל יולד - מבחינה מסוימת שאתה תצטרך לעבוד, לא משנה מה. ולכן אל תברח מהקושי, אל תברח מהקושי. כי הקושי ירדוף אחריך. אדרבה, תלמד להתמודד איתו ותכף נבין איך זה עובד. האדם נקרא על פי חז"ל "מהלך." מהלך. אני אקרא לכם את ה"כלי יקר," אחד מהמפרשים על התורה. בפרשת אחרי מות הוא כותב ככה: "בעולם הזה נקרא האדם מהלך "שהוא נעתק ממדרגה למדרגה "כמו שכתוב: 'ונתתי לך מהלכים

בין העומדים האלה.'" זה פסוק בזכריה: "ונתתי לך מהלכים" - זה בני אדם, "בין העומדים האלה- " עומדים זה מלאכים. "כי המלאך נקרא עומד." מלאך לא מתקדם בחיים. איך שהוא נברא, הוא לא כאילו ילד קטן וזה, מלאך כאילו עם כנפיים, עושה שטויות וזה, קופץ מבתים. הוא כבר כאילו סופרמן בוגר כאילו, לא תראה סופרמן קטן... לא, הוא בא. "כי המלאך נקרא עומד כי הוא עומד במדרגה אחת. "אבל האדם נקרא מהלך "ולכן בעולם הבא נקרא האדם יושב." כתוב בגמרא במסכת ברכות, דף יז: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם." בעולם הבא כבר יושבים כאילו. אחי, נירגע קצת, אוקיי? עבדנו קשה. איפה הקוקוסים פה וזה? "הצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם", בסדר?

הם יושבים, זאת אומרת הגיעו כבר למנוחה ולנחלה במידה מסוימת. אבל פה בעולם הזה אנחנו מהלכים. קח תינוק קטן, בסדר? תינוק קטן, אתה רואה שהוא כבר משחר ילדותו, מאז שהוא קטנצ'יק פספוס, הוא מתחיל משכיבה לעבור כבר לישיבה. אתה רואה אותו כאילו: אהה... והוא מתחיל לרצות ללכת. למה? שב, תירגע, מאמי, שב. לא, אתה רואה אותו מתחיל לזחול... נכון? והוא מתחיל ככה זה והוא נופל והוא מנסה ללכת... וטוב לו בחיים, אתה מבין? עם הטיטול ככה, לא סופר אף אחד כאילו... גם בלי הטיטול, הוא אוהב את העולם, אחי. העולם אוהב אותי. אז אתה רואה שלא משנה כמה הוא נופל גם, הוא ייפול ויקום והוא ייפול ויקום. אתה רואה שיש לו דחף פנימי לרצות

להמשיך ללכת, להמשיך ולהתקדם בחיים. בסדר? באנו לעולם להתקדם. אותו דחף שיש לתינוק אמור להיות גם לנו. תינוק לא... אין לו בושות. כבר דיברנו על זה פעם. אין לו בושה כאילו שהוא נופל והוא מרגיש: אני על הפנים וזה. אף אחד לא אוהב אותי. כנראה שאני לא בנוי להליכה. לא, הוא ינסה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. אם הוא "מפסיק" זה רק בגלל שכבר החברה, נהייתה לו כבר דעת שהחברה יורדת עליו. תפסיק, זה לא בשבילך וכן הלאה. שום תינוק לא מרגיש כאילו: זה לא בשבילי ללכת. אין כזה דבר. אני אעשה את זה בסופו של דבר. אז אני אפול מיליון פעם. ואתה רואה גם שהסביבה מעודדת אותו: יופי! יוסל'ה, בוא, בוא אל אימא, בוא, בוא, בוא, יופי! למה

לא עושים כשאנחנו גדלים? תאר לך כשאני גדול זה ככה? מישהי תעשה לי: יופי! כאילו... כל הכבוד! איזה עוצמתי אני אהיה, תאמין לי. מי מסוגל עליי? מי? מי? תכניסי בו קצת ביטחון. לא "תראה איך אתה נראה, תאמין לי. "לא, לא יצא ממך כלום. תאמין לי, נשבר לי ממך." סתם, לא, לא. את זה אני לא שומע בבית אבל. קאט. סתם, סתם. טוב, בקיצור, אז הנקודה העיקרית שיש לנו צורך של הליכה. והצורך של ההליכה הזה הוא צורך אמיתי וחשוב ואנחנו צריכים להבין שאנחנו רוצים את זה. בתוך תוכנו אנחנו רוצים את זה. ברור שנעים לי לנוח, ברור שנעים לי קצת להתבטל, אבל זה רק בגלל שאני עובד. רק אדם שעובד נהנה להתבטל או לנוח, אבל אדם שלא עובד, אז

ההרגשה מאוד קשה, ולכן התכלית שלי היא לגדול. ואני לא יכול לברוח מזה, אני ארצה את זה. כל ההתחלות קשות. אז אמרנו, כך מביא ה"ראשית חוכמה," שהקליפה קודמת לפרי. זה מכילתא, אחד המדרשים, פרשת יתרו, "ואתה אם שמוע תשמעו- " הוא אומר: "ואתה מפני שכל הדברים," הוא אומר, "הקליפה מקדמת לפרי וצריך לשבר את הקליפה." צריך לשבר את הקליפה. הקליפה לא נועדה כדי להרחיק אותנו מהפרי, אלא, אדרבה, תוריד אותה, שבור אותה אם זה אגוז או משהו, אבל תכבוש את היעד, אתה מבין? תגיע לפנימיות כי בפנימיות יש לך שמה את האוצר. תכף נראה את זה. החזון איש כותב בספר שלו, יש ספר שנקרא "רוחות איש:" "כל ההתחלות קשות, אבל אין לך דבר שעומד בפני

הרצון. "והבא להיטהר מסייעים אותו "בעיקר עם הסכמה בלב ולא לסוג אחור." לא ליסוג אחורנית. אל תתרגש מהקושי, אתה מבין? אתה בורח ממנו - ברור שאתה לא תצליח. תמשיך להילחם. זה עניין של הסתכלות. הסתכלות, למשל, הגיע... אחד היה לו מפעל נעליים. שלח שני סוכני מכירות לבדוק איזושהי יבשת חדשה שאף פעם לא עשו איתה קשרים של עסקים. אז שניהם הגיעו עם אונייה וכל אחד הגיע לקצה אחר של היבשת. אז השוכר הראשון מגיע ליבשת ורואה שכולם הולכים יחפים... אז הוא התקשר לבוס שבעבודה, אמר: תקשיב, אין לנו סיכוי פה. אף אחד פה בלי נעליים. הם לא מבינים מה זה נעליים בכלל, תאמין לי. יאללה, חוזר הביתה. הסוכן השני הגיע לקצה השני של האי

והוא רואה את כולם בלי נעליים. התקשר לבוס שלו: תקשיב, הזדמנות אדירה! אין פה אף אחד עם נעליים. אני מנעיל אותם פה. חכה, תן לי קצת פה, אני יוצר כבר קשרים. זאת אומרת, אתה רואה ששניהם ראו את אותה סיטואציה. אחד ברח ממנה כי הוא ראה: וואו, וואו, לא שייך בכלל להתחיל להסביר להם מהי תועלת של נעליים. השני ראה בזה פוטנציאל. כך אנחנו בכל התמודדות. אתה יכול לבחור: לראות את זה כפוטנציאל או כאיום "בלתי עביר", נקרא לזה ככה. הפלא יועץ, רבי אליעזר פאפו, אחד מגדולי המפרשים, היה מהפוסקים, הוא כותב ככה בערך "רגילות:" "כל היהדות תלויה בזה." כל המושג של היהדות תלוי במושג שנקרא רגילות. "כי רק ההתחלות קשות "וכשמרגיל

עצמו ללכת בדרך טובה, "ההרגל נעשה לו טבע." כל דבר שקשה לך, תבדוק. לא משנה - להתעמל, לאכול בריא, עבודה, לעמוד בזמנים - לא משנה מה, בהתחלה יהיה לך קשה "אבל אחרי זה נעשה לו טבע ואינו קשה עליו לעשות. "אדרבה, עונג הוא לו. "עד שאם פעם אחת יראה לו איזה מעשה ועיכוב שלא יוכל לעשות את הדבר הזה, "יהיה קשה עליו ודומה עליו כאילו באותו יום אינו יהודי בכלל." מה זאת אומרת? התרגלתי, למשל, סתם לדוגמה, אני באתי למדרשה של הבנות. עכשיו, אצל הבנות יש להן קטע של צניעות. גם אצל הבנים, אבל אצל הבנות יש יותר חזק. אצלנו כאילו: מה אכפת לי אני? תאמין לי, אני... תן לי... מה זה משנה? אצל הבנות זה יותר קטע אסתטי. זה לא פשוט,

הרב, אוקיי? זה לא פשוט. עכשיו, להן יש גם אתגרים, כמו למשל אחרי החתונה, כיסוי ראש וכן הלאה. עכשיו, זה וואחד תיק. זה לא פשוט כיסוי ראש. שיער זה קטע מאוד... חלק מהאישיות שלי, אוקיי? עכשיו, כיסוי ראש... עכשיו, תשאלי בחורה פה: מה את אומרת? עכשיו, הן חוזרות בתשובה. זה לא כאילו שהן נולדו חרדיות וכאילו הן בקטע של האטרף של ה... עם כל האביזרים. הן גדלו בבית לא דתי ועכשיו הן כאילו, תבין, זה לא כאילו: ראיתי את עצמי מגיל שלוש עם כיסוי ראש. מגיל שלוש ראיתי את עצמי ככה. זו אני, זו אני. ממש לא אני, אוקיי? הרב, זו ממש לא אני. לפעמים אני כאילו מורידה: מה קורה איתי כאילו? כאילו, תראי מה קורה לשיער שלי. הוא כבר

נהיה... לא משנה. בקיצור, יש את הקטע של החרדיות האשכנזיות עם הפאה שזה "וואו, וואו, וואו." זה אפילו נראה יותר טוב מהשיער הקודם שלהן, בינינו. אה? בלי להעליב. קחי בחורה בת 40. היא צעירה, נו, אבל עם השיער זה כבר היא צריכה צביעות ועניינים וכל מיני כאילו שיפוצים, וההיא עם הפאה... טוב, לא משנה. אבל כיסוי ראש, כאילו האקט של כיסוי ראש קשה, אוקיי? אמרה לי אחת הבנות: הרב, בהתחלה זה היה לי ממש ממש קשה, אוקיי? זה לא שייך. היה לי קשה. אבל הבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות ועשיתי את זה. היא אומרת לי: הרב, אחרי שלושה חודשים שאני יום-יום עם זה - תבין, אני לא מסוגלת להוריד את זה. אם תוריד לי את זה, אני ארגיש כביכול

עירומה. אני לא אהיה מסוגלת שתוריד לי את זה בכלל. תבינו את הנקודה הזו. לפני כן... עכשיו, אני לוקח סתם את הדבר הזה כדוגמה. משהו שהיה לי קשה מאוד לפני כן, מבחינתי, בלתי ניתן בכלל לעשות את זה. הנה, אני, יש לי תוכנית ברדיו. אני אספר לכם על עצמי אפילו. יש לי תוכנית ברדיו בבוקר, 09:00 בבוקר. עכשיו, אני הולך לישון מאוד מאוחר בלילה. אני חוזר מהרצאות ב-12:00, ב-01:00 לפעמים, עד שאני קצת מתאפס על עצמי. והזמן היחיד השקט שלי זה הלילה. אין לי דבר כביכול שאני יותר אוהב מהשעות שלי בלילה. כולם ישנים. אני יושב, עובד, לומד. אני עם עצמי כאילו, אתה יודע, לפעמים עד 02:00, 03:00, 03:30. אז אני הייתי בדרך כלל קם

מאוחר יותר. קם יותר מאוחר, קם בסביבות, נגיד 07:45 הייתי קם, בסדר? והייתה לי תפילה ב-08:00. הייתי מסודר. הכניסו לי תוכנית: 09:00. אוקיי, ב-09:00 בבוקר אני צריך להיות כבר... אחרי תפילה, מה שנקרא, אתה מבין? עכשיו אני: רגע, לאט לאט. עכשיו, בשביל זה אני צריך להתפלל ב-07:00. כולה שעה אחת. היה לי קשה. היה לי קשה, אני אומר לכם. הייתי קם ככה, בא לתפילה. לפני התוכנית הייתי צריך לישון קצת. רגע, רק שנייה... נח איזה רבע שעה, חצי שעה. ישן, לא רואה אף אחד בעיניים. אף אחד לא רואה אותי בתוכנית ברדיו. עם נעלי בית אני בא. אני משדר מהבית. אף אחד לא יודע. אני בא עם הפיג'מה, אני בא, חבר'ה. אני בא כאילו: בוקר טוב

לכולם. ואני עם הפיג'מה. כאילו אחרי שכבר קמתי לתפילה. אבל אל תלכלכו. בקיצור, למה אני אומר את זה? כי הנה, אני עכשיו כבר בתוכנית משהו כמו חודש וחצי, אולי חודשיים עוד מעט. ובקטנה. אני כבר לא ישן לפני התוכנית. אני כבר לא ישן. אולי גם בגלל הלחץ. אני בלחץ מהתוכנית הזאת. אז אני מהלחץ הולך לישון לפעמים. אבל די, עכשיו הרבה יותר קל לי לקום בשעה הזאת. אפילו די, התרגלתי. אתה מבין? התרגלתי. אתה מתרגל למשהו - זה נהיה לך חלק מהחיים. נקודה. עד כדי כך שאם אתה קם מאוחר: וואו, מה קרה לי? בסדר? אז אמרנו שכל ההתחלות קשות, העניין של הרגילות. נהדר, יופי. יש אומרים שכל ההתחלות קשות בצורה אחרת. ה"דברי ישראל", אחד

מהאדמו"רים בדור הקודם אמר: מה זה כל ההתחלות קשות? חשוב שההתחלות יהיו קשות. "קשות" - הכוונה היא חוזק. אל תעשה את זה חפיפי, תהיה רציני בהתחלה. למה? כי זה כמו יסודות של בניין. היסודות צריכים להיות קשים, חזקים, אתה מבין? כדי שאחרי זה תוכל לבנות את הבניין. אז מאוד חשוב להשקיע בהתחלה. למשל ביהדות יש מצווה אחרי הנישואין: שנה ראשונה היא ביהדות כאילו פלנטה בפני עצמה. על פי היהדות אין ירח דבש. כאילו במקרה הטוב שבוע, יאללה, או חודש ירח. זה אמור להיות חודש, בינינו. אבל לא, זו שנה שלמה של דבש, אוקיי? אחרי זה נשארים רק הקוצים והדקירות וה... כאילו העקיצות. אבל יש שנה שלמה שהגבר מחויב, יש עליו מצוות עשה מן

התורה, כמו תפילין, כמו הכול - "ושימח את אשתו אשר לקח." שנה שלמה הפרויקט שלך: אתה צריך לשמח אותה. למה? היא לא הכי שמחה בך, אז כדי שתרכך את המכה, שמח אותה, אחי. עכשיו, אני אומר לכם את זה מראש, מי שלא עושה שנה ראשונה נכון, ההתחלות הן לא קשות - כל החיים הוא צריך לשלם על זה. אתה תראה את זה. לא, קשה לי איתך, תאמין לי. יש לי זיכרונות לא טובים ממך בהתחלה. סליחה שאני אומרת לך את זה בפנים. עכשיו תגידו: מה אני אעשה עכשיו? מה אני אעשה עכשיו? אין לי כוח עכשיו להתחיל! יאללה, השקעתי כבר. לא, גבר הוא ציד. תבינו בראש, גבר הוא ציד. הוא מכוון מטרה. צד את הארנבת, חאלס, היא שלו. מה עכשיו לעבוד קשה? עכשיו היא לא

ציד, היא כאילו... קוראים לה מלשון חווה. היא רוצה חוויות, אוקיי? היא רוצה כאילו יאללה, בוא. בוא... -מה "בוא"? למה? למה צריך "בוא?" די, כבר תפסתי את הארנבת. בוא נצא לאיזה בית קפה. -למה לצאת? יש לי ארנבת. למה צריך לצאת? הוא זהו, הוא על הספה. זהו, עדיף להישאר בבית. למה צריך לצאת? למה?... עם חברים שלו: יאללה, בוא, אחי. איתה - למה? את כבר פה, חבל. אתה מבין? טוב, לא משנה. אתה צריך להבין שזה לא ככה, חמוד. אז לכן הנקודה מבחינתנו היא להבין שהנקודה השלישית היא שהאוצר נמצא בתוך הקושי. על פי היהדות, הפסוק האחרון בפרשת משפטים הולך ככה: "ויבוא משה בתוך הענן. "ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים

לילה." מה זה "ויבוא משה בתוך הענן?" כל הזמן תראו, משה רבנו יש לו מוטיב כזה, נכנס לעננים. כל פעם: יש ערפל - הנה, אני בערפל עכשיו. תכף תראה... "ויבוא משה בתוך הענן." מה זה "בתוך הענן?" המילה "בתוך" זה תוך כפול. למה? כי תמיד כשמוסיפים את האות ב' זה כבר נקרא בתוך. אני בענן. מה זה "בענן?" אם הוספת את האות ב' בהתחלה - אני בתוך הענן. "תוך" בלי ב,' תוך זה גם בפנים. "בתוך" זה תוך כפול, מה שנקרא. הוא נכנס ממש לעובי עובי הערפל... הענן. כך מסבירים בפרשה שהיא פרשת משפטים. ויש את הפסוק הידוע, יש עליו גם שיר של שולי. כן, שולי רנד. זה הולך ככה: "ויעמוד העם מרחוק," במעמד הר סיני, "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם

האלוקים"... מכירים את השיר הזה? "כי שמה"... שים לי מוזיקת רקע. "כי שמה..." סתם. "כי שם האלוקים", בסדר? מה זה "משה רבנו ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים?" אלוקים נמצא כביכול בתוך הערפל. דווקא שם, בתוך הכאב, שמה הפוטנציאל נמצא, חמוד שלי. בואו אני אקרא לכם ליקוטי מוהר"ן. ליקוטי מוהר"ן תורה קטו. אומר רבי נחמן מברסלב ככה: "מי שהולך בגשמיות כל ימיו..." אתה יודע, אנחנו עובדים, עניינים, טרדות היום-יום, "ואחר כך הוא מתלהב ורוצה ללכת בדרך השם." הוא מחליט: אני מוסיף רוחניות לחיים שלי עכשיו. טוב, מה, אתם חושבים שזה כזה קל? לא. "אזי מידת הדין מקטרגת עליו." יש משהו שיפריע לו. אתה צריך להבין שיש כוחות ביקום

שהתפקיד שלהם זה להפריע לך. אל תתרגש מזה. יש כוחות ביקום שהתפקיד שלהם זה לפתות אותך. זו מציאות רוחנית שהיהדות קוראת לזה בכמה ורסיות: יצר הרע הוא מלאך המוות, הוא השטן. זה אותו אחד, תדעו לכם. זה אותו, אותו... לא רוצה להזכיר אותו פה לפני כולם. אסור לדבר עליו. פנגר, דיברת עליי? חכה, מאמי, חכה עכשיו. לא, אין בעיה. האוטו שלך פה ליד בית קברות. חכה, חכה... אוהבים אותך, פנגר. בוא, בוא. אבל ככה אומרת הגמרא. אומרת הגמרא: הוא מלאך המוות, הוא יצר הרע, הוא השטן, הוא הכול. זה הוא. יש לו שבעה שמות. בקיצור, יש לו הרבה תחפושות. אבל יש כזה כוח ביקום, על פי היהדות, שהוא בא להפריע לך, בא להסיט אותך מהדרך, בא לפתות

אותך מדברים שאסור לך וכן האלה. זה התפקיד שלו. יופי. אז אומר רבי נחמן מברסלב ככה: "ומידת הדין מקטרגת עליו ואינה מניחה אותו לילך בדרכי השם "ומזמין לו מניעה," יש לך איזה קושי, "והשם חפץ חסד הוא," בורא עולם רוצה לעזור לך, "ומסתיר עצמו כביכול במניעה הזאת." בורא עולם נמצא בפנים, כאילו מאחורי המסך הזה, מאחורי הקיר הזה נמצא שם אלוקים. אל תפחד מזה. "ומי שהוא בר דעת הוא מסתכל במניעה ומוצא שם את הבורא." מי שרואה את המניעה ולא בורח, אדרבה, אני בא להתמודד עם זה, אני בא לפרוץ את החומה הזאת, אני לא מתרגש, גם לא מעצמי - אז הוא מוצא את אלוקים שמה. "ומי שאינו בר דעת וכשהוא רואה את המניעה חוזר תכף לאחוריו -

"המניעה היא בבחינת ענן וערפל "כי ענן וערפל, היינו חושך." מה זה המילה "חושך" ביהדות? חושך זה מלשון מניעה, כמו "ולא חשַׂכת." אני חושֵׂך משהו, אני... "חושֵׂך שבטו שונא בנו." אני מונע משהו. "כמו שאמר בבראשית 'ולא חשכת,' "וזה פירוש הפסוק ויעמוד העם מרחוק. "כי העם, פשוטי העם, כשרואים את הערפל, "היינו המניעה, עומדים מרחוק." ואף אחד לא פורץ, מה שנקרא. "ומשה הוא בחינת דעת של כל ישראל, "ניגש אל הערפל 'אשר שם האלוקים'.. "היינו אל המניעה שבה בעצמה נסתר השם יתברך", בסדר? אז זו הנקודה הראשונה. הנקודה הראשונה שאנחנו צריכים לדעת, השלישית במספר, אבל לפני שאנחנו נסכם את הכלי הזה. הרעיון הוא לדעת שיש מניעות

בחיים. יש משהו שאתה צריך לעשות. איך אתה בוקע את זה? קחו את הכלי. הכלי בנוי משלושה שלבים. שלב ראשון: אתם מנסים לדמיין את המניעה הזאת כמעין ענן שעומד מולכם. במקום לברוח מהענן, במקום להיות מאוימים ממנו - אתה אומר לעצמך: בוא, בוא, בוא, בוא, בוא. כאילו, אל תפחד. תתקרב אליי, תתקרב, תתקרב. ואז אתה אומר לעצמך: אני אוהב אפילו כאב, אני אוהב כאב, אני אוהב כאב. לא מזמנים כאבים. תבינו, יש גמרא שאומרת שאסור להגיד "גירא בעיני שטן." מה זה? "גירא" זה חיצים בעיניים של ההוא. אל תגיד את זה, למה, עוד פעם, אתה חונה שמה... אל תפתח פה לשטן. זה אותו רעיון, בסדר? הוא לא רופא שיניים וכדומה. אתה, אל תדבר עליו. ששש... אל

תזכיר את השם שלו. כאילו: מי קרא לי? אה, אני פה בשבילכם! לא. פרדי... סתם. אני חוזר לילדות קצת, חבר'ה. אבל מי שלא מכיר, לא מכיר. עדיף שלא תדעו שלא תישנו בלילה כמו שצריך. זה כמו שאתה נכנס לבית ואין אף אחד ואז אתה צועק, הילדים שלי ככה עושים: גנב, אתה פה? כאילו הוא יגיד לך: כן, אני פה. בוא למטבח, בוא. מה אתה מצפה שהוא יגיד לך, אחי? טוב, בקיצור... לעניינו, אז אתה אומר לעצמך: אתה רואה את זה כענן, אתה אומר: בוא, בוא, בוא, תתקרב. אל תפחד, אל תפחד. במקום לברוח ממנו, תדמיין שאתה נשאב לתוכו עכשיו. אתה כמו במרוץ כזה אליו: מה... אני אוהב אותו. אני אוהב את הכאב, לא אכפת לי. ואז אתה נכנס לתוך הענן. בתוך

הענן, ואתה מדמיין שהענן הזה זה הכאב שלך, זה הקושי, והוא פולט אותך החוצה כאילו הוא יורק אותך. ואז כאילו: מה? ואתה הולך לעשות מה שצריך לעשות. בסדר? עוד פעם, אני אתן לכם דוגמה על עצמי. אני השבוע... איפה הפלאפון שלי? לא צריך. אני הייתי צריך להרים טלפון היום למישהו, אחד מה... שלא היה בא לי עליו, אוקיי? ממש לא בא לי עליו. לא, כי זה אחד הבוסים, אחד הבוסים ואני מפחד. אני... אני לא אוהב, כאילו, אתה יודע, אני לא אחד כזה עם דרישות: כן, מגיע לי ויש לי זכויות. אני כאילו מצפה שאנשים יהיו נורמאליים, אוקיי? ויעריכו ו... יאללה, יאללה, יאללה, תאמין לי, עולם אכזר פה. אני מצפה שאני גם לא צריך לבקש משהו, הבנת?

עכשיו... אז אשתי אומרת לי: תתחיל לבקש, תדע לך. זה לא יבוא אליך. יאללה, יאללה, יאללה, תהיה גבר. עכשיו, איך אני אוהב שאומרים לי את זה: תהיה גבר. זה מה זה מחזק אותי. כאילו המסר מאחורי זה: יא רכרוכי, חסר חוט שדרה, לפלף. תודה שאמרת לי את זה. עכשיו אני אהיה גבר. זה נתן בי עוצמה. זה מה זה מעליב. טוב, סתם. בקיצור, לא אכפת לי. אני עובד על הגאווה שלי. אבל אמרתי: אולי אני אתקשר אליו. בוא'נה, אני עושה את זה. אני עושה את זה. איפה הכלי הזה? בוא נראה מה אני עושה עכשיו. לקחתי את הפלאפון, דמיינתי את זה כענן עכשיו, את הסבל הזה שאני צריך להתקשר ל... כן. ועכשיו דמיינתי את זה ככה: אני מתקשר. פנגר, אני מתקשר. הנה

הכאב הזה. זה לא נעים לי לעשות את זה, זה לא בא לי לעשות את זה. ואני כאילו נשאב לתוך ואני אומר: אולי אני אוהב את זה. בוא'נה, אני נהנה מזה. כן, מה אכפת לי? מה זה? זה כאב, זה כפרת עוונות, זה סבבה. זה אני מקדם עם זה, אני אפרוץ עם זה. אני... בוא! ואני מתקרב לענן הזה, הוא נכנס פנימה והוא פו! פולט אותי ולקחתי את הפלאפון, התקשרתי אליו: "מה העניינים"? הוא אומר לי: מי זה? סתם. זה אני, זה פנגר... נפלטתי פה מהענן ו... עכשיו, זה חזק. תבדקו את זה. רואים את הקושי כענן. אני נשאב לתוך הקושי הזה, אני לא בורח ממנו, אדרבה, לא בורח ממנו. כואב. נכון, אני אוהב את הכאב הזה. יש פה הנאה מסוימת מהכאב הזה. נכנס לתוך

הענן, לתוך הכאב, אני מחבק כביכול את הכאב. לא מפחד ממנו. ולדמיין שהוא פולט אותך החוצה ואז אתה עושה את מה שאתה אמור לעשות. זאת אומרת, מתי משתמשים בכלי הזה? אחת משתי האפשרויות: אפשרות אחת: יש לי איזשהו אתגר שאני אמור לעשות אותו ואני נמנע ממנו, אני מתרחק ממנו. אני מדמיין את זה ואני עושה את זה וישר עושה את הפעולה לאחר מכן. אפשרות שנייה: מה קורה אם יש לי משהו עתידי שאני מפחד ממנו שקשה לי וכדומה. נגיד, סתם, יש לך איזה ריאיון עבודה, איזשהו, לא יודע מה, פגישת שידוך, כל אחד מה שהוא מחפש בחיים. נגיד, אני אצלי זה קורה, נגיד יש לי איזו תוכנית טלוויזיה שאני צריך להופיע בה, ואני מודה, אני בלחץ, אני בלחץ. זה

מלחיץ אותי שאני לא אטעה באיזו מילה, שאני לא אגיד מילה לא במקום. ופנגר, ולמה אמרת? ואיך אמרת ו... אז אני כבר שבוע לפני התוכנית בלחץ, ליתר ביטחון. אתה גם יכול לעשות את אותו תרגיל. בעצם אני נשאב לפחד הזה, אבל אדרבה, לא מפחד ממנו, נהנה ממנו. הוא פולט אותי ואני מרגיש הרבה יותר חזק ואני אעשה את זה כמו גדול. התוצאות מה שהקב"ה יחליט. בכלל לא מעניינות אותי התוצאות. אני לא קבלן תוצאות, אתה מבין? גם אם אני אפשל בצורה נוראית וגם אם אותו בן אדם ינתק לי את הטלפון בפנים... אתה מחפש עבודה, למשל, ואתה יודע שאתה צריך להתקשר לכל מיני מקומות להציע את עצמך כעובד. ויכול להיות שיטרקו לך את הטלפון בפנים, יכול להיות

שלא צריכים אף אחד. לא אכפת לך. אתה תיהנה מזה ששברת את המחסום. תדע לך, כבר עשית את שלך. לשון חז"ל: "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה רשאי להיבטל ממנה." זאת אומרת, לא אכפת לי התוצאות, אכפת לי הדרך. אכפת לי שאני משדר לתת-מודע שלי: הנה, אני מסוגל לעשות את זה. הנה, אם יש לי קושי, אני חוצה אותו. אני לא מתחיל לברוח ו... זה נהיה הרבה יותר מאיים עליי. לכן אני אומר לך, עוד פעם, בכלל לא אכפת לי התוצאות: שלא יקבלו אותי, שיזרקו אותי, שיסרבו לי לבקשה שלי, אני את ההרגשה הטובה מקבל כי אני עשיתי את זה. אוקיי? זה הכלל הראשון. נקרא לזה כלל הגבורה, בחינה שאני שובר ומהפך את הרצון. הרצון שלי לברוח, אני בעצם מתקדם

קדימה. הנקודה השנייה: נקרא לזה בחינת החסד - האהבה. נקרא לזה המבוך. מה זאת אומרת: המבוך? כל אחד מאיתנו נשאב מדי פעם למבוך. המבוך קורה בדרך כלל כשמישהו פוגע בנו, מישהו מעליב אותנו, מישהו יורד עלינו, מישהו מאכזב אותנו. שוב פעם, לא התקבלנו לעבודה, לא משנה, זרקו אותנו חס ושלום מהעבודה. קרה איזה משהו שזרק אותנו לנקודה של מבוך כזה. מבוך שאנחנו הולכים להתערבב בפנים, אנחנו לא מצליחים להוציא את הבן אדם שפגע בנו מהראש. עכשיו, אני לא מדבר על פגיעות חמורות, חס ושלום. אני מדבר ביום-יום של כל אחד מאיתנו. לפעמים האנשים הכי קרובים אליך: אשתך, בעלך, ההורים, הילדים, השכנים, הבוס לעבודה, לא משנה, מישהו זרק לך

מילה, עשה לך איזה משהו, ואתה נכנס לאיזושהי אובססיה מחשבתית עליו, כאילו: איך עשה לי, למה עשה לי, וואלה, שהשם ייקח אותו פעמיים. ואתה כאילו מתחיל: אח... הנה, נכנסת למבוך. נכנס למבוך ואתה לא יוצא ממנו. אתה מסובך עם עצמך ולא טוב לך ואיך הוא עשה לי וככה, איפה אלוקים פה? חכה, אני אתפוס אותו. וואלה. וכן הלאה. ולפעמים זה לוקח ימים, לפעמים שבועות, לפעמים שנים. יש אנשים שתקועים על מה שההורים שלהם עשו בגיל מאוד צעיר והם עדיין סוחבים את זה איתם. עכשיו, אני כרגע לא נכנס לדברים באמת חמורים. אני מדבר על דברים שאנחנו חווים ביום-יום ואנחנו פשוט נשאבים לאיזשהו מבוך, נכנסים לכזו אובססיה, שתבינו, שהפוגע, נקרא

לזה, הופך להיות הסוהר שלי ואני הופך להיות אסיר שלו, בלי שאני ארצה. הוא כאילו תפס בעלות על החיים שלי. הוא עבר לגור אצלי בראש ועושה בי מה שהוא רוצה. לא שהוא אישית באמת עושה לי, אבל המחשבות שלי עליו ועל המקרה ואיך היה ומה היה - עכשיו, למה זה קורה לנו? זה קורה לנו בעיקר, אני אומר לכם, כי אנחנו אנשים טובים כולנו ואתה מצפה את המינימום. אתה אומר לעצמך: כמו שאני טוב, אני מצפה שאנשים יתנהגו אליי כמו שצריך. לא מבקש אקסטרה או שיבואו לקראתי. ממש לא. אני מבקש את המשהו המינימאלי הזה. וכשזה לא קורה, זה מאכזב אותך. עכשיו, אכזבה היא דבר שהוא בעצם מתייבש. מה הכוונה? מה זה נחל אכזב? משהו פה בעצם אכזב אותנו. כזב

זה השורש, זה שקר. כשמישהו משקר אותך, כשמישהו מאכזב אותך, אתה ציפית למהלך מסוים, ולא קיבלת אותו - הדרך היחידה לפרוץ את זה כרגע היא פשוט ההפך: לחדש זרימה. לא לנסות לשנות אותו, אני לא מסכים עם המעשים שלו, אני רוצה לשחרר מה שיש לי בלב. לא אכפת לי כרגע מהשני בכלל. אכפת לי בעיקר ממני. אני תקוע במבוך, והוא אפילו לא מודע לזה, תדעו לכם. הוא ממשיך את החיים שלו כרגיל וגם החיים ממשיכים כרגיל. רק אנחנו תקועים באיזה מבוך מסוים שנמצא אצלנו בראש. אף אחד אפילו לא מבין אותך. מה הבעיה שלך? צא מזה, אחי. צא, צא מזה. אתה מבין? ואתה לא נראה כבר טוב. אנשים אומרים לך: בוא'נה, קרה לך משהו? אתה עובר משהו? זה כמו, אתם

מכירים את זה, אחד פגש את חבר שלו ברחוב. הוא פגש מישהו ברחוב, אומר לו: וואלה, משה! רגע... פתאום הגרון... וואלה, משה, רזית, אחי! גם צבעת את השיער, אה? וואלה, גבהת נראה לי. -אחי, לא קוראים לי משה. גם שינית את השם שלך, אה? וואי... מה זאת אומרת? אתה מרגיש שעובר עליך משהו. לפעמים רואים את זה, לפעמים לא רואים את זה. ולכן הדרך שלי לצאת מזה היא עוד פעם שלושה שלבים, בקצרה. לפני שאני אתן לכם את הכלי, אבל הנקודה הראשונה היא לדעת שיש אפשרות על פי היהדות לרוקן את הלב שלנו. תראו, יש הלכה בתורה. ההלכה מופיעה בפרשת משפטים. היא הולכת ככה: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו." בתקופה שהיו חמורים. אתה רואה בן אדם,

השונא שלך, אתה יודע שזה השונא שלך. יש לו חמור, העמיס עליו בית שלם. ואתה רואה את החמור של החבר שלך ככה... רגליים בצדדים, ידיים בצדדים, אי-אה... ואתה בלב שלך אומר: מגיע לו, תאמין לי. חבל שהוא לא ככה והחמור שלו דורך עליו. אבל עכשיו החמור סובל, החמור סובל. מה צריך לעשות במצב כזה? לא, להתעלם. שייקבר עם החמור שלו. סתם, מה פתאום. חס ושלום. זה מה שאני הייתי עושה, חס ושלום. כתוב בתורה ככה: "כי תראה חמור שונאך," בכוונה הדגש על השונא שלך, "רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו." בבקשה תעזור לו. יאללה, יאללה, יאללה, פרוק. עכשיו, מה זה "עזוב תעזוב עימו?" יש בתורה, אתם תראו, יש פירוש אונקלוס. יש

פירוש בארמית לאורך כל התורה. אונקלוס היה לפני כ-1,800 שנה, היה גר צדק והוא פירש את כל התורה בארמית. אז הוא כותב, מה זה "עזוב תעזוב עימו?" הוא מתרגם את זה ככה: "מִשְׁבָּק תִּשְׁבּוֹק מָא דִּבְלִבָּךְ עֲלוֹהִי וּתְפָרֵיק עִמֵּיהּ." פירוש: "מִשְׁבָּק תִּשְׁבּוֹק מָא דִּבְלִבָּךְ- " תוציא מה שיש לך בלב. "עזוב תעזוב עימו- " כאילו תוציא מה שיש לך בלב עכשיו. תוציא מה שיש לך בלב עליו ותעזור לו לפרוק. עכשיו, זאת אומרת שהתורה בעצם מחייבת אותי, ואם היא מחייבת אותי, סימן שאני מסוגל לעשות את זה, לנקות את מה שיש לי כרגע בלב עליו. כי עוד פעם, אני עכשיו חושב על עצמי. אני אגואיסט, אני אגואיסט, לא מחפש צדק, לא

מחפש לזכות אותו. אני לא מסכים עם המעשים שלו. אני לא קשור לכלום כרגע. אני רוצה להרגיש לצאת מהמבוך, זו המטרה שלי. המטרה שלי לצאת מהמבוך של עצמי, כי אני סובל. ובדרך כלל הוא לא שווה את זה שאני ממשיך לסבול בגללו. אפילו אם שווה את זה. בסדר, הוא שווה חבל על הזמן. אין בעיה. אבל אני... למה אני צריך לסבול בגלל זה? אני רוצה להמשיך לאהוב את הבן אדם הזה אפילו במידה מסוימת. אפילו סתם, זו אשתך, בעלך - אני רוצה באמת לאהוב אותה, אני רוצה לאהוב את הילדים שלי, אני רוצה לאהוב את השכנים שלי, אני רוצה לאהוב אותם, אבל יש לי משהו קשה לי, בסדר? אז שלב ראשון: תבין שאתה יכול כן להוציא את זה. שלב שני: תבין שזה... לפעמים

אנחנו לא מבינים נכון את התמונה. באמת אני אומר לכם. מישהי שלחה לי את זה, היא סיפרה ככה, שהבן שלה עבר ניתוח. היה שלושה שבועות בבית. מסכן, משעמם לו ורוצה קצת משחקים. אז היא יודעת שלגיסתה יש כזו תחנת דלק כמו של פליימוביל או פישר פרייס... משחק כזה שהילד שלה מאוד אוהב את זה. אז היא התקשרה לגיסתה ואמרה לה: אם את יכולה להביא לי את תחנת הדלק הזאת. הבן שלי מאוד אוהב לשחק איתה וזה ממש ישמח אותו. אז גיסתה אמרה לה: אני מצטערת, אני קצת בלחץ של זמן. אין לי כרגע... את גרה בסוף העיר, אין לי כרגע מי ש... אבל אני אשתדל למצוא מישהו שיקפיץ לך. בינתיים אולי ייקח יום-יומיים. אז היא אמרה: טוב, יומיים זה המון זמן לבן

שלי. היא יודעת שלשכנה ממול יש כזה משחק, כזה משחק. היא דופקת בבית שלה. זו דלת ממול, דלת ממולם. היא דופקת להם בדלת, אומרת לה השכנה: אכפת לך להשאיל לי? אני יודעת שיש לך תחנת דלק כזאת של פישר פרייס, איך קוראים לזה? פליימוביל. אכפת לך להשאיל את זה לבן שלי? הוא ממש ישמח. את יודעת, הוא עבר את הניתוח וזה. אומרת לה השכנה: בשמחה, מאמי, בשמחה. היא הביאה לה תחנת דלק חדשה, מתוקתקת, מטופטפת, הכול פיקס. קחי, תיהנו. תחזירי מתי שאת רוצה. טוב, היא לקחה את זה אליה הביתה ונגמר. עבר יום. פתאום למוחרת השכנה דופקת לה בדלת עם פנים של מלאך המוות. עם תחנת דלק מצ'וקמקת, מלוכלכת. אמרה לה: תגידי, מה קרה? יום אחד זה היה

אצלכם, עם כל הכבוד! מה, מה, מה עשיתם לתחנת הדלק של הבן שלי? עכשיו, האימא של הילד הייתה המומה כאילו. היא מסתכלת על תחנת הדלק, היא באמת נראית על הפנים. היא נכנסת לחדר והיא מוציאה את תחנת הדלק החדשה והיא אומרת לה: הנה. מה התברר? גיסתה מצאה מישהו שיעביר את תחנת הדלק. עכשיו, תחנת הדלק של גיסתה אכולה. עכשיו, השליח הגיע, דפק אצלם בדלת. אף אחד לא ענה. שם את זה מול הדלת, בסדר? המנקה ניקה והזיז את זה קצת לדלת של השכנה. השכנה פותחת את הדלת, רואה את תחנת הדלק מול הדלת. מה זה!? ושתיהן בעצם טעו, זה הכול. כי האימא של הילד חשבה: מה קרה לה? מה היא התהפכה? קמה לא טוב על צד שמאל? זה בכלל לא שלי. משוגעת זאת,

תאמין לי. עכשיו, השכנה חשבה אותו דבר. איזו חוצפה, תאמין לי. אני אגיד לה את זה בפנים. אני פשוט אגיד לה את זה בפנים. אני לא יכולה לשמור את זה בבטן שלי. אז כל אחד טעה, טעה, כי הם ראו חלק מהתמונה, אתה מבין? חלק מהתמונה. ולכן זו העבודה שלנו. רוקחת אחת סיפרה את זה. היא סיפרה שהיא קיבלה טלפון מהרופא: איך את לא מתביישת? סליחה שאני אומר לך, אבל איפה העיניים שלך? נתת תרופה לא נכונה לחולה. תרופה לא נכונה לחולה. את יודעת מה זה הדבר הזה? זו תביעה משפטית, זה אפילו אפשר לשלול לך את הרישיון של הזה... והיא כאילו: אני מצטערת, אני לא... אני עשיתי מה שאני יכולה ו... והרופא כאילו נכנס בה! לא, רבע שעה של דרשה:

ואיך את עושה את זה? איפה העיניים שלך? ומי נתן לך רישיון בכלל? מה קשור רישיון עכשיו? רישיון כאילו לרפואה, של זה... לא, למה אני אומר את זה? כי אחרי רבע שעה של דרשה כזאת, ההיא ביקשה: סליחה, מצטערת. אתה יודע, קורה, אני מצטערת. היא ניתקה והיא חיפשה את המרשם בפח והיא מצאה את המרשם. והרופא עשה את הטעות. הוא רשם את התרופה הלא נכונה. אז היא התקשרה אליו ואמרה לו: היי, מה העניינים? סתם, אני רוצה להגיד לך שזה אתה עשית את הטעות. אז מה הוא אמר לה הרופא? תראי, זה אנושי. כל אחד יכול לעשות טעויות. זה קורה, קורה. אתה מבין? כשמישהו אחר עושה טעות, הופה, אתה נוגח בו עוד רגע. אבל כשאתה עושה טעויות - תראה, זה

אנושי, קורה, אני בן אדם. מה אני אעשה? אני משתדל. לאט לאט. ולכן הכלי הזה שנקרא מידת החסד או האהבה, דמיינו איך עושים את זה, בסדר? זה קצת דמיון מודרך. אתה עושה את זה כך, שלושה שלבים: אתה מדמיין שסביבך יש אהבה אין-סופית. סביב כל אחד מאיתנו יש אהבה אין-סופית. באמת, הקב"ה הוא אין-סוף של אהבה והכול סביבנו אהבה. אתה מדמיין שהלב שלך יוצא מהמקום ומתרחב לגודל ענק ושואב לתוכו את כל האהבה הזאת. בסדר, שאב? אתה מחזיר את הלב שלך לגודל הרגיל, פה. אתה חושב על הבן אדם הזה שוואלה, זרק לך איזו מילה, פגע בך. אתה מתכוונן עליו לכיוון פה, הלב שלו. לוקח אוויר, ופוף! שולח לו את זה אליו. אה!... עכשיו... סליחה על ההצגה.

עכשיו, אתה לא רק שולח ואתה נשאר על הספה כאילו... אתה הולך עם האנרגיה, נשאב אליו, מגיע אליו, פוף! חודר אליו, אבל אחי, חודר אליו, מתמזג איתו. נהיה אחד, אחד עם הערפל, אחי. נהיה אחד עם הערפל. ואז חוזר חזרה. נרגע. אתה הבנת? אני אחזור. ענן של אהבה, הלב מתרחב, יונק, פוף! שואב את הזה, אתה עף עם הדבר הזה, מתמזג איתו ומשחרר. תנסו את זה בבית. נתראה בשבוע הבא, מה שנקרא. אני ניסיתי את זה. אני לא אגיד לכם על מי, אבל עשיתי את זה על כמה אפילו. עכשיו, לא, עצבן אותי לפעמים שהם לא השתנו. הם לא באו אליי גם כאילו: אוהבים אותך... לא, הם נשארו אותו דבר והתעצבנתי: יאללה, תאמין לי, לא עובד הדבר הזה. ואז נזכרתי שהמטרה

של התרגיל הזה היא לא שהם ישתנו, זה קודם שאני רוצה לשחרר את זה בלב שלי. אני אשתמש בזה פעמיים: או כשאני מרגיש את הפגיעה הזאת, אני רוצה לשחרר את זה כשאני במבוך. כשאני בתוך המבוך הזה, אני רוצה לשחרר את זה. אפשרות שנייה: כשאני יודע שאני הולך להיפגש עם אנשים בעייתיים. אם אני יודע שעכשיו, נגיד, בשבת הולך להיות אצלי מישהו בבית, וואלה, מוציא לי את הקרניים מהעפעפיים. אני יודע שאני הולך לחוות את זה, אני מכין את זה מראש. אוקיי? זה הכלי שלי. אני מתכונן לזה מראש. או שאני נזכר בדברים שהיו לנו בעבר שזורקים אותנו חזרה למבוך. כי הכוח האדיר של סליחה הוא עצום. אני לא יודע אם אתם מכירים את הסיפור הזה, אבל היו שני

חברים שהם היו ביחד מהתיכון. צבא ביחד, השתחררו ביחד, טיול בחו"ל ביחד, חברים. עד שבשלב מסוים, מה שנקרא, חתול שחור עבר ביניהם והם נפרדו. כל אחד הלך לדרכו. בשלב מסוים התחתנו. בלי קשר. עכשיו, אחד היה זה ש"גרם" לכל הריב, תכלס. ואחרי שנים, שנים, הוא החליט שהוא... מה זה "שנים שנים?" בערך עשר שנים, הוא החליט שהוא בא לבקש סליחה מהחבר שלו. חבר שלו גר בדרום. הוא מגיע אליו הביתה, נוסע עד אליו. בא לדפוק בדלת, אומר: אני לא מסוגל לעשות את זה. לא מסוגל. הוא אומר: לא האמנתי כמה קשה לבקש סליחה. אפשר לחשוב. עכשיו, הוא לא היה בשיעור שלנו עם הענן וזה... אז הוא לא ידע מה לעשות. אתה רואה איזה חשוב להיות בשיעורים?

אני לא זוכר את התרגיל, הרב. אז אני אסביר לך: יש ענן, אתה בא אליו, הופ! הוא יורק אותך, אל תשכח. בקיצור, אז הוא הסתובב וחזר הביתה. עברו עוד חודשיים-שלושה, ערב יום כיפור. החליט שהוא נוסע אליו עוד פעם. נסע אליו עוד פעם. בא לדפוק בדלת, לא מסוגל. חזר אחורה. ואז הוא ראה סטיקר על האוטו: "אתה חסר לנו, חבר?" איך זה הולך? "חבר, אתה חסר." בדיוק, "חבר, אתה חסר." הוא הרגיש: וואלה, תאמין לי, לא חבל על השטויות האלה? יאללה, בוא נחזור. הלך, בא, דופק בדלת. פותחת לו אישה את הדלת. שלום. אמר לה: שלום, יעקב נמצא? אז היא אומרת לו: מי אתה? אמר לה את השם שלו. אמרה: אה, חכה, יש לי בשבילך משהו. נכנסה לחדר והביאה לו פתק

כזה קצת מקומט. הוא פותח את הפתק והוא אומר... הוא קורא את הפתק, בפתק כתוב ככה: "היי, חבר שלי, מה העניינים? זה... זה אני. "אם הגעת לפה, כנראה באת לבקש סליחה "ואני גאה בך כי אין לך מושג "כמה רציתי שתבוא לפה גם בפעם שעברה שהיית פה וראיתי אותך דרך החלון. "ראיתי אותך שאתה באת להיכנס, באת לדפוק בדלת, "ואני התחננתי, צעקתי: תדפוק. רציתי שזה יבוא ממך, "רציתי שתיקח אחריות על החיים שלך. "אני ידעתי שאם אתה תבקש סליחה, זה ייראה אחרת. "וכשהלכת פשוט בכיתי. "לא היה לי את האומץ לרדוף אחריך. אמרתי: גם אני לא יודע אם אני רוצה. "אבל אם הגעת עכשיו, סימן שאתה באת לבקש סליחה "ואני רוצה להגיד לך שאני סולח לך." אז הוא

אומר לאשתו: מתי בעלך חוזר? אז היא אומרת לו: בעלי כבר לא יחזור. אולי בתחיית המתים, אבל הוא לא יחזור. הוא נהרג בתאונת דרכים. הוא כל כך הצטער שהוא לא עשה את זה, מה שנקרא. הוא כל כך הצטער שהוא לא עשה את זה לפני כן. יש לכל אחד מאיתנו הזדמנויות בחיים. יש קיר שמפריד מאזור הנוחות שלנו לאפשרויות בלתי מוגבלות. תפרצו כי האלוקים נמצא בתוך הערפל, ועם אהבה אפשר לפרוץ הכול. השם יזכה אותנו להצליח ככה, אמן כן יהי רצון. תודה.