דווקא כשאפל מסביב - זה הזמן שלנו להתחיל לצמוח

קחו זרע, תמנו אותו עמוק באדמה בחושך מוחלט בלי שמץ של אור ותגלו דבר מדהים. הנבט גדל שם מהר יותר מאשר באור. כן, מהר יותר. החושך שהיינו בטוחים שיעצור אותו דווקא מעיץ את הצמיכה. התופעה נקראת במדע אתיולציה וכך היא עובדת. כשהזרע נתמן בחושך הוא יודע שיש לו רק מאגר אנרגיה קטן וזמני. אז הוא לא מבזבז אותו על עלים או על צבע. הוא מרכז את כל כוחו בדבר אחד. להתארך כלפי מעלה מהר ככל האפשר אל אור שהוא עדיין לא רואה. תקשיבו לערומק. הנבט בחושך לא ראה את האור מעולם. אין לו שום הוכחה שהוא קיים. ובכל זאת הוא משקיע את כל כולו בריצה לעברו. הוא צומח מתוך אמונה טהורה שיש אור למעלה. ודווקא בגלל שהוא לא רואה הוא רץ מהר

יותר. הראייה הייתה מעיטה אותו. הצמיכה המהירה ביותר מתרחשת לא באור אלא בחושך. מתוך אמונה באור שעוד לא נראה. החושך אינו עוצר את הצמיכה. הוא מציט אותה. כמה מאיתנו תקועים בתקופות חשוכות. לא רואים את הסוף, לא רואים תכלית, לא רואים אור בקצה. ואנחנו משותקים. אומרים לעצמנו איך אפשר לצמוח כשאני אפילו לא רואה לאן? אנחנו מחכים שקודם יהיה אור ורק אז נתחיל לזוז. בטוחים שבלי לראות את הדרך אסור לנו אפילו לנסות ושהחושך פירושו עצירה, כיפאון, סוף. אבל התורה מספרת על אדם שצמך דווקא במקום החשוך ביותר. בספר בראשית יוסף מושלח לבית הסוהר המצרי בור אפל. אחרי שנמכר הוא אשם והושפל. ושם בדיוק בנקודה החשוכה ביותר כתוב

ויהי אדוני את יוסף וית אליו חסד תקשיבו לדיוק רש"י מסביר שבית הסוהר היה בור בקרקע עם פתח קטן בלבד שממנו חדר מעט אור דווקא שם מלמדים חז"ל השכינה הייתה עם יוסף הצמיכה הגדולה ביותר שלו מעבד לכלא למשנה למלך התחילה בתוך הבור החשוך הוא לא חיכה לאור כדי לצמוח הוא צמח כלפי האור שעוד לא ראה ומאותו חושך עלה לגדולה ששינתה את ההיסטוריה. התקופות החשוכות שלנו אינן עצירת הצמיכה הן החממה שלה. כשאיננו רואים את הסוף, כשהכל אפל מסביב, זה הזמן שבו אנחנו יכולים לצמוח הכי מהר. אם רק נמשיך לנוע כלפי אור שאנחנו מאמינים שקיים. אז בפעם הבאה שנהיה בחושך, שלא נראה לאן, שנרצה לעצור עד שיופיע אור, נזכור את הנבט. נסגור את יוסף בבור. לא נחכה לראות את האור כדי לצמוח. נצמח לעברו מתוך אמונה שהוא שם.