תהיה שמח שבעה ימים - ותזכה להיות שמח 365 ימים בשנה 🙂

בסקר טלפוני נשאלו כמעט 13 ו300 אנשים שאלה אחת. מה עשה אותם מאושרים יותר? חפץ שקנו או חוויה שקנו? ואז חילקו את התשובות לפי גיל, מין, הכנסה, השכלה ואזור מגורים. ובאף קבוצה ולו אחת לא ניצח החפץ. וגם כשנטרלו את המחיר התוצאה נשארה. אבל המעניין איננו ההדפה אלא מה שקורה אחר כך לאורך זמן. סביעות הרצון מחפץ יורדת וסביעות הרצון מחוויה עולה. אותו סכום בדיוק שני מסלולים הפוכים. ולמה? לחפץ מתרגלים. הוא נעשה חלק מהרקע נשרט, מתיישן אבל חוויה בלשון החוקר מוגדרת מחדש בכל פעם שמספרים אותה. והיא נשארת חלק ממי שאנחנו. ושימו לב לפרדוקס. החפץ נשאר אצלנו ובכל זאת נעלם. החוויה נגמרה מזמן ודווקא היא הולכת וגדלה.

חברים, אנחנו בונים את החיים סביב ההנחה ההפוכה, עוד שיפוץ, עוד קנייה, עוד דבר שישאר ואומרים לעצמנו, כשיהיה לנו את זה נהיה שמחים. ואז זה מגיע ואחרי שבועיים זה פשוט נמצא בבית. ודווקא בחג שבו יוצאים מהבית אל בקטה זמנית, חוזרת התורה שלוש פעמים על השמחה. ושמחתם לפני אדוני אלוהיכם ושמחת בחגיך והיית אח שמח בשום חג אחר אין שלוש דווקא בחג של דירת הראי ורשי מדייק במילים והיית אח שמח דיוק מפתיע לפי פשוטו אין זה לשון ציווי אלא לשון הבדחה לא נצטוונו לשמוח שם ובטח לנו שנשמח והברבנ הוסיף מי שישמח בחג הזה יהיה שמח וטוב לב כל השנה. השמחה הזאת איננה נגמרת עם החג. היא ממשיכה. זה בדיוק סוד הסוכה. שבעה ימים בבניין

שיפורק עם אנשים בלי שום דבר שנשאר. וזו בדיוק הסיבה שהוא נקרא זמן שמחתנו. הבית משרט ומתיישן. שבוע אחד בסוכה מסופר שוב ושוב שנים אחר כך ובכל פעם הוא נעשה גדול יותר. האמונה איננה לחכות לדבר הבא שנקנה כדי להיות שמחים. האמונה היא לדעת שהשמחה איננה במה שנשאר בידינו אלא במה שעברנו יחד ושדווקא מה שהתפרק בעוד שבוע הוא מה שישאר איתנו הכי הרבה זמן. אז כשנשב השבוע בסוכה בין קירות בד וגג ענפים ונחשוב שזה זמני מדי נעצור לא נזלזל בהריי נשב שם עוד שעה עם מי שאנחנו אוהבים ונדע שדווקא את זה נזכור הרבה אחרי שהקירות תפרקו. ‏M.