המשפיעה הלטינית: חיי רב-תרבותיים בבית שמש, קולומביה, צרפת וישראל, חוקרת את ייחודנו היהודי

שלום, חברים! ברוכים הבאים למרחב ההידברות, הארגון היהודי הגדול בעולם, שמגיע למיליוני אנשים בכל פינה בעולם. בתוכנית היום יש לנו אורחת ייחודית. היא מגיעה מקולומביה, אשת עסקים, מומחית בניהול. משפיענית בתחום קידום ערכי היהדות והתורה. בנוסף, מתעסקת בפרויקטים חדשניים בתחומי הבריאות הנפשית והרגשית. שרה היקרה, ברוכה הבאה. ברוכה הבאה ל"חובקות עולם". כבוד גדול לארח אותך כאן איתנו. תודה, חיה. אני מאוד שמחה והכבוד הוא שלי. להתארח בתוכנית שלכם ולהגיע לקהל היפה הזה, לכל כך הרבה אנשים מעניינים. שיש לי הזדמנות לדבר איתך על החיים שלי, כאן בישראל, על הפרויקטים בהם אני לוקחת חלק. על הדרך שבה שבה אני פועלת להפיץ

את התורה ואת אהבת ישראל. באמת, תודה רבה לך. ובכן, הכבוד הוא שלי, שרה. אני מאוד מזדהה איתך, נכון? מכיוון ששרה היא קולומביאנית כמוני. ואני רוצה לדעת איך הגעת מקולומביה לישראל ואיך עבר המסע. אני יודעת שבעלך צרפתי, הוא הגיע מצרפת. ספרי לנו על העלייה שלך לארץ, שרה. אני אנסה לקצר את הסיפור, מכיוון שהוא מסובך. כמו שאמרת, אני קולומביאנית, אז אנחנו שותפות לכך. כן. בעלי צרפתי מלידה, אבל הוא חי את רוב חייו בארצות הברית. ניתן להגיד שיש לנו בית רב-תרבותי, משום שחוץ מבתי הצעירה, שזו הבת המשותפת לנו, רק היא נולדה בישראל. על זה אולי נדבר אחר כך, כשתהיה לי הזדמנות לספר לך. עכשיו, כשהגענו לישראל... ובכן, עלינו

לארץ לפני קצת יותר משש שנים, רגע לפני פסח, שעבורי זה היה הזמן הטוב ביותר כי הרגשתי שאנחנו עוזבים את מצרים. השארנו קשרים מאחור ונתחיל חיים חדשים. מה יותר טוב מלבוא לכאן ולהגשים את אחת המצוות שלנו. אני אומרת שהכי חשוב, זה לגור בארץ ישראל. את תגידי לי אחר כך על מה אני יכולה להרחיב, כי יש לי הרבה מה לומר על הנושא הזה. וואו, מדהים. ובכן, כשאת כאן בישראל, את הופכת למשפיענית לטינית, את הופכת ל"אימא לטינית" בישראל. איך הפרויקט הזה עובד, שרה? טוב, קודם כול, יש סיבה להיותנו כאן בישראל. לא נגעתי בזה בתשובה שלי וזה קשור גם, לפני שנגיע לדבר על הפרויקט שלי: "אמא לטינית" בישראל, האמת היא שכאשר בעלי הציע לי

נישואין, גרתי במדיין, קולומביה, היו לי שלושה ילדים מנישואים קודמים, הם כבר היו בוגרים, באוניברסיטה, יש אפילו אחד שכבר עובד במקצוע שלו, ברוך השם. האמת היא שאף פעם לא חשבתי להיות שוב אימא. כבר היה פער די גדול מהבת האחרונה שנולדה לי. ובעלי מבוגר יותר, אז, טוב, אפילו לא דיברנו על זה. אוקיי? הוא הציע לי נישואין ואמרתי לו: "יש לי רק תנאי אחד", הוא חי בארצות הברית, "אני לא זזה מהילדים שלי, אם אתה רוצה שאהיה אשתך, אתה בא לגור כאן." חודשיים לאחר מכן במדיין, התחתנו. ככה התחיל הסיפור שלנו. אבל לאחר שנה, האמת היא שלפעמים מרגישים שאהבה היא אמיתית, כשיש לה ממדים רבים, ולפעמים התוכניות שאדם עושה לא צריכות

להיות תוכניות, כי הכול תלוי בקדוש ברוך הוא. הוא היחידי שיודע לאן הסיפור הזה הולך, הוא טווה את הכול מלמעלה. ובכן, התחלנו להרגיש את הרצון הזה כשהיינו בשלב מאוד יפה כזוג, גדלנו בתוך הנישואים, אבל הרגשנו שמשהו חסר. מדי פעם מדברים קצת על הדברים והגענו למסקנה שאנחנו רוצים ילד. עם זאת, בעלי, כפי שכבר ציינתי, הוא הרבה יותר מבוגר ממני, הוא תמיד היה קצת סקפטי, האם בגילו נוכל להביא ילד. ופעם אחת בראש השנה, אחרי שבאמת התפללתי הרבה, אנחנו מגיעים למסקנה שהפסטיבל נגמר, ומי אנחנו שנוכל לשים מגבלות על הבורא. הוא יודע בדיוק מה אנחנו צריכים, ומתי לשלוח לנו אותם, אפילו אם הוא לא עומד לשלוח אותם בסופו של דבר. אז

החלטנו עם הרבה ביטחון, ועם אמון רב, שתמיד אפיין אותנו כמשפחה יהודית, שמתפללים. ולצד התפילה, גם לעשות מאמץ, כי צריך לעשות את שני הדברים, נכון? את המאמץ שלנו ואת התפילות. אז מכאן ואילך, כל יום, ללא יוצא מן הכלל, הלכתי לתפילת שחרית, שנשים אינן מחוייבות להתפלל וללכת לבית הכנסת, ולא מחוייבות לעמוד בזמנים, את מכירה את זה טוב מאוד. אבל זה היה כמו התחייבות הדדית והתחלנו להתפלל לבן. ובמקביל התחלנו להעביר את הניירות לסוכנות, לסוכנות היהודית. ובכן, אחרי כמה חודשים, וזה כבר היה לקראת חנוכה, נכנסתי להיריון. וברוך השם, כמה ימים אחרי שגילינו על ההיריון שלי, הסוכנות היהודית התקשרו להגיד לי שקיבלנו אישור.

הייתי בחודש הרביעי להיריון כשעליתי לארץ ישראל. זו שרשרת אירועים, אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אחרת לא היינו מסיימים את החלק הזה בריאיון. אבל באמת שאין דבר אחד שאני עושה בחיי שאין בו את ידו של הקדוש ברוך הוא. אז הסיבה להיות כאן בישראל, ללא ספק, היא הבת שלי. כי הבטחנו להשם שאם אני אצליח להיכנס להיריון, הבן או הבת יגדלו כאן בארץ ישראל. וכשאת נודרת נדר, את חייבת לעמוד בו. אז בשבילה, שזו הברכה הגדולה ביותר שלנו, אנחנו כאן. עכשיו, מאיפה הגיע הפרויקט שלי: "אימא לטינית" בישראל? יש לי כמה פרויקטים, אבל נגיד שזה הפרויקט שגרם לי להיות מוכרת בתקשורת. ובכן, לפני, נניח, שנתיים וחצי, בסוכות, היינו עם בעלי,

סעדנו בסוכה שלנו. רגיל לגמרי. חשוב להגיד שאנחנו חיים בסביבה חרדית, כלומר, בשכונה אורתודוקסית לגמרי. ועבורי זו ברכה ענקית. את יודעת איך החיים בקולומביה ובמדינות רבות בתפוצות, כאשר כמיעוט אנו מרגישים שכולם מסתכלים עלינו אחרת, שאנחנו עושים דברים אחרת ואין להם מושג מה אנחנו עושים. לדוגמה, בסוכות, שיש לנו את הסוכה שלנו, להרבה אנשים אין שם מושג. הגויים שואלים: "מה זה 'הצריף' הזה?" הם היו אומרים... עכשיו אני זוכרת, בעיירה מדיין שבה גרנו, כמעט גרמו לנו לפרק את הסוכה: "מה זה הצריף הנורא הזה שבניתם?" בפנטהאוז שבו גרנו. -ברור. ברור, זה לכאורה לא מתיישב עם האסתטיקה. לכן אמרתי לבעלי: "איזה הבדל גדול".

הסתכלתי דרך חלונות הסוכה שלי וראיתי חג סוכות טהור, כי לכל דירה יש את המרפסת שלה ויש בה סוכה. אמרתי לו: "כמה נחמד יכול היה להיות להראות את זה לכל כך הרבה אנשים בחוץ לארץ, הייתי רוצה שיהיה לי חלון וירטואלי שיראו את ישראל מכאן, כלומר מהמקור מהליבה. בעלי, שתמיד תומך בי בכל דבר, אמר לי: "למה אתה מחכה? תעשי את זה". אבל באותו רגע לא היה לי ברור. לעולם לא... אני לא פעילה ברשתות חברתיות בתור אישה אורתודוקסית, את יודעת, אנחנו זהירים במה שאנחנו רואים, אנחנו לא משתמשים בזה, אבל זה נשאר איתי, הרעיון הזה. זה היה בסוכות ובנובמבר של אותה שנה, "אימא לטינה" נולדה בישראל. אני אומרת ואני עושה. שרה, מראש השנה ועד

חנוכה שינית את חייך לחלוטין. לחלוטין. כלומר, אתה מגלה על ההיריון שלך ועולה לישראל. נכון. -את באה לישראל וכאן את מבינה את הערך של כל דבר קטן שניתן לראות בעיניים ואת מחליטה להראות את זה לעולם. נכון, תרתי משמע. זו זכות גדולה מאוד, שרה. ואיך הקהל שלך קיבל את הרעיון הזה? ספרי לנו על זה. תראי, רציתי לעשות משהו אחר לגמרי. ברור שיש הרבה דרכים והרבה אנשים שיש להם את הכוח להשפיע ולצערי, לעיתים, לרעה, נכון? רציתי להציע חזון אחר לגמרי של ישראל. חזון האהבה. לכן המוטו של הקהילה שלי הוא: "תורה, מצוות ואהבת ארץ ישראל". לא רציתי להיכנס למספרים, זה לא מעניין אותי. בשבילי המפתח הוא אותנטיות, להראות מי אני. ואיך

לעשות את הדברים אחרת, אחרת ממה שכבר קיים, שונה מהאנשים שמטיילים בכל רחבי ישראל, שזה מאוד נחמד, כמדריכי טיולים, או כמו אנשים שיודעים על הגיאוגרפיה של הארץ והם רוצים להראות את זה, זה יפה. לא רציתי להתחרות בהם כי זו הנישה שלהם והם עושים את זה טוב מאוד. -כן. רציתי, בתור אימא יהודייה, להראות את הערכים לפיהם אנו מחנכים את ילדינו. להראות איך אישה יהודייה שמקיימת מצוות יכולה להיות שמחה, ויכולה להיות מרכז הבית. רציתי לשבור הרבה מיתוסים לגבי האורתודוקסיות, שמשמעותה כניעה, שגברים הם היחידים שיש להם את הזכות להחליט. רציתי להראות מהניסיון שלי איך האישה היא מרכז הבית, מה אנחנו מלמדים את ילדינו על ערכים

ובעיקר משמשים להם, דוגמה. וזו הסיבה שמה שאני מלמדת... תראי, יש מגוון של דברים. ברור שאי אפשר להשאיר את החגיגות מאחור. אני מגדלת את הבת שלי בדרך המצוות, כל מה שאנחנו עושים בבית, איך שאנחנו מכינים את השבת, איך אנחנו מתנהלים ביום יום. המועדים והחגים שחווים גם כאן בישראל, כמו יום העצמאות, יום הזיכרון, שפשוט עברנו את כל זה, רציתי להראות את גם את זה. יש לי אפילו כמה מתכונים כשרים. אין להם את זה בכל הערוצים, כי גם נשים יהודיות מבשלות כאן בישראל, ואני גם רוצה שאנשים יבינו, שלא כולם יכולים לקבל שירות ביתי באופן כללי, אז אנחנו מקצועניות. קודם כול, אנחנו רעיות, אנחנו אימהות, עקרות בית ובנוסף לכך לרובנו

יש מקצוע ופעילויות אחרות שאנו עושים. יש קצת מהכול. -אבל, שרה. את מגיעה כמהגרת, בלי לדבר עברית, דיברת אנגלית? קצת, כן. -קצת. עם בת, נישואים חדשים, בהיריון. ואת, במקום לסבול מאתגרי ההגירה, כפי שכולם חווים אותה, את מחליטה להתחיל לעשות שירות לקהילה ועושה למעשה קידוש השם לעולם, מאיפה את שואבת את הכוחות? מאיפה הבאת את הכוחות האלו? להתמסר לערכים שלך דרך מצלמה? ואיך למדת את כל זה? לא ידעת כלום. הכוח שיש לך מרשים ומה שהוביל אותך להתמודד עם תהליך ההגירה בצורה של שירות לקהילה. אני חושבת שזה מסר מדהים, לכל מי שצופה בנו היום. ספרי לנו מאיפה מגיע הכוח שלך, שרה. ראשית, תודה על המילים החמות הללו. ובכן, שמי

האמצעי הוא דבורה. דבורה, מלבד היותה בתורה דמות חשובה למדי, בהיסטוריה של העיר שלנו, זה גם אומר "דבורה", זה אומר הכוח לעבוד ללא לאות. וזו לגמרי אני וזה בעלי, אותו הדבר. כאלה אנחנו. בשבילי הסלוגן הוא משמעת, זה המפתח להצלחה. אז לא שיניתי כלום, פתאום נכנסתי לרשתות חברתיות, שזה משהו שלא עשיתי ולמדתי. יש אנשים שחושבים שיש לי מפיקים, שיש לי מישהו שאומר לי מה לעשות. אני עושה הכול, מעיצוב הרעיון ועד לשיווק של הסרטונים. אף אחד לא עושה בשבילי כלום. אני עושה את הכול לבד. למדתי ולימדתי את עצמי לבד. וכפי שאמרתי לך קודם, אני לא פונה להמונים. כמובן שאני אוהבת לראות את הפרויקט צומח, כי הרעיון הוא להגיע לכמה

שיותר אנשים, לעורר השראה, כמו שאת אומרת. אבל בשביל מי שאני, אני יודעת, הם אמרו לי בצורה יפה, שרה: "את יכולה לקבל את מיליון העוקבים שלך היום אם היית בגישה פחות נוקשה, פתוחה יותר, אם היית מראה דברים אחרים. אני אומרת לך באהבה ובכבוד, אני מעריכה את ההצעות, אבל אני שרה, אימא, רעייה, יהודייה שומרת מצוות, ואת זה אני מראה. אני רוצה שהדימוי או המסרים שלי יראו שזה אפשרי. שאתה יכול להיות יהודי אורתודוקסי, אתה יכול לקיים תורה ומצוות ולהיות שמח, לנהל משק בית, ולהיות בעל מקצוע. השם לעולם לא מניח עלינו דברים שאנחנו לא יכולים לשאת. הוא נותן לנו את הכלים. ואם יש לנו יכולות א' או ב', זה לא בשבילנו. השם נתן לנו

אותם כדי שנוכל לעשות משהו עבור האנושות, בכדי שנוכל להשפיע לטובה. אנחנו נהיה אנוכיים אם נשמור את זה רק לעצמנו. זו לא משמעות החיים שלנו. כולנו באים לכאן למטרה מסוימת. יש אנשים שמבלים שנים בנסיון לגלות את המטרה הזו. לפעמים אדם מגיע לסוף חייו ואין לו מושג ולא היו לו חיים משמעותיים. אני מרגישה מבורכת שמצאתי את משימת החיים הזו בפרויקט שלי. וזה מרהיב. להגיע לרמה הזו של קוהרנטיות שבו אדם יכול, באופן מעשי, להראות את חייו מול מצלמה, איך הוא חי, איך הוא אוכל, איך הוא חושב, איך הוא מגדל את בנו, איך היא מתייחסת לבעלה. כדי להגיע לרמה הזו את צריכה הרבה עקביות, את צריכה להיות אמיתית, ולחיות בהתאם למה שאת

מראה. -נכון. אז נדרשים כוח רב ועקביות רבה, ואני תוהה, האם אין ימים שבהם את מתעוררת כמו כל בן אדם ואת אומרת: "אוי לא, אני לא רוצה לעשות סרטונים היום. אוי לא, אני עייפה. היום אני רוצה לצאת לטייל ולשים את הנייד בצד"? האם אין רגעים שבהם את רוצה קצת... אני לא יודעת, להירגע, להניח את המצלמות בצד? זה לא קורה לך? -את רוצה שאני אתוודה בפנייך על משהו? כאן בינינו? זה לא קורה לי. וואו. -כי? כי אני לא מנהלת חיים כפולים. מה שקורה, לצערי, לאנשים רבים בתקשורת, שמראים חיים ורודים, הכול מושלם, ומאחורי זה יש משהו אחר. כי ברוך השם, עקביות, אותנטיות, זה מה שאמרתי. במילים אחרות, אני לא מראה משהו שהוא לא אני. תראי,

יש אנשים שנכנסים למקומות אורתודוקסיים ומנסים להראות מציאות כזו, תראי מה האנשים האלה עושים, זה כאילו היינו, סליחה על הביטוי שאני הולכת להשתמש בו, נראים כמו חיות קרקס. תמיד שנאתי את זה. לכן אני לא מראה לאחרים, אני מראה לאנשים שלי, מראה את הסביבה שלי, אני מראה איפה ואיך אני חיה. בגלל זה, לפעמים שואלים אותי, איך אני מקבלת רעיונות? את רוצה שאני אגיד לך משהו? זה ממש ממש נכון. לפעמים רעיונות... מגיעים אליי מהר יותר מהזמן שיש לי לעבד אותם. יש לך יותר רעיונות מזמן? השם שולח לי אותם בהבזקים. כלומר, לפעמים אני צריכה להוציא את הטלפון ולהתחיל לרשום בבלוג הערות. 12, 15 דברים מגיעים אליי ברגע אחד. לפעמים זה

קורה בשבוע ואז ברור שאני לא יכולה לעבד אותם. אני לא יודעת איך קוראים לזה, אבל ככה זה תמיד. זה רק היום יום שאנחנו חיים. אני לא צריכה להבין את זה בכדי לראות מה אני מראה בצורה אחרת. אולי האותנטיות הזו והקוהרנטיות הזו שלך, האם זה מה שבאמת מחבר אותך עם הקהל. זה מה שאנשים באמת אוהבים, את ההרגשה שמאחורי המצלמה יש סיפור אמיתי, יש חיים אמיתיים. ואלו חיים של ערכים, תורה ומצוות. אז זה באמת מאוד מיוחד. כן. -מה הסרטון הנצפה ביותר שלך? וואו. יש לי אנקדוטה בשבילך. יום אחד עשיתי קניות. בדרך כלל אני מתחילה לקנות לשבת, ובכן, מי שלא בתרבות הזו, אני רוצה להבהיר משהו. בדרך כלל, אנשים שומרי מצוות, תמיד אומרים

שהחיים שלנו עוברים משבת לשבת. כשאנחנו הולכים לסופר אנחנו חושבים על השבת. בסדר, אנחנו קונים גם דברים אחרים שהם עבור ימים אחרים. אבל המשימה הבסיסית של הקניות היא לספק את הדברים הטובים ביותר בכדי ליהנות עם המשפחה שלנו והחברים שלנו. אוקיי. יום אחד הוא עבר ליד העבודה שלי, פתאום יש לי את ההזדמנות לספר לך קצת על מה שאני עושה עם בעלי ועל פרויקטים נוספים. לא הייתה לי האפשרות ללכת באותו יום רביעי כמו שאני עושה בדרך כלל. אפילו לא ביום חמישי במהלך היום, הייתה לי מלא עבודה. השעה הייתה 10:30 ביום חמישי בערב, כבר הייתי קצת לחוצה. אמרתי: "מה אני אעשה?" -מעט. אני אף פעם לא מגיעה ליום שישי בלי שיש לי כבר משהו

מוכן מראש. אז, ובכן, ברוך השם, בימי חמישי החנויות תמיד נסגרות מאוחר מאוד. יצאתי כמעט בשעה 11 בלילה מהסופרמרקט והוא היה מלא מאוד. אני חשבתי שלא יהיה אף אחד, כי הם עמדו לסגור. ובכן, בדיוק כשעמדתי בתור לשלם, החלטתי לצלם את זה. עשיתי "שורט". ביוטיוב ה"שורט" הוא פחות מדקה. הצגתי ללא עריכה, ושם בזמן שהקלטתי ודיברתי הראיתי שכל האנשים האלה, הם כמוני, הגיעו ברגע האחרון. אנשים מעיסוקים שונים, במיוחד גברים, רובם נמצאים בכולל במהלך היום, אלו לימודי תורה לגברים נשואים. ובכן, זה היה הזמן הפנוי שהיה לנו. היו שם גם הרבה ילדים. זה הסרטון הנצפה ביותר שלך? זה הסרטון הראשון שלי שהפך לוויראלי. זה הגיע ליותר

מ-100,000 צפיות, כשהקהילה שלי עדיין הייתה מאוד קטנה. זה עזר לי להבין שאנשים לא כל כך מתעניינים בסרטונים משוכללים, הרבה אפקטים וכאלו דברים שאנשים בעלי ידע בטכניקות האלו יכולים לעשות. היום עם בינה מלאכותית, את לא יודעת מה את רואה, אם זה אמיתי או לא. וכאן, מה שאת רואה זה מה שזה. כמו שאמרתי, החלון הווירטואלי הקטן שלי. אני לוקחת את המצלמה ומראה איפה אני נמצאת. זה האחד, השני הוא לגבי "צניעות". את יכולה להאמין? -גם? ה"צניעות" שהיא צניעות. את מכירה את הכללים. איך אנחנו מתנהלים, איך אנחנו מתלבשים. וזה גם קשור לחנות אופנה צנועה לנשים. אהבתי את זה מאוד, לראות איך החנויות האלה כאן בישראל. אין את זה

בתפוצות. שאת הולכת למחסן ואת רואה רק בגדים שמתאימים לסטנדרטים ההלכתיים שלנו, שאין להם מחשופים, אין להם מרפקים, שלא מראים ברכיים. כל זה. ובכן, התגובה לציבור, לפני שנעבור לנושא הבא, איך ההיענות של הקהל? איך את חושבת על הקהל שלך? איפה הם? מי הם? ובכן, הקהל שלי, ברובו, וזה מפתיע, כי כל מה שאני משדרת זה בספרדית, אולי בגלל מספר האנשים, רוב הקהל הוא מארה"ב מקסיקו, היא האפשרות השנייה. קולומביה, ברור. אלו גם האנשים שלי. טוב, יש גם ארגנטינה, ונצואלה, ומדינות רבות, מדינות רבות. יש לי אנשים אפילו ביפן. אנשים בפטגוניה. אנשים ב... -בפטגוניה? כן, יש לי אנשים במקומות רבים ברחבי העולם במקומות שכף רגלי מעולם

לא דרכה בהם, ואני אוהבת שאני יכולה להציג להם את החלון הווירטואלי הקטן הזה. ודבר נוסף שאני עושה, ושלא כל האנשים עושים, וזה לא בגלל שאין לי משהו אחר לעשות, אבל אני מגיבה לכל הודעה ששולחים לי. בין אם באמצעות אמוג'י של לב קטן, ואם שולחים לי שאלה, אני עונה עליה. ואם אני צריכה לברר, אני אברר. ואם יש לי הזדמנות לשלוח קישור כדי שהם יוכלו להעמיק יותר בנושא, אני עושה את זה. כי מבחינתי, זה המפתח. אני מפיצה תורה. אז זה לא רק כמה לייקים יש לי, כמה צפיות, אלא לעזור לאנשים, במיוחד היהודים, שנמצאים בתהליך של תשובה. אני בקשר עם אנשים רבים שעושים תשובה. מבחינתי, אין לך מושג כמה משמח אותי שנשים רבות כל כך אמרו

לי: "שרה, לא אפיתי חלות, כי הן יצאו לי קשות כמו אבן. ומאז שנתת לי את המתכון שלך, בעלי כבר לא רוצה חלות אחרות, חוץ מאלו שאני מכינה בבית". שרה, מעולם לא הכנתי צ'ולנט, אבל מאז שאני מבשלת אותו לפי המתכון שלך, לא נשאר כלום בסיר אחרי שבת. וכך, אותו הדבר לגבי צניעות. כלומר, בכל פעם שהם כותבים לי תגובות כאלה, זה מזור לנשמה, ברגעים הנוכחיים שהם קשים כל כך לעם שלנו, וזה מה שמעודד אותי. ולא קורה לי, כמו ששאלת אותי, שאתעורר בלי מוטיבציה. -בלי חשק. לא, אני תמיד אומרת שיש מישהו שזקוק למילים האלה. וזה מה שאמרו לי, פשוטו כמשמעו: "היום כשקמתי, הייתי מדוכדך, אבל ברגע שראיתי את הסרטון שלך, הגישה שלי השתנתה

לגמרי, פשוט קיבלתי ממך את האנרגייה שהייתי צריך היום." איזה יופי. -אני אוהבת את זה מאוד. את מופת מרשים למשמעת ולמחויבות. אני מעריצה אותך על זה. -תודה. ונעבור לנושא אחר שהוא גם מעניין מאוד. אני יודעת שאת עובדת על פרויקט חדשני מאוד, על ביטחון ומדעי המוח, בשם "תורה-פיוטיקס". מה זה "תורה-פיוטיקס", שרה? כדי לענות על השאלה הזו, אני צריכה להציג את ההקשר. יחד עם בעלי ואנשים אחרים במדינות שונות ברחבי העולם, יש לנו חברה גלובלית שנקראת "דה מנטאל וולנס סוסייטי", שבה אנחנו משלבים בעלי מקצוע מתחומים שונים, שכולם קשורים לבריאות ורווחה פיזית, נפשית ורגשית. אנחנו עוסקים באימון ומעבירים קורסים. בעלי, יחד עם

השותף שלו, יצר שיטת הוראה משלו. השיטה נקראת "מיינדפול צ'ויס", ויש לנו קלפים לכישורים פסיכולוגיים, שנקראים קלפי השראה. ההסברים על כך ארוכים מאוד, אבל העניין הוא שהחברה הזו נוסדה למעשה בתקופת הקוביד, לפני יותר משלוש שנים, היא נועדה לעולם כולו, זו חברה גלובלית. אבל, במקרה, גם בחג, בחג סוכות האחרון, רק עכשיו אני קולטת את צירוף המקרים. טוב, אין צירופי מקרים. בעלי ואני דיברנו שיכול להיות נחמד אם נוכל, מתוך "מנטאל וולנס", לפנות רק ליהודים, נכון? או לכל מי שרוצים לדעת על התרבות שלנו, לשלב את החלק המקצועי של הרווחה, לשלב את כל תחום מדעי המוח, עם חכמת התורה בת אלפי השנים. כי מה שאנחנו עושים באופן כללי,

אנחנו מדברים על התורה, אבל אנחנו אף פעם לא אומרים את זה. לאנשים אין מושג שזה כך. כשאנחנו מתייחסים לדלת ירוקה, דלת אדומה, סליחה, אני צריכה לומר את זה בספרדית, כי כל הפעילות מתנהלת באנגלית, אבל הוא יצר דבר שנקרא: "הדלת הירוקה", "הדלת האדומה", כדי לציין שתמיד יש לנו את היכולת להחליט בין שתי אפשרויות, כי אנחנו מחליטים באופן בינארי. אנחנו לא צריכים להיכנס בדלת האדומה, והדלת הירוקה תוביל אותנו לעבר הגורל שלנו, כלומר לקראת היעדים שהצבנו לעצמנו. אבל מדובר, למעשה, ביצר הרע והיצר הטוב. ולכן יש דברים רבים שקשורים לתורה, אבל אנחנו לא מציינים זאת במפורש. ופעם אחת כשדיברתי עם בעלי, בעצם אמרתי לו פעמים

רבות, "למה שלא נדבר על תורה?" והוא אמר: "כי זו חברה גלובלית". לכן אמרתי לו, אבל באותו אופן שאני, דרך "אימא לטינית", מציגה את עצמי, וממשיכה להיות מקצועית במה שאני עושה. יש אנשים שלא מאמינים, אבל אני, תאמיני לי, אני את הידע שלי במנהל עסקים, השיווק שלי, כל מה שלמדתי על מערכות, אני משלבת הכול במה שאני עושה. אמרתי לו, אנחנו יכולים גם לשלב בין מדעי המוח לכל העושר של התורה. ורגע לפני שהתחיל החג שבו סגרנו... העניין הוא שאני לא אוהבת לדבר על מה שקרה אחר כך, אבל לפני השבעה באוקטובר, באותו יום כבר היינו במרחק של שעה לפני כיבוי הטלפונים והכול כדי להתנתק, בעלי רשם את "תורה-פיוטיקס". הוא רשם את השם. לא

חשבנו על שום דבר אחר, פשוט במהלך התפילה באותו יום, השם שלח לו את השם הזה. הוא אמר: "אני לא יודע מה אעשה עם זה אבל השם הזה נשמע לי מוכר". אמרתי לו, גם לי. ואז קרה מה שקרה. והרגשנו שזו הייתה קריאה מהשם, שאמר לנו, זה הכיוון. זה הפרויקט שאתם צריכים לעסוק בו. אתם יכולים להמשיך לעזור לאנשים רבים בתחום הרווחה. ועכשיו במצב שישראל חווה, אנשים רבים בעולם, מה שברור שגם הושפעו, בעיקר אחרי חודשים רבים כל כך, אנחנו יכולים גם מתוך עושר התורה, לעזור להם לצאת מכל הטראומות האלה ומדברים רבים מאוד. וזה מה שאנחנו עושים. עם אנשים רבים שתומכים בנו, הרב הראשי של מדריד, אשתו. יש לנו רבניות רבות, אנשים רבים שעוסקים

בקואוצ'ינג בתוך אותה "מנטאל וולנס סוסייטי", אבל עבור הפרויקט הספציפי הזה, הדרישה היחידה היא שאלו מאיתנו שמלמדים, כלומר, אלה מאיתנו שמדברים יהיו יהודים. עבור הפעילות האחרת שלנו, לא, כי זה קואוצ'ינג באופן כללי. אבל בשביל זה, כן, אנחנו פונים מיהודים ליהודים או לאנשים שמעניין אותם גם ללמוד על התרבות שלנו. איך את רואה את "תורה-פיוטיקס"? כפרויקט להפצת תורה יחד עם מדעי המוח, כפרויקט חינוכי? כן, זה חינוכי. -חינוכי לגמרי. אנחנו עובדים עם קלפי השראה, עם כל מה שכבר עשינו במסגרת "מנטאל וולנס סוסייטי", אבל באמצעות פעילויות, תהליכי הכשרה, כדי לעזור לאנשים, באמצעות התורה, לנהל חיים בעלי משמעות רבה יותר.

ומעל הכול, לא אמרתי את זה, אבל הזכרת את זה, המפתח כאן הוא הביטחון. זה המוקד. למעשה, הלוגו של "תורה-פיוטיקס" הוא מזוזה, כי מזוזה פירושה הגנה. ומה זה ביטחון? זה האמון המוחלט בהשם וזה גם אומר ביטחון. לכן גם האדם שרחוק מאוד מהתורה, אם נשאל אותו, יש לך מזוזה בבית? הוא יגיד לך שיש לו מזוזה לפחות בכניסה לבית, גם אם הוא לא מקיים שום מצווה. ולמה יש לך את זה? כי אני יהודי או אני יהודייה, זה חלק מהתרבות. לכן, אף אחד לא יתנגד לדבר על ביטחון. וזה המוקד, ללמד. העם היהודי, באופן מובהק, הייתי אומרת שהוא העם החסון ביותר בכדור הארץ. כלומר, אנחנו מומחים לחוסן. וזה מה שאנחנו עוזרים לאנשים לפתח. אתם מציגים מושגים

בסיסיים, שלא נראים בסיסיים כל כך, אבל הם בסיסיים, לשפה מקצועית מאוד, לא? מובנית יותר. -מובנית מאוד. זה מעניין מאוד. ותגידי לי, שרה, והקהילה הלטינית, כמו הקהילה שלך: "אימא לטינית", מה קורה עם הקהילה הלטינית כאן בישראל? יש לך קשר איתם? האם את גם מוקפת באנשים מאמריקה הלטינית? איך העולם הלטיני הזה כאן בישראל? בסדר. אספר לך שמאז שהגעתי לפני שש שנים, אני גרה באותה עיר. אז אני יכולה לספר לך על העיר שלי. בסדר. העיר שלי היא בית שמש. היא נמצאת במרכז ישראל, כ-40 דקות מירושלים, כדי שאנשים יבינו היכן היא ממוקמת. למה בחרנו בה? כי זו הייתה סביבה חרדית, אבל במקביל יש בה גם אינטגרציה. כפי שציינת, לא דיברנו

עדיין עברית. אנחנו עדיין בעיצומו של התהליך הזה, אבל עוד חסר לנו הרבה. אז רצינו להיות מסוגלים לתקשר, להיקלט בקהילה, וזה חשוב מאוד, כי רק העלייה לארץ, כמו שאמרת, כרוכה בשינוי כולל, לא? -לגמרי. התרבות וההלם הראשוני. אז בעלי דובר צרפתית, השפה המשותפת שלנו היא אנגלית, כי לא סיפרתי את החלק הזה, אבל הדבר מעורר סקרנות אצל רבים. לכן אני אומרת שהבית שלנו הוא רב-תרבותי. אני לא דוברת צרפתית, והספרדית שלו די מוגבלת. השפה המשותפת שלנו היא אנגלית, ובגלל זה אנחנו מדברים אנגלית עם הבת שלנו בבית, אבל היא בגן מדברת עברית, ברור. אז, בינתיים אלה שתי השפות שלה. אבל הבת שלך מבינה גם צרפתית? היא מבינה כמה מילים, אבל

היא מתקשרת במקביל באנגלית ובעברית, באותה מידה. אני לא יכולה לומר שהיא שולטת בשפה אחת יותר מהשנייה, זה בדיוק אותו הדבר. יש לה יכולת לקליטת שפות, אבל אנחנו מלמדים אותה רק מילים בספרדית וצרפתית, אנחנו לא רוצים לבלבל אותה בינתיים. אם נחזור לנושא קהילת דוברי הספרדית, מה קורה? במקום מגוריי, אני שייכת לקהילת חב"ד-ליובאוויטש, שהיא, אגב, אחת המפיצות העיקריות של התורה בעולם, ברוך השם. בקהילה שלי אין אף אחד שדובר ספרדית. נתחיל מזה. לכן עם החברות שלי אני מסתדרת עם האנגלית, עם מי שמדברות אנגלית, ועם מי שמדברות עברית, ובכן, בעברית הדלה שלי, אבל אנחנו מסתדרות, אנחנו מתקשרות. לבעלי יש... אני אומרת לו שהוא

הקונסוליה הצרפתית, כי יש לו חברים בצרפת, אבל רבים מהם גם מדברים אנגלית. אז באמת אין לי אף אחד שם. אבל בעיר עצמה, יש המון משפחות דוברות ספרדית. למעשה, יש פרויקט מקסים, שנקרא "לגדול ביחד", אליו אני שייכת, שהושק לפני קצת יותר משנה, ובכל חודש, בסביבות ראש חודש, אנחנו מתאספות. איזה יופי! -תמיד יש שיעור. כלומר, יש שיעור, ומישהו מגיע ומדבר, ומעורר בנו השראה לפעילות. בספרדית? -בספרדית. הכול בספרדית. יש יותר מ-300 משפחות בעיר, אנחנו פשוט לא גרים קרוב. אז הם לא בבית הכנסת שלי, אבל הם נמצאים בעיר. לכן תמיד יש לנו סיבה, אנחנו שמחות להיפגש לפחות פעם בחודש ולשתף דברים בשפה שלנו. וואו. זה קצת כמו חיבוק

לנפש, לא? בחיים האלו כעולים חדשים. -כמובן. כי חוץ מזה, אני מדברת ספרדית רק עם האנשים שלי, באמצעות המצלמה, וכמובן עם המשפחה שלי שחיה בחו"ל. כי אפילו בבית שלי אני לא מדברת ספרדית עם בעלי. וואו. טוב, ואם מדברים על השורשים האלה. את מתגעגעת ל"ארפה"? אני מתגעגעת לארפה. אבל גם כאן אפשר להשיג קמח תירס של "ארינה פאן", זה לא אותו הדבר, אבל אפשר להכין אותו. את יודעת למה אני מתגעגעת יותר? לבננה ירוקה בוסר. בננה ירוקה בוסר. -בננה אפויה בתנור. אני מבינה אותך. יש עוד דבר שלא כולם מכירים. "פנלה", את מכירה את הפנלה? גם, זה המשקה הלאומי של קולומביה. מקנה סוכר, כמובן. -אני מתגעגעת לזה. אז את מכינה בצק ארפה? אני

מכינה אבל כבר לא הרבה. בעלי, שהוא צרפתי, לא רגיל לזה אלא יותר ללחם. בסדר. -אז כשאני יכולה אני קונה כמה קילוגרמים וזה מחזיק מעמד זמן רב במקרר. אני שומרת על הקמח שם ומכינה כל פעם קצת. אבל בתי אוהבת את זה. זה מעניין מאוד! היא ישראלית, אבל אוהבת ארפה. כמובן, זה בדם שלה. -יש לה את זה בגנים. אבל, שרה, את חושבת שהאימהות הלטיניות צריכות לשמר את הגסטרונומיה הלטינית או שהן צריכות לעבור באופן מלא למסורת הבישול האשכנזית או הספרדית? מה דעתך על זה? זאת שאלה מעניינת מאוד וכמובן שאענה על זה מתוך הניסיון שלי, אצלי בבית. אני מדגישה שוב שהבית שלי רב-תרבותי. למעשה, אני ממוצא ספרדי, בעלי ממוצא אשכנזי, לכן זה

שילוב מעניין. למשל, בפסח, אני נוהגת על פי המנהג שלו לכן אין אצלנו בבית קטניות בכלל, לא אורז ולא שום דגנים, שום דבר. אבל בבישול היומיומי אנחנו פתוחים מאוד לנסות טעמים חדשים. לכן הכנסתי לתזונה שלי מרכיבים, מצרכים שלא השתמשתי בהם בקולומביה אבל שהוא אוהב מאוד, כמו תערובת עשבי פרובנס, כמו חומץ בלסמי. יש דברים, כמו חרדל דיז'ון שאופייניים מאוד לצרפת והוא אוהב אותם. ואני לימדתי אותו, למשל, לאכול דבר שהוא מעולם לא טעם, כוסברה, כקולומביאנית אמיתית, את מכירה את זה. אני אומרת לו שמרק בלי כוסברה לא נחשב למרק בשבילי. לימדתי אותו לאכול עם כמון שצורכים גם כאן במזרח התיכון ואני גם אוהבת מאוד. כלומר זאת תערובת

של שנינו. -בסדר. אני למשל, מכינה את גרסת החמין דפינה שנהוגה יותר אצל הספרדים וגם צ'ולנט שהוא יותר אשכנזי. ואני מראה לאנשים בערוץ שלי מהכול והם יכולים ליהנות מעושר רב, כי הם רואים קצת מפה, קצת משם ומתכונים משלי. תראי, אני לא טובה בבישול ממתכונים. אני אוהבת מאוד לבשל. בשבילי זאת לא טרחה. יש מי שאומרים לי, את לא נלחצת כשאת עובדת כל היום, איך את עושה? ואני אומרת שבישול בשבילי הוא כמו תרפיה. הוא עוזר לי להרפות, הוא מעורר בי השראה, הוא מעניק לי יצירתיות. לפעמים אני זוכרת שסבתא שלי הייתה אומרת, למשל, כשהיא הכינה מרק, הייתי שואלת אותה: "סבתא, ממה את מכינה את המרק?" והיא הייתה אומרת לי: "בתי, לא

שואלים את זה, פותחים את המקרר, רואים אלו מרכיבים יש, ומכינים מרק ממה שיש, ממה שיש ומה שאלוהים נותן לנו. וגם אני כזאת. אני מכינה משהו והיום בא לי להכניס מצרך כזה, יום אחד אני מוסיפה משהו שונה ועכשיו אני זהירה יותר כי אני צריכה לתעד את המתכונים שלי. לכן התחלתי לארגן את המרכיבים כדי שאוכל ליצור את זה. לאנשים אין מושג מה עומד מאחורי כל זה, נכון? לגבי תהליך ההפקה. אבל יש קצת מכל דבר ואני נהנית מזה, וזה מטבח די, כפי שאמרתי לך, מגוון, אבל טעים. אני מתבלת היטב, ככה אומרים כולם, לא יודעת. טוב, אני צריכה לטעום. -כשתרצי. אז את בונה מסורת בישול משלך, לא? את משמרת מרכיבים מצרפת, מקולומביה ואני חושבת שזה

גם עניין שמסקרן מאוד את הקהל. -כן. כי זה חדשני, זה שונה, זה מעניין. ואת עדיין שומרת על הקו הזה, לא? של המסורת היהודית העתיקה. -לגמרי. ואת משמרת את זה. את גם למדת את זה מהר, לא? כי לרבות מאיתנו לוקח שנים ללמוד להכין צ'ולנט, אבל את שולטת בזה לגמרי. כן, אני אוהבת מאוד לבשל. -זה מדהים. הנושא הזה נעים ומהנה מאוד, אבל אם נחזור לעניינים עמוקים יותר, שרה, הייתי רוצה לתת לך במה כדי שתפני לקהל שצופה בנו היום ושנמצא בפינות שונות רבות של העולם, כי אנחנו מוסיפים כתוביות לתוכנית שלנו, שמשודרת בספרדית, בעברית וגם באנגלית. לכן, הייתי שמחה מאוד שמתוך המשמעת, המחויבות, קידוש השם והעוצמה שלך תעבירי לנו מסר לקהל

הזה. ברצון רב. תודה על ההזדמנות. אני אתייחס לדבר שלמדתי מהחסידות של בעלי, את יודעת, מהחלק המיסטי בתורה, והוא שהאדם הוא כמו עוף. העוף זקוק כמובן לכנפיים כדי לעוף. כנף אחת היא האמונה האמיתית בבורא. זה יש לכולם, לכל מי שמאמינים באלוהים, אלוהים אחד, נכון? זה עקרון הנצח, יש לנו אמונה. אבל הכנף השנייה, שלדעתי חשובה באותה מידה כמו הראשונה, היא הביטחון, האמון, הביטחון כפי שהבטחתי קודם. אמון מלא בכך שאפילו עלה לא זז בעולם הזה בלי שזה יהיה תלוי בתוכנית המושלמת של השם. לכן כדי להיות כמו הציפור היפה הזאת, העוף היפה הזה, שעף בשמיים בחופש מוחלט, אנחנו צריכים את שני הכנפיים האלה והביטחון בעיקר הם מה שאנחנו

עובדים עליו, גם ברמה המקצועית עם בעלי, שמתפתח דרך הקשיים. אני מעזה לומר שלא נולדים עם ביטחון. הביטחון הוא תוצאה של המבחנים שאנחנו צריכים להתגבר עליהם, לפעמים מהכישלונות כי גם משם אנחנו לומדים ולמה אני רוצה לסיים במסר הזה? כי אנחנו עוברים תקופות קשות מאוד, הן בישראל והן בעולם ואני לא רוצה ללכת בלי להשאיר לכם את מסר התקווה בהשם, שיש דברים שאין לנו איך להסביר אותם. אין הסבר הגיוני. בואו לא נחפש היגיון למה שאין בו היגיון. אבל אם יש לנו ביטחון שזה מגיע מהאל הנצחי, שהכול לטובה ושיום אחד, הלוואי שבקרוב, תגיע הישועה שאנחנו רוצים כל כך, הישועה שבזכותה נוכל לעבור את כל הימים בשלווה רבה יותר, ללא חרדות,

כשאנחנו חיים ונהנים מכל רגע שיש לנו, וקודם כול מהמשפחות שלנו. אני מזמינה אתכם, ואני יודעת שכולנו רוצים להיות "מעודכנים", לדעת מה קורה, במיוחד מי שנמצאים רחוק מישראל. לפעמים, ואני רוצה שתקשיבו לזה בתשומת לב רבה, מי שנמצאים כאן רגועים יחסית. כמובן שאנחנו מתפללים, אנחנו מודאגים מגורל החטופים שלנו, ומייחלים שהחטופים יחזרו אלינו, אלו שעדיין בחיים והגופות שגם צריך להחזיר אותן הביתה, שהחיילים שלנו גם, שמרוחקים מהמשפחות שלנו זמן רב כל כך, יוכלו לחזור. אנחנו רוצים שלום. ישראל היא מדינה שמחפשת שלום. העם היהודי אוהב את החיים. זה מה שאנחנו מלמדים את ילדינו. לכן המסר הוא שלא תאבדו תקווה. בבקשה, תסננו את

מה שאתם רואים. אל תצרכו, וזה כבר הפך לביטוי, אל תצרכו תוכן ויראלי רק כי זה באופנה. לפעמים דברים מגיעים אליכם ואנשים רבים אפילו לא בודקים מה המקור, אבל כי הם נראים "קול" כל כך, תמונה שלפעמים היא פרי בינה מלאכותית, הם מפיצים את המסרים האלה אפילו בלי לקרוא אותם עד הסוף או להסתכל מאין הם הגיעו. תצרכו תכנים ממקור ראשון ואמין. תהרהרו ותפעילו שיקול דעת אובייקטיבי. כמובן, ואני מודה בזה, ייתכן שהדעה שלי נוטה לכיוון מסוים, כי אני יהודייה וחיה בישראל, אני אוהבת את ישראל ולא אעזוב את הארץ. אני מחכה כאן לגאולה ובתקווה שזה יקרה במהרה בימינו, בעזרת השם. אבל אל תקשיבו לאנשים ששונאים אותנו, כי מה תלמדו מזה?

שנאה. -כמובן. מה שאני עושה דרך הערוץ שלי ודרך צינורות אחרים הוא להציג את הדמות האמיתית של ישראל, שהיא דמות של אהבה, של סובלנות, וזה מה שחסר לנו בעולם הזה. כדי להפיץ שנאה ונקמה וטרור, יש מיעוט שעוסק בכך, תשאירו את זה להם. אנחנו משתפים את התורה, האהבה והתקווה. וואו. שרה, זה מדהים. זה מסר רלוונטי ומתאים כל כך. תודה רבה שאת מעניקה לנו השראה ומוטיבציה. הכרתי אותך מהרשתות וניהלנו כמה שיחות, אבל בעקבות השיחה הידידותית הזאת שניהלנו עכשיו, ושאני מודה לך עליה, אני מעריצה אותך במידה עצומה. העקביות שלך, הכוח שלך והמחויבות שלך, הם מסר מאלף לכל עם ישראל. תודה רבה שהתארחת כאן. היה לי לעונג רב. -תודה, חיה

היקרה, גם לי. באמת שכן. -תודה. אני מחבקת אותך. ולכם, תודה רבה שהצטרפתם אלינו בתוכנית זו ולהתראות בפעם הבאה.