בואו נפתח את זה: סמארטפונים (עם כתוביות בעברית)

וואו. וואו. וואו. תודה. אולי... אתה יודע איפה ה... לא ראיתי אותו הבוקר. העליבו אותי בבית הספר, אני צריך לדבר עם אבא שלי. הוא ייכנס בהם. זה לא... זה לא זה. זה ממש מגעיל. אני אדבר עם אבא. אני אדבר... ראית את אבא שלי? אתה גם יפה. אה... אבל... אהלן, הגעתי הביתה. אתה יודע גם לעשות... הגעתי הביתה. מה? לא שומע. הגעתי הביתה, שלום. וואו, אתה מדהים. -אהלן, שלום. מה? וואו. הגעתי הביתה. יש לך שיעורי בית? איך היה בבית הספר היום? איך היה? היה... היה... איך היה? היה נפלא. באמת? מה היה? שנייה רק, שנייה אחת, רגע אחד. משהו שמפריע לי באוזן. לא אבל... היי, היי, היי... תבוא אליי, תבוא אליי. רצינו... רצינו...

היה... רגע, אולי נלמד משהו ביחד? משהו... רוצה לשחק? אה, כן. רוצה... רוצה אולי לשחק ביחד משהו? אנחנו קבענו שעתיים. אנחנו קבענו... נגמר הזמן שלך. אני מצטער, עכשיו... אתם... רגע, רגע... אהלן, איך היה בתלמוד תורה היום? מה... מה... מה היה? אני לא זוכר. שנייה. מה? באמת? מה זאת אומרת? אבל... אבל... באמת? סליחה שנייה. אבא, נזכרתי, נזכרתי איך היה בבית הספר. -רגע, רגע. שיעקבי הרביץ לי, והוא אמר לי שאני מטומטם. אבא, תגיד לו. -כן, כן. ממש העליב אותי. וואו. כן, כן, וואו. זה... אה, הוא צריך לישון. אתה צריך ללכת לישון נדמה לי. אני... מעולה. ממש... שמעתי מה היה לך היום. ממש... מה שלומך? אולי... זאת המשפחה

שלנו, משפחת סלולרי. אנחנו קשובים, אני ראש המשפחה ואלה האבא והבן שהם חלק מהתא הסלולרי שלנו. אני ראש המשפחה. דור 4.5. שלום לכולם. דור הסלולרי. דור הסלולרי, מכת מדינה, מכת דור, מכת עולם, זה מה שקורה. מי מנהל את העניינים? האם הסלולרי מנהל אותנו או האם אנחנו מנהלים אותו? האם זה כלי שבא לעזור לנו או האם זה כלי שהורס לנו את החיים? אז בואו נפתח את זה. שלום וברכה, חברים, "הבעטלרס." ברוכים הבאים שוב. ברוכים הנמצאים תודה שהזמנתם אותנו. בבקשה. היום אנחנו נעסוק, מן הסתם כמו שראינו, במכה הזאת שנקראת סלולרי, איך המערכת הזאת השתלטה לנו, "סלולרי" זה כדוגמה, זה מחשבים זה הכול, כל המערכת האלקטרונית הזו, המערכות

האלקטרוניות שהשתלטו לנו על החיים. שנקראות "מערכות תקשורת." שנקראות "מערכות הורסות תקשורת", נכון. אז באמת בואו קצת מהפתיח שעשיתם לנו שם, מה ניסיתם להעביר? למרות שזה די צעק, אבל בואו תנסו לתת לזה רגע מילים. תמללו לי את האירוע. בלי לקחת, לנקוט עמדה, נקטנו עמדה אבל אם לפתוח את זה קצת אז אנחנו... זה פותר לנו כל כך הרבה זמן, אנחנו בתוך הפלאפון בעצם כמעט נמצאים... -טוב או רע? זה טוב או רע? -לא יודע עכשיו טוב ורע אבל בטלפון נמצאת העבודה שלנו, כל כך הרבה דברים שאנחנו היינו יכולים לעשות פעם בשעות, זה תיק תק ברגע. אבל יש איזושהי הצפה, בוא נודה על האמת. יש הצפה של קבוצות, של מידע, של דברים שצריכים לעשות

ובאמת, בסופו של דבר, יוצא הרבה פעמים שזה עומד בינינו לבין העולם. זאת אומרת, יכולה להיות סיטואציה כזו שאני מקשיב לך ואני אומר לך "כן, כן, אחי, אני מקשיב, אני איתך," וזה מקובל. זה סגור כאילו אתה צריך להגיד לי משהו חשוב, אני באמת יודע שזה חשוב, ויש פיצול קשב. -זה מקובל? העולם כבר עובד ככה, לא יודע איך להגיד את זה אם זה טוב או רע, אבל זה קשה הרבה פעמים. היית משנה את זה? היית משנה את זה, בני? לי זה מרגיש שאני באמת משוכנע שכמו שדן אמר, הפתרונות נמצאים פה. זה שמסביב יש אנשים שאני כאילו בתקשורת איתם, אבל דרך הפלאפון אני יכול להגיע למקומות שהם לא פה, ששם האקשן קורה, שמה באמת קורה משהו אמיתי ואני דרך

פה אני יכול להגיע לשם ומה שקורה פה זה מקבל איזה מעמד משני. אפשר להפסיק שיחה באמצע בגלל שקיבלתי שיחה, קיבלתי ווטסאפ כי אני מרגיש קצת שעמום, דרך פה אני מגיע למקום, לחיים האמיתיים והחיים האמיתיים הופכים להיות החיים המשעממים, הלא מעניינים. מה אתה אומר, נועם? שהשאלה אם אפשר היא קצת נראית לי... אני באתי לפה באוטו היום, אני לא יכולתי... -וואו. כי יש חניה לסוסים מאחורה. זהו, שאני יודע לרכב על סוס. -אוקיי. אבל אני עושה את זה בשביל... אני מנסה להגיד שלאלטרנטיבה לא לבוא, לא להשתמש בטלפון, באתי עם "וויז." זאת אומרת, אם הייתי צריך לבוא לפה בלי "וויז," הייתי מגיע אולי עכשיו. זה בערך כמו שאני אשאל אותך כמה

מספרי טלפון אתה זוכר? נכון. זאת אומרת, האפשרות, השאלה אם הייתי משנה את זה אני חושב שכבר מאחורינו, והשאלה היא איך אני מתמודד עם זה. אני יכול להגיד לך שאני הצטרפתי לסיפור הזה. מה זה "הסיפור הזה"? -של הטלפון החכם מכל דבר שכל מהפכה הגיעה... "מהפכה" שהגיעה, לקח לי ארבע-חמש שנים להסכים לקבל אותה, להסכים "להיכנע" אליה באיזשהו... וכשהיו כבר מיילים אז הדחקתי את זה עוד שנתיים ורק לפני איזה שנה או שנה וקצת... -נפרדת מהפקס. -כן. קיבלתי טלפון חכם, החלטתי את זה. באמת זה המון דברים שינה. אימא שלי הצטרפה, שזה וואו אחד ענק וזה כאילו זה היה לי יום עצוב בחיים שאימא שלי פתאום כותבת לי הודעה, הייתי מאושר וגם עצוב

בממש מעורבב כי זהו. כאילו, משהו נגמר. היא עברה דור, היא עכשיו בתקשורת הזו והיא כאילו... לא יודע, זה... אם גם בטלגרף אנשים חשבו שזה הדבר הטמא והחדש הזה שנכנס לנו לחיים ודופק הכול, הדבר הזה שאתה לוחץ ואתה יכול לתקשר. כאילו, יש משהו בכל דבר חדש שהוא מאיים דבר ראשון ואז צריך לברר אותו אולי. -זה משנה מציאות. המציאות השתנתה. אין ויכוח ואנחנו לא צריכים להילחם עם המציאות שמשתנה. כלומר, אפשר לבוא ולהגיד "בואו נמשיך לכתוב בנוצה", בסדר? אפשר. "בואו נלך ברגל." אפשר לבוא ולהגיד את זה, זה לא ריאלי, זה דיון שהוא יכול להיות דיון פילוסופי, אבל לא דיון פרקטי וגם בסופו לא נוכל לתת שום כלי לחיים. להגיד לאנשים:

חבר'ה, לכו תקנו נוצות. כאילו, לכו... עכשיו כשאתם שוחטים תרנגולת תשמרו גם את הנוצות בשביל כלי כתיבה, לא רלוונטי. מה שרלוונטי זה כמו שאתה אומר, "מה עושים עם זה?" ושאתה אומר "איך מתמודדים," המילה "להתמודד" זה שם בצד השני שלה את המילה "בעיה" או את המילה "קושי" או את המילה "אתגר." וזה נכון, זה קושי, זה אתגר, השאלה למה? למה משהו שבא לעזור נכנס אצלנו לתוך הקטגוריה שנקראת "בוא נתמודד איתו," ולא "בוא נהנה ממנו," "בוא נשתמש בו." כלומר, למה זה נכנס לפוזיציה של: הנה, קיבלנו משהו שהוא יכול לקדם אותנו, יכול לייעל לנו תהליכים, יכול לעזור לנו לנהל את הזמן טוב יותר. זמן זה המשאב היחיד שאין שני לו, אין שני.

המון דברים יפים קורים שמה. -נכון. אבל... יוצר תלות? יוצר תלות. מפה זה מתחיל. אתה אומר "טלפון חכם." -כן. השאלה שאותי נורא מסקרנת, ואני משוכנע... אני לא יודע אם אנשים מסתקרנים, אנשים בדרך כלל עסוקים בתופעות לוואי של האירוע. אני שואל את עצמי שאלה מסקרנת: למה הטלפון החכם ברוב המקרים הופך את האדם לטיפש? אני לא חושב שזה טיפש, אני חושב שזה הרבה פעמים... לי אני יכול להגיד לך שזה מייעל. זה מייעל, זה מקצר המון המון תהליכים. -זה כי אתה נשאר חכם. אני לא יודע אם אני נשאר... -כי אתה יודע לנהל את החכם. אז אני פחות זוכר מספרי טלפון בחיים ופחות מתמצא אבל יש המון... יש שלב, כמו שאמרנו, המהפכה קרתה, יש שלב שאתה

מתאים את עצמך למה שקורה, שאתה אומר: זה המצב, "עימו אנוכי בצרה", סליחה על הזה. זה... אני בתוך הסיפור הזה. אני לא עכשיו כאילו... אפשר לריב עם כל העולם כל היום על כל מיני דברים. אתה יודע, אתה... אתה צעיר, אני לא יודע אם אתה זוכר, אבל כשנכנסו הטלפונים הראשונים, לא הראשונים, כשנכנסו הדיבוריות, אוקיי? אז עוד לא היה טלפון נייד, הוא היה מחובר, כלומר, הוא היה נייד עם חוט, כן? -כן. והיית נוסע באוטו ופתאום אתה רואה אנשים מדברים לעצמם. זה היה נראה נורא מוזר כי עוד לא התרגלנו לעובדה ואתה מסתכל ואתה רואה... -מישהו צועק ככה למעלה. כן. כי אנשים... הוא צועק, הוא כועס, עכשיו אתה מסתכל. עכשיו, אני כאיש מקצוע

ישר מאבחן את האירוע, אתה רואה מישהו נוסע באוטו וצועק ומחייך אל עצמו, כל מיני דברים שהם הזויים. -היום זה עוד יותר גרוע עם האוזנייה, שבן אדם מדבר איתך ואומר לך: כן. לא, לא, לא. בחיים לא! בשום פנים ואופן! סליחה, כאילו, אתה... -עכשיו, כשאתה מסתכל על זה רגע, אתה בא ואומר, נכון נכנס משהו שבסופו של יום בא לייעל, אבל מה הוא עשה לנו לחיים? מה הוא עושה לנו? האם לא יצרנו מערכות יחסים חדשות על חשבון מערכות יחסים אנושיות בזכות הטלפון? -ברור שכן. האם לא שמנו בצד, האם הקשרים שלנו עם בני המשפחה, עם האישה, עם הבעל, עם הילדים... כלומר, אתה רואה אנשים הולכים ברחוב, לא מרימים את הראש בכלל. אתה רואה ילדים יושבים

בסלון ומסמסים אחד לשני. כלומר, אתה יודע, זה... צא לבתי קפה, אתה יושב בבתי קפה, יוצאים זוג לדייט, כל אחד יושב עם הטלפון שלו ביד. מצד שני... -יש צד שני? -בטח. סבא שלי ראה את אימא שלו פעם אחרונה בגיל 16 ויש להם תמונה מאז ומאז הוא לא ראה אותה, הוא עלה לארץ והיא נשארה. ואם היה להם טלפון הם היו מדברים עוד הרבה אחר כך. אני מדבר עם כל קרובי המשפחה שלי מכל העולם על בסיס שבועי. מעולה. זה אומר שאתה בחלק מהזמן, אתה, לא כאתה, אני מדבר כרגע, קח אותך כדוגמה, אתה בחלק מהזמן משתמש במכשיר לייעודו, אתה נהנה מהדבר הזה שנקרא "קדמה," אתה נהנה ממנה. -כן. אבל האם הגולם עלה על יוצרו? במקרה שלי ברור לי שכן. אני פשוט

באמת... אני לא מדבר בשמך, אני מדבר עליי. -אוקיי. אבל אני באמת, לפעמים אני שואל את עצמי איך דבר כזה שעד לפני יומיים בערך לא היה אותו הפך להיות דבר שאותי, זאת אומרת, מעניין לשאול את זה על החברה, אבל אני יודע על עצמי, על המשיכה העצומה שיש, שזה כל כך שואב פנימה ברמה שזה באמת יכול לשים אנשים שהם הכי יקרים לי יחסית בצד, בתור משהו משני. זה כמו איזו קוסמות כזאת, זה מין משהו נורא יצרי כזה שאתה ממש ממוגנט לזה. ממש. זה גדול ממני. -אתם יכולים לראות, יש את המערכונים, יש כל מיני סאטירות על זה. אתם שחקנים, אתם בטח רואים את זה וחיים את זה יותר. אנשים יושבים, פתאום מצלצלת איזו הודעת אס-אם-אס, לא משנה באיזו

שיחה, אני ישר אקפוץ לטלפון כאילו עכשיו אני איזה רופא כונן. -כן. ואני בכלל לא עובד, אני כבר שנתיים פיטרו אותי, לא כרופא, כמזכיר. ואז פתאום זה מסמס לך ואתה... אתה עוזב את הכול, אנשים חיים את הדבר הזה. עכשיו, דרך אגב, זה הכניס חרדות. הרי חיינו בלי זה קודם. עכשיו, אני לא אומר בוא נחזור לאז, אבל חיינו בלי זה. אבל תחשוב שיש לך את הטלפון ואתה נתת לילד שלך את הטלפון, כרגע יצרת רף ציפייה שהוא עכשיו יתחיל להיות זמין מתי שאתה רוצה שהוא יהיה זמין כי אתה פתאום התעורר לך איזה משהו. עכשיו, נגיד שהוא לא זמין, נגיד שהילד שלך עוד לא התמכר. בא לחבר שלו, שם את הטלפון בצד... וחלילה שיחק איתו בכדורגל או בסתם משחק

שהוא לא סלולרי. -כן, כאילו יצאו עכשיו לעשות איזה משהו שהוא, חס מלהזכיר, לעשות... ללכת, לרוץ, לשחק כדורגל, כמו שאתה אומר. ואתה מחפש אותו. איפה ה... תהליך החשיבה שלי כהורה לא יחשוב: יואו, איזה יופי, הוא שם את הטלפון בצד ויצא לכדורגל. תהליך החשיבה שלי: יואו, מה קרה? "הוא מסנן אותי." -זה כבר ממש רמה של תסכול גבוהה שבן אדם מסוכסך עם עצמו. -אני מתחיל ישר מזה. מה זה? -אני ישר מתחיל עם "מסנן אותי." אתה יודע, באחת התוכניות שלנו פעם הייתה תוכנית על עבדות, אז אני גם עבד שלו והוא גם מסנן אותי. כלומר, אני צריך אותו לדעת מה לקנות לו, הלכתי לסופר, אני צריך לדעת מה לקנות לו עכשיו, איפה הוא? כלומר, זה באמת

הפך למקום יצרן חרדות, יצרן פחדים, זה איזשהו מקום שאני מסתכל און-ליין, לא און-ליין, מתי היה מחובר פעם אחרונה. כלומר, אנחנו הפכנו להיות גם דור... עכשיו אנחנו מתחילים להיות גם סוג של בלשים, הוא היה מחובר פעם אחרונה לפני שעה, מה קורה? הנה, אני רואה שהוא און-ליין, למה הוא לא עונה? כלומר, המון דינאמיקות. עכשיו, תחשבו בזוגיות, "למה היא לא עונה"? "למה הוא לא עונה"? כלומר, זה לוקח את האנשים, ברירת המחדל שלנו היא חשיבה שלילית והמכשיר הזה בא להכניס עוד סיבה לחשוב שלילי, והנקודה היא בכל נושא הזה של הטכנולוגיה, נכון זה טוב, אבל... ועוד פעם, מה לעשות? אני הפרקליט הרע שבא ואומר ה"אבל" הוא שלנו. ה"אבל" הוא

שלנו. למה התמכרנו? למה הפכנו את הדבר הזה לסיוט הגדול ביותר שיכול להיות של הדור הזה? תשאלו הרבה מאוד אנשים הם יגידו: הלוואי והייתי יכול להתנתק מזה. כאילו, איזו משאלת לב. מה זה אומר? "הלוואי והייתי יכול להחזיר שליטה על החיים שלי." יש בעומק השאלה פה, אחד מהדברים שמונחים בעומק השאלה זה האם העולם הוא "נגדי?" האם העולם הוא "המרחב של היצר הרע?" של הדברים המפתים, המסוכנים, האסורים, ואני צריך לצלוח אותו בשלום, ב... אתה יודע. -מאבק. מאבק, שמירת העיניים וכשרות ו... של עולם של דברים שאני צריך להצליח לעבור אותו או שהעולם זה היצירה המדהימה של ריבונו של עולם שכל דבר שבה הוא נמצא זה חלק ממנה, כל דבר שנמצא

פה, "לא תוהו בראה לשבת יצרה," ואתה תבחר, תיקח לך את מה שאתה יכול במינון שמתאים לך, בדרך שמתאימה לך, בזמן שמתאים לך. זהו, נפלת קצת. אז זה כאילו, אז קצת הגולם קם על יוצרו, אבל אתה תמצא את... השאלה אם זה ה... זה רע או שזה רק כלי? מבין? -קודם כול, אני חושב שכל דבר הוא רק כלי והרע הוא הטוב הוא בידיים שלנו מה לעשות. סכין זה רע? -נכון. אוטו זה רע? -נכון. כלומר, ברור שכל הנושא הזה אנחנו מדברים על כלי, והגדרת אותו נכון, כמה שהוא לא יהיה חכם, בסוף הוא כלי. זה הטלפונים גם שיש עליהם את ההגנות וגם המסוננים, זה לא משנה, בסוף זה כלי. זה אותו כלי שבא ואומר: לכלי הזה אין ישות של טוב ורע. למכשיר, המכשיר לא

ייענש. אין, הוא לא עומד בפני ריבונו של עולם אחרי שהוא נפל ונשבר לו המסך ועכשיו יש שמה סנגורים וקטגורים ששופטים אותו בעולם של... -עולם האפליקציות. כן. כאילו לא. המכשיר הזה זה מכשיר, זה כוס, זה דף, זה מכשיר. נכון, יש לו עוד תכונות. אנחנו לא יכולים לבוא ולהגיד שהמכשיר הוא רע, אנחנו יכולים להגיד שהשימוש שלנו הוא רע. אנחנו יכולים להפיל את האחריות שהחברות מנסות לפתות אותנו ובמשחקים ובכל מיני דברים אבל בסופו של יום... -הבחירה היא שלנו. הבחירה היא שלנו, ואמרת את זה יפה. העולם לא רע, העולם מקסים, העולם מדהים, העולם... נכון, יש התנהלויות רעות של אנשים והתנהלויות טובות של אנשים ושימוש נכון ושימוש לא

נכון. -למה זה ככה? למה זה כל כך מפתה אבל? למה זה דבר שכל כך שואב פנימה, המכשיר הזה? זה באמת כמו שתיארת את זה, כולם יוצאים לבית קפה עם המשפחה ואתה רואה את הילדים בטאבלט וההורים במכשירים, אתה רואה אנשים הולכים ברחוב... זה השתלט כל כך חזק. -למה זה ככה? זה מזכיר לי, זו נטייה אנושית, דווקא הנטייה... נגיד, אוכל זה לא רע, אבל אחת המחלות הכי גדולות של העולם המערבי היא השמנת יתר. -נכון. ויש שפע של אוכל, תודה לאל, למדנו לייצר יותר אוכל ואז אנשים אוכלים יותר מדי ומשמינים, השמנת יתר. זאת אומרת, יש לנו נטייה שמשהו טעים, נעים, מענג, לצרוך את זה צריכת יתר ואז יכול להיות שיש משהו בדבר הזה שהוא נותן לנו...

שאנחנו צורכים אותו צריכת יתר הוא מרחיב, אולי נגיד הוא מרחיב לנו את האישיות, הוא מרחיב לנו את התפוצה, הוא מרחיב לנו את הקשרים. -אולי הוא מצמצם לנו את האישיות? לא, הוא נותן לנו כאילו הזדמנות. ואז זה כמו, זה בדיוק כמו אוכל. אני יכול לדבר גם וגם וגם וגם, אני רוצה עוד ועוד ועוד ועוד, ואז אני אהיה בהשמנת יתר. -אפשר במילה להגיד את זה אבל... ונרחיב על זה אולי אחר כך בעזרת השם, אבל המקום הזה שבא ואומר "צריכת יתר," צריכת יתר היא תולדה של תחושת חוסר. למדנו את זה ב"פרשת המן," לא המן הרשע. ב"פרשת המן" למדנו את זה, שאל תרגיש חסר, יהיה לך מחר בבוקר את שלך. אם אתה מרגיש חסר, אתה מתחיל לאגור. בא הקב"ה ואומר:

אל תאגור, זה יירקב. אותו דבר עם מידע, תוסיף לעצמך עוד מידע, תרגיש חסר, חסר לי מידע, חסר לי להיות מחובר, חסר לי לדעת מה קורה עם זה, מה קורה עם זה, אתה תירקב. אתה תירקב בדיוק כמו המן, שלקחת יותר מדי יירקב, ככה אתה תירקב. המן מספר לך מה שקורה כאשר אתה מתחיל לצרוך צריכת יתר. צרכני היתר הראשונים היו במדבר שלקחו מנה כפולה של מן. דרך אגב, בעלי החיים בטבע אין להם השמנת יתר. כי הם לוקחים את מה שהם צריכים. -נכון. -נכון. בני האדם המציאו את זה. -הם הסתכלו על בני האדם, היו במדבר, הסתכלו על בני האדם ואמרו: תסתכל, אלה כל פעם לוקחים וזורקים חצי. אבל זה קורה לנו כשאנחנו קונים לא מה שאנחנו צריכים, בסופר קונים

תמיד יותר, תמיד יש לי תחושת חוסר ונדבר איך עושים את זה. מישהו מכם יש לו איזו חוויה מהסלולרי שהוא יכול לשתף אותנו? חוויה סלולרית? איזו חוויית אפליקציה? משהו מהבית, משהו מהדינאמיקה, משהו מה... שבאים ואומרים: הייתי רוצה לשנות את זה, הייתי רוצה להוציא את זה, הייתי רוצה למנן את זה, הייתי רוצה... אני יכול לנסות לתת כמה תמונות. -מאצלכם? כי זה לא איזה סיפור, אלה לא סיפורים... -לא מחפשים דרמות. יש לנו מספיק. -דרמות אתם תעשו אחרי זה. קודם כול, מדי פעם אני נוסע באוטובוסים וביום שאני לא לוקח את האוטו ואני יודע שאני הולך לקחת אוטובוס, אני יודע: עכשיו זו הזדמנות לקרוא. היה משהו, פעם דבר כזה שעם כריכה

ובאמצע דפים. -מדפדפים. מדפדפים ואוגרים מידע. אז אני מראש לוקח בתיק שלי אפילו כמה ספרים, כן? וגם בתחום... בכל מיני תחומים שאני מתעניין בהם, ספרי יהדות, ספרי פסיכולוגיה, אני גם בתחום הזה, ואני מתרגש לקראת זה שזה הולך לקרות, זה הולך לקרות, היום זה הולך לקרות. ואז אני... טוב, אתם כבר יודעים לאן... -משום מה בתחושה גם דן, גם נועם וגם אני... וגם כל הצוות. -נראה לי כן. אני טס הרבה ואני תמיד לוקח איתי, אני אומר: בטיסה זה זמן לקרוא. ומה אני מוציא ראשון - את הלפטופ או את הספר? לא יודע למה... הלפטופ יותר קל. אז אני לא אאכזב אתכם, אכן אני לא קורא כלום, כן? כלום, כלום, כלום. וזה לא מתחיל בדרך כלל מאיזו

החלטה ברורה, זה רק לענות להוא שכאילו... בכל זאת, כמה ווטסאפים שמחכים לי, הם מחכים לי. אז אני פותח את זה ומתחיל... טוב, צריך לענות לו. אה, אבל הוא שואל על ההצגות, אני גם אחראי על ההזמנות שלנו, אז מתחיל להיכנס לטבלת הצגות. ורגע, אז השחקן ההוא לא ענה לי תשובה ובכלל זה מזכיר לי משהו שראיתי אתמול בפייסבוק אז אני מחפש את זה בפייסבוק. משהו מזכיר לי סרטון... ואז אני מגיע לבית והספרים סתם היו כובד כזה על הגב שלי כל היום. לצערי הרב זה ממשיך גם בבית, כשאני מגיע הביתה. סוף סוף אני רואה את האישה שלי ואת התינוק שלנו והתחושה היא שעכשיו זה הזמן לנוח בבית ולהיות... אבל משהו מה"לנוח" הזה מתחבר לי מאוד לנחת של

המכשיר. הנחת של המכשיר, שכאילו יש איזה משהו שמוותר ומשחרר דרך המכשיר. וברגע הזה גם אשתי בדרך כלל נותנת לי כמה רגעים כנראה להתאפס על זה ואז אני... ואז יש איזה שלב שכבר פספסתי את ה... את ההזדמנות ואני אני מקבל את ההערה, שהיא כמובן מוצדקת והיא במקום. ואני מתבייש בעצמי, אבל זה באמת מרגיש גדול עליי. אני באמת מרגיש מאוד גדול עליי. דן, בואו תשקפו לו רגע את העניין הזה, זה יכול להיות, לדעתי, זה שיעור פה לארבעתנו, לפחות. -לגמרי. אני מרגיש אבל שבא לי, אולי נעשה את הדיון אחרי זה, בא לי עוד לפתוח כאילו... פתאום כשאמרת את ה"צורך..." שמה? -הוא אמר שיש נחת גם במכשיר. שיש שמה גם את הנחת הזו שהיא נמצאת בבית.

כלומר... בואו נשים... רגע, רגע, רגע, אני שם פה את מה שנקרא פאוזה, ואתה אומר "יש נחת", האם הנחת היא בגלל שיש במקום אחר חוסר נחת אז אני הולך לנחת. לא יודע, לא יודע, לא יודע... בואו תראו לבני קצת מהצד איך נראה, תשקפו לו את העניין. בואו נפתח את זה? -בואו נפתח את זה. יאללה. תהיה לי נסיעה, זמן עם עצמי לקרוא. כן, ואני אוכל לשבת בנחת בלי להחזיק את ההגה בידיים ופשוט לפתוח ספר. כן, ואולי אפילו כמה ספרים שרציתי לעבור עליהם. לא את כולם אבל כמה... כמה תחומים: יהדות, פסיכולוגיה, חברה, מדע, היסטוריה. -כן, ואולי אני אפילו אספיק לחשוב על רעיונות חדשים, כי אני מרגיש שאני צריך קצת להתרענן. כן, וגם אני אכתוב,

אני אכתוב גם דברים, אני אכתוב את התובנות האלה, שזה יהיה ארוז באיזשהו מקום ו... כן, ואני אגיע הביתה ואני אספר לאשתי ול... ונראה ביחד איזה יופי זה יכול להיות שהתפתחתי. כן, ואני אקח את כל מה שלמדתי ואני איישם אותו בחיים, אני אפגוש את זה בחיים. כן, ואני רק, אבל שנייה אחת אני צריך לענות את ה... לפני זה לסגור את הווטסאפ. -כן, ואני רק אסיים עם הווטסאפים האלה כדי לשים אותם בצד ולהתעסק בנושא ש... -כן, ואת האי-מייל הזה אני אשלח אותו ואני אפטר מזה לגמרי. -אני אפטר מייד בחמש דקות הראשונות מכל הדברים שמטרידים אותי ואני אהיה פנוי. -כן, וזה גם מזכיר לי שהיה בדיוק סרטון שדיבר על זה. -כן, זה מזכיר לי גם את

הפייסבוק של ה... של שבוע שעבר וזה מזכיר לי את ה... -כן, ואנחנו צריכים עוד לסגור את הדברים עם ה... -כן, ויואו, יש את ההצגה של עוד שבועיים שאיך לא סגרתי אותה? -כן, ואני חייב לשלוח הודעה. כן, אני חייב ביטוח לאומי לפני זה, לשלם אותו באפליקציה. -כן, וגם לבדוק. שמעתי שיש עכשיו חדש. -כן, אני חייב חדשות. כן, ואני חייב ל... -מה? יש חדשות? שמעת? כן, אני חייב... -אני שמעתי שזה... אבל רגע, עכשיו, זה קורה הרגע. -עכשיו, עכשיו, עכשיו. זה און-ליין. מה? מה? -מה? הגעתי לתחנה? הגענו? לרדת. -איזה קטע. בדיוק הבאתי איתי פשוט... אני אראה לך, אתה לא מאמין? אני הבאתי איתי... את כל זה. יש פה... כאן, אני... בקומה

העליונה יש פה ש"ס, קודם כול אנחנו ככה מתכננים לפי הנסיעות לגמור את הש"ס. -מתחילים. זה כמו הדף היומי, זה פשוט ככה הנסיעה היומית, אתה גומר את הש"ס לפי נסיעות באוטובוס. זה ברובד הראשון, אחר כך יש פוסקים, הלכה, קצת ספרי עיון, קצת ספרי ספרים ככה להרחיב את הדעת, אופקים, קצת מדע. -זה מאוד מאוד חשוב מה שאתה אומר. יש פה בחלק התחתון יש ספרים של פסיכולוגיה. -מעולה. יש פה כמה ספרי שירה באמת טובים, כמה ספרי שירה איכותיים שצריך להשלים. -אתם תאהבו את זה. מבחינת ההשכלה. -יואו, אני לא מאמין. יש פה כמה ז'ורנלים ככה קלים, אולי דברים שתוכל להקריא לילדים בבית, ככה דברים הרבה... -יואו, אני לא מאמין. אם יישאר זמן,

אם יישאר זמן. -גדול. יש כמה ספרים באמת חדשים שיצאו שעוד לא בדקתי, שאני רוצה גם ככה להתעניין בהם. בסופו של דבר, זאת... ארון הספרים היהודי. אני סוחב את זה לכל מקום. לפחות שיהיה, שיהיה. כן. -שיהיה את זה על הגב. יופי. עכשיו תיקח את זה איתך... אלה אלוהיך ישראל. יש קצת... -קצת, טיפונת. קצת טיפונת. -קצת... קצת. -קצת עברנו את ה... הגזמנו. מביך. אה, חזרת הביתה. -היי. מה נשמע? בסדר גמור. -תקשיב, תקשיב, אתה לא מאמין איזה יופי, הוא התחיל לזחול היום ממש. -באמת? כן, תראה, הוא פשוט... הוא בהתחלה עמד על ארבע ועשה ככה קצת זז ואז פתאום ככה... אני חייב לצלם אותו. אני חייב לצלם אותו. כן, הוא כזה היה חמוד. -איזה

חמוד אתה. -נכון? כן, הוא כזה חמוד. -אני כל היום הייתי איתו פה. ממש כל היום הוא היה רגוע. -איזה מתוק, יואו. אני כל כך מרגיש שאני מחובר אליו. כן, נראה לך כבר... -אני כל כך אוהב אותו, הוא כזה חמוד. וממש הייתי איתו כל היום וזה פשוט היה מדהים איך הוא כאילו... וראיתי איך שהוא חיכה לך. -כל היום ליטפתי אותו, הרגשתי שהוא לא מחכה לי, שאני מחכה לו. והוא התחיל כאילו ממש... אנחנו ממש קשורים, תדעי לך. מאז הזמן האחרון אנחנו ממש התחברנו הרבה יותר. אתה... אתה מסיים עם זה? כן, כן. תכף. סליחה? אתה לא רוצה... רגע, רק שנייה. טוב, נו, די! מצטערת שצעקתי אבל... היה רגע שעברתי את ה... חיכינו לך פה כל היום. קחי את זה.

-לא, לא רוצה. גם לי קשה. מכובה? עכשיו כן. שלום. -שלום לך. איזה יופי שבאת הביתה, התגעגעתי. -כן. תקשורת, הא? -כן. וואו. איזה יום. -וואו. תודה רבה. בני, מה? -כן? מה מספר לנו בני? פשוט באמצע הייתה לי הודעה אז... -הייתה לך הודעה. וואו. תודה רבה. באמת היה יפה מאוד. הקטע הראשון שעשיתם עם ה"כן, ו... כן, ו"... זה היה נורא מעניין לראות גם איך האופן שאתם מתחילים פתאום לקטוע אחד את השני, שזה נראה לי מאוד רלוונטי לאיך העולם של המכשיר גם, אתה כל המזמן קוטע את עצמך, אתה קופץ מדבר לדבר, אתה לא נשאר בדבר אחד לרוב יותר מכמה דקות או שניות או... ביטים של עשר שניות, זה כבר לא מעניין אותך אז גם האופן שבו עשיתם את

זה זה נורא הכניס אותי לאווירה של איך פתאום אתה מגיע הביתה אחרי שעה נסיעה ואתה אפילו... איך יכול להיות כי לא הרגשתי שעשיתי שום דבר יותר מדי לעומק. אז איך הצלחתי לקטוע את עצמי במשך שעה? זה לגבי הקטע ההוא. והקטע השני ש... שאני מגיע הביתה וכל האינטראקציה הזאת, גם זה היה מאוד יפה הקטע שאני רוצה לצלם את הילד, כאילו אני בפנים, אני כבר הגעתי ואני בפנים. עכשיו באמת, כמו שאמרת מקודם, המכשיר הוא רק כלי כביכול, אבל זה כל כך בקלות... שיש לך את המקור על הרצפה. יש לך בתלת-מימד, ואתה עדיין רוצה אותו בדו-מימד. נכון. נכון. אבל אהבתי את התיקון בסוף, שכשמכבים אפשר להתחיל מהתחלה. הלוואי, זו משאלה שאם היה אפשר

לתפוס את זה רגע קודם גם. למה אי אפשר? -זה... למה זו משאלה? למה זה כזה גדול? למה דבר כזה קטן הופך להיות דבר כזה גדול, למה? אתה אומר זו משאלה כאילו... וואו. אני מבקש להיות בריא. אני שם את זה... למה? למה זה לא יכול להיות טריוויאלי שזה בצד? אני חושב, כאילו, עולה לי עכשיו ממש שגדלנו, העולם התפתח ואנחנו התפתחנו. באמת זה מעיד על התפתחות. היכולת להיות בכל כך הרבה מקומות בכל כך הרבה זמנים, בכל כך הרבה נושאים מורכבים ביחד זו התפתחות, זו הבנה... בעומק זו הבנה גם יותר גדולה של השכינה, של העולם, של המציאות, של האינסופיות. זו תביעת רגל במקום הזה. גדלנו, התפתחנו. ונראה לי שעכשיו אנחנו בשלב ההתבגרות מול זה,

כאילו, אנחנו רוצים את זה? לא רוצים את זה? זה קצת הגולם קם על יוצרו? אנחנו עוד לא יודעים לאזן, אבל יש לי שתחושה שזה יסתדר, אנחנו נגיע לאיזשהו... -מעצמו? בטח אנחנו נעשה כמה התערבויות רציניות בתחום, ממוקדות. -כירורגיות. כירורגיות מכוונות מטרה. -כלומר, זה לא יסתדר מעצמו. אבל זה... התהליך... מתישהו זה יהיה בסדר, זה יתאזן, אנחנו נגיע לזה. -אנחנו עדיין מעכלים את ה... את גודל ה... נכון. -את ההתפתחות שאנחנו עדיין לא מבינים אותה בכלל. -את ה"וואו" הזה, מה זה? מאיפה זה? זה... זה ממש הבנה באלוקות, זו השגה גבוהה באלוקות, לא יודע איך להגיד את זה פחות בומבסטי. אתה יכול להיות בכמה מקומות במקביל, לטפל בכמה

דברים במקביל בלי להתאמץ, זה אינסופי, זה וואו. ובו זמנית להרוס מלא דברים במקביל בלי להתאמץ? נכון, זה דורס את ההווה. -זה באמת אלוקות. ההווה שלנו... ההווה פחות, אנחנו או קדימה או אחורה או בעתיד או... זה לא ההרס, האובדן המוחלט של החיים? אתה קורא לזה "לגדול," האם לגדול זה לא להצליח להישאר ממוקד למרות שיש לך כל כך הרבה מפריעים שהם לא תמיד כל כך רלוונטיים? האם לגדול זה לא להצליח לשמור על סדרי עדיפויות? זה לגדול? למרות שנכנסים לי עכשיו עוד 200 פרמטרים, אבל עדיין יש עיקר ותפל. כמה זה קשה לילדים. לחשוב, לנו זה עוד מורכב לפעמים ונגיד אנחנו מסוגלים לכבות את הטלפון, להגיד "עכשיו אני יושב עם אשתי, אני מכבה

את הטלפון." עכשיו זו שיחה בדיונית אבל אוקיי. -מה? עכשיו מה אנחנו עושים זו שיחה בדיונית. -כן. אנחנו תיאורטית יכולים לכבות את הטלפון ולשבת עם האישה. נניח. שבת נגיד הצלחתי... -יופי. אבל נניח כאלה. אבל כמה זה קשה אם לנו זה מורכב, כמה זה קשה לילדים כי אנחנו מנסים גם להנחיל את זה לילדים שלנו והילדים שלנו יכולים לבוא ויכולים... מבחינתם סדרי העדיפויות האלה הרבה יותר קשה להם להתמודד מול הדבר הזה כי יש כל כך הרבה אטרקציות, כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה... ואם לנו זה מורכב לעשות את זה, בטח שמורכב לנו להעביר את זה לילדים. ויש לנו גם דרך מדהימה לבוא ולהסביר את זה. בדור הזה יש הפרעות קשב וריכוז אז המכשיר

הוא תרפיה, שמה הוא יכול... "הנה, אני רואה סוף כל סוף את הילד מרוכז". -הוא יושב. הוא יושב... הוא גם לא מפריע לי. "הוא יושב בשקט שלוש שעות מרוכז, הילד מבריא." אז מה? או ריטלין או אנדרואיד. כאילו, איזה כדור הוא יקבל? הוא יקבל ריטלין או יקבל סמסונג 8, 9, 17, 32? מה הוא יקבל? עדיף. כי זה כימי, ומה זה? אלקטרוני. -אלקטרוני. וכשאנחנו מסתכלים על זה אנחנו באמת צריכים רגע לשאול באמת אמרת "גדלים" וזה, אתה יודע, זה הדהד. אנחנו צריכים לגדול. אנחנו צריכים לגדול. אנחנו קטנים. אני לא חושב. אני חושב שאנחנו... המידע גדל, האינפורמציה גדלה. -היכולת שלנו בסוף... הנגישות גדלה, המון דברים סביבנו גדלים. תגדל איתם.

-אבל אני חושב שהיכולת שלנו להצליח, היכולת שלנו להצליח להיות במרכז, ממוקדם ובוחרים את מה שאנחנו רוצים, מה שאנחנו לא רוצים, היא גם מאותגרת. ואם אנחנו מצליחים שמה לבחור. -סדרי עדיפויות, סדרי עדיפויות. אם אנחנו מצליחים שמה לבחור אנחנו נהיים ממש גדולים. אבל אם אנחנו מצליחים לבחור. אם אתה מצליח לומר לעצמך... -בסדר, אז אתה גם לא מצליח אבל אתה גם מצליח לבחור. -בסדר. ברור, ברור שאין פה אבסולוטיות. -יש לך את שבת. יש שבת ושבת מצליח ובשבת אצלי בבית, לצורך העניין, הילדה כבר מכינה כי בערב שבת היא כבר מכינה איזה ספרים כי היא לא יכולה ללכת עכשיו לישון עם הסרטון הזה, אז היא בשבת צריכה להכין ספרים, תודה לאל.

לי זה נותן אסוציאציה קצת לכל הסיפור בגן עדן של עץ הדעת בעצם. זאת אומרת, הם היו תמימים, הם היו... "לא התבוששו", הם הלכו... היה איזה מין רובד מסוים של קיום ואז הם טעמו מהפרי הזה. עכשיו, עץ הדעת, עץ הדעת... שכלל כאילו את הבן אדם, פתאום הוא הבין כל מיני דברים שמקודם הוא לא הבין. הוא הפך להיות משהו שאנחנו היום... מודעות. -מודעות, זו התפתחות, זה כאילו... למרות שהיה בזה גם נפילה, בו זמנית היה בזה נפילה וגם התפתחות. תחשוב על הבן אדם שעכשיו צופה בנו שלא היה צריך לצאת מהבית, הוא מקדיש לעצמו את העשרים דקות האלה, לשבת לצפות בנו ולחשוב רגע אחד על היחסים שלו בבית. -ואז השאלה אם הפלאפון שלו ביד, כשהוא מקשיב

לנו, ואז נדמה שהוא מקשיב לנו. אבל אני מקווה שמי שמקשיב לנו כרגע יתנתק. -אבל גם הוא עושה את זה דרך אותה מדיה. אין ספק. עזוב, אנחנו לא נגד המדיה, זו לא השאלה. אנחנו נגד... או לא נגד או אנחנו צריכים לשכלל את ההתנהלות שלנו עם הכלים. בואו נשאיר את זה בפרופורציה. אנחנו צריכים לתת פתרונות או רעיונות או איזו נקודה למחשבה לצופים שלנו, לבוא ולהגיד: חבר'ה, זו לא הבעיה, זה הסימפטום. -אז מה הבעיה? הבעיה היא המקום שאנחנו צריכים לדעת לנהל את זה. קיבלנו משחק, קיבלנו צעצוע, קיבלנו משהו... נכון שיש בו המון אפשרויות, יש בו המון דברים, בואו נישאר ממוקדים, בואו נישאר בסדרי עדיפויות שלנו, בואו נגדיר לעצמנו, כן, כל

פעם מחדש, נגדיר לעצמנו מה הכי חשוב בחיים מבחינת... האם הזוגיות חשובה לנו? כן או לא מאחד עד עשר. האם ההורות חשובה לנו? כן או לא אחד עד עשר. ולכן במקומות מסוימים שאנחנו עכשיו נותנים את הזמן לזוגיות שלנו אנחנו לא ניתן את הזמן לעבודה שלנו, אנחנו לא נכניס אותה. אנחנו כן נכבד את המכשיר ונכבד שאנחנו צריכים, ויש לנו שם מידע ואנחנו צריכים לענות, כן. אבל בואו נחזיר לנו, נחזיר עטרה ליושנה. איפה אנחנו... מה חשוב? חשובה לי עכשיו הזוגיות? תן לזה זמן. תהיה שם, תהיה נוכח. גם אם יש לך... אתה רב-תפקודי ואתה יכול לעשות את זה ואתה יכול לעשות את זה ואני איתך. לא, אתה לא איתה. כי "איתה" זה גם באמת להיות איתה וגם

באמת שהיא תרגיש שאתה איתה או היא איתך. כלומר, לבוא ולומר: חבר'ה, בואו נישאר צמודים לסדרי עדיפויות. ואם אנחנו באמת, סדרי העדיפויות שלנו הם בריאות, משפחה, כל אחד שיסדר לעצמו איך שהוא רוצה, בתוך המשפחה, הורים, ילדים, בני זוג, בואו נבין שהמכשיר הזה הוא מפריד ומפרק משפחות כאשר הוא הופך להיות בתודעה לפני. וזה אסור שיקרה. תנו לו את הזמן שלו. תנו לו את הזמן שלו. אין מקרי חירום, אין מקרי חירום. ואתם יודעים מה? אם אני אגיד עוד דבר, אנחנו ניקח את זה עוד צעד אחד קדימה כי אנחנו צריכים כבר להתכנס וללכת לשאלה שקיבלנו מהבית היום. זה אותו עניין של לבוא ולומר "קשה לי." תכתוב הודעה, תכתוב הודעה. תכתוב הודעה

לאנשים שלך "חברים יקרים, בשעתיים הקרובות "אני לא אהיה זמין, אני אחזור לכל הדברים שלכם בעוד שעתיים, "תיהנו גם אתם מהזמן החופשי." סמיילי. בום. סגור את המכשיר. הודעת להם. עכשיו הם יחפשו אותך, של מי הבעיה? שלהם. שיחפשו אותך, הם לא מקשיבים, הם לא זמינים. עכשיו אשתי, ילדים, בואו לרצפה, משחקים. בואו נתחיל מזה ועם זה אנחנו נעבור לשאלה מהצופים. בואו נתחיל מזה. יש לנו שבת, מסתבר שאנחנו יודעים בשבת להתנהל בלי האלקטרוניקה ולהישאר שפויים, לפעמים הרבה יותר מאשר באמצע השבוע. שבת היא לא רק ניתוק מהמכשיר, היא חיבור לשפיות, וכולנו יודעים את זה. בואו נתחיל מזה שנייצר שביעית מהיום - שבת. כל יום בשבוע, שביעית

מהיום תחליט שהוא "זמן שבת." מה עושים בזמן שבת? קודם כול, אין אלקטרוניקה. קחו לכם שביעית מהיום, תחלקו את זה נגיד שעתיים, לא יודע, איקס זמן, שביעית מהיום, תכניסו אותה לתוך הזמנים, לתוך סדרי העדיפויות שלכם, תנו את השביעית מהיום הזה לעצמכם לזמן פנוי לקרוא את הספרים שאתה רוצה לקרוא, לאישה את הזמן הפנוי, לבעל הזמן הפנוי, לילדים הזמן הפנוי, קחו את השביעית, תייצרו לכם שבת על בסיס יומי. זה עובד בשבת, זה מכניס לנו שפיות. ואנחנו חייבים לעבור לשאלה מהצופים. "הילד לומד במגמת מחשבים." זה כבר הפך להיות גם מגמה, אוקיי? "הילד לומד במגמת מחשבים "וכשהוא מגיע הביתה הוא לא עוזב את המחשב "ובדרך התנתק מכל החברים

שלו. "הילד טוען שיש לו המון חברים, מעל אלפיים בפייסבוק. "אנחנו לא מצליחים לתקשר איתו, אנחנו לא מצליחים לדבר איתו "ואנחנו מרגישים שאנחנו מאבדים את הילד. מה לעשות"? מה לעשות? מה? הם מאבדים את הילד. הילד, יש לו אלפיים חברים. כאילו, מה צריך יותר מזה? -הוא לא מרגיש בחיסרון. כן, כנראה שהוא לא מכיר אף אחד מהם וגם הם לא מכירים אותו. אני חושב שהתשובה שאנחנו צריכים לתת לאישה הזו זו אותה תשובה שדיברנו פה עכשיו. אנחנו לא צריכים לתת לילד עכשיו עונש "אין לך עכשיו יותר מחשב", לא. אנחנו צריכים לבוא וללמד את הילד להתנתק ולהתחבר למשהו אחר. -כן. כלומר, אי אפשר להתנתק בלי להתחבר. זה "סור מהרע ועשה טוב." -חובה.

עכשיו, זה "סור מרע ועשה טוב," ואתה יכול לסור מרע על ידי עשיית הטוב. כלומר, לך תעשה טוב - אוטומטית סרת מרע. אבל אני לא רוצה אפילו לקרוא לזה רע וטוב, בוא נלמד שיש עוד דברים, בוא נייצר לו חלופות, בוא נייצר לו עניין. אנחנו הפכנו להיות לא אטרקטיביים, אנחנו כבר לא מעניינים אותם, אותו מעניין יותר משהו שם, בוא נהיה אטרקטיביים. כן, זה מצריך מאיתנו גם לגדול, לשנות, לגוון, לבוא עם משהו חדש, לבוא עם משהו אחר, זה מצריך אותנו להיות הורים. אז אני רוצה לסכם את המפגש הזה ולומר ש... לצאת באיזושהי הצהרה שלי, אוקיי? שהמכשירים האלה, האלקטרוניקה, הקדמה, הקדמה זה לא רע, זה אפילו טוב, אבל באמת באמת, זה לא טוב וזה לא

רע. צופים יקרים, זה כלי שרת, מי שיהפוך את זה לטוב או רע זה אנחנו. אם נשמור על סדרי עדיפויות, אם נשמור על חשוב, לא חשוב, אם נדע לתת מקום אמיתי לכל דבר חשוב בחיים שלנו, ולתת מקום אמיתי זה להיות איתו. "להיות איתו" זה בדיוק כמו לסור מרע ועשה טוב, "להיות איתו" זה לא להיות עם משהו אחר. אם נדע לעשות את זה אנחנו נחזור ליהנות מהקדמה, נחזור ליהנות מההתפתחות ונחזור ונישאר שפויים ונצליח לגדול ביחד עם העולם שגדל. אז צופים יקרים, אני מקווה שכל אחד ואחד מאיתנו ידע, בעזרת השם, לקחת ולייצר לו, להתחיל מאותה שבת יומית, אותה יחידת זמן שבה אתם באמת מקדישים את הזמן האמיתי לאנשים שיקרים לכם. אז תודה דן, תודה בני, תודה נועם. ובעזרת השם, נתראה בתוכנית הבאה עם סוגיות חדשות ופתרונות חדשים. להתראות לכולם.