שלוש אימהות של פצועים בפאנל מרגש עם רותי גרינגליק במיוחד ליום העצמאות

אתה אף פעם לא לבד, דבר איתו הוא שומע. גם בלי לומר אף מילה, גם כשהשמש תשכעיר בתוך ליבך, אתה אף פעם לא לבד. חג שמח, חג עצמאות שמח, 77 למדינת ישראל. אנחנו רוצים להרח, ואני מאוד מתרגשת לארח, שלוש אמהות מדהימות לפצועים. אנחנו רוצים לשמוע מה קורה איתם, איך עובר עליהם, קצת לחבר אותנו אל החיים של אלה שנלחמו, נפצעו ובעזרת השם יגיעו רחוק גם עם הפציעה. אז א שלום לרוטי מידע. שלום רותי, שלום לחגית פרינס, אמא של יונתן ושלום לעירית, אמא של דניאל. נכון? אני רוצה קצת א 60 שניות על להכניס אותנו לפציעה, להבין על מי אנחנו מדברים. א אנחנו גרים באלון שבוד. אלישע הוא הבן השני שלנו. הוא היה אחד מארבעת הבנים שלי שהיו

במלחמה ועוד חתן ובשבת פרשת חיי שרה א ערב שבת אנחנו יושבים בנחת לאכול משמים את הארוחה צלצול טלפון לא ענינו דפיקה בדלת א שני קצינים באים להודיע לנו שאלישה נפצע קשה לא ידענו מה מצבו לא ידענו שהוא בחיים א מיד נסענו לבית החולים שר צדק ו א הוא כבר היה בתוך ניתוח ופרופסור פרייזר המדהים יצא לקראתנו ואמר הוא בחיים אבל אין לו רגליים והוא פצוע בבטן פצוע קשה בבטן והרבה כביות אבל אין לו רגליים ואנחנו כמה מפתיע נשרנו לרוחה מילה על אלישה אלישה לא ילד אלישע לא ילד בכלל הוא לא ילד הוא בן 45 אה עוד מעט בן 46 א הוא גר בקיבוץ קרמים יש לו שישה ילדים מקסימה והוא הוא היה חייל ב551 שזה יחידת הקומנדו וזהו ביצוץ הגדול

שהיה באותו בית נהרגו ארבעה ונפצאו שישה אה בן הרוגים כמה חברים טובים טובים שלו ו יש לנו חובה להמשיך אוקיי ניקח קצת אוויר נעבור אלייך יונתן אז באמת אני חגית פרינץ אני מאמנת מנטלית ומנחת הורים ושנה שעברה אני לקחתי על עצמי את הניהול של בית הספר שלנו בבני נצרים וככה בשביעי לאוקטובר מצאנו את עצמנו בתוך כל הזירה הזאתי כשבבית הספר יש יתומות חדשות אנחנו משפחת פרינס בעה לי נשאר בבני נצרים ואני יצאתי עם הילדים לירושלים אז הייתם מפונים היינו מפונים אני הייתי שמה לבד עם הילדים כשהייתי צריכה בעצם לנהל את כל ה את כל המסגרות בכל מיני מקומות בארץ ו והרגשנו את ההתמודדות הזאתי א חזק השני ילדים שלנו לחמו אחד היה

בן 22 ואחד היה בן 21 ו הזמן ככה עובר בני בני נצרים חזרו ראשונים ל לישוב אנחנו חזרנו קצת אחרי כולם כי אני רציתי להישאר עדיין עם ה עם הבית ספר לראות שהכל הכל מתארגן והכל מסתדר ואחר כך חזרתי גם אני ולקחתי יום חופשי ראשון א אחרי כל הטלטלה הזאתי זה היה יום לפני חנוכה בבוקר עוד הרגנתי כל מיני דברים והלכתי עם עם ה עם בעלי ליום לקצת קצת לנשום אוויר לא ידענו אפילו לאן אנחנו הולכים אבל החלטנו שאנחנו יוצאים קצת ואנחנו יוצאים 10 דקות בערך מהבית ובעלי היה עוד בטלפונים וזה ואז קיבל טלפון לא מזוהה. אז הוא הרים את הטלפון והוא אמר אני לא יכול לדבר עכשיו אם אפשר עוד 10 עוד חצי שעה בא לנתק את הטלפון ואז אנחנו

שומעים אבא זה יונתן זה היה שיחת טלפון שנייה שדיברנו איתו מאז שהוא נכנס לאזה ומאוד התרגשנו יונוס מה שלומך איך אתה מרגיש ואז פתאום אנחנו שומעים אותו ככה מהעבר השני של הקו אני אוהב אותך אבא זה לא התגובה הרגילה שאנחנו ככה רגילים לשמוע ממנו. אה ואז אמרנו יונש, מה קרה? איפה אתה? אז הוא אומר, "הכל בסדר, נפצעתי קצת ברגל, הכל בסדר ואז לוקחים את הטלפון. האחות לוקח את הטלפון ואומרת לנו, שמעתם? הוא בהכרה א מתי אתם יכולים להגיע?" עכשיו זה זמן מלחמה. כל הכבישים אצלנו עוד סגורים. אמרנו גם אם ואנחנו באוטו גם אם אנחנו עכשיו נוסעים דוך לבית חולים, יש לנו עוד איזה שעתיים וחצי נסיעה. אז אמר לה יש לנו עוד אנחנו

בערך עוד שעתיים וחצי אבל תגידו לנו מה אומרים אי אפשר אומרים אי אפשר תבואו לכאן נדבר ואז אתם מגיעים ל תכף נשמע מה אתם רוצים אבל אני אסתפק רגע בזה אירית בואי תספרי לנו על פציאתו של דניאל דניאל היה בשביעי לעשירי במוצב סופה אה חצי מהחברים היו בבית חצי מהחברים היו במוצב והם אה אה הופטעו והותקפו על ידי 100 מחבלים כ100 המחבלים הכי הכי רציניים אה לחמו במשך שעות דניאל א הביא את הנשק ואת המחסניות רץ לחדר אוכל ולחם משם ממש לחם שעות על גבי שעות זה סיפור המפורסם שגם הגיע בהמשך שיתת 13 וגם הם נלחמו שעות והשטת אומרים להם תגידו שמע ישראל ובצהריים רק בצהריים דניאל כותב לי א אחרי שעות ארוכות שאנחנו כמו כל

מדינת ישראל בכלל מנסים להבין מי נגד מי אה שביעי לעשירי לא לא יודעים מה קורה במדינה אה הוא כותב לי חילצו אותנו הכל בסדר אני עדיין לא הייתי רגועה כי מבחינתי כל עוד הוא בדרום כל הדרום עדיין לא רגוע ו נסעתי לבית חולים ו נסעת לבית חולים כי הוא אמר שהוא פצ במוצא שבת כן כן כן כן אמר שהוא פצ כן ואה הוא ראה אותו במסדרון לובש א מדהים כולו דם כולו א אפר של לחימה אה הוא פצוע קל הוא פצוע קל בגלל זה הביאו אותו לבית חולים במרכז הארץ הוא נפגע בשמיעה ואין להם קרב ובקרב הזה הוא איבד ארבעה חברים א קדושים וצדיקים ומתוקים נחמן דקל, אמיר לוי, תל לוי וסגב שוט ומתמודדים מאז עם הפגיעה בשמיעה ועם הלם קרב. אז שלושתכם

בעצם שומעות בטלפון בלי ידיעה מה בדיוק קרה ותכניסו אותי רגע לדקות האלה של הדקות או שעות של הנסיעה. מה עובר לכם בראש? מה מה אתם מרגישים? רוצים אני אתחיל מזה שלי לא היה ספק בכלל שאני נוסעת אבל יעקב לא היה לו ברור שמותר לו לסוע יעקב הוא ראש ישיבת ארץ ציון גוש ציון אחד מראשי הישיבה והוא היה בישיבה הוא הלך להביא שיחה לתלמידים הוא ראה את הבן שלי נכנס והוא ישר הבין שמשהו קרה והוא טהה מה מה הוא צריך לעשות אם מותר לו לנסוע אם אסור לו לנסוע הוא הלך לשאול איזה רב ונסענו ולקחו אותנו שני הקצטינים לקחו אותנו ברכב שלהם ומה קורה ברכ ובנסיעה דממה יעקב הצליח להתפלל אני אפילו לא הצלחתי להתפלל דיברתי עם הקדוש

ברוך הוא אמרת לי בבקשה אל תיקח לי אותו אני מתפללת שהוא הראש בסדר העיניים בסדר הידיים בסדר וכל השער עליך אחר כך אלישה אמרה לי אמא איזה טיפשות מה כבר הייתי כבר נשצעתי על את מתפללת. אוקיי, תפשוט. אבל הדממה הזאת, את את מקונסת? אני והקדוש ברוך הוא היינו שם, הגענו לבית החולים, קיבלו את פנינו רם שתיים ובאמת אה המשפחות האחרות כבר היו שם. א לא היה ברור מה קורה, מי מה כמה זמן עברת שעדת? מה קרה לי? א בערך חצי שעה. שעה מאז שהגעת מאז שהגעתי אה אז אה אז פרופסור פייזר יצא ואמר לנו אז הרגע הזה שאת עוד לא יודעת כלום ושמה את א עם עצמך עם עצמך ריבונו של עולם אבל בעיקר מה מה אצליחת בעצם גם לכם הם אסור להם להגיד

זה אנחנו יודעים ואתם נוסעים שעתיים שעה וחצי אפילו יותר אפילו יותר והטו קודם כל היינו צריכים לקבל החלטה מה קורה איתנו כי השארנו שני ילדים א בבית עכשיו זה זמן ממש של מלחמה כמעט אין אנשים זה היה א זה היה קצת מפחיד א הבן שלנו שהוא היה בן 18 הוא היה בחמות אז קודם כל א אחרי שהחלטנו שאנחנו נסים לבית חולים ולא חוזרים אחורה לספר לילדים שלנו נו קראנו לו שיבוא לחממות. אמרנו לו שיונתן נפצע ושלא ידבר על זה עם האחים שלו. ואז דאגנו שיבואו אנשים נשים מבוגרות שיהיו עם הילדים ושאנחנו נספר לכל פעם סיפרנו למי שהיה בבית מי שהצטרף והצטרף כי היום זה עוד אתם מספרים ואתם לא יודעים מה אתם מספרים מספרים שהוא נפצע כן

אמרנו להם אני בהתחלה מאוד בכיתי היה לנו מין הסכם כזה בשתיקה שאנחנו לא יודעים מה אנחנו בעצם לא יודעים מה מה אנחנו הולכים לראות מה אנחנו מה אנחנו הולכים לפגוש אבל אנחנו היה לנו מין הסכם כזה שאנחנו הולכים להודות על כל דבר, שאנחנו נחפש את הטוב והטוב הזה יגדל ויתצם וא וזה בשקט בשקט ואתם דואגים לילדים שלכם ונכנסים לאוטו ומה קורה בו ממשיכים אנחנו היינו הרי בנסיעה כן היינו בנסיעה ואז בינתיים זה היינו מאוד מאוד עסוקים בלהודיע הייתה לנו בת ש בדיוק יצאה לא אולפנה אז היא הייתה בדרך אז היינו צריכים להודיע וידעתי שיהיה לה קשה ושהיא תקבל את זה בצורה לא קלה אז הייתי צריכה לדאוג שיהיה לה שמה מעטפת א וגם

כשהודענו לילדים אז בהתחלה בעלי אמר טוב אני אגיד להם כי אני בכיתי א ובסוף אמרתי לו לא לא אני אגיד להם ובאמת אמרנו להם יונתן נפצע בעזרת השם הוא יוצא מזה הוא חזק השתדלנו לל גם כשאנחנו אומרים להם את זה לתת בהם את הביטחון שהקדוש ברוך הוא איתנו הקדוש ברוך הוא איתו וימשיך לשמור עליו א ובאמת היה צריך להודיע את זה כמה וכמה פעמים והמשכנו לנסוע וניסינו לקבל קצת מידע מבית חולים אמרתי כבר הרגשתי שאני לא מסוגלת יש לי אחות שהיא היא אחות בחדר מיון בשרי צדק התקשרתי אליה סיפרנו גם לאף אחד כדי שזה לא יצא לתקשורת לא יצא החוצה לפני שהילדים שלי יודעים אז אבל כן התקשרתי ואמרתי לה תשמעי אני לא יודעת הוא נמצא בשיבה

אולי יש לך דרך להשי להגיד להם להגיד לנו משהו יותר התקשרה לאחות האחראית האחות האחראית התקשרה לאחות האחראית בשיבה ואחר כך התקשרו להגיד לנו שהוא נפצע מרסיסים בידיים וברגליים אז כבר ידענו משהו קיבלו אותנו שם את זוכרת את הנסיעה הזאת זוכרת היינו עם 4% סוללה שנינו לא יודעים את הדרך לשיבה א גשם ובאמת כמו שרותי מספרת זה באמת הרבה מאוד שקט הרבה מאוד א לא יודעים לא יודעים לאן לא יודעים מה הרגשתי כמו איזה מסע כזה שאנחנו יוצאים מהאוטו נכנסים בפעטה בטח חולים ש שני נשים מירם שתיים מחכות לנו שמה כל אחד עם בקבוק מים אבל זה הרגיש לי כמו שאנחנו נכנסים לאיזשהו מסע שהוא שרק מתחיל כן אירית לי הוא כתב א אני בסדר

חוץ מהשמיעה אני בסדר זאת אומרת אני חושבת שזה דווקא היה לדעתי הרגע של יותר השקט והכלה אבל הרגעים הקשים היו לפני זה כי הכל עבר בראש. היה שלב שיצאתי החוצה כי אמרתי אני רוצה לחכות לצבא לפני שהם מגיעים. אני אני פשוט עמדתי וחיכיתי להם שעוד לא שמעת ממנו. כן כן אני פשוט עמדתי וחיכיתי להם בחוץ. אמרתי אני רוצה ל לראות לראות אותם והכל עבר בראש. א זה איזשהו ידיעה כבר מה מה קורה מה זה. זה איזשהו כבר קצת יותר שקט בסדר א בסדר בראש. כמובן שאעד שלא רואים אותו את את לא יודעת למה לצפות ו ולמה לראות ז אומרת את אומרת דווקא הידיעה שהוא נפצע הורידה לך סרטים שחורים מהראש ו זה היה כן זה היה אופצי זה היה זה היה אופציה

טובה מבין כל האופציות האחרות ואז מתחיל א מחול א אני חושבת שכל אחד פה במקום אחר את עם ילדים קטנים בבית כמה ילדים יש לך ברוך השם תשעה בעיניהם אז הוא איזה מספר הוא השני הוא השני אז גם יש עוד ואז גם צריך לדאוג לבית וגם צריך לדאוג לבית חולים את עם אם עם את הסבתא כן עכשיו כשראיתי את הקצינים הבת שלי ראתה אותם קודם והיא אמר הייתי בקומה למעלה היא אמרה לי אמא בואי באו להודיע משהו לאט לאט תרדי במדרגות תתכונני וראיתי שניים אז זכרתי שכשיש מוות באים שלושה אז א טוב אמרתי בסדר תנשמי את מכירה את זה כן התעלפתי לרגע ואז אמרתי לעצמי משהו שאני אומרת לעצמי את זה כל הזמן מאז יש לך תפקיד תקומי על אין לר זמן פה

להתפנקויות וישר שאלתי מי מהם לפני שהיו לי ארבעה שניים בחינת הקומנדו ו הבן שלך פצוע אנוש את מגיעה לבית חולים אשתו מגיעה גם ומתחיל כמו ש חגית אומרת מסע והמסע שלך הוא טיפה שונה. את יכולה רגע להכניס אותנו לאיזה סיפור אחד שיכול להפיין את האתגר הזה? אה דבר ראשון היה ברור לנו לכולנו שמירי היא המפקדת של האירוע. זה בעלה ומאוד מאוד השתדלנו לתת לה את המקום הראשון ושהיא תגיד לנו איפה היא רוצה אותנו. א בית החולים היה באמת הטיפול הכי טוב שאני אוכל ובכל זאת את נמצאת בבית חולים את לא עוזבת את בית החולים את בית חולים שבועיים או שלושה לא עזבנו את בית חולים עד שהוא היה יציב במחלקה ומירי ואני ישבנו ימים לדעתי

שלושה ימים לא עזבנו אותו היא ביד ימין ואני ביד שמאל מקרקעים אותו כל הזמן הוא חשב שהוא עדיין בתוך האירוע הוא אמר לנו אמא תעופי מפה תכף יורים עלייך מירי מה את עושה פה את לא צריכה להיות פה זה זה היה בימים של הטיפול נמרץ כשהוא עלה למחלקה היו ימים קשים מאוד ממש סבל נוראי הוא נפצע גם בבטן והוא גם אם בד את השמיעה השמיעה שלו הייתה מאוד ירודה וכושי הצליח לשמוע אותנו היה מלא כביות ואני אמרתי אני אמא לביאה אני לא פה מריונטה ואם יש לי שאלות אני שואלת אותם והרבה פעמים אמרתי למירי מירי תרשי לי אני שואלת את צריכה לבקש ממנה הרגשת צריכה לבקש ממנה רשות כן אני לא אהיה פה מנומסת אני רוצה שהוא יצא הכי בריא ובאמת

היו כמה פעמים שכמה שנתנו צומת לב מתב הרופאים היו כמה דברים שאמרתי יש לו פה יש כמה דברים שלא מובנים לי אני מבקשת לשים לב נדנדתי לרופאים בביקור רופאים וזה לא היא לא אהבה את זה גם אלישה לא אהב את זה אבל אמרתי לא אין אין אני לא אוותר והרגשת שמירי לא נעים לה, אבל א את היא מוכנה לתת לך את התפקיד הזה. בהחלט. בהחלט. אצלכם אתם מגיעים לבית חולים ומתחילים לנהל שתיזירות בעצם. בית, מלא ילדים וגם קטנים. וכמה זמן הייתם בבית חולים? היינו איזה חודש. א יש לי בת גדולה. היא הייתה בת 19 א או 20 אפילו, לא משנה. אה יש לי גדולה והיא היא נוהגת אז היא לקחה את כל הילדים ביום חמישי הם הרזו בבית היו שלושת הבנות הגדולות

שלי הם ארזו את כל הדברים ונשאו לאחיות שלי בהר ברכה ואני ביום ראשון אחרי חנוכה קיבלתי החלטה שאני לוקחת הפסקה ממניהול המנהלת שהייתה היא נכנסה מה שנת שבתון שלה לנהלת בית הספר חודש ואני נשארת הס בבית חולים אז הגעתי היום גם לפגוש את הילדים שלי להגיד שלום לתלמידות להגיד להם שזה מה שהולך להיות וחזרתי חזרה לבית החולים ומה קורה בעצם בבית חולים בעלך ואת נמצאים בבית החולים בבית מתגייסים משפחה ישוב חברים וככה מה קורה שם אנחנו הגענו לבית חולים אז הרופא פגש אותנו והיה לנו הרבה זמן לחכות כי הוא נכנס לניתוח מאוד מאוד ארוך רק ב-11 אנחנו הגענו בערך בשביות אחת אני חושבת לבית חולים אולי 1 וחצי ואתם לא יודעים

כלום עד אז לא כשנכנסנו הרופא דוקור קליין הגיע והוא סיפר לנו שיש לו פציעות בבטן אבל באמת לא ידעו שום דבר עד אחרי הניתוח לראות מה מה הרסיסט חדר לו מהצד וחורר לו כל מיני איברים בבטן ובאמת כל השלב הזה זה שלב שהוא שהוא מורכב אה גם לילדים בבית שפתאום אבא ואמא נעלמים אבל באמת אנחנו רמשתיים דאגו לנו מאוד יפה והיה לנו חדר בבית חולים שזה קצת נותן איזשהו סוג של שפיות כל פעם מישהו אחד היה עם יונתן ומישהו והשאר יכולנו לישון בה בצורה נורמלית והיו ככה עליות וירידות אבל א אני חושבת שגם כמו שאמרתי בהתחלה שזה זה ההסכם הזה לראות את הטוב הוא הלך איתנו כל הזמן ווזה גם לנו נתן הרבה מאוד אה חוסן והרבה מאוד כוח אני

חושבת שהמזמור שכל הזמן הלך איתי זה א עשה אלרי מאין יבוא עזרי שאנחנו רגילים לשאול שאלה מאין יבוא עזרי ואז התשובה היא עזרי מעם השם אבל בחסידות יש את ה את ההבנה של מאין יבוא עזרית, זאת אומרת מהעין, מהקדוש ברוך הוא, מהאינסוף. והיו כאלה שאפילו בעלי היה שולח עדכונים כל פעם מהבית חולים, מה קורה וזה. ועד היום, עד היום אני שומעת כאלה ששומעים את יונתן מספר היום הוא עושה כל מיני שיחות וראיונות והוא בתקשורת. אומרים לי א לא ידענו שהוא נפצע כל כך קשה. לא ידענו שהוא נפצע כל כך קשה. כמה זמן הוא היה פצוע בעצם בית חולים? הוא היה הוא היה איזה שלושה חודשים אני חושבת אני בסופו של דבר חזרתי גם להיות בבית והייתי

נוסעת ביום החופשי הייתי מחליפה עם בעלי הוא היה חוזר הביתה ואני הייתי בבית חולים ובעלי היה נשאר נשאר שם כל הזמן זה אתגר אני אשמח שתספרי לנו על זה ואני רואה אותך ככה עושה כן עם הראש ואני מבינה שבגיל א דניאל הוא צעיר כן דניאל הוא הבן זכונים שלי דניאל הוא בן 21 יש לו אחים גדולים א אנחנו מאותו רגע עטפנו אותו היינו איתו כל הזמן כל הזמן ישבנו איתו מה שטוב שהוא דיבר והוא סיפר הוא מההתחלה הוא פשוט סיפר ודיבר על הכל א גם על הקשיים א הוא דיבר והתכתב עם חברים שלו והם פשוט יבחנו ביחד שלכולם יש את התסמינים של הפוסט טראומה א לא לא כך ידענו אם הסיפור של השמיעה הוא זמני או לא זמני דווקא אני מהסיפורים של אבא

שלי שלי אז חשבתי שהשמיעה זה זמני כי אבל זה לא זמני אה יש נזק אה עם הלם קרב גם אנחנו לומדים לומדים אז רגע תעשי לנו סדר כמה זמן הוא היה בבית חולים הוא שוחר אותו יום שוחרער אותו כן אנחנו מוצא שבת חזרנו הביתה איתו ואז את מקבלת א ילד גדול עצמאי שפתאום מה צריך את אמא אה לא ידעתי אם הוא צריך אנחנו אנחנו טעפנו אותו בחום אנחנו היינו שם בשבילו לא עטפנו אותו בחור ואיך זה התבטע א השינוי שהיה בבית מהבחינה הזאת הוא הוא לא שמע הוא לא שמע היינו הוא לא שמע תתחה לשבת מולו ולדבר איתו ואסור לעשות א א שום רעש כי כל רעש א כואב לו א השמיעה לאט לאט חזרה אבל עדיין יש א עדיין יש נזק האמת שאת הפוסט רמה אני קלטנו שהוא

היה מאוד חולה בפשוט שו שלב ואז היינו בבית חולים צריך לקחת בדיקות דם ואז הוא אומר להם לא אני לא יכול שתעשו לי בדיקות דם אני עם פוסט טראומה אני לא יכול שתיקחו ממני דם זאת אומרת זה דברים שאני חושבת שלאט לאט א שלא ידעת ש כן אני חושבת שכאילו אני חושבת שלאט לאט במשך החיים אנחנו כאילו נבין נבין את ההשלכות את יודעת אנחנו א בתוכנית ליום העצמאות ואני שומעת אותך ואני שואלת את עצמי אם אה יש לך א מחשבה על יום העצמאות לפני לפני שנה ויום העצמאות היום. מה קרה בתוך הבית שאת מגיעה ליום העצמאות הזה? לא, זה שונה לגמרי. זה שונה לגמרי כי אנחנו משפחה, אני לא בתוך הבית, אנחנו כולנו א האמהות של החלים, המשפחות של

החלים היינו במסע הקומתה, עשו על האש ופתחנו קבוצה והיינו נורא משפחה מלוקדת וגם א אה וגם ביום הקרב ככה כתבנו אחד לשני וגם אחר כך כתבנו אחד לשני. מרגישה איזשהו חלק ממשפחה ש שמשהו קרה לה, שמשהו קרה לה. יש לנו יש לנו את הפצועים ויש לנו תהרוגים שמשהו קרה לכולנו. אני רואה אותך אומרת כן ואני אשואל את עצמי על מה את אומרת כן. מה עם מה את מסכימה עם אירית? אני חושבת שבאמת בסוף לכל אמא יש את האינטואיציה הבריאה והטבעית שלה וגם אם הילד עכשיו א חושב שפחות נכון שאנחנו נהיה אם אנחנו חושבים שזה עדיין שלב שלא שהוא צריך אותנו אז אנחנו נהיה שם אנחנו כמובן נמצא את את המרחק ואת המקום המתאים נהיה בבית חולים אולי לא

נהיה אצלו בחדר אבל אנחנו נהיה שם כי אנחנו חושבים שזה נכון זה מסד זה פוגש יש כל אמא של פצוע אני חושבת המקום הזה איפה אני צריכה להיות ובסוף זה לא ילדים קטנים הם ילדים גדולים הם לוחמים הם א עצמאיים והמקום הזה שבעצם איפה איפה אני צריכה עכשיו להיות זה גם אותנו באשפוז זה מאוד מאוד תפס והנה היה איזה פעם אחת שהבן שלי ככה אמר לנו שעכשיו הוא מעדיף שאנחנו לא נהיה ובאמת בעלי אז היה בחדר ד אז הוא הלך לחדר לחדר שלנו במלונית ופתאום התחילו לו כאבים ממש חזקים תוך שנייה בעלי היה שם זאת אומרת הוא גם ראה שנכון כשצריך אז אנחנו יודעים לתת את הספייס אבל אם אנחנו חושבים שעדיין זה לא השלב של זהו אתה יכול להיות לבד א

לגמרי ואנחנו חושבים שזה נכון שנהיה בבית חולים אז אנחנו נהיה בבית חולים וכשאתה צריך אנחנו שם האתגר הזה נשמע לי והולך איתכם אה הלאה. זאת אומרת, זה נכון שהוא מאוד מאוד היה נוכח בבית החולים, אבל היום כבר אפילו שהוא לא בבית חולים, הוא הולך, הוא חוזר, הראש של אמא עובד, נכון? והנה עכשיו הוא היה לו ניתוח ממש לא לפני לפני קצת זמן ושוב הוא אמר לנו בהתחלה, "אל תבואו, לא צריך". אמר לו, "ין דבר כזה, אנחנו מגיעים ואנחנו נהיה." ובאמת אחרי שהוא והוא אמר באיזשהו ש אמר טוב אפשר ללכת אמרתי לו לא אתה קודם כל תוכל לרדת מהמיטה אתה קודם כל תשתה כאילו תחזור חזרה לתפקוד זרת המתח בין הילד הגדול הזה שאומר אני אני לא

רוצה להיות סיעודי על ידי אמא שלי אני לא רוצה להיות חס וחלילה תלותי את התייעצת עם עישהו בה התייעצתם עם אנשים א איפה להקשיב לו איפה לא להקשיב לו זה זה נשמע לי אישה מאוד רציני הדבר הזה זה באמת לא ילדים קטנים נכון אני מרגישה אני צריכה עזרה בעניין הזה אני חושבת שלא לא ידעתי לגמרי איך לעשות ולכן אני מענהנת כשהיא אומרת כי אני אומרת כן אנחנו צריכים לחזור על כל האמהות ששומעות בסוף לחזור חזרה לאינטואיציה הפנימית הזאתי שיש לנו כאות ולעשות מה שאנחנו חושבים ויש גם הרבה אנשים שאפשר להתיץ באמת לראות איך איך אה איך נכון כי זה לא לכת חבל דק אמרת שיש לך תפקיד ואני אמ א רגע רוצה לקחת את התפקיד הזה נסת דגל אני

דווקא רוצה לשאול שאלה אחרת יומץ מאוד גם אפשר רגע לחייך מה הייתה השאלה שהכי הרגיזה אותך כששאלו אותך אותה קשה לי להגיד שאלה כי כולם נורא רוצים הרי לעזור נכון היו הרבה אתגרים היו המון המון מבקרים כבר בטיפול נמרץ במוצאי שבת הגיעו מלא מבקרים היה צריך לבסט את זה בכל זאת א וגם אחר כך היום היום מאוד מבקרים באמת אנשים הם רצון טוב היה מלא אוכל שהגיע כל הזמן היו צריכים למיין את האוכל ווה המון אנשים שבאמת באו מרחוק ורצו לתת את המיטה ווזה חלק מהתפקיד שלי זה לא זה לא היה להגיד שזה הרגיז אותי אבל זה היה בהחלט מאתגר אבל א ה די מהר ברגע שאדיש התעורר והגיע למחלקה זה היה ברור לנו שהוא זה שמכוון אותנו והוא זה

שמצטרף אלינו לתחושת הנס שהייתה לו. א באמת לא טיפלו בו ראשון כי חשבו שהוא מת. וגם במסוק שלקחו אותו לא חשבו שהוא יחזיק מעמד. בניתוח שעשו לו בבית חולים רגל אחת רופא אחד, רגל שני רופא אחר. הם כמעט לא ירדימו אותו כי אמרו אם ירדימו אותו הוא ימות. אז א הוא לא הוא לא היה בטוח. באמת לא הוא לא היה בטוח. הרופאים לא היו בטוחים. בוודאי שגם אנחנו לא נתב ולכן תחושת הנס בכלל א כשהוא מספר שכשהוא שכב שם בבית בבית הזה שכל הקירות שלו נפלו עליהם אז הוא לא היה בטוח שהוא יכול להמשיך לחיות והוא אמר שמע ישראל ובידוי ואחר כך בטיפול נמר רץ הוא חזר על זה התחושה שהוא ניצל היא זאת שהרימה אותנו אמרנו יש לנו יש לו תפקיד יש

לנו תפקיד לא סתם הוא נשאר בחיים ולא מתרכזים לשום דבר בסוף השבעה של יוסי ארשקוביץ הוא אמר שהוא הולך עכשיו פרופסור פייזר ביתו אמר אתה לא הולך לקחו אותו באמבולנס והוא שכב שם חצי מעולף והוא אמר אני הולך אני צריך להחזיק את החבר'ה הוא גם העביר הודעה לצלות שלו תמשיכו אל תוותרו זה שקרה לנו אשכרה שרה אה נפגעו אנחנו ממשיכים לאורך כל הדרך זאת הייתה הרוח שלו ו ולחזק ולהתחזק ולא להיכנ וזה תוך כדי שהוא כהוב בצורה בלתי רגילה גם הוא גם נפגע בשמיע הוא יונתן אה ואמרו לנו שבעשרה ימים הראשונים לפציעה עוד יש סיכוי לתקן אז בתא לחץ באדרסה יש תעל לחץ זה לא עזר אבל זה היה ניסיון לעזור וכל הזמן ניתוחים גם תוך כדי ה אה

והוא היה עם רוח גבוהה ועם מצב רוח טוב את לא הסכמת שאני אגיד שהוא הוא הפצוע הכי אנוש ויכול להיות שהוא לא הכי אנוש אבל הוא בהחלט אנוש אבל מה שהיה מעניין זה שאמרת כשדיברנו זה שהוא גם לא החזיק את עצמו הוא לא מדבר על עצמו ככה והוא לא מחזיק את עצמו כמסכן אלא הוא מספר לעצמו את הסיפור בעצם של התקומה וה א התאוששות וכמובן לקח על עצמו את התפקיד חזרה להיות מפקד אני רוצה לשאול אתכן שאלה שהיא א קשה קצת א להיכנס אליה. אבל א איך אמא יושבת ורואה את הילד שלה כל כך סובל? כל כך אה באמת א מבחינתכם זה ממש להתחיל חיים אחרים. איך עומדים בזה? מה עובר אליכם? כן אני אני אמרתי אני הרבה דברים חוויתי בחיים אבל קרב לא

חוויתי ואני נורא רציתי לדעת מה עבר עליו באותם רגעים והיה לנו סדנת פלייבק בקהילת נשים שלי. ואני ביקשתי, אמרתי אני רוצה לחבות את זה. אז זה מה שעשינו אז הם הבחישו לי את ה מהלך הקרב, כל מיני דברים שיכולים לעבור לו בראש. א וזה היה לי מדהים. זה היה לי מדהים. זה קצת נתן לי כזה את ה קצת הכניס אותי למה הוא הרגיש באותם רגעים. זה נשמע גם לא פשוט בכלל. נכון. וזה גם כזה קצת חשבונות עם הקדוש ברוך הוא. זה כזה תתעסק איתי. למה עם הבן שלי? תעשה לי הכל. תתעסק איתי, הכל בסדר, אבל למה עם הבן? למה בבן? והיית מדברת איתו ושואלת אותו. כן, עם הקדוש ברוך הוא יש דיבורים. יש כל הזמן דיבורים. כן. אה האמת שג שב בשביל הסיר

אני התפללתי ודיברתי ואני ביקשתי שכל הזכויות של הבן שהוא הוא מאוד עזר לי ו שהוא ינצל והתפללתי כי ידעתי ש יש כוח לתפילה. א אז אני אמרתי לבן שלי בזכות התהילים. הוא אומר אמא חוזה שנלחמתי אוקיי כל אחד אה ה איזה דורון תפילה במלחמה הכל הכל צריך ומה איתך איך זה בשבילך לראות את הבן שלך ככה א בשנייה הראשונה ממש אה כשראיתי אותו אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותו כולו נפוח כולו ככה א עם המון המון צמים עדיין ואמנם הוא היה חד הוא כן דיבר לעניין והוא זכר והוא ידע אבל אני ממש כמעט התעלפתי שמה בית חולים אבל אני מתחברת גם למה שמתי אמרה שאנחנו בתפקיד ואנחנו מבינים שהכל מושגח הכל מושגח המסע של מה היה התפקיד שלך אה

התפקיד שלי היה להיות האמא שלו להיות לידו בהתחלה חשבתי שאני אצליח גם לנהל וגם וראיתי שלא ולפנות את המקום של הניהול לחודש זה היה א בחירה מבחינתי שלא היה לי פשוט לעשות את זה וולהיות שם ולהבין שבאמת זה המסלול שלנו, זה המסע שלנו ומפה אנחנו נשתדל להיות לעשות את זה הכי טוב והכי נכון וגם להיות בשבילו ווגם לתת כוח ל לבן שלנו. היה לו איזה אצבע אחת ברגל שככה אחר כך הבנו שהיא ככה הייתה על חשש קריטה והצליחו לחבר אותה אבל באמת שמה היה הרבה מאוד ציבוחוכים והרבה כאב ו פעם אחת באחד הבקרים ככה הוא אומר לי אם החבד שלו קרטו לי אותה וזהו אמרתי ל שאתה יודע כל כך הרבה פציעות יש לך כל כך כל פצע יכול היה להיזדהים הכל

יכול היה להיות כל כך כל כך קשה והאצבע הזאתי רק מזכירה לך כמה טוב טוב היה שכל שאר הדברים הכל מחליף וכל ה פ הפצעים בבטן הכל בסדר, לא צריך ניתוח בשביל עכשיו לנקז את כל המוגל, את כל זה. זה רק מזכיר לנו כמה על כמה אנחנו עוד צריכים להודות. ובאמת, ככל שאנחנו א מבינים שלכל אחד יש את המסלול שהוא צריך לעבור, לידו ממש נהרג מישהו. א עמית בונצל שמקום דמו הוא נהרג הם היו ביחד בחדר ופגשנו אותו אותו את ההורים ככה ליד. הם הגיעו אחרי אחרי השבעה לפגוש את יונתן ויציק אז אמר הנה אנחנו אתם לכם יש עכשיו ילד להמשיך להיות איתו לנו אין אבל אה כל פעם כשקשה לך תעשה עוד קצת בשביל אמית עוד קצת בשביל המית ונג נתן לו תפקיד

בסך הכל אנחנו יודעים שכשיש לנו תפקידים אנחנו מבצאים אותם כן אז א מדהים כן ואיך היה אצליח לראות את אשק ככה אה הכאב גדול אני חייבת להגיד אה כל פעם שאני עוד בבית חולים שראיתי את הרגליים שלו אמרתי תחסה תחסה שהערבים לא יראו את האין רגליים שלו את האין רגליים שלו שהרבים לאכו שקרה לך והוא באמת סו מכאבים חזקים הוא גם סובל עדיין זה הדברים לא נסגרו אה והכאב שהוא באמת א הוא צריך להמציא את עצמו מחדש בגיל כזה אה אבל עם כל זה הרגשתי בהחלט לא נתתי לעצמי לבקוד ולפול כי ידעתי שזה יהיה כמו דומינו אחריי אחרים והשאלות שלי לקדוש ברוך הוא ממש לא התמקדו בו כי רק לודות אבל א מה קרה לנו א איך הגענו לזה ואיפה אנחנו גם

היום זה גם שאלה שנקראת יום העצמאות א אני מאוד מאמינה שיהיה בסדר שהקדוש ברוך הוא איתנו אנחנו צריכים לעבור את הדרך שלנו כעם וזה התפילה שלי לקראת אה יום העצמאות הזה שרים את המשימות ביחד ביחד רוצה שנייה להוסיף משהו א מכיוון קצת אחר אבל באמת בבית חולים אפשר היה לראות את כל האהבה הזאתי חוצץ חוצת מגזרים חוצת דעות פוליטיות כולם היו שמה בשביל הלוחמים בשביל המשפחות של הלוחמים ואני חושבת שדווקא עכשיו בעקראת יום העצמאות ובכלל אנחנו צריכים להמשיך להמשיך את האהבה הז הזאתי לדעת שנכון יש לנו חילוקי דעות אבל עדיין יש לנו כל כך הרבה משותף וכל כך הרבה א א ביחד שאותו אנחנו צריכים להציב אם אנחנו נתמקד בו אז ממילא

נצליח ככה לראות איך הכל מתרומם ועם ישראל מרים את קרנו ו גאוותו בעזרת השם אמן אנחנו לקראת סיום ואני לא יכולה שלא להגיד שמעבר מעבר לזה שאתם כל כך אה עם ראייה א צלולה וטובה על על הכרת הטוב. א אני יושבת איתכם כשהבן שלי בעצם נהרג ואני קצת יותר מהצד של החברים ורציתי דווקא לקראת יום העצמאות שתברחו אותי. אתם שלושתיכן אמרתם שיש חברים מימין ומשמאל שנהרגו והם ברוך השם חיים והם ממשיכים עם הקושי ועם הכאב ולא פשוט לנו אז אני רוצה רגע שתחשבו איך אתם יכולות לברך אותי ואת האמהות של הלוחמים ואת האנשים שנמצאים בתוך הדבר הזה ולחזק אז אני אגיד שבאמת א התחושה הזאת אני חושבת שביום הזיכרון הרגשתי את זה מאוד מאוד

מאוד חזק א שהבן שלי הקפסה מ מלהיות במקום אחר אמ אני מרגישה שבאמת אתם הקרבתם את ה את הדבר הכי הכי יקר שלכם ואבל אנחנו צריכים לזכור שאנחנו בח אנחנו בדרך בעזרת השם שהקדוש ברוך הוא ימלא את חסרונכם כי באמת א אף אחד אחר לא יכול לעשות את זה אבל זה חלק מ מתקומת עם ישראל חלק מהגאולה שאנחנו ממש מרגישים שזה אותו אותו קורה וואין ספק שהם נמצאים עכשיו מתחת כיסא הכבוד במקום הכי הכי קרוב לקדוש ברוך הוא וממשיכים להתפלל ו ולפעול עלינו מלמעלה כדי שנזכה כה לראות גם את החתופים חוזרים כולם ביחד ושלא לא יהרגו לנו כאן עוד חיילים וכל הפצועים יבריאו ו באמת ליבנו עם כל המשפחות השקולות עם כל עם ישראל תודה ואני קשה לי

מאוד לנחם אה חברה כל כך ואין לי הרבה מילים כי אין מילים. אני רק מבקשת מהקדוש ברוך הוא שהוא יקדש את שמו מקדישו. אני חושבת שכל בן אדם היה רוצה דבר אחד שיזכרו אותו. אז אנחנו זוכרים, אנחנו זוכרים וכל עם ישראל זוכר, בכל עם ישראל עורעב ואני עוברת ליד הסטיקרים ואני פשוט נותנת נשיקה ואני זוכרת את החברים של הבן שלי ואני הקמתי גם קבוצת של בישול החיילים לעילוי נשמתם ושאולי ללא ספק שהוא נגע לכולנו בלב כולנו אוהבים כולנו איתכם וכולנו מרגישים שהוא הילד שלנו ומתחברים וכל כך מתחברים. אי אפשר שלא להתחבר לקסם הזה. והילדים האלה כל כך מתוקים ו כל פעם שהייתי רואה תמונות שלהם הייתי אומרת איזה בחורים, איזה מלך

הארץ, עם מי הבן שלי משרט, איזה חבר'ה. אז הדור שלנו זה דור דור מקסים. אנחנו אנחנו מצדיעים להם אנחנו מצדיעים למהממים האלה וואני חושבת שזה א זכות שלכם להיות הורים שלו וזכות שלו שהוא גדל למשפחה כמוכם. אז אני רוצה לתת ידיים לכ ככה שניתן ידיים כולנו ונרגיש את הרקמה האנושית הזאת, השרשרת של עם ישראל שבעזרת השם אנחנו נמשיך ואני מרגישה שאנחנו חלק א באמת מהדבר היותר גדול הזה ושבעזרת השם השם יתן לנו כוחות לחג שמח וחג עצמאות שבאמת לקדש את שמו בעולם אה דרך המדינה היקרה שלנו ודרך החיילים המדהימים שלנו. אז תודה לכם מאוד מאוד שבאתם וחג שמח. אתה אף פעם לא לבד. אתה אף פעם לא לבד.