כל מה שאתה צריך כדי לפרוץ זה פתח קטן

מים קופעים באפס מעלות, כך למדנו, אבל יש סוד מדהים. מים טהורים ורגועים יכולים לרדת עד מינוס 40 מעלות ולהישאר נוזליים לגמרי. הם קרים דעים לקפו אבל פשוט לא קופעים. מדענים קוראים לזה תת קירור. ולמה הם לא קופעים? כי כדי שקרח יווצר לא מספיק קור צריך נקודת התחלה. גביש זעיר אחד שסביבו יתגבשו המולקולות. במים תיאורים לגמרי, בלי אבק ובלי רטת, אין את הנקודה הזאת. אז כל הקור עצום, כל הפוטנציאל דרוך ושום דבר לא קורה. אבל אז מגיע הרגע. גביש קרח זעיר אחד, נגיעה קטנטנה ואפילו רק תפיכה עדינה. ופתאום בתוך אלפיות שנייה כל המים קופעים בבת אחת. הכל בבת אחת. כל אותו כוח עצום שחיכה בשקט השתחרר כולו. מפתח זעיר אחד

ויחיד. חברים, כמה מאיתנו מרגישים ככה? שכל הכוח כבר בתוכנו, דרוך, מוכן, כל השנים של ההכנה, כל מה שרצינו להיות ובכל זאת שום דבר לא קורה. אנחנו תקועים, קפועים, לא קפועים, מחכים לשינוי הגדול שיזיז את הכל. ואנחנו בטוחים שצריך משהו ענק, מהפך דרמטי, כוח אדיר מבחוץ, נס גלוי. ומרוב שאנחנו מחכים לפתח הגדול, איננו שמים לב שכל מה שחסר הוא נקודת התחלה אחת, צעד ראשון זעיר. ועל זה בדיוק דיברו חכמינו. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, פיתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחת, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות אוקרוניות נכנסות בו. שימו לב לגודל. כל מה שמבוקש מאיתנו הוא פתח זעיר, קטן כמו חוד של מחת. לא המהפך כולו, רק

נקודת ההתחלה. ואת השאר, את הפתח העצום שדרכו נכנסות עגלות שלמות פותחים לנו ממעל. אנחנו רק נותנים את הגביש הראשון. זה בדיוק סוד המים. כל הכוח כבר שם, דרוך ומוכן. הוא לא מחכה לעוד קור, לעוד לחץ, לעוד כוח מבחוץ. הוא מחכה רק לנקודת הפתיחה הזהירה שלנו. הצעד הקטן ביותר אינו קטן כלל. הוא זה שמגבש בבת אחת את כל מה שהצטבר בפנים. האמונה איננה ההמתנה לכוח הגדול שיעשה את הכל במקומנו. האמונה היא לדעת שהפתח הקטן ביותר שאנחנו פותחים, צעד אחד, החלטה אחת, פנייה אחת, הוא שמשחר את כל העוצמה הדרוחה שכבר מחכה בתוכנו. אז בפעם הבאה שנרגיש קפועים, תקועים, מחכים לשינוי הגדול, נעצור. לא נחכה לפתח הענק. נפתח פתח קטן אחד כחודו של מחת ונגלה שכל השאר כבר חיכה. דרוך בדיוק לרגע הזה. ‏y