"הבנו שנחזור למציאות אחרת": בית הדפוס של בארי ביום שאחרי ה-7 באוקטובר

שמעתי צעקות בעברית ועונים להם בערבית. זה כבר לא משהו על הגדר, זה משהו בתוך הבית. ובשבע ו10 התקלות לא נורמלית 30 מטר מהבית שלי. התחלנו להבין והבנו את זה במהלך השבת שאנחנו נחזור ונתעורר למציאות אחרת לגמרי. אני חושב שעוד לא הבנו עד כמה. בבארי נרצחו 102 חברים, אנשים מבערי. קהילה שנחטפו ב-31 אנשים. נכון להיום יש לנו עדיין שישה חטופים, שש גופות. אתם למחורת למחורת ה-7 באוקטובר חוזרים להפעיל את הבטפוס הזה שאנחנו נמצאים בו שזה מטורף זה מטורף אני חושב שעד השביעי לאוקטובר זה היה קיבוץ עם דפוס ומאהשביעי לאוקטובר זה דפוס שיש לו קיבוץ יחד איתו ומאחוריו הלב של קיבוץ בארי זה בית הדפוס אם הדפוס לא עובד הגוף

לא מתפקד שאנשים יבינו שלא משנה כלום לא הכל גמור יש עוד סיכוי אנחנו חיים במציאות לא בטוחה כבר הרבה מאוד שנים לקחנו סיכוי לא יעצו אני חושב שבשביל להבין רגע את ההתנהלות של שביעי או שמיני לאוקטובר של דפוס ברי וקיבוץ ברי צריך ללכת טיפה ממש נלך כמה שנים אחורה לשי לאוקטובר 1946 ב6 לאוקטובר 1946 מוצאי יום כיפור קיבוץ בערי עלה על הקרקע יחד עם 11 ישובים נוספים על מנת בעצם ליצור את קו הגבול מול אויבנו ה-DNA הזה שאותם מייסדים כבר הכניסו לנו אז הוא תפיסה שלא מוותרים וזה הבית שלנו זאת האדמה שלנו זה המקום שלנו יש עוד מאותו דור דרך אגב יש עדיין בודדים מאותו דור ואנשים שהיום חיים בקיבוץ או מובילים את המפעל

ובכלל הם כבר דור שלישי ואפילו יש לנו דור רביעי לאותו דור מייסדים אבל DNA לא משתנה הרבה והעניין שהוא התרבות הארגונית של קיבוץ בערי ודפוס בערי היא כזאתי שלא מוותרים מרימים את הראש חוטפים הקהב וממשיכים הלאה יש לנו בתוך הדפוס יש מונח שאנחנו משתמשים בו כבר הרבה מאוד שנים שלא מפספסים משמרת זה מין אתוס כזה שלא משנה מה קורה אנחנו מחוייבים לעצמנו ללקוחות שלנו לעם ישראל ולכן התפיסה הזאתי מלווה אותנו עוד הרבה לפני השביעי לאוקטובר זאת גם התחושה שהייתה לנו בסוף השביעי לאוקטובר שתכף ניגע בו ולכן דברים שנראים מוזרים לעשייה באסוף צריך להבין רגע את הבסיס שלהם מהתחלה כי מסתבר שתרבות ארגונית אוכלת את כל

אסטרטגיה טובה לארוחת בוקר ולא משנה איזה תוכניות אסטרטגיות יש לחברה לבוא ולקום ואחרי בעיות ואחרי משברים התרבות הארגונית שלנו היא כזאת שלא מפספסים משמרת קמים עובדים ועושים כל הזמן להיות בעשייה. דרך אגב, חוץ משבת, שבת לא צריך לעבוד. גם לי וגם לך מגיע לנוח רגע עם המשפחה. ולכן בשביל לאוקטובר, כל אחד מאיתנו היה בבתים 6:29 בבוקר, היום הולדת של הבת השלישית שלי, שמענו מתח טילים לא נורמלי שאנחנו לא רגילים לשמוע. חריג. חריג מאין כמוהו. אתה אומר, עוד רגע נבין מה קרה, אבל אתה אומר שאנחנו לא רגילים כי יש כי אתם רגילים. אנחנו לצערנו ב-20 וכמה שנים האחרונות רגילים שאחת לכמה זמן יש מה שנקרא סבב לצערי הורגלנו

לחיות ככה וקיבלנו את זה בהסכמה אז זה בדיוק הייתה השאלה האם כעסתם על זה מחיתם על זה אמרתם חבר'ה הבנו הבנו את זה הבנתם מי שחי 4 קילומטר 2 קילומטר קילומטר מעזה מבין שאחת לתקופה לצערי אחת לתקופה הוא ידרש לבצע את הפעולות האלה יחד עם זאת אנחנו ישוב שאין לו רק בדפוס ותכף נדבר על זה גם ישוב חקלאי האדמות החקלאיות שלנו פה אנחנו ובב שיש לו גם פרות הפרות צריכות לאכול גם אם יש עכשיו אירוע ביטחוני אנחנו וב שיש בו אנשים גיל שלישי שלמודי ניסיון פה במשנת 1946 ואי אפשר להעביר אותם זאת אומרת המערכת צריכה להמשיך לתפקד בתפקוד מסוים גם כשאין פה אף אחד גם המפעל עצמו בית הדפוס שלנו משרט את כל מזרחי מדינת ישראל

מייצרים פה רשיונות נהיגה מייצרים פה כרטיסי אשראי גיפטקארט חשבוניות צ'קים אלבומים יש פה הרבה מאוד פעילות שהיא חלק בעצם משמעותי מהכלה הישראלית. אז חלק מהתפיסת אחריות שלנו עוד הרבה לפני השביעי לאוקטובר זה שגם כשיש אירוע ביטחוני האזרח מחדרה או מירושלים או בתל אביב לא צריך להיפגע בגלל שקורה פה משהו היה מין חוזה לא כתוב חברה זה מוסר עבודה שהוא אפילו לא הוא אפילו לא מאפן את המשק הישראלי כי הוא תבוא ותגיד יש פה משכורות טובות ולכן אנשים מחויבים זה בדיוק הפוך אני יכול לתת לך לא מעט דוגמאות אחרי השביעי שארגונים הציעו להמשיך להעביר את ההכנסות הרגילות שהיינו מורגלים אליהם וביקש קשתי להם לא לעשות את זה אל

תביא לי כסף תביא לי עבודה תן לי סיבה לקום בבוקר אני צריך כאן יותר חזקים פה מאוד מאוד מאוד חזיקים מאוד מאוד חזקים אני לא ראיתי תלוש משכורת אף פעם בסדר קיבוצים מקבל תקציב פעם בשנה וחי עם זה בשלום אפשר לעשות עם זה שיחה אחרת לא נראה לי שזה לעכשיו אבל אני רוצה להגיד שהDNA מצד אחד של כל הארגון פה של כל המערכת גם קיבוץ וגם מפעל בטח שהוא מנוע נורא משמעותי גם בכלכלה הישראלית וגם שלנו ואגב הוא הלב שלנו אם תשאל אנשים על דפוס ברי או קיבוץ ברי לא ברור הרבה מאוד שנים לא היה ברור אם זה קיבוץ שיש לו דפוס או דפוס שיש לו קיבוץ אני חושב שעד השביעי לאוקטובר זה היה קיבוץ עם דפוס ומאהשביעי לאוקטובר זה דפוס שיש לו

קיבוץ יחד איתו ומאחוריו והוא חלק מהסיבות שלנו כששמענו בבוקר את המתח הזה ולצערי כמו שאמרתי אנחנו כבר רגילים שמענו שהוא בכמויות ובמסות שאנחנו לא רגילים לשמוע ברמה האישית אני יכול להגיד שזה עדיין לא שינה את ההתנהלות הרגילה שלי מה זאת אומרת רגילה לקחתי את ארבעת הילדים שלי הכנס נכנסתי לממד ויצאתי החוצה לשתות קפה ממש ככה כי אנחנו רגילים לטילים שקורים בדרך כלל המרכז יש לנו את הנה 101 שניות כשיש צבע אדום אצלנו אני מספיק זריז בשביל להגיע לממד אבל כשישבתי בפרגולה שלי בחוץ שמעתי עוד משהו שאותו אני לא רגיל לשמוע שמעתי מקלים מקלים אני מחיר מקפשות אבל גם אני מבין שמקלאים לא יורים לתל אביב ולהנחת העבודה שיש

משהו בגדר אולי זה כוחותינו אבל קורה משהו על הגדר אני עוד לא יודע לאפיין אותו ולא יודע להבין אותו. האירוע המשמעותי שקרה אצלי ברמה האישית ואצל כל אחד מבערי הוא קרה בדקה אחרת, בשנייה אחרת ובזמן אחר זה שבשבע ושבע דקות בסליחה על הדקויות אבל יש גם מספרים כי גם בשבע ו-10 דקות קרה עוד משהו זה קצת א מספרים מעניינים שמעתי צעקות בעברית ועונים להם בערבית זה כבר לא משהו על הגדר זה משהו בתוך הבית ובשבע ו10 התקלות לא נורמלית 30 מטר מהבית שלי וואו ואז אתה מבין שזה לא רק משהו על המרכז זה לא משהו על הגדר זה משהו ביישוב שלך ואתה עוד לא מבין את ההיקף שלו אתה אתם יודעים להגיד בשלב הזה את המילה חדירה יש חדירה

לישוב בשלב הזה כבר הבנו שיש חדירה לישוב עוד לא הבנו באיזה היקפים היא ולאט לאט קבוצות הוואטסאפ השכונתיות התחילו בעצם להעביר דיווחים שמה שקורה אצלי ליד הבית קורה בעוד ועוד אזורים בקיבוץ אנחנו כיבוץ שיתופי וחלק מהיתרונות והחסרונות של כיבוץ שיתופי זה שאנחנו יודעים בדיוק איפה כל אחד גר וכשמתחילים לקבל דיווחים מהחברים שבעצם מה שהיה ליד הבית שלי קורה בעוד אזורים בקיבוץ יחסית מוקדם בבוקר הייתה לנו פריסה יחסית טובה להבין איפה באיזה אזורים יש מחבלים ומיותר להגיד שפשוט זה שטף את כל הקיבוץ בכל רמה בכל פינה הבנו יפה מאוד איפה הם נמצאים דרך קבוצות הוואטסאפ כל מיני קבוצות עמהאות בערי הורי נאורים שכונת

העיגול שכונת השלים שכונת הקרם כל שכונה בקבוצות שלה וכל קבוצת גיל או התייחסות בקבוצות הנוספות שלה ואתה בעצם מבין שמה שקורה אצלך בבית קורה בעוד אזורים בקיבוץ הקבוצה הזאתי שמשה גם להעביר הרבה מאוד מידע הקבוצות האלה איך להתגונן ואיך להתמגן ומה לעשות כנגד ברגע שהבנו שהם מנסים לפרוץ לדתות של המעמד אז העבירנו בקבוצות איך לסגור את הדלת של המעמד ולענות אותה כי לא לא ננהלת לבד כשהם התחילו לשרוף את הבתים אז הבנו שצריך להגיד לאנשים חבר'ה הם שורפים את הבתים תישארו סגורים בתוך המעמד אל תצאו החוצה ועוד הרבה מאוד סוגי מידע שהעברנו בסך הכל בשביל לעזור אחד לשני לטובתנו היה 11 חברי כיתת כוננות עם מעט מאוד נשקים

ארוכים שהתפקיד שלהם לפני שהיה התפקיד המהותי לחבר את הכוחות של הצבא לאזורים של הלחימה היה בעיקר להגיב להודעות שהם קיבלו ולנסות להגיע לאזורים שהיה נראה להם הרבה מאוד הודעות של מצוקה וככה בעצם כל אחד מאיתנו ברשתות שלו המשפחתיות והקהילתיות והחברתיות והשכונתיות העביר ניסה להעביר הרבה מאוד מידע לצערי חלק מההודעות בשלב מסוים הפסקנו לקבל הודעות חזרה התחלנו להבין והב הבנו את זה במהלך השבת שאנחנו נחזור ונתעורר למציאות אחרת לגמרי. אני חושב שעוד לא הבנו עד כמה, אבל כשאתה שולח הודעה לחבר שהתכתבת איתו כל הבוקר והוא מפסיק לענות לך ואתה מנסה לתפוס את חמך והוא מפסיק לענות לך ואתה אנשים מתחילים לאבד את את

הסוללה בבטריה מפסיקים לענות ומקבלים עוד ועוד דיווחים על אירועי חטיפה ועל אירועים נוספים כבר הבנו שכנראה אנחנו נחזור למציאות אחרת בארי לא צריך להחביר במילים נראה לי אחד הסיפורים המדוברים ביותר אבל רק סליחה שאני מרד את זה כדי שנבין כמה הצמיכה שלכם היא היא פלא גדול במספרים כמה הרוגים נרצחים סליחה בבערי נרצחו 102 חברים אנשים מבערי קהילה שהייתה רגילה להיות 1200 איש היום היא פחות מ-1100 מבחינה נדלניסטית נקרא לזה אז 140 בתים טוטלוס לגמרי זאת אומרת שהמחבלים הצליחו לפרק לגמרי ולשרוף ולהרוס 140 בתים ועוד עשרות שלא נאמר מאוד בתים שנפגעו, רק התמזל מזלנו ולא קרה יותר. חט קהילה שנחטפו ב-31 אנשים. נכון

להיום יש לנו עדיין שישה חתופים, שש גופות האחרונים שעוד נשארו אצלנו. א קהילה מפורקת. אם נסתכל על זה בשביעי, בסוף הלילה של השביעי או תחילת השמיני, קהילה שיש לה את כל הסיבות, את כל הסיבות להיות מפורקת על תקופה הארוכה. בדיוק הנקודה הזאת. כי כשאני זוכר שדפוס בערי חוזרים לעבוד מתי? תלוי איך שואלים. אם תבדוק באינטרנט אז אתה תמצא תאריך של ה-15 לאוקטובר שזה בפני עצמו משוגע. עוד יש פה מלחמה, עוד יש פה אבל לא אני מול הסמנקל בין שמיני לאוקטובר שזה מטורף זה מטורף. לדעתי השמיני באוקטובר היה היום יותר קשה מה-ש באוקטובר כי ב-8 באוקטובר התחלנו להבין במדינת ישראל ובטח כל קיבוץ וישוב מה קרה פה ומה אולי עוד הולך

לקרות אתם למחורת למחורת ה-7 באוקטובר חוזרים להפעיל את הבטפוס הזה שאנחנו נמצאים בו שצריך להגיד המקום עדיין לא היה מתואר ממחבלים לפחות לא בוודאות עוד הייתה לחימה בבירי כשאנחנו קיבלנו את ההחלטה יש מי שאיתנו ב-11 בלילה בשבעי לאוקטובר המנכל בסמנקלית משבה אנוש בשביעי לאוקטובר ב-1 בלילה יכתבו אחד עם השנייה כשהיא יודעת שאבא שלה כנראה נרצח בפרגולה שבא לשמור עליה המנכל מניח שאמא שלו נחטפה כי הוא דיבר איתה בזמן הזה כל אחד מאיתנו הבין שאנחנו במציאות אחרת לגמרי ואיבדנו מלא חברים שלנו של הילדים שלנו בני משפחה בשמילים לאוקטובר 7:54 בבוקר קיבלתי הודעה מהמנכל שנפגשתי איתו ב3 בבוקר בנתיבות בפינוי דיברנו קצת

במהלך השבת להבין כל אחד אם יש דופק כהן דופק בשמיני לאוקטובר בבוקר צריך להיכנס לעשייה תקשיב אם המנהל שלי בעבודה כל מנהל היה אחרי הסוון כזה למחורת ההודעה ממנו בבוקר הייתה תקשיב צריך אותך שתחזור לעבוד הייתי אומר הוא משוגע הוא משוגע מה זה הורקוליזם הזה אבל זה לא סיפור על ורקוליזם זה נוגע בכמה דברים א' זה באינסטינקט האינסטינקט הזה שלא מפסידים משמרת לא משנה מה קורה לא מפסידים משמרת זה אירוע אחד יש פה אסון לאומי שלא ידענו כמותו 147. יותר מהכל, אני לא מאחל לאף אחד להיות נעול במעמד כשהבני משפחה והחברים שלו נרצחים סביבו והוא מאבד קשר אחד אחד והוא מבין שהעובה והעתיד שלו לא תלוי בו. הוא תלוי אך ורק

בתוכניות של האחרים ובמזל שיש אצלו. בהשגחה יש כאלה שאומרים קורה לך משהו בבטן בחוסר שליטה הזה שברגע שאתה יוצא החוצה משהו מתעורר בך זה משהו שיש אני אדון לעצמי ואנחנו אדונים לעצמנו ואנחנו לא מחכים לאף אחד התחושה של להיות נעול להסתכל בעיניים של הילדים שלנו שמסתכלים אבא תעשה משהו ולי אין מה לעשות אין לי אקדח אין לי נשק השתחרתי מהמילוים כבר לפני כמה שנים יש לי שני סכינים שהכנסתי לממד שהילדים יחשבו שיש לי מה לעשות אם יבוא מחבר נכון שכל הזמן הייתי בסוג של עשייה בפנים, אבל המבט הזה של הילדים שאומרים אבא תעשה, אבא תציל, אתה מקבל נטען באנרגיות שאני לא יודע אפילו איך לטאר אותם. ובשנייה שהדלת נפתח, בשנייה

שהדלת נפתח, זה לא בדפוס. זה הלב של קיבוץ בארי. הלב של קיבוץ בארי זה בית הדפוס. אם הדפוס לא עובד, הגוף לא מתפקד. והבנו בשמיני לאוקטובר כמה דברים. אחד, שליטה. אנחנו לא מחכים לצבא, לא מחכים לכוחות הביטחון, לא מחכים לממשלה, לא מחכים לאף אחד. אנחנו לוקחים אחריות על החיים שלנו מעכשיו קדימה. קל להגיד, קשה לעשות. ברור. היה המון התנגדויות מבפנים, אבל זה עניין של להחזיר שליטה לחיים שלנו. יש בעיות נתמודד איתם. היה פה עדיין לחימה. עוד לא ידענו כלום ושום דבר על החברים והכל. זה עניין של לקחת שליטה חזרה לחיים, אבל לא רק. הבנו, אני לפחות הבנתי, גם שיתפתי אגב את המנקל לפני כמה ימים רק כי כל אחד מסתכל על

המציאות בזווית טיפה שונה. אמרתי לו אני בשמילי לאוקטובר הבנתי שעכשיו התפקיד שלי הוא להיות כיתת כוננות של הקיבוץ בשביעי לאוקטובר כיתת הכוננות 11 לוחמים אדירים שלנו שחלקם לצערי לא איתנו יותר התפקיד שלהם מה היה כשאנחנו כולנו סגורים בממדים ונאבוקים על הידיעות של הדלת ועל הנשימות האחרונות שלנו היה לסייר בחוץ ולתת לנו תקווה נשקים לא היה להם לתת לנו תקווה שיש מישהו ששומר עלינו עד שהצבא יבוא ועד שכולם כיתת הכוננות הייתה עם חמישה נשקים ארוכים הספיקו לפנות לא לא הספיקו וקצת אקדחים לא הספיקו לפתוח את הנשקיעה. מה קרה בשמיני לאוקטובר? כל קהילת ברי כמעט פונטה מקיבוץ ברי נכנסו לחדרים סגורים במלונות וכל מיני

מקומות ותפקיד הנהלת המפעל היה להיות כיתת הכוננות לסייר בחוץ ולתת לא החברים שלנו אופטימיות. סיבה להרים את הראש סיבה להבין שלא הכל גמור. נורא קל להידחדך ונורא קל ליפול לתוך הדבר הזה. נורא קל יש ל את כל התירוצים בעולם לשבת ולא לעשות כלום ולבכות על מרגור עלינו. יותר מזה בא לי להגיד לך שיגידו למנכל אז המנכל יגיד לו תקשיב מה לתפוח ב מה לפתוח בדפוס אז אז מישהו לא יקבל את הצ'קים שבתחנו שנדפיס לו זה לא יקבל את המודעות יש פה מלחמה עוד פעם זה לא משנה הלוחם שבהתעורר אבל מה ההבדל בין השביעי לשמיני הלוחם של השמיני יש לו אמצעים יש לו נשק הוא לא אמצעי לחימה כזה שהוא לא יורים איתו אבל מבצאים איתו יש תוכנית יש

מטרה התפקיד שלנו ובטח סמנכל שיווק להיות סמנכל האופטימיות של החברה והתפקיד שלקחנו על עצמנו ענהלת המפעל וחיברנו אליה גם את חברי הקיבוץ ואת כל הקהילה ולשמחתי גם את הקהילות הנוספות סביבנו ולהדליק את הנקודה הבוערת הזאתי באופק שעוד לא ידענו מתי זה יהיה לא ידענו אבל ידענו שאנחנו צריכים לסמן מטרה רחוקה שהיא תהיה האור שאנשים יבינו שלא משנה כלום לא הכל גמור יש עוד סיכוי יש עוד מה לעשות והבנתם ש הבנתם שזה הולך לצמוח מתוך הפעלת הבנו שזה תפקידנו ההיסטורי אני זוכר שיחה שלי עם אחותי הגדולה שגרה בכלל בשועם ביום בשמיני לאוקטובר ואמרתי לה אפרט אני יודע שיש לי תפקיד בתוך האירוע הזה עוד לא הבנתי אז עד כמה לכל

אחד מאיתנו שבחר לקום ולעשות יש תפקיד היסטורי בקהילה שלנו קודם כל מה יעשו אחרים זה כבר עניין שלהם זה התפקיד שלנו האמצעי היה הדפוס אנחנו חיים במציאות לא בתו חרבה מאוד שנים לקחנו סיכון לא יעצרו אותם קצת תובנות על המקום הזה והנה בעוד אנחנו מדברים שמענו עכשיו בדיוק בום לא יודע אם המצלמה אבל בסוף המלחמה לא טמה ועוד אני ואתה מדברים שמענו עכשיו בום מה אתם רוצים שיקרה כבערי מה הייתם רוצים שיקרה ביום המחר עוד חומה עוד גדר יותר חכמה מה הייתם רוצים שיקרה קודם כל הייתי רוצה שכל החטופים יחזרו לגמרי אמן. איזה פצע פתוח. אין דרך לתאר אותו למי שלא מרגיש אותו בתוך הבטן. אין לי מילים אפילו איך להגיד את זה. זה זה

פצע פתוח ענק. זה בור. אני רואה את הקהילה, אני רואה את אשתו של אילן וייס, אני רואה את הילדים של דרור אור, אני רואה את כולם. הם חייבים את הבני משפחה שלהם חזרה לקבורה או חיים חייבים אותם בשביל לסגור את האירוע. זה קודם כל אני מצפה ודורש מהממשלה ומשרדיה לקחת 100% אחריות על האזרחים שלה, משלמים מיסים, לא משלמים מיסים, משרטים לא משרטים, זה לא מעניין אותי בכלל. 100% על האזרחים כמו שאנחנו כקהילה לקחנו 100% אחריות על אנשי הקהילה שלנו שקמו לעבוד או שלא קמו לעבוד, שקפצו בשביעי או שלא קפצו בשביעי. זה לא מעניין, זה לא חשוב. לא ציפינו שהם יצילו את עצמם. אנחנו כאחראים, כמנהיגים, לקחנו אחריות גם על החלשים.

אומרים שהשרשרת יש אכזבה. כעס זה תחושה שהיא בעייתית, היא לא מניעה אותך. אכזבה יש, הייתי מצפה שדברים יהיו אחרת, יבוצעו אחרת. עד היום אני מצפה שיהיו דברים אחרים. היה לי פגישה עם א דרגה מאוד בחירה בצבא. אני בכוונה שומר על כבודו. אגב, לפני כמה חודשים, אני לא מדבר על ממש לפני. והוא אמר שמשימת חייו היא לנצח את המלחמה. אמרתי לו, צבא בבקשה החוצה. אמר לי למה? זאת לא משימת חייך. הוא שאל אותי, "אז מה משימת חיי? אם זה לא זה להחזיר את הביטחון של התושבים, לחזור לחיות פה, לנצח את המלחמה, אולי זה אחד האמצעים, זאת לא המשימה שלך. זה משמ זה ההבדל. אין מטרה לנצח מלחמה. המטרה להחזיר חתופים כי זה לשמור על הקהילות

שלנו ולאפשר לי לחזור לחיות פה ולטייל בשדות פה ולגדל חקלאות פה ולהפתח משפחות פה. זאת המטרה. האירוע של הלחימה הוא אירוע נקודתי. הוא אמור להיות אמצעי להשיג את שתי המטרות. להחזיר את אזרחנו את משפחתינו ולאפשר חיים. זאת המטרה. ופה אני חושב שמובילי מדינת ישראל על כל סוגיהם כמעט טועים. אני חלק מהצבא. אני הולך אחרי 20 שנה אני הולך לשלוח את הבן שלי לעשות את ה-20 שנה שלו ואחרי זה יש לי עוד שלוש בנות שילכו ויעשו את התקופה שלהן. אנחנו חלק מזה זה לא זר לנו אבל כשהוא חייל התפקיד שלו זה לשמור על אזרחי מדינת ישראל. זה התפקיד שלנו. לכל אחד יש תפקיד. אני לא מסיר אחריות מהמדינה כמו שאני לא מסיר אחריות ממני בתפקיד שלי פה בכל מקום אחר. ‏am