אהבת ישראל

פסח מתקרב, ובשל היותו פרויקט לא קטן, באופן טבעי הוא מהווה אתגר לנשות ישראל. אמנם ישנו הבדל בין בתים, הרגלים, שלבים שונים בחיים, אבל בכל זאת את רובנו הוא פוגש בתביעה מסוימת של עמל ובתפילה לעמוד במבצע בשלום...

אחת הסיטואציות המביכות, בה לא תמיד יודעים כיצד להתנהג, היא המפגש בין שומרי המצוות לבין אלו שאינם כאלו. האם כדאי לפתוח שיחה, ואם כן, על מה לדבר? האם כדאי לספר משהו על היהדות, או שעדיף לשתוק?

מראש חודש אב חלים דיני אבלות על עם ישראל, שלמעשה רבים מאותם דינים מתחילים מי"ז בתמוז, היום בו הובקעו חומות העיר ירושלים

עוד השמים קודרים, קרני אור בודדות חודרות מבעד למעטה עבה של עננים, החורף עבר קמעה את שיאו, ולפתע מגיע יום ט"ו בשבט ומבשר על ניצני תקופת האביב

כל הפירות שמוציא האילן בתוך שלוש שנים מזמן נטיעתו, אסורים הם משום ערלה. בציווי זה התחייבו ישראל מיד עם בואם לארץ, ומיד עם תחילת הכיבוש

בפעם הראשונה שאנחנו פוגשים את בני ישראל (בניו של יעקב אבינו) מוגדרים כעם, היא בפרשת שמות, ככתוב: "ויאמר [פרעה] אל עמו, הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו...". (שמות א´, פס´ ט´)

בהחלט לא סימפטי להקליט את עצמכם, ולאחר מכן לגלות בהקלטה שבנוסף אליכם נשמעים גם קולות משונים שכלל לא התכוונתם להקליט – רוחות של נפטרים... קבלו הצצה לתופעה המסעירה שמסורת ישראל גילתה כבר לפני אלפי שנים

נושא האחדות בעם ישראל הינו אחד מעמודי התווך של היהדות. אם כך, כיצד ייתכן שיש ביהדות הדתית בימינו כל כך הרבה פלגים, עדות, חוגים ושיטות? האם כך אמור להיות, או שכולם אמורים לעבוד את השם יתברך באותה הדרך?

בליל הסדר אנו זוכרים את יציאתנו מבית עבדים, ומדברים בכל התהליך שהוביל ליציאתנו משם, והווייתנו כעם ישראל

עומדים אנו בפתחו של אחד המאורעות הקשים והכואבים שבאו על עם ישראל - חורבן בית המקדש בט' באב. רבותינו מספרים לנו על מעשיו של טיטוס הרשע ששיבר את חומות ירושלים