טורים נשיים

אבל אתמול, כשחזרתי הביתה מבית חולים, דיברתי עם השם, סיפרתי לו ושיתפתי אותו מה אני מרגישה, מה עובר עליי ומה קשה לי. ופתאום נכנסה לי כזאת שמחה גדולה שהתחלתי לרקוד. רקדתי והרגשתי שבחיים שלי לא הייתי כל כך מאושרת". חיה הרצברג בטור חובה על הרפיה ורפואה. על אהבה שמביאה אהבה, ונחמה שמביאה נחמה

על מה היה הדיון הסוער בין המורות והשכירות? כל אחת ניסתה להוכיח שהיא יותר מסכנה, על מה ולמה? האם יש תחרות?

בהתחלה, כששאל, זה לא היה שייך. המערכת הזוגית הלכה וקרסה, הלכה והתפרקה. עכשיו, כשאבא שלו ואני כבר לא נשואים יותר משנה, השאלה הזאת עומדת ותלויה באוויר

האם הוא מבקש כ"כ הרבה? הרי גם אם נקיים את כל התורה במלואה זה עדיין יהיה כאין וכאפס לעומת מה שהוא השפיע ומשפיע עלינו! כמה הוא נותן לנו, ומה אנחנו בכלל מחזירים לו?!

ברגעים של עומס, כשהיא צריכה לעשות כל-כך הרבה דברים ונראה שנהיה טיפ'לה קשה, היא אומרת לעצמה: "זה מה שאת רוצה – לסדר, לארגן, חופש ושחרור. אז הנה, יש לך"

אמר הקב"ה למשה שידבר תחילה עם הנשים. ומדוע? ידע בורא עולם כי כוח גדול טמון בנשים להטות את לב העם לכאן או לכאן

עם שובנו בעזרת ה' לשגרה, אנחנו ממשיכות לצייר את "תמונת המצב" שלנו, של חיינו ומשפחתנו. את רוצה להמשיך ולצייר את הציור שלך באותו גוון? רוצה לשנות צבעים?

גילה לא יכולה שלא לכלוא את חיוכה מאחורי המסיכה, וממשיכה הביתה, לא לפני שהילדים רצים הביתה לקחת את המסיכות שנשכחו. "אמא", שואל אותה יונתן כשהחלו עולים במדרגות: "מה הקשר בין מסיכות לרעשנים?"

כמה מאיתנו היו רוצים להרגיש ככה עם בני הזוג שלנו? להגיע למצב בו אנו נפגשים ומתרגשים, גם אחרי שנים של זוגיות וחיים משותפים?

גם אם לא קיבלת אישור מגוף ממשלתי, קיבלת אישור מסמכות הרבה יותר גבוהה. העסק שלך, העסק העיקרי, המשמעותי - קיבל את ה"תו הסגול" עוד הרבה לפני ימי הקורונה

היום הזה הוא נקודת ריפוי בשבילך לרפא את כל תחושת הפספוס והאכזבות על ידי כוח ההודיה, להודות גם עם הטעויות והתהיות

הלכנו רחוק בדרכים עקלקלות, התרחקנו מהאמת שבתוכנו, התגלגלנו בביצות ובביבים, אך במסתרים תבכה נשמתנו

אז במקום לאבד השפיות - צריך לחפש אהבה, ובמקום להמשיך ולדרוש - כדאי לאמץ ענווה

אז מסתבר שיד ההשגחה העליונה עצרה את הבריחה, את המרוץ, את הטירוף. אין יותר תירוצים לשאלה - מדוע לא עשינו גם היום חשבון נפש מעמיק

יש לי הזדמנות להוכיח לעצמי שאני אמא טובה, אישה טובה, אני צריכה להתמודד עם מה שקיבלתי משמיים... הרי אין לי לאן לברוח

השגרה שלי עכשיו הושבתה לגמרי. מהי השגרה החדשה שאצור לעצמי, כשהעולם כולו נעצר? חיזוק בימי קורונה

לחזור בתשובה זה לא "זבנג וגמרנו". זה תהליך שמתמשך כל החיים. מהי חזרה בתשובה בשבילי? כל כך הרבה דברים

לכו לבחור: הרבנית חגית שירה מזכירה לכל אם בישראל למה חשוב לצאת ולבחור במפלגה חרדית

"איך אתם עושים קניות? כמה בקבוקי חלב אתם קונים ביום? כמה כיכרות לחם? איפה אתם מאחסנים את כל הירקות והחד פעמי? מי עוזר לכם? מי מכין סנדויצ'ים בבוקר?"

באופן טבעי, לכל אמא יש חששות, גם אם הם מופרכים לגמרי, אבל לאימהות לילדים עם צרכים מיוחדים, החשש הוא ממשי. החיים שלי מתחלקים לשניים: לפני האוטיזם ואחרי האוטיזם, אבל היום אני יכולה להגיד בפה מלא שקיבלתי מתנה יקרה מפז

"כשהאם אומרת 'רע, יברך את הנערים', היא אומרת, שאפילו אותו מלאך רע יאלץ לענות 'אמן' לברכתו של המלאך הטוב, ולברך את הנערים"

על כל דבר שלא תכננתי, יש גם דברים שתכננתי והצלחתי. אני טועה הרבה, אבל הקב"ה עדיין נותן לי את שרביט האמהות

לא פעם יצא לי לשמוע את הטענה ש"יהדות היא לא רוחנית". אולי בגלל זה אנשים שמחפשים רוחניות מרחיקים עד המזרח ומגלים את מה שכבר קיים אצלנו כאן, בארץ הקודש ובתורה הקדושה. אז למה הם עדיין מאמינים שיהדות אינה רוחנית? תתפלאו

אנשים חושבים שהכי קל לחוזרים בתשובה לשים כיפה, ציצית, חצאית ומטפחת, מאשר לעבוד על המידות הטובות שלהם. באמת? לשנות את החיצוניות זה אולי הדבר הקשה ביותר עבור חוזרים בתשובה. מזל שהתשובה מזכירה לנו להצניע את מה שכבר שכחנו לכסות

קשה לנו לקבל את הכאב ואת הקושי כי אנחנו חושבות שמגיע לנו הכל! מידת הגאווה משתלטת עלינו, ומשכנעת אותנו שהקב"ה לא מתנהג איתנו בצדק. כשהגלים מתחזקים – החזקים מתגלים

אם הייתי קוראת דיפאק צ'ופרה ונוסעת לשבוע ויפאסנה במדבר, היו בטוחים שאני בסדר גמור. אבל לחזור בתשובה? הילדה איבדה את זה, ללא ספק. לא קל לחזור בתשובה, וברגעי משבר, קשה לזכור את הסיבה שאת עושה את זה, אבל כשאת קמה בבוקר ומודה לקב"ה ש"החזיר בי נשמתי", זה גם מחזיר אותי קצת לפרופורציות

אם נצא מן העבר השני, כשהשלנו מעצמנו חתיכות של תלות מיותרת, תדמית חברתית, צורך באישור, נהירה אל ה"עדר", הרי שהיה המסע שווה. אם מצאנו בדרך את נשמתנו האבודה, והיה זה שכרנו!

הליך שגרתי. לרדת לקומה 3. לעלות לקומה 5. לשהות מול דלת סגורה. לקחת טפסים. לחכות לתוצאות. לראות אנשים חולים וכאובים שאף אחד מהם לא ממש כתב לעצמו ביומן "מחר – טיול במוקד"

מדהימים החיים האלה שלנו. ממשימה למשימה. איך אמרה לי מישהי: "שיבוא כבר משיח, לפני שלא יהיה לו את מי לגאול"

אמש, כ"א תמוז תשע"ט: רגעים ספורים לאחר שיצאו בני המשפחה מהסלון, נזכרה הרבנית חגית אמאייב ששכחה את הארנק, ובהיכנסה שוב לחדר נתגלה מחזה שכולו נס גלוי - הספרייה המרשימה קרסה דווקא כשהסלון היה ריק מאדם. בפרסום סרטון זה מבקשים בני המשפחה "להודות לה' יתברך על כל החסדים שהוא עושה איתנו". צפו